במקרה הסתכלתי בסטטיסטיקות אצלי, וראיתי שמישהו חיטט לי קצת בארכיון. אז קראתי פוסטים ישנים שלי, ועוד יותר מזה – ראיתי תמונות ישנות שלי. אלוהים, נראיתי באמת כמו שלד. רק עכשיו אני מצליחה לראות את זה. פשוט הייתי שלד.

אני כל כך שמחה שעברתי את התקופה הזו. אני מסתכלת בתמונות שלי היום, ואני נראית טוב. אני נראית בריאה, קורנת. אני עדיין רזה, כן. והיום מישהו אמר לי ולאחותי "וואי איזה רזות". אבל אני בריאה, חיונית. יש לי ציצים.

אני קוראת פוסטים ישנים, וואו, אני הייתי כל כך שונה אז. כל כך הרבה דיכאון וחוסר חיות. אני יודעת שיצאתי מזה.

לגמרי.

אני בריאה. מאושרת. קורנת. מרוצה. שלמה. מאוהבת. מלאת שמחת חיים. רוצה לעשות. עושה רק מה שטוב לה. חיה.

קודם לא חייתי.

לפני כמה חודשים, הייתי מתה מהלכת על שתיים.

אני לא צריכה שאף אחד יגיד לי את זה.

אנורקסיה לא גרה כאן יותר.

מבחינתי, זה משהו ששייך לעבר, היא לא חלק ממני עוד. ההתעסקות היחידה שלי בנושא הזה, הוא רק הרצון לעזור לבנות אחרות שנמצאות שם. לפתח את המודעות למחלה.

כדי שאף אחת לא תסבול יותר.

מצאו את ההבדלים.

אז:

תמונה שצולמה בברצלונה לפני שבוע: