בהלוויה שלו בכיתי. לעולם לא אשכח את הנאום של הנכדה שלו, את הדמעות שלה. אני לא אשכח את הדמעות והשבר של כולם, את הדמעות בעיניים של אמא שלי. גם ביום הזיכרון שבא שנה אח"כ בכיתי.

ניסיתי לקלוט ולהבין, ועד היום לא הצלחתי, איך קם אדם בבוקר, ומחליט שהוא רוצח את ראש הממשלה שלו, רק כי הדרך שהוא בוחר בה, רק כי הדעות שלו לא מוצאות חן בעינייך. הייתי תמימה והאמנתי ש"הוא יכל לבוא ולדבר איתו". אז לא ידעתי, שמטורף הוא מטורף. והכי אירוני שהוא חובש כיפה. חובש כיפה ומאמין בתורה שכתוב בה "לא תרצח" והוא רצח.

אבל נדמה שלאט לאט שוכחים. מדי שנה יש פחות כתבות ביום הזיכרון, פחות אזכורים.

נדמה שמאותו הרצח, שכל המדינה בכתה בו, נדמה שמאז המדינה הולכת לאבדון.

לא הכרתי את רבין בחייו. לא ממש ידעתי על פועלו ועל התרומה שלו למדינה. רק אחרי הרצח, התחלתי לקרוא עליו דברים....לקרוא את הביוגרפיה שלו, רק להבין ולדעת איזה ראש ממשלה נהדר היה לנו, ואיך עכשיו הוא שוכב בקבר.

הוא רצח את הבן אדם, ולא את הדרך. כי אני מאמינה יותר באמרה "כן לשלום לא לאלימות" יותר מתמיד. כן, אני רוצה שלום. כן אני רוצה שהמושג הערטילאי הזה, שכולנו גדלים עליו, יתגשם. עד כמה שהמצב הביטחוני גרוע ולא רואים את הסוף – אני עוד מאמינה בזה. עוד מאמינה בשברי החלום הזה.

רבין, לעולם לא אשכח אותך.

יום אחד גם אני אהייה בכיכר ואדליק נר לזכרך.

 יהי זכרו ברוך.