ויום אחד קם השטן, וקרא לעצמו אדולף היטלר. והשטן בנה לו גיהנום בשמות אושוויץ וברגן בלזן.

והשטן התחיל לענות, לרצוח, להתעלל, לכלות, להשמיד.

והשטן חשב עוד ועוד על מיתות, על צעדות מוות, על ניסיון לכלות.

והשטן רצה לשלוט על העולם, רצה שיהיה מטורף כמוהו.

והשטן הקים לו צבא, צבא של גולגלות חומות.

אבל השטן לא הצליח בדבר אחד.

הוא לא הצליח לשבור אותנו.

***

וכל המילים שאכתוב, וכל המילים שאומר, וכל הרגשות שארגיש, יהיו כטיפת מים בתוך כל המילים והרגשות.

כי להבין, לעולם לא אבין.

ולי אין זכות דיבור בכלל.

כי אני לא הייתי שם. כי אני לא יודעת איך אנשים אמורים להרגיש, איך אנשים אמורים להתנהג, איך אנשים אמורים להתמודד, כאשר מוציאים אותם מהבית שלהם, כאשר אוסרים עליהם לעשות עוד ועוד דברים, כאשר מחייבים אותם לענוד תלאי, כאשר שמים אותם בגטו, כאשר רוצחים, מרעיבים ומענים.

כאשר הם נאלצים לצפות בבני משפחתם מתים. כאשר "לחיות" בשבילם זה רק לשרוד.

כאשר משפילים אותם בשל יהדותם. ואך ורק בשל העובדה שהם יהודים.

ואני לא יודעת איך זה לחיות עם העובדה שהייתה אמורה להיות לך משפחה, אבל היא איננה. כי הנאצים רצחו את כולם. ואיך זה לחיות עם העובדה שיש לך הורים שעברו את התופת, שעברו את הזוועה.

ולי, לי אין הרבה מה לומר.

כי אני לא יודעת.

כי אני לא מבינה.

וכל מה שנותר לי זה רק להישאר בתדהמה.

אבל בשבילי, יום השואה, הוא יותר מיום זכרון. בשבילי, מילים כמו "סלקציה" ו"פיתרון סופי", יש להן משמעות חזקה יותר. בשבילי. וכל פעם שמישהו אומר "נאצי" ו"שואה" ככה סתם, אני מצטמררת.

ובכל שנה, אני רק ממשיכה לדמוע אל מול הסיפורים.

ובכל צפירה אני רק שומעת את זעקת הקורבנות. את הצרחה שהם צרחו, והעולם המשיך לשתוק.

ובכל צפירה, אני מרגישה את הכאב.

אבל בכל שנה, אני זוכרת דבר אחד ויחיד.

שאני הנקמה.

עצם העובדה שאני חיה, עצם העובדה שהעם שלי חי וקיים,

עצם העובדה שאני זוכרת, זוכרת ולא שוכחת,

זאת הנקמה.

היטלר, בדבר אחד לא הצלחת. לא הצלחת להשמיד אותנו כליל.