אז זה לא קל לי כל כך להתרגל למצב החדש הזה. לא רוצה להיות בקו האש. לא רוצה קטיושות שורקות מעל האוזניים שלי ושגרת אזעקות. לא רוצה לפחד להיות בתוך הבית שלי. לא רוצה לחשוב על כל החיילים שנמצאים עכשיו שוב בלבנון ומקריבים את החיים שלהם. לא רוצה לשמוע על עוד חיילים חטופים. והכי אני לא רוצה לראות שוב את הפרצוף שבע רצון הזה, של נסראללה. יימח שמו. אני כל כך מקווה שחיל האוויר שלנו יהרוג אותו ואת כל החבר'ה שלו. אחד אחד.

תחילת השבוע וסוף שבוע הקודם, לא היה הרבה מה לעשות במשרד, בגלל המצב. באיזה שלב ביום חמישי ישבנו או דבוקות לטלוויזיה, או שפשוט ישבתי במשרד של אחת הבנות עם שתי בנות על כוס קפה. חוץ מזה, לא עשינו כלום.

יום ראשון היו הקטיושות. שמענו בבסיס את הבומים העצומים האלו. בהתחלה, לא הבנתי מה זה, אבל אחר כך פתחנו טלוויזיה ושמענו שנפלו קטיושות בחיפה ובקריות. והקריות הרי זה מקום קטן, והכל קרוב להכל, ככה שהקטיושות שנפלו כאן, לא בהרבה רחוקות מהבית שלי. אז ישבתי מול הטלוויזיה בהיסטריה, והקווים נפלו, ורק במזל הצלחתי להתקשר הבייתה לדבר עם האחיות שלי. וזו הייתה תחושה של חוסר אונים, לשמוע את אחותי הקטנה בוכה מפחד ולחץ, ולהיות שם, ולא להצליח להרגיע אותה.

באותו יום האחיות ואמא שלי נסעו לאחות של אמא, שגרה במושב ליד בינימינה.

אני, אבא והחבר נשארנו בבית.

ביום שני אמא שלי לא הייתה מוכנה שאשאר בבית, היא רצתה שאבוא לדודה שלי גם, וגם אבא שלי בא. ועד היום בעצם היינו אצלה.

נכון שהיה נחמד, ואין כמו לקום בבוקר ולשבת במרפסת ולהרגיש את האוויר, ובאמת שכיף לי שם, אבל די. אי אפשר. כמה אפשר עוד לברוח? הרי המצב הזה יכול להימשך שבועות.

אני גם צריכה את הפינה שלי, את החדר שלי, את השקט שלי.

אז הודעתי להורים שלי שהיום אני חוזרת מהבסיס הבייתה. וזה כנראה גרם להם לבוא גם. אז אני מחכה להם בנתיים שיגיעו.

אני מקווה שהחבר שלי ייצא מחר, כדי שישר אני אוכל לבוא אליו, עם כמה שקשה לי להשאיר פה את המשפחה. ובכלל, לא נראה לי שהם יישארו כאן יותר מדיי.

עכשיו רגוע, לא מזמן הייתה אזעקה, ואני מקווה שימשיך להיות שקט.

אני רק רוצה שהמצב הזה ייפסק, ונחזור לחיות כמו מקודם.