לא, אני לא יוצאת היום. לפני כמה דקות ניסיתי לקום ודיי התעלפתי. הרגשתי מין סחרחורת וחולשה ושאני לא יכולה לעמוד. זה בערך המצב הנפשי שלי בזמן האחרון – רעוע.

אין לי לא כוח, ולא עצבים לשום דבר. אני שונאת את הצבא. נמאס לי להיות פקידה. נמאס לי שבגלל שאני פקידה מתייחסים אליי כמו לאל זבל, כאל התחתית של התחתית. שכל אחד נותן לי לעשות את העבודות השחורות שלו, כי אני "רק פקידה". נמאס לי להיות עציץ, והמפקד שלי מתייחס אליי כאל עציץ לפעמים, וכשלא – הוא מעצבן אותי. עם כל הכבוד לתפקידו כקצין בצה"ל, הוא רק ילד. והוא כולה בן 23, והוא לא יכול להתמודד עם הבעיות שיש לי. הוא לא באמת יכול לעזור לי. והוא היחיד שיכול בעצם לעזור לי איכשהו, כי אני במערכת האטומה והדפוקה הזו. נמאס לי. לא רוצה לקום בבוקר, לעשות כלום, להרגיש את המוח שלי מתנוון. לא רוצה להישאר ולעשות את השמירות המגוחכות האלו – ידוע לכל שאנחנו, הפקידות ששומרות בעצם בלי נשק ובלי כלום – עושות שמירה ששווה ל... נמאס לי להישאר בבסיס בגלל זה, לא לישון בגלל זה, לא רק כי כל השינה שלי נדפקת, אלא כי אני כל כך נגעלת מהבסיס שלאכול ולהתקלח וללכת לשירותים אני לא מצליחה מרוב שזה דוחה אותי. שלא לדבר על זה שאני ממש לא ישנה טוב, אם בכלל.

וכל זה בשביל משכורת עלובה של 450 שקל. ואין לי מה לעשות עם זה, אני עוד לא רב"ט אפילו. ואם אני יוצאת מצבא – אלוהים יודע מה אני עושה באזרחות, כי פתאום אני צריכה להתחיל חיים, ובמדינה הדפוקה הזאת – מי שבאמת לא יכול להסתדר במערכת הארורה הזאת, הוא פסול. וואלה. אני מצטערת על היום שהתגייסתי. מצטערת על זה שהלכתי להיות פקידה, כי הכישורים שלי הרבה יותר מתאימים לזה, אבל צה"ל חושב שאני מטומטמת כנראה. הייתי צריכה להצהיר על אנורקסיה וזהו. כי זה מה שאני.

אז רוב הזמן האחרון אני דיי מדוכאת, ואין שמחת חיים, כמעט בכלל.

לפני שבוע היה יום חיל, שזה משהו שלפחות נחמד, והיינו על מדים לבנים ועשו לנו טקס והלכנו ב-12 הבייתה. וחבר שלי בא אליי, ונסענו לאכול חומוס.

ויום שישי היינו בורטיגו, וזה היה חביב.

וחגגתי במקום הזה פאקינג ארבע שנים, כאילו שזה שווה משהו. כאילו אני באמת יכולה לכתוב, בלי לחכות אחר כך לאיזשהי ביקורת. בלי הידיעה שהמשפחה שלי קוראת פה, אז אני כמעט ולא כותבת כלום.

זה באמת התמצית והמעט.

ורוב השבוע הייתי חולה, עם כאבי ראש מטורפים, שהטריפו לי את השכל, וגם לא רציתי לאכול כמעט בכלל, אבל מבחינת הצבא אתה יכול לגסוס, אבל אם אין לך חום הכל בסדר ולא צריך שום גימלים, וייתנו לך אקמול. ואם ממש כואב לך – קח אופטלגין.

ועכשיו, יום שישי. אני לבד בבית. בוכה ומתעלפת.

החבר שלי נסע הבייתה.

זה קשה. זה קשה שאני פה והוא במרחק של שעתיים וחצי נסיעה. זה מטורף לנהל ככה מערכת יחסים, אבל אי אפשר שכל סוף שבוע נהייה ביחד. הוא צריך את הזמן שלו לבד, ואני מבינה את זה. וזה לא אשמתו שיש לו חברה דפוקה טוטאלית שצריכה כל הזמן חיזוקים.

למרות הכל, לא הייתי מוותרת על זה. אני באמת אוהבת אותו, והוא נק' אור בחיים שלי. אני לא באמת מצטערת שהתגייסתי, רק בגללו.

אז אני פה לבד, והוא מבלה עם המעאפנה ההיא (שמעתם פה מרמור? לא, אני בכלל לא ממורמרת! טוב, אולי קצת, אבל הלו, אני נקבה ומותר לי!).

ונראה לי שאני אלך לישון, כי בטח כבר לא נשאר מי שיקרא את זה עם כל הרחמים העצמיים שלי.

אני אהייה בסדר. באמת. סתם הייתי צריכה להוציא את הכל החוצה. מחר יהיה כבר יותר טוב.