17.8.05

עוד לילה הזוי, שבו המוח שלי כנראה החליט לתפקד  יותר מדיי. המחשבות לא מרפות, רק מציקות לי ללא הפסקה.

נמאס לי לחשוב. נמאס לי לנתח את עצמי, ולהגיע שוב ושוב לאותן מסקנות, שרק גורמות לי להבין כמה שהכל דפוק, ולהתייאש מלנסות לשנות את זה.

קראתי את הספר של מעיין קרת, מונולוגים של נשים אנורקסיות ובולימיות. נשים מצליחות, מפורסמות, שיש להן הצלחה, כסף, יופי, מטיילות בכל העולם, פוגשות את האנשים הכי מעניינים שיש. חיי זוהר. איזה זוהר.... הן דפוקות. הן דפוקות לחלוטין, כי המחלה הזאת דפקה אותן. והנה, אני בדיוק כמותן. פעם הייתי עושה הפרדה, ביני לבינן. הן, המשוגעות, הפסיכיות, שאוכלות תפוח ליום, ובטוחות שהן שמנות, למרות שהן שלד. לא, אני לא כמוהן.

אבל אני כן כמוהן. משוגעת עם תעודות.

אני לא יודעת מה הבעייה שלי. אנורקסיה, דיכאון, או אולי הכל. ואין לי על מה להיות בדיכאון. אני פשוט לא מרוצה משום דבר. שום דבר לא הולך לי. תיכון בקושי סיימתי, והסיוט שלי הוא שבסוף לא עברתי אף בחינת בגרות, למרות שאני בטוחה שהצלחתי דיי טוב.

החברים שלי, רק מאכזבים. ונכון, יש כמה שאני כל כך אוהבת אותם, ומוכנה לעשות הכל בשבילם, אבל שזה הופך ליציאות הנדושות, זה רק מרגיש רע. לא מעניין אותי כלום בהם. אני לא גאונה פלקטית. זה ממש מגעיל לכתוב את זה, אני יודעת.

אף קשר לא מצליח לי.... והיחיד שאי פעם איכשהו נראה לי נורמלי, הצלחתי להרוס, כי כזאת אני, הורסת כל דבר, כולל את עצמי.

אני יודעת, זה שום דבר, אלו בעיות שוליות, אבל פאק, תנו לי לקטר קצת. אני לא אמורה להרגיש רע שאני מקטרת, ואיכשהו אני מרגישה שאין לי זכות, כי יש ילדים רעבים בעולם, ואנשים חולים, ועוד כל מיני צרות.

אילו בעיות מינוריות... בעיות של גיל ההתבגרות. אלוהים, אני עוד חודש וקצת בת 18, אבל אני כמו ילדה מתוסבכת בת 15. למה אני לא מתבגרת עד הסוף? אז וואלה, אני לובשת חצאיות, וגופיות צמודות עם מחשופים, ופוש אפ, וג'ינסים נמוכים, וסנדלי עקב, ושאני הולכת ככה ברחוב, עם כל הפוזה שלי, וגברים מסתכלים עליי, כמו איזה אובייקט מטומטם, אני מרגישה הכי כלה בעולם. איזה יופי, כי זה כל מה שיש לי לתת. את המראה החיצוני שלי, וחוץ מזה, פשוט כלום.

כל כך משעמם לי, שגרתי לי, מחניק לי. אני רוצה לברוח. אני רוצה לחיות את החיים כמו שאני רוצה. לא כמו שצריך. אני רוצה לחיות בעיר גדולה, ולהסתובב בה כל היום, ולגלות מקומות חדשים, ולצלם. אני רוצה לשבת ולכתוב. אני רוצה דירה משלי, אפילו קטנטנה, אבל שתהייה כולה שלי, ועם מרפסת, כדי שאוכל לגדל עציצים. וגם איזה חתול קטן או שניים. וזהו.

ואולי מישהו. מישהו שאני לא ארגיש שאני מזדיינת איתו, אלא making love  איתו. שיהיה משהו, רגש, משמעות. שאני אפסיק להרגיש כל כך לבד.

ושיבין שיש לי את הקריזות שלי.

ושאני עצובה לפעמים.

ושאני ארגיש שאני יכולה גם לבכות לו, ולהתלונן. שלא ירגיש שאני מבאסת, או מדכאת, או בכיינית, או כל דבר מעין זה.

כי אני לא יכולה.

אני כל כך שברירית, ואני כל כך צריכה שיחבקו אותי, ויגידו שהכל יהיה בסדר, אבל אני לא מסוגלת. אני לא מסוגלת להיפתח ככה לאף אחד, כי יש לי אופי קטלני. מצד אחד כל כך תלותית, מצד שני, מרגישה שאני לא יכולה להיות תלותית. שאני צריכה לשבת ולשתוק ורק להיות שמחה כל הזמן, כי מי אוהב אנשים עצובים. לא כיף איתם.

שהמוח כבר יתרוקן, אני רוצה לישון.