אז זהו, סיימתי טירונות. קצת קשה לי לסכם את כל השבועיים האחרונים, אבל במילה אחת – חוויה.

בשבוע הראשון היו לנו שיעורים עם המ"מ, הסמלת, המפקדים והמ"פ. שיעורי ערכים, רוח צה"ל, משמעת, המנון דגל סמל, עזרה ראשונה, אב"כ, מ.ק, ובטח שכחתי עוד כמה דברים. היו לנו מבחנים על נשק, אב"כ, ע"ר ומ"ק – מבחנים מעשיים ומבחן עיוני – קיבלתי 96! יאיי.

בשבוע הראשון ממש לא הרגשתי טוב. התעלפתי שוב, ופשוט לא היה לאף אחד אכפת. רק יום אחרי זה ראיתי רופא, וגם כן – לא עשה כלום. אחרי זה הייתי צריכה לחזור לתורנות מטבח, אבל תכלס, חוץ מלאכול  דברים בחדר אוכל ולדבר עם חברות – לא עשיתי כלום. ביום שאחרי זה היו לי ממש כאבי ראש, ובאיזה שלב קיבלתי מנוחה באוהל לשעה, ואחרי שעה פשוט לא יכולתי לזוז, ונשארתי באוהל, ובכיתי על מר גורלי, עד שחברה שלי באה וכיסתה אותי, וקראה למפקדת הישירה שלנו, והיא אמרה לי לעלות על אזרחי, וללכת לישון עד למחרת.

סגרנו שבת. דווקא לא היה כזה נוראי ומבאס כמו שחשבתי שיהיה. השבת עברה ממש מהר, והיה נחמד. חוץ מהשמירות, שגלשו ליום ראשון גם, לא עשינו כלום. שמרתי ארבע פעמים (אתם לא יודעים כמה זה נורא להתאפק שעתיים עם פיפי קטלני), ודווקא השמירות עברו מהר. ביום שישי עד לנוהל שבת לא עשינו שום דבר מיוחד, חוץ מלאסוף עלים ולנכש עשבים. כן, זה מה שעשו איתנו רוב הזמן – אפילו צחקנו על הקטע הזה בחולצות סיום טירונות שלנו. אחרי שיצאנו לנוהל שבת ישבנו באוהל ודיברנו, ויצא לי לשמור בדיוק על ארוחת הערב החגיגית – אבל חפיף,שמרו לכל השומרות המון המון אוכל. והיה אוכל טעים. בכלל, האוכל בבסיס היה ממש טעים, יחסית לצבא.

ביום שבת קמתי בארבע בבוקר לשמירה, וחזרתי בשש, ובתשע היה מסדר בוקר, ואז כבר לא חזרתי לישון. הלכתי להתקלח בפלוגה אחרת- בפלוגה שלנו לא היו מים חמים בכלל. פעם אחת התקלחתי במים הקפואים, וזה הספיק לי לכל החיים. ואז חוץ מלשמור מדיי פעם כולנו ישבנו באוהל, אכלנו ממתקים, ושיחקנו טאקי. בכלל, אצלנו אוכל היה דרך חיים. בעיקר באוהל שלנו, שרק עשינו חאפלות כל היום. לדעתי השמנתי בטירוף. בעעע.

בצהריים באו לבקר ההורים! ההורים שלי ביקרו אותי ביחד עם אחותי, ואחותי צילמה, והם הביאו אוכל של בית – שניצלים וסלט של אבא, וחוץ מזה אמא שלי הביאה לנו מטען של ממתקים ותבנית עוגת שוקולד, לא הצלחנו לסיים את הכל.

כשהם הלכו התחלתי לבכות קצת, כי זה מייאש לראות אותם הולכים, ואת נשארת תקועה בבסיס.

בשבת בערב התנדבתי לנקות שירותים, בפעם הראשונה. מה אגיד ומה אומר, בנות זה עם מלוכלך. תמיד חושבים שבנות נקיות וכל זה – אז זה ממש לא ככה. אני לא מבינה למה צריך לזרוק טמפונים משומשים על הרצפה, במקום לזרוק לפח. כנראה שלעולם לא אדע. עוד קטע שלא מובן לי, לחדר אוכל נכנסים בשלשות. יש בנות שכאילו שומרות מקומות בשלשה, לחברות שלהן. כאילו שלא תשבו איתן בחדר אוכל.

השבוע האחרון עבר מהר. היו עוד שיעורים, סיכומים כיתתים, מחלקתיים ופלוגתי, גם סינג'רו אותי וכמה בנות מההפלוגה לעבוד שוב במטבח. תקעו אותי בתבניות, שזה הכי קריעת תחת, והייתי עם בנות ממחלקה אחרת, אבל היה מצחיק, התחלנו לשיר שירים של מטאליקה, וגאנס אנד רוזס, והיהודים, ועוד כל מיני. למזלי החליפו אותי בצהריים, כי הייתי צריכה לעשות איזשהו מבחן.

יום שלישי היה את הטקס השבעה. הוא בסופו של דבר היה בלי הורים, כי לא היה מי שישמור על הבסיס. קצת הצטערתי שההורים שלי לא יכלו לראות אותי בטקס, כי היה באמת יפה. הסמלת הצעידה אותנו לפלוגה שלנו. היא צועקת לנו ואנחנו עונות:

"לדגם טורים, לסדר שלשות – כי אין עוד מחלקה כזאת!"

"אני לא שומעת – רקיעות!"

"3- כבוד!"

וכולנו צרחנו בשיא הכוח שלנו.

הגענו לפלוגה ועברנו בשביל מנרות, והיה מגן דוד מנרות, והמילה "נשבעת" מנרות – המפקדים הכינו לנו.

המ"פ קרא את השבועה, וכולנו ביחד צרחנו "אני נשבעת!"

אחר כך כל מפקד קרא בשם של כל חיילת מהכיתה שלו, היינו צריכות לצעוק "כן המ"מ, אני נשבעת!", לרוץ למ"מ, להצדיע, ואז המ"מ והסמלת הביאו לנו תנ"ך ונשק, ונשבענו עליהם – נתנו מכה עם התנ"ך על הנשק. וכמובן שהיו חלוקת תעודות הצטיינות. מישהי מהכיתה שלי זכתה במצטיינת מחלקתית, ומישהי מהמחלקה שלנו קיבלה מצטיינת פלוגתית. והגיע להן. לכל אחת ואחת שקיבלה תעודת הצטיינות – הגיע לה.

הטקס היה מאוד יפה ומרגש, וכמובן שבכיתי, כמו כולן.

ביום רביעי הזכינו על הציוד ב' ועל חברנו הטוב ביותר – ישן איתנו במיטה, אכל איתנו צהריים, ואפילו הלך איתנו לשירותים – M16. היה כיף להיפטר ממנו, אם כי בהתחלה כל הזמן הרגשתי ששכחתי משהו.

וקיבלנו את החולצות שלנו, וחילקנו לסגל, והחולצות היו מדהימות. היו הרבה ריבים על הצבע של החולצה, ובסוף עשו בטורקיז ויצא ממש יפה. אחר כך במסדר כיבוי אורות כולנו לבשנו את החולצות שלנו.

יום חמישי היה היום האחרון שלנו בטירונות.  חבל שלא הייתה שבירת דיסטנס, כי באמת היה לנו סגל מדהים. המ"פ היה ממש חמוד ואכפתי, הסמלת פשוט מדהימה, המ"מ גם כן חמודה ונראית מאוד אימהית, המפקדת האישית שלי גם כן מדהימה, ועוד מפקדת שהיא בכלל משהו משהו – כולנו אהבנו אותה. הייתה מפקדת שלישית, אבל היא חסרת ביטחון ורואים את זה. והיה מפקד – הוא היה רע. אף אחד לא סבלה אותו, הוא אשכרה גרם לנו לבכות. סתם מנייאק.

סידרנו את הפלוגה ואת האוהלים, וכתבתי לחברות שלי פתקים, לכל אחת רשמתי משהו אישי. החלפנו טלפונים, אייסיקיואים ואי מיילים. אחר כך היו לנו קציני מיון, כל מי שהקריאו בשם שלה – הלכה לקצין מטעם היחידה שלה. וכן, קיבלתי את מה שרציתי:)

ואז התחלנו להתפזר הבייתה, באוטובוסים. היה כל כך מוזר לצאת משם, מקום שהיווה לנו מעיין בית, ולדעת שיותר לא נחזור.

נסעתי ברכבת עם עוד שלוש חברות, ואחרי שלוש שעות בערך – הייתי בבית.

היה כל כך כיף להיות בבית, ומצד שני מוזר משהו.

לא יכולתי להתקשר לאף אחד, כי הסלולרי שלי נדפק לחלוטין, היום הביאו לי מכשיר חדש, למזלי.

פינקתי את עצמי באוכל של בית. סידרתי את החדר כמו שצריך, כי היה לי המון באלגן באוהל וזה ממש הציק לי, ורציתי לראות קצת סדר בעיניים.

עשיתי לעצמי טיפול עשרת אלפים, מקלחת ארוכה, עם המון סבונים, פיליניגים, קרמים, מסכות, וגם הייתי אצל הקוסמטיקאית. זהו, תקופת הגי'פה שלי עברה.

בערב התנפלתי על החבר שלי. שבועיים שלא ראיתי אותו, והתגעגעתי המון המון. היה טוב להיות שוב מכורבלת בזרועותיו.

אז זהו, זו חוויות הטירונות שלי.יש קצת עצב שזה נגמר, כי אני אתגעגע לבנות, באמת, היו אחלה בחורות, זאת אומרת היו קצת פרחות, אבל לא צריך להיות בחברתן יותר מדיי.

אבל מצד שני, אני שמחה שעברתי את זה.