ובכן, שבוע קודם היה סביר. כרגיל. הכל סביר, החיים שלי במצב סטטי.
הייתי פקידה של גדנע שעושים אצלנו בבסיס. מאוד לא רציתי בזאת, אך המפקד שלי איכשהו בדרכו המתוחכמת סינג'ר אותי לזה. מה שאומר, עבודה עם מילואימניקים מעצבנים. הם נחמדים, אבל יש הרבה מהם שנמצאים אצלנו כרגע, שחושבים שהכל מגיע להם. כאילו, הם לא מסוגלים לדאוג לכלום, צריכים עלאק פקידה שתעשה את זה.
בכל מקרה, זה עבר, וטוב שכך.
מה שגם, המפקד הישיר שלי עזב. למרות שמדיי פעם חטפתי עליו את העצבים, אהבתי אותו. אני קצת מתגעגעת אליו, כי המפקד החדש חביב, אבל הוא לא הוא. ואולי אני פשוט צריכה להתרגל.
אז עשינו לו שתייה, ואפילו הבאתי עוגה שכולם התנפלו והתפעלו ממנה.
והוא גם קנה לנו מתנה – עכבר אופטי.
וזהו, נתתי לו חיבוק, והוא עזב. ככה זה כנראה.
יצאתי רבעוש, בגלל איזשהי פעילות בבסיס שלנו.
אז קמתי ביום חמישי בשבע בבוקר. אני, שהייתי מסוגלת לישון עד שעות אחה"צ, הולכת לישון כל יום בסביבות שמונה וחצי בערב, ואפילו בסופי שבוע מתעוררת מוקדם. כמו זקנה. הצבא הרס אותי.
נסעתי עם אמא למספרה. צבעתי, גזרתי, החלקתי. יצא מהמם.
אח"כ עלינו לגרנד קניון, והצטיידתי ברכוש חדש: שפתון וטבעת.
וגם החלפתי את הבושם שלי, 212, שאני איתו מגיל 14, ל"אמור אמור" – יש לו ריח פשוט מעולה!
וזהו, החבר שלי בא לסופשבוע אליי. לא עשינו הרבה דברים מיוחדים, ביום שישי בבוקר היינו בים, ביום שבת בערב אצל סבתא... הוא ממש חלק מהמשפחה.
והוא כל כך חלק ממני.
הוא מסתכל עליי כאילו אני הדבר הכי מדהים שהוא ראה בעולם.
הוא מפנק אותי, דואג לי אפילו בדברים הכי קטנים.
הוא פשוט מתייחס אליי כאל מלכה.
וזה יחס שלא הייתי מורגלת בו. עם כל השאר, הכל היה מבוסס על סקס נטו.
עם החבר הקודם, וכן, אני אכתוב את זה, ושיישרף העולם, כל מה שהיה אכפת לו זה מציצות באופן קבוע.
במשך כל כך הרבה זמן שתקתי, אבל אני אוציא את זה החוצה ואחשוף את זה, כי הגיע הזמן.
הייתי בעצם שפחה שלו. הוא אהב אותי בתנאים. אני הייתי מוכנה לוותר, ולהתפשר, והוא מצידו – רק מעצמו היה לו אכפת. רק מה הוא רוצה, רק מה הוא מרגיש, רק הוא נפגע. רק הוא והוא והוא כל הזמן. ואני הייתי עיוורת. כל כך רציתי לרצות אותו עד שאיבדתי את עצמי. לפעמים עשיתי דברים בלי חשק, כי הוא הכריח אותי.
טוב, נסחפתי קצת עם זה.
בכל אופן, זה לא כך עכשיו. זה אחרת, זה שונה.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
