"יש לי את הרגש והוא אומר לי מתי שזה טוב, ויש לי אותי לפעמים, יש לי אותי לאהוב."
כי אחרי זמן ארוך של התעלמות מעצמי, התחלתי להקשיב לעצמי ולהבין מה טוב לי ומה לא. וכי עשיתי החלטות כואבות, רק כי ידעתי שהן נכונות.
ואני יודעת, שיש לי את עצמי לאהוב.
ויש בי מה.
הגעתי להשלמה עם הגוף שלי ועם המראה שלי. אני לא צריכה גברים שיוכיחו לי שאני נחשקת (למרות שהם כן). זה היה אחד הדברים הכי קשים לי- בתור אחת שהייתה לה בעייה עצומה עם דימוי גוף. אני יודעת שאני רזה. אני אוהבת את הבטן השטוחה שלי, את עצמות האגן. את החזה שלי - למרות שהוא לא גדול. אז מה אם הוא קטן? זה עדיין יפה.
אני אוהבת את הפנים שלי. אני יודעת שאני יפה. אני אוהבת את השיער שלי, אני כבר לא רבה איתו בכל בוקר.
אני יודעת שאני יפה וסקסית והכל תלוי בגישה שלי, ואם זה נשמע כאילו אני מעריצה את עצמי - פאק איט, אני צריכה "להעריץ" את עצמי. אם אני לא אוהב את עצמי - מי יאהב?
אני יודעת שיש לי חוכמה וכשרונות, ואני אוכל להיות מה שארצה. אולי זו הנאיביות של גיל 18, אבל אני מאמינה שאוכל לטרוף את העולם.
מה רע לי?
לא רע לי.
אני נמצאת בבסיס שהכי רציתי להיות בו. אומנם אני סוג של פקידה - אז מה, אני עובדת, ואני עושה דברים, ויש מסביבי אחלה אנשים. וזה כיף לי לבוא לבסיס, עם כל האנשים האחלה, והצחוקים, והישיבה על הדשא, והמפקדים החמודים שלי.
ואני חוזרת כל יום, וקוראת המון, ומפנקת את עצמי במקלחת חמה וארוכה - הדבר הכי כיפי בעולם.
אני עושה מה שטוב לי.
בענייני בחורים - אל דאגה. יודעת שאין מה לדאוג, יודעת שלא אשאר לבד ויודעת שאמצא את הנסיך שלי.
זהו, אני שוכחת את כל הרע והכאב.
רוצה רק לטעום מהטוב.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
