יום שלישי היה היום בו לקחתי איתי את הילה ונסענו לקרוע את ת"א.

לקחנו את הרכבת של תשע בבוקר, היה דיי מצחיק, היו שם חבורת בנים בני 15 בערך, שלבשו את המדים (נו פוטרים)  של הכדורגל, אז שאלתי את הילה למה הם לבושים בפיג'מות. הם גם ריכלו עלינו, ואמרו שאנחנו כוסיות אבל פריקיות. אלוהים, חשבתי שעברתי את השלב הזה.

היו שם גם חיילים שכל הזמן הסתכלו עלינו והתלחששו, ואחד מהם צילם אותנו, דפוק.

הגענו לת"א, ירדנו בעזריאלי, ומשם חרשנו את שינקין לאורך ולרוחב, וגם את נחלת בינימין.

ופגשנו בדיאן. היה כזה כיף לפגוש אותה! ישבנו בגינה בשינקין, ובארומה, והצטלמנו, וליטפנו גורי כלבים מתוקים, וקנינו סיכות לשיער ביחד, והיה ממש כיף. דיאני מותק, מאוד נהניתי איתך, אני כבר מחכה לפגוש בך שוב! (יש לנו תמונה חמודה ביחד, אם היא תסכים אני אשים אותה).

אחרי שמיצינו את ת"א, נסענו אני והילה לתחנה המרכזית, ומשם לקחנו מונית שירות לנתניה. חברה טובה של הילה גרה שם, ובאנו לבקר. מוזר, שתינו חברות שלה כבר שנים, ומעולם לא יצא לי לדבר איתה. בכל מקרה, הבחורה מצאה חן בעיניי, היא חמודה והיה כיף לפטפט. אה, במונית שירות ישב לידנו איזה בחור והוא שפך בפנינו את כל קורות חייו.

בסביבות שבע, רצינו לחזור הבייתה. לקחנו מונית שירות לתחנת רכבת בבית יהושע (זה היה יותר קרוב), והנהג המפגר הזה, עשה סיבוב בכל נתניה. ראינו את איקאה מכל הכיוונים. איזה נהג מטומטם!

כמובן שפספסנו את הרכבת.

עלינו לרכבת לבנימינה. מבנימינה לקחנו רכבת לחוף כרמל, ואז חיכינו חצי שעה לרכבת הבייתה. היינו כבר מסטולות והילה דיברה שטויות (יותר ממני).

בסוף, חזרנו הבייתה בעשר, מתות מעייפות.

אבל לא הייתי מוותרת על היום הזה תמורת שום הון שבעולם.