אני לא כותבת, אין על מה. יש לי יותר מדיי מצבי רוח משתנים, רגע צוחקת, רגע אחר מסתגרת בתוך עצמי. אני נאבקת בדמעות ומנסה להתנהג כרגיל. אני רוצה להפסיק לבלוס ולבלוס את האוכל הנוראי הזה, אני משמינה ותופחת משניה לשניה. אני מתגעגעת לימים בהם הייתי שברירית ושדופה, והיום אני מסתכלת בערגה על כל הכוסיות בסקיני ג'ינס שלהן, שבכל מצב נראות מצויין, ומייחלת לימים בהם הייתי כוסית. ובנתיים כבר טרפתי שתי סופגניות (מיני!). אני רוצה לצרוח ולצעוק ולשרוט ולקעקע ולחורר את עצמי.

אז ממה שאני זוכרת, חודש דצמבר התחיל ועוד מעט חולף.

לפני שבועיים סוף סוף חבר שלי בא לישון אצלי בסופ"ש. אני רק זוכרת שהיה כיף, ושההורים שלי לקחו אותנו לטייל בואדי ניסנס בחיפה, לכבוד חג החגים. זו היתה הזדמנות להצטלם, ולקנות חומוס טעים.

שבוע שעבר היו לי יומיים חופש על חשבון המערכת, אני שומרת על סודיות בנושא.

אז יום אחד נסעתי עם אמא לגרנד קניון, ויום אחרי זה הייתי בת"א. ברכבת התחיל איתי חייל חמוד – הוא כתב לי פתק עם שמו ומספר טלפון בצירוף המשפט: קצת קשה להוריד ממך את העיניים, גם אני קצת ביישן... כמובן שלא עשיתי עם זה דבר, אם כי אני שומרת את הפתק.

אני אוהבת בקרים אפורים, בעיקר כשזה בת"א, והכל הומה, ורק אני מעופפת. (המפקד שלי כבר קבע והחליט שאני סטלנית). אני שמחה שהוכחתי לעצמי כי יש לי את היכולת להתאפק, ושדברים חלפו להם ותקועים אי שם בעבר.

סוף שבוע היה חצוי. החבר שלי החליט לבלות את השבת, עם עצמו. זו זכותו, אבל בכל זאת הדמעות עלו וצפו. כי אני יודעת שהוא רוצה להיות קצת עם החברים שלו, קצת עם המשפחה, בפרט שהוא לא עושה יומיות כמוני וסוגר אחת לשלוש. והרגשתי רע, תוהה מתי הפכתי לנערה ממורמרת ותלותית, והרגשתי הכי חרא עם עצמי. כאילו שזה דבר רע, לרצות להיות עם חבר שלך ביום שישי בערב. אני שונאת את ההלקאות העצמיות שלי. אני שונאת לרחם על עצמי ואני הכי שונאת להיות פאתטית. וככה הרגשתי כל הזמן. הסלולרי שלי דמם, בערך משני צדדי המתרס.

סבא וסבתא חזרו מארה"ב, ואילו אני זכיתי בפילינג +שמן גוף, וגולת הכותרת- שלוש תחתונים וחזייה של ויקטוריה סיקרטס.

ביום שבת בערב מורן התקשרה והציעה לי לצאת איתה, עם חברה שלה, עם עוד חברה רחוקה שלי +חברה+ חברים שלו. הכי לא קשור. היה לי קפוא וקר. יצאנו לאיזה פאב בחיפה, והרגשתי הכי לא במקום, ורק ייחלתי להגיע למיטה שלי.

השבוע הייתי בכמעט רגילה.

יום שני הייתי אמורה לשמור בלילה, יחד עם קשת. אז באתי לבסיס,והיה ריק ומשעמם. גם קיבלתי רב"ט – האמת שלא קיבלתי את הדרגות עצמן, האפסנאות הייתה סגורה, בנתיים תפרתי למעיל את הדרגות שהיו לחבר שלי בזמנו, וביום ראשון אלך לקחת דרגות ואשאל את המפקד שלי אם בא לו להעניק לי אותן. בערך ב15:30 עליתי לחדר שלי לישון. ישנתי עד 17:00, אז קשת התקשרה אליי בהיסטריה שאבוא לחדר שלי כי היא לא מרגישה טוב, אז כולי הלכתי לשם, כשאני חצי ישנה. גררתי אותה למרפאה, כשהיא עם הקאות וכאבי בטן, ואני על חצי ב' בתקווה שלא יהיה אף אחד שיעיר לי למה אני לא על מדים נורמליים. טוב, פינו אותנו למרפאה של בסיס אחר,כי לא היה רופא אצלנו בבסיס,  והחוגר שלי נעלם, ככה שלא נתנו לי להיכנס לאותו בסיס. ייבבתי ואמרתי שאני מאחת היחידות הבאמת סודיות בצה"ל, אבל זה לא עזר. התקשרתי לחבר שלי שיחפש לי את החוגר, והוא איכשהו השיג את הטלפון של הנהג שהסיע אותנו, ופקד עליו לחפש באוטו את החוגר שלי, שנמצא שלם ובריא.

טוב, היא קיבלה גימל, חזרנו לבסיס, רצתי למבצעים לברר עם קצין תורן מה קורה עם השמירה שלי. בהתחלה הוא אמר לי לשמור עם בחור (!!!) ואחרי שצחקתי לו בפנים, הוא וויתר על העניין.

אבא של קשת בא לקחת אותה הבייתה, ומאחר וההורים שלי היו בחנוכת בית אצל חברים שגרים לא רחוק ממנה, הצטרפתי גם, אפילו לא הייתי צריכה לעלות על אלף. והחלטתי שאני בחופש יום למחרת. אז באתי לחברים של ההורים הבייתה, כשכולי עייפה ומותשת מאירועי היום, ורעבה עד מאוד.

חזרתי באיזה 23:00 הבייתה, עם כאבי שרירים מטורפים.

יום למחרת נסעתי עם אמא ואחותי לת"א. היינו בנמל וישבנו במקס ברנר, וירדנו על קרפ נוגט. כמובן שקניתי שוקולדים- פרילינים לחבר המתוק שלי, אחרי שחירפנתי אותו.

אחרי זה נסענו לדיזנגוף סנטר – ורכשתי ארבע חולצות בפוקס, מהממות למדיי.

בדרך נפגשתי עם חברי, הוא בא לישון אצלי, ואתמול הוא היה ביום חופש. בילינו אותו בבטלה מוחלטת, כולל נסיעה לנאפיס – חזרנו מפוצצים.

וזהו, היום הוא נסע לבסיס, לסגור שבת.

זה היה שבוע נחמד וכייפי, קשה לחזור אחרי רגילה לצבא... אני מקווה שיהיה לי סופשבוע נורמלי לשם שינוי.