| |
ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב. |
| 12/2002
איך לעזאזל בעולם כמו שלנו דבר כזה יכול לקרות
לחדש...אין לי הרבה. כולם יודעים מה קרה.
כולם יודעים שחלאת אדם לקח את החיים של הבת שלו בידיו.
יזכרו את זה בהיסטוריה כפרשה שזיעזעה את המדינה. אבל בהיסטוריה הפרטית שלי, זה הדבר שגרם לי להבין שבעצם אי אפשר לדעת מי האדם שלידך. גרם לי להבין שבעולם שלנו יש אנשים פסיכוטיים.
אני לא יכולה להבין. אני לא יכולה להבין מה גורם לאבא לרצוח את הבת שלו. מה עובר לו בראש שהוא מחליט, בדעה צלולה לרצוח את הילדה הקטנה שלו. איך אפשר? ילדה כל כך חמודה, כל כך יפה....
הילדה שלך. אותה ילדה שיצרת, שהענקת לה חיים. גם אם לא רצית אותה, היא עדיין הייתה פרי אהבה.
אני חושבת מה עובר לאבא- איך אפשר לכנות אותו אבא לכל הרוחות?! בזמן שהוא מטביע את הבת שלו באמבטייה.
מה הוא חושב בזמן שהוא מתכנן את הרצח. האם מצפונו לא מציק לו?
ומה חשבה הודיה הקטנה, בזמן שאבא שלה, הבן אדם שאמור להגן עליה מכל רע רצח אותה בדם קר? מה עבר לה בראש?
כמה חבל שאין רשיון להיות הורה. לצערי, כל אחד יכול להיות כזה. לצערי לכל אחד יש את הזכות הזו, להעניק ליצור אחר חיים. כמה חבל שיש אנשים שלא מבינים שזו זכות.
אני יודעת שרוב האנשים לא כאלו. אני יודעת שקורה שיש אנשים שיש להם בעיות נפשיות. מה שמטריד אותי זה האם אצטרך להיתקל בהם. או שבעצם אני לא אדע שהם כאלו.
התקשורת מחטטת בזה כל הזמן. כל פרשן זה או אחר מנתח את כל הדבר המבעית הזה.
אבל האמא היא זו שתצטרך להתרגל לעובדה שהודיה לא תגיד לה עוד בוקר טוב, שהודיה לא תחייך יותר, לא תצחק, לא יהייה לה רע יותר. היא תצטרך לקום כל בוקר בידיעה שילדתה הקטנה נמצאת עכשיו בגן עדן עם המלאכים. שכנראה אלוהים רוצה איתו רק מלאכים קטנים. אולי זה חסר לו במלאי. אמא- שכל מה שנשאר לה מהבת שלה זה תמונות והודעה במשיבון, שהבת שלה היא רק בגדר זיכרון.
יהי זכרה ברוך.
| |
|
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
