בגופייה חשופה מדיי, וג'ינס נמוך מדי,אני הולכת שוב ברחובות ת"א, נשארת רק אני והמחשבות שלי, מנסה לברוח מהכל.

עוברת את כיכר דיזינגוף, פעם, לפני כמעט שנה, ישבתי שם עם מישהו אחר. שלוש אהבות היו לי בחיים.

הראשונה הייתה ילדותית, ונמשכה שלוש שנים. שלוש שנים של תלותיות, ואובססיה, וסבל רב. שלוש שנים תמימות מהחיים שלי, שנשפכו בבלוג הזה, כל הכאב הצטמצם ונדחק לידי משפטים ומילים, שרק טיינאג'רית מאוהבת נואשת יכולה לכתוב.

השנייה לא הייתה שונה בהרבה. כלפי חוץ הכל היה טוב. ונהדר. ומושלם. אבל בפנים צרחתי. צרחתי שהייתי צריכה לעשות כל מה שהוא אמר. כן, הייתי מהבחורות ההן ששומעים עליהן, ואמרתי שלי זה לא יקרה. אבל קרה. הפכתי להיות שפחתו של אדם, להיות תלותית. נדרשתי לעשות ולאהוב אותו רק בתנאים שלו. הוא תירץ את הכל באהבה אמיתית. ואני התמוטטתי מבפנים. הגעתי שוב לידי הפרוזק. עשיתי כל מה שהוא אמר, כל מה שהוא רצה, והכל כדי שיאהב אותי. אבל זה לא היה מספיק. כל דבר שעשיתי לא היה מספיק בשבילו. שום דבר לא היה טוב בשבילו, ואני לא הייתי טובה בשבילו, ואף אחת לא תהייה טובה בשבילו.

ישבתי בפינה ושתקתי.

"בכל סיום יש התחלה של משהו חדש ומרחוק אפשר לראות את זה לא מטושטש האהבה שלך אלי היתה לאזיקים סגורה בתוך קופסא נשארת תלויה כמו בובת חוטים הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן רבות הן הדרכים וארוכות...אבל לאן?"

ועכשיו יש את הבחור החדש. והוא שונה. הוא מעריץ אותי. הוא מתייחס אליי כמו לאל מלכה. אנחנו מבלים ביחד בסופי שבוע, הוא מכין לי אוכל, ואני עושה כלים. ויש את הפשטות הזאת, בלי משחקים, ובלי כלום. רק אני והוא. כאילו זוג נשוי. ומה אכפת לי להתחתן בעצם. זה יהיה בעצם כמעט אותו הדבר.

שמתי שלשום את הלק השחור. ישבתי ובהיתי בציפורניים הצבועות שחור, זוכרת איך לא מזמן צבעתי אותן כך. זה לא מתאים לי יותר. לא חלק ממני עוד. רק לא מזמן הייתי משתמשת בכל השחור הזה, צובעת ציפורניים ועפעפיים. אולי התבגרתי.

אמרו לי שעצמות האגן שלי בולטות. ואני השבתי שאני רזה מדיי. מי היה מאמין שאוציא מהפה משפט כזה.

פעם רזון היה לי לסגידה, והיום הוא אינו חשוב יותר. אני מרגישה שברירית. אני אוהבת את ההרגשה, אבל לא על חשבון עצמות בולטות מדיי.

נמאס לי להיות חמודה. לא רוצה להיות אותה ילדה קטנה וחמודה, שלא מתייחסים אליה ברצינות.

תמיד רציתי להיות הילדה הפופולארית, אבל אני אאוטסיידרית. בסופו של דבר, אף אחד אינו מתייחס אליי יתר על המידה, ואני אוהבת לשבת בצד, מאשר ללהג על שטויות. עם אנשים צבועים.

כל מקום מזכיר לי דברים.

כל מקום מעלה בי זכרונות ונוסטלגיות.

אנשים שהיו ונשכחו.

חוויות שאינן יותר.