היום בבוקר, הייתי צריכה להיפרד בצער וביגון קודר מהמשקפיים שלי. אמא הייתה צריכה לתת אותם לחנות שיחליפו את העדשות, ואני הייתי צריכה ללכת בלי לבית ספר.

לא שאני כל כך אוהבת את המשקפיים שלי, לדעתי אני נראית הרבה יותר טוב בלעדיהם, אבל עדיין להרבה אנשים זה מוזר לראותי בלי משקפיים. לכן החלטתי לספור את האנשים שיעירו לי על משקפי:

הערה ראשונה: בדרך לבית הספר, אני פוגשת מישהי שפעם למדה איתי בחטיבה והיינו חברות פעם, והיא שאלה מה קרה למשקפיים. והיא גם מעשנת.

הערה שנייה: שיעור היסטוריה. סימפל באה באיחור ואז קולטת שאין לי משקפיים. 

במהלך שעתיים היסטוריה ואזרחות, הערה שלישית: פיאה, סמול ווויס שאלו לאן נעלמו משקפי.

בין שיעור היסטוריה לשיעור שאחריו, האקס נכנס לכיתה שלנו. הוא לקח לי את מחברת מתמטיקה כדי להעתיק שיעורי בית. הערה רביעית: גם הוא שאל אם במקרה יש לי עדשות.

אחר כך היה שיעור ספרות. למדנו על "בית הבובות" – הפעם לא הייתי צריכה לחלוק בספר, כי סימפל הייתה עסוקה בלהכין שיעורי בית במתמטיקה.

הערה חמישית: דחליל שואל אותי מה קרה למשקפיים, והסברתי לו, ואז התערב עוד ילד אחד מהכיתה, שמזכיר לי חיפושית זבל ענקית ואמר שלא הגיוני שמספר של המשקפיים שלי קטן. חדשות בשבילך: זה כן.

בהפסקה הגדולה הלכתי לכיתה של איינג'ל וסמארט. הערה שישית: גם הן שאלו מה עם המשקפיים שלי. ואח"כ נכנס למלם לכיתה, והם התחילו לדבר על טניס על ה"Australian Open ". וההבנה שלי בטניס היא שזה סתם כדור שצריך לחבוט בו מצד לצד. ואני מכירה כמה שמות של שחקנים מפורסמים. וזהו. סמארט אמרה שאני לא מעריכה את הטניס כמו שצריך, כי זה לא פשוט כמו שזה נראה. אגב, גם למלם, גם סמארט וגם איינג'ל היו שחקני טניס בעברם: סמארט עד כמה שאני יודעת שיחקה טניס ממש מזמן, בכיתה ז' או ח', או משהו כזה, איינג'ל פרשה בשיא לפני שנה, ואילו למלם עדיין משחק.

ההפסקה נגמרה וחזרנו לשיעור הבעה. המאוד מרתק. המורה גם חילקה מבחנים בלשון. קיבלתי 48, כמו שציפיתי. אני חושבת שהגיע הזמן להתחיל ללמוד למבחנים בלשון, או שאני פשוט אצטרך להתרגל לעובדה שלא משנה מה – אני תמיד אכשל בלשון. יש לי בעיה רצינית עם זה.

ובכן, לפני מתמטיקה הייתי בכיתה של סימפל, ואז ראיתי את סטאר עוברת במסדרון ורציתי לבשר לה על ה-48 שלי. היא בכלל הייתה עסוקה בלהתחבק עם תאום בלונדיני, והצעתי לו שיסתובב כדי שאני אוכל לראות את הפנים שלה. הערה שביעית:

"מה יש לך עדשות?"

"לא"

"אז מה קרה עם המשקפיים?"

"הן בתיקון"

"ואת לא יכולה לראות?"

"אני דווקא רואה"

*מתרחק קצת ומסמן את המספר שתיים באצבעותיו*

"כמה זה?" (אוי אלוהים כמה זה צפוי! – אנשים תפסיקו לעשות את זה! זה דבילי!)

"2"

*מתרחק עוד קצת ומסמן את המספר חמש באצבעותיו*

"כמה זה?"

"5"

*מתרחק עוד קצת ומסמן את המספר שבע באצבעותיו*

"כמה זה?"

"7"

*מתרחק עוד קצת ומסמן על מספר כלשהו בחולצתו. מספר זעיר למדיי*

"וזה?"

"טוב את זה אני כבר לא יכולה לראות"

ואז הלכתי לשיעור מתמטיקה. האקס ישב לי על השולחן ופטפט איתי על הא ועל דה, בעוד שמישהי מהכיתה שלי, פשוט עומדת שם ומקשיבה ורואים שהיא מתה לדבר. אותה אחת, היא קצת דחויה ואין לה חברים של ממש, אומרים שהאופי שלה ושל אמא שלה פשוט מגעיל ודוחה, מבחינה חיצונית היא נראית ממש מוזר והיא מסריחה בטירוף, ורואים שיש לה בעיה או מום כלשהו, פשוט לא יודעים מה. והיא קצת נדבקת אליי. לא שיש לי בעיה איתה, היא לא עשתה לי כלום ואין לי בעיה להיות נחמדה אליה, אבל באחרונה זה הפך למוגזם.

ואז שתי בנות הודיעו שאין שיעור. לקח לכולם כמה זמן לקלוט ולהיות בטוחים ששעתיים מתמטיקה התבטלו והלכנו בשמחה הביתה,הערה שמינית: בלונדי ראתה אותו במדרגות ושאלה איפה המשקפיים. ב-11 וחצי הייתי בבית.

והייתי במחשב, ואכלתי צהרים, וגם שיניתי את העיצוב.

ואז קראתי את "בית הבובות" וזה ספר ממש יפה, אח"כ הלכתי להתקלח, ואז התחלתי לעשות שיעורים בביולוגיה אבל הגעתי למסקנה שכל כך לא מעניין אותי לבדוק את שלבי הגידול של חיידקים והלכתי לישון. עד לא מזמן.

והעיניים שלי פשוט כואבות ושורפות בצורה היסטרית.

והמשקפיים? יהיו מוכנות רק מחר.