אני לא יודעת עד כמה ההגדרה של המכתב שלא נשלח היא נכונה, כי תמיד יש מצב שאתה קורא פה.

אני רוצה לחשוב שלא.

אני רוצה לחשוב שהרחקתי אותך מהחיים שלי, למרות שאני יודעת שזה לא נכון.

כי אתה תמיד שם.

אתה צף איפשהו באחת המגירות במוח שלי, עד כמה שאני מנסה להדחיק, הצל שלך מרחף.

כי אני תמיד מפחדת. מפחדת לראות אותך ברכבת, בפאב, ברחוב. בכל מקום, כי אתה בעצם גר כל כך קרוב.

תמיד עולים הזכרונות והחלומות שאני מתעוררת מהם בזיעה קרה ובלב פועם.

אני תמיד חושבת איך נתתי לך להפוך אותי לשפחה, לעבד נרצע שלך.

למה עשית לי את זה?

אתה אמרת שאתה אוהב אותי, ואני זוכרת שבאחת השיחות האחרונות אמרת לי "הלוואי ותמצאי מישהו שיאהב אותי כמוך".

מה שהיה בינינו לא היה אהבה. אני אהבתי אותך. אהבתי אותך בעוצמות מטורפות, ואתה ניצלת את זה.

אתה לקחת את התמימות שלי, והפכת אותה ואותי ואותך ואותנו למשהו מעוות.

הפכת אותי לצל חיוור של עצמך. גרמת לי לאבד את עצמי, ונהנית, נהנית לגרום לי להרגיש רע. והמילים היפות והעיניים היפות שלך – לא ישנו את זה.

שוב ושוב ושוב, לקחת ממני עוד כוחות. השאלות שלך, הביקורות שלך, החטטנות שלך, האובסיביות והקנאיות שלך.

אתה יודע מה? שאוהבים – לא מכריחים אף בחורה לרדת לך. פשוט לא. כשאוהבים מבינים שלפעמים אין כוח ואין חשק וחרא ולא בא. כשאוהבים – נותנים מרווח נשימה. ואם בא לי להיפגש עם חברים שלי ולא איתך – זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך. ואם אני לא רוצה לעשות איתך משהו מיני – זו זכותי. אתה עטפת את הכל באהבה ובמילים יפות – אבל לא. הייתי שם לשירותי המין וההתעללות הנפשית שלך.

זה מה שהייתי.

אתה לא יודע מה עבר עליי.

אתה לא יודע איזה חצי בנאדם הייתי.

בגללך איבדתי הרבה מאוד משמחת החיים שלי, מהאמון שלי בגברים.

בגללך הייתי צריכה לקחת כדורים פסיכאטריים ולא יכולתי לתפקד.

בגללך רבתי עם ההורים שלי, וניתקתי את הקשר עם החברים שלי.

אני כל כך רוצה לצרוח עליך- כי אני אפילו לא מסוגלת לתאר במילים את הזעם. אני לא מסוגלת לתאר במילים את מה שעשית לי, את הנזקים הפסיכולוגיים שעשית לי.

אני לא חושבת שיש מילים לתאר את זה.

אתה מפלצת.

אתה מפלצת שלא יודעת לאהוב.

אתה מפלצת שחושבת רק על עצמה. אך ורק על עצמה.

אני הייתי ילדה תמימה, ובגללך אני לא.

בנות, לא משנה מה יגידו לכן – בחור שמכריח אותך לעשות דברים, בחור שדורש ממך לבקש רשות כדי לצאת עם חברים, בחור שגורם לכן להיות מושפלות פעם אחר פעם ולאבד את הכבוד העצמי שלכן – הוא לא אוהב אותכן. הוא אוהב את עצמו.

זה מה שאתה עשית לי. זאת הייתה מערכת היחסים שלנו – ניצול והשפלה, שלי ורק שלי בלבד.

בגללך אני כועסת על עצמי, בגללך אני מרחמת על עצמי ומלקה את עצמי פעם אחר פעם- שנתתי לדבר הנוראי הזה לקרות.

אני מאשימה אותך, ורק אותך.

כי אתה ידעת איך לנצל אותי. אתה ידעת ללחוץ על הנקודות החלשות שבי.

אתה יודע מה? אתה פשוט חרא של בנאדם. ואני מאחלת לך להישאר לבד. למות לבד.

אפילו הכלבה שלך אהבה אותי יותר מאשר אתה אהבת אותי.

ואני מאחלת לך שתישאר בודד לנצח.

אני מקווה שאף בחורה לא תיפול ברשת הזאת שאתה טווה, כמו עכביש שטני וארסי במיוחד.

ואני הכי מצטערת שלא נפרדתי ממך כמו שצריך.

שנתתי להכל להתפוגג ככה.

אני הכי מצטערת שלא אמרתי לך סוף כל סוף, את מה שאני חושבת עליך.

שלא זרקתי לך את זה בפנים.

שלא אמרתי לך, כמה דוחה אתה.

כמה ה"אהבה" הזאת שווה לתחת.

אתה לקחת את הרגש הכי טהור והכי יפה וחיללת אותו.

אתה חלאה.

ואני שונאת אותך.

אני את הלקח שלי למדתי.

הלוואי ותישרף באש הגיהנום.

ובעצם – הלוואי שאתה קורא את זה.

שתדע, שתדע, ושתשמע סוף סוף מה יש לי להגיד.