שום דבר לא בסדר איתי.

זה עוד סוף שבוע שאני לבד, בודדה עם עצמי. הגעתי למסקנה עגומה שאין לי עניין בכלום, שהכל עובר דרכי. אין לי יותר מדיי חיי חברה, לא בבית ולא בבסיס. אולי בגלל זה אני שונאת את הצבא. צריכה הייתי להשתמט. אולי.

בסופ"ש הקודם לא עשיתי מי יודע מה, אני חוזרת כל כך עייפה ונופלת למיטה בשמונה, גם כשאני לא צריכה לקום מוקדם. אני כל כך עייפה, ואני רק רוצה להיכנס מתחת לשמיכה ולישון.

ביום שבת הילה באה אליי, ואז הלכנו למורן. ובערב ראיתי טלוויזיה עם אמא שלי, כשבסוף מורן התקשרה אליי באיזה 23:30 ושכנעה אותי לצאת. מתישהו הפכתי להיות זקנה שהבילוי הפרוע שלה זה לשתות זה תה מול הטלוויזיה. ואני רק בת 19.

אז יצאנו אני, הילה, חבר שלה ומורן, לאיזה פאב שמעולם לא הייתי בו (בשום מקום נורמלי שכולם הולכים אליו לא הייתי). דווקא היה נחמד.

ביום ראשון נסעתי עם אמא שלי ואחותי למספרה, ואז היינו בקניון והסתובבנו.

אחה"צ שוב הייתי אצל מורן עם הילה, כאילו בכלל לא נפגשנו.

יום שני החבר שלי בא אליי.

יום שלישי חזרנו לבסיס. יצאתי בשתיים, ונסעתי עם אחותי לת"א. הסתובבנו בעזריאלי.

היינו גם בנחלת בינימין, שיניקין, והלכנו ברגל לסנטר, והיה נחמד.

יום רביעי הייתה לי שמירה, ונשארתי בבסיס, ושמחתי שלא יצאתי אחרי השמירה והייתי מגיעה באיזה 10-11 בלילה הבייתה, כי למחרת שחררו אותי בעשר בבוקר.

אתמול הייתי עם אמא שלי ואחותי בסרט – השטן לובשת פראדה, ואז הייתי צריכה לחזור למציאות העגומה שלי.  ישבתי ובכיתי, כי אני לא מסוגלת להתמודד עם הרבה דברים שפתאום צפים מעל פני השטח, ואני לא מסוגלת לכתוב כלום.

אז זהו, אני מדוכאת, רע לי ומר לי, ואין לי חשק לכלום ולאף אחד.