אבדה לי במקצת תחושת הזמן. היה לי כל הרבה באלגן בימים האחרונים.

יום רביעי היה היום האחרון לחופש פורים המבורך. קצת חופש לא הרג אף אחד. בכל אופן, לא עשיתי שום דבר מיוחד חוץ מללכת לרופא עיניים בגשם, ואח"כ ההורים שלי הקפיצו אותי לשרוטה. עשינו את הניסוי בביוט' (אין לי כוח להסביר בדיוק מה עושים שם, זה כזה לא מעניין, אבל בודקים מצע גידול של שמרים) ביחד עם החברה הכי טובה שלי ופיאה, וכתבנו דוחות ניסוי, וחשבתי שכבר סיימנו את זה, לפחות את הרוב.

אבל מסתבר שטעיתי. הניסויים שעשינו לא היו טובים בגרוש. אז עשינו צריכים לעשות את הכל אתמול. יום לפני ההגשה.

בין יום רביעי ליום חמישי החלה המתקפה על עירק. אני גרה באזור ב'. תחליטו אתם אם זה מסוכן או לא. אני מכירה אנשים שלחוצים מהמלחמה הזאת, ובורחים ואני לא יודעת מה עוד. אין על מה להתרגש. המלחמה בעירק לא פה. מה שעוד יותר מעצבן זה שמכריחים אותנו להסתובב  עם מסכות. כאילו שאיזה חתיכת מסכה מסכנה, מימי המהפכה הצרפתית תעזור לנו. אנחנו בכל אופן לא הכנו לא חדר אטום ולא כלום. אני באופן אישי לא מתכוונת ללבוש את המסכה הטיפשית הזאת, ולא בגלל שאני מנסה לשחק אותה גיבורה, אלא בגלל שאני לא מאמינה בשטויות האלו. אני רק רוצה שלא יהייה בית ספר. אבל בכל זאת לא למדנו. אמא שלי הכריחה אותי ללכת עם מסכה לבית ספר (פעם ראשונה ואחרונה בהחלט) ובאמת רוב הילדים בבית ספר באו עם מסכה והתחילו להתלהב ממנה. מה יש להתלהב כל כך אין לי מושג. כולה חתיכת פלסטיק עם משהו שדומה למסנן. בכל אופן, התחלנו בתשע, אבל שעתיים ראשונות לא למדנו כי עשינו לנו שיעור חופשי והיו ילדים שלא באו, אז סתם דיברנו עם המורה שלנו, ואח"כ ביטלו לנו את יהדות, וכימיה גם התבטל. אז שמחה וטובת לב הלכתי הבייתה וצרבתי לי דיסק חביב.......

בשלוש באתי אל החברה הכי טובה שלי, והתחלנו ביחד עם שרוטה ופיאה את המסע המטורף כנגד הזמן בניסיון להתחיל ולסיים את העבודה באותו היום. את הניסוי עצמו חילקנו, וכל אחד עשה משהו אחר, (אני הייתי אחראית לכתוב להם את המדבקות ואת הדוחות ניסוי) ובאמת הניסוי עצמו נגמר מהר – אורך שעה בערך. אבל אח"כ היינו צריכים לעשות גרפים לכל הניסויים ועוד גרפים שהראו בחוברת שלנו, וכל גרף לוקח חתיכת זמן. והשעות עוברות......מזל שאמא של החברה הכי טובה שלי היא סטטיסטיקאית ויודעת להתעסק עם הזבל הזה, והיא עזרה לנו. מזל. מסתבר שההורים של החברה הכי טובה שלי מכירים את המורה שלנו כבר 15 שנה.....בכל אופן, תחשבו מזה להיות תקועה עם פיאה – חשבתי שאני עומדת להתפגר. הבן אדם הזה חייב להציק. והוא הציק לי. כל הזמן רבנו. אבל הוא התחיל! אני לא אמרתי לו כלום ולא שום דבר. פשוט ילד טיפש. היינו צריכים להתנחל בחדר של אח של החברה הכי טובה שלי (אני חושבת שאני אמצא לה כינוי – זה יותר מדיי ארוך) כדי להשתמש לו במחשב, וכמובן שכולנו התחלנו לריב ולהיות עצבניים אחד על השני, כי כמה אפשר להיתקע עם אותה חבורת כסילים למשך יותר מדיי זמן! בקיצור, באיזה שלב לקראת הסוף אח שלה התחיל ליילל שקימטנו לו את הדפים עם המדפסת. נו באמת. כאילו שאנחנו אשמים בהכל. כאילו שבכוונה עשינו הכל כדי לעשות לו רע. אני צעקתי עליו והוא עליי....ונראה לי שאני לא אבקר בביתם בתקופה הקרובה עד שהוא יירגע. או שהוא יפסיק לשנוא אותי. תלוי מה יבוא קודם. איכשהו סיימנו את העבודה קרוב לאחד בלילה. אחד בלילה. כבר היינו עייפים רצח והמוח לא חשב. אח"כ הייתי צריכה ללכת לבד. בלילה. בגשם. היה כל כך שקט. הרחובות היו שוממים לחלוטין. ולא יודעת אם זה מפחיד יותר או פחות. טוב מי המשוגע שיסתובב בשעות כאלו בלילה. שבאתי הבייתה פשוט נפלתי על המיטה. ורק רציתי לישון. ולישון.

הבוקר של יום שישי הגיע מוקדם מדיי. יותר מדיי מוקדם. הוא התחיל מצלצול טלפון של דודה שלי, שבמזל טוב, ילדה בשתיים עשרה וחצי בלילה את ים. כן ככה קוראים לו. כבר יש לה שני ילדים אחת בת 8 וחצי ועוד אחד בן 5. נורא שמחתי, ועכשיו אני צריכה לחשוב מה ללבוש לברית.

שקמתי סוף כל סוף מהמיטה שלחתי את עצמי ישר למקלחת כי נראיתי כמו זומבי. איזה כיף זה להתקלח עם מים רותחים על הבוקר. לבשתי את החזייה השחורה שלי, עם התחרה מאחורה, כבר המון זמן לא לבשתי אותה, ולקחתי את המכנס האדום שלי, עם חולצה אדומה ועליונית אדומה. אבל עדיין הייתי עייפה מוות. לא משנה כמה מייק אפ ניסיתי לשים – עדיין נראיתי כמו זומבי. והרגשתי ככה.

היום שלי עבר בסדר יחסית. אתמול אמרתי משהו בקשר לים (לא ים הבן דוד) על איזה אחד שהיא הכירה באיי סי קיו מקנדה ופיאה ניפח את זה וסיפר לה. פיאה מציק לה כל הזמן. אז היא התעצבנה עליי והיה לי מאוד לא נעים. בתגובה לכך כתבתי לה מכתב התנצלות. יפה מצידי והיא סלחה לי.

מעניין מה עושים היום. נראה לי בנתיים שאני אשאר בבית, אבל תמיד אנחנו מחליטים הכל ברגע האחרון. אז אין לי מושג.

תעשו חיים, תשמרו על עצמכם, ושבת שלום.