אוקיי,  אז אני פה – חזרתי, אני בגימלים. אבל כדאי שנתחיל מההתחלה.

יום שלישי היה היום גיוס שלי. ממרכזית חוף הכרמל, לקחו אותנו לבקו"ם. להפתעתי לא בכיתי הרבה, רק הזלתי כמה דמעות.

בבקו"ם היה לנו שרשור חיול. אפסנו את התיקים, ישבנו במין חדר כזה עם זקן שמדבר, ואז קיבלנו מדבקות עם השם שלנו, והמספר האישי. צילמנו את החוגר, עברנו לחיסונים ולקיחת דגימת דנ"א – זה היה כואב! לכל הבנות כאבה אחר כך היד של החיסון, רק לי לא.

צילום רנטגן של השיניים, צילום שיניים, אימות נתונים, טביעות אצבעות, ובסוף – אפסנאות.

קיבלתי מדי בז' – של חיל הים. המכנסיים היו בסדר גמור, חוץ מהחולצה שצריך להצר אותה.

אחרי זה ישבנו בחוץ, אני הייתי יחידה עם המדים הבהירים. כל הבנות הסתכלנו עליי ואמרו שכיף לי שאני הולכת לחיל הים. בבקו"ם הלכנו לאכול צהריים, ומשם נסענו לבט"ר – בסיס טירונים – בניצנים.

בדרך אחת המפקדות עשתה לנו תדריך – איך קוראים זמנים ואיך נותנים הקשבים.

הגענו לבסיס.

לא זוכרת מה בדיוק עשינו, אבל הכרנו את כל המפקדים, עשו לנו סיבוב בבסיס, טרטרו אותנו – 20 שניות להסתדר בח', שתי דקות לסדר קיטבגים, בלה בלה בלה. הדרכה – מה עושים במקרה של שריפה, וזהו אני חושבת.

לא הייתי שוקיסטית בכלל. ידעתי שזה מה שיהיה. ידעתי שיצעקו וידרשו, ושיבקשו דברים מפגרים – כמו להעביר מיטות מאוהל אחד לשני בשתי דקות, הרי ברור שלא נספיק. אבל היה דווקא נחמד, יחסית. הרי לא עושים את זה כדי שיהיה לנו רע, אלא כדי להכניס אותנו למשמעת ושנבין מה זה צבא. זה לא אישי נגד אף אחת, וזה מה שצריך לזכור ולהפנים. פשוט צריך לעשות מה שמבקשים, ולא לקחת את זה קשה, אלא לקחת את זה בתור חוויה. ואני הכי מפונקת ובכיינת בעולם.

בסוף חילקו אותנו למחלקות, וכיתות. אני פלוגה ו', מחלקה 3, כיתה 8.

המכ"ית שלי נראית חמודה.

אנחנו ישנות באוהל, וממש קר בלילה! נתנו לנו שעת ט"ש רק ב12 וחצי בלילה, ולא הספקנו להתקלח בכלל. למי היה כוח...

לא בכיתי אפילו פעם אחת. היו רגעים שהייתי על סף בכי, אבל החלטתי שאני לא בוכה, כי אין סיבה. נכון, התגעגעתי. התגעגעתי לפינוקים של הבית, להורים, לחבר שלי.

יום רביעי – היום השני של הטירונות. עשינו מסדר בוקר, סידרנו את האוהל, אכלנו, אספנו עלים... ואז היה המסדר של הסמלת מחלקה. ועמדנו, בעמידה מסויימת, עם וי בין הרגליים וידיים בצורת יהלום מאחורי הגב, בלי לזוז. הסמלת דיברה ודיברה, ופתאום ראיתי שנהייה לי שחור בעיניים. ידעתי שאני הולכת להתעלף, וחשבתי שאני צריכה להחזיק עוד קצת מעמד, ופתאום מצאתי את עצמי על הרצפה, עם ראש כואב. הבנות סיפרו לי שפשוט נפלתי קדימה.

הרגשתי את הסנטר שורף לי- ופשוט התחלתי לבכות מראש כאבים. בחורה אחת שאיתי במחלקה, פשוט לקחה אותי והוציאה אותי החוצה. הראש שלי כאב, הידיים רעדו, אבל היא הושיבה אותי על כסא, נתנה לי מים והרגיעה אותי. נתנו לי לשים תחבושת על הסנטר, לעצור את הדם. אחר כך הסתכלתי שהיה לי דם על הידיים ועל המדים.

המכית שלי לקחה אותי ואת הבחורה שהרימה אותי למרפאה, ושם הרופא אמר שצריך לקחת אותי למיון, באשקלון. היינו צריכים לחכות המון זמן עד שבא רכב לאסוף אותנו, בסוף הגיע.

נסעתי למין עם עוד חייל שהיה צריך למיון, המלווה שלי, והמכית שליוותה אותי רק בדרך. במיון הייתי צריכה לחכות המון זמן. תפרו לי את הסנטר, עשו לי רנטגן בכתף ובלסת, בדקה אותי רופאה, ועשו לי אק"ג. הייתי דיי מבואסת במיון. הרגשתי ממש לבד, ורק רציתי את אמא. אפילו התחלתי לבכות, אבל מייד הפסקתי. זה ממש לא נחמד להיות בבית חולים. בסוף נתנו לי אנטיביוטיקה וחמישה גימלים. כואב לי בסנטר בגלל התפרים, וגם בכתף. אני לא מסוגלת לאכול, אפילו לא לצחצח שיניים.

הגעתי בערב חזרה, ונתנו לי לנוח עד שמונה בבוקר. הלכתי להתקלח לבד, והיה לי זמן לסדר את התיק ואת הדברים שלי.

היום בבוקר לא קמתי למסדר, הבנות נראה לי קצת התעצבנו עלייJ אבל הן ממש ממש חמודות, כולן שואלות אותי מה שלומי. התארגנתי לי בנחת, בלי לחץ של זמנים. בגלל שפתחו את האוהל והייתי עם פיג'מה – קיבלתי רשות להסתובב בחוץ על אזרחי ולהתלבש במקלחת.

עשו לי תדריך יציאה, חתמתי על קיטבג ב', ויצאתי מהבסיס. זה פשוט סיוט לסחוב את כל הדברים האלו! נסעתי עם חיילת שיצאה מהבסיס, היא לקחה אותי לתחנת רכבת באשקלון, ומשם נסעתי הבייתה, ברכבת.

הספקתי כבר להיות אצל התופרת, לקנות שפצור לדיסקית, גומיות לנעליים, ונעלי ספורט (תקניות). האמת היא שמאוד התלהבתי מהמדים, יש תחושה כזאת של אני חיילת, יש תחושה של גאווה. אני לא מתכוונת להתבכיין, וגם לא להוציא פטורים, כי אני ממש לא צריכה. דווקא בא לי לחזור לטירונות. עם כל הקושי, זו חוייה, וצריך לעבור אותה על הצד הטוב ביותר. אני לא יודעת מאיפה באה לי הגישה הזאת, באמת שלא.

אני התקלחתי לי בכיף היום,פרקתי את התיק, ישנתי מתחת לפוך, ואני מחכה לראות את החבר שלי – אני מתה להתנפל עליו בחיבוקים.

אני יודעת שזה לא מפורט והכל, אבל פשוט אין לי כוח ואין על מה. כולי כואבת, אבל אני לא מתלוננת בכלל. אכתוב שוב שאחזור מהשבוע השני שלי.