רציתי לכתוב וגם שכחתי על מה. האמת שאני כל כך עצבנית על המחשב שלי שהוא כזה איטי, שזה פשוט הורס לי את המוזה, ואת טיפת הרצון שלי לכתוב כמו שצריך.

התחלתי דיאטה, ומעניין שברגע שהחלטתי על זה – יש כל הזמן פיתויים.

שמעו, נמאס לי שהמדים לא עולים עליי. הרוכסן במכנסיים כל הזמן נפתח, מרוב שהשמנתי. גם הבגדים האזרחיים שלי יותר מדיי הדוקים. זה לא שאני שמנה, זה פשוט שאני לא מידה 36 יותר. ומה לעשות, לא בא לי להחליף את כל המלתחה, ואני יודעת שאני לא באמת אשלים עם זה שאני נראית "בסדר" ולא רזה לכיוון השדופה. רזה זה יפה. וככה אני מרגישה בנוח עם עצמי. מה לעזאזל ביקשתי? שאני אוכל להכניס את החולצה של המדים לתוך המכנסיים? אז אני באמת משתדלת. אני רוצה להתמיד ולא להיכנע לפיתויים. ובצבא זה קשה. כי אני יושבת כל היום על התחת ולא עושה כלום. והאוכל בבסיס מגעיל. ובערך 12 שעות אני צריכה להחזיק את עצמי בלי אוכל נורמלי. אז פה יש שתיית שחרור, ופה מישהי מביאה עוגה ויום אחרי זה מחליטים שעושים מסיבה במועדון ככה סתם באמצע היום. וזה פאקינג קשה. אני מקווה שהשבוע יהיה שבוע שלם עם אוכל נורמלי, בלי כל מיני שטויות, ושעד סוף החודש אוריד לפחות קילו וחצי.

אני רק רוצה להרגיש בנוח עם עצמי. כי עכשיו אני ממש לא.

גם המצב החברתי שלי על הפנים. יותר נכון, אין לי ממש חברים. כשאני לא עם חבר שלי בסופי שבוע – אני פשוט לא עושה כלום. כי אין לי חברים. הנה, אמרתי את זה, אני מפסיקה להכחיש.

 היו את החברים שלי מהתיכון, שבואו נודה בזה – הם חננות גמורים.  והם פשוט מסרבים לצאת יום שישי כי צריך "ללמוד" או אנערף (הם בטכניון). או שלא מזמינים אותי- זו גם אפשרות. בכל מקרה, לי אין כוח לארגן את זה, כי אני פשוט לא יודעת איך לעשות זה. אני גם לא ממש בקשר איתם, כי תחומי העניין שלנו שונים- ממש לא מעניין אותי פיזיקה וכל זה. אז שהם כן מחליטים לעשות משהו עם החיים שלהם- מור מזמינה אותי לבוא איתם. ושאני מנסה לנסות לקבוע משהו עם רועי, הוא אף פעם לא רוצה לעשות כלום. רבאק- גם לי נמאס לישון כל היום ולייבב. זה סתם מעפן, ואני ממש לא יודעת איך הגעתי למצב המגוחך הזה. הדר נטולת החברים. ככה היה ביסודי וככה יהיה גם כנראה רוב חיי הבוגרים. זה פשוט מדכא.

אני מוצאת את עצמי תוהה אם עדיף הצבא או סופי שבוע מלאי הכלום.

אז סגרתי שבת (תורנות של נכס לאומי אחת ל-4 חודשים לערך) ודווקא לא היה כזה נורא. זה לא שיש לי מה לעשות בבית.

ביום חמישי עשינו טיול טו בשבט- כלומר כל היחידה יצאה לטיול נטיעות. בפועל, היינו באיזה יער, אכלנו, הלכנו מספר מטרים בבוץ (והאולסטאר שלי כמעט ונהרסו) ואז אכלנו שוב. ואז היו כמה דיבורים ונאומים- ואכלנו שוב. זה פשוט היה טיול אכילה. אבל לפחות יצאנו קצת מהשגרה, והיו קצת צחוקים, והמש"קית חינוך החדשה שלנו ממש חמודה, בניגוד לקודמת, שהייתה בלונדינית מעצבנת ומטומטמת. תודה לאל שהיא השתחררה, מעולם לא סבלתי אותה!

חזרנו בצהריים, והיה קצת מוזר שכולם הולכים הבייתה ואני לא. אבל התגברתי על זה. הלכתי לישון עד אחה"צ- ואת כל אחרי הצהריים והערב ביליתי עם חבר שלי – ראינו טלוויזיה.

בעשר בלילה עליתי לשמירה (כי אם גם ככה אני נשארת- עדיף כבר לסיים עם התורנות הזו). שמרתי עם המש"קית ת"ש- והיא הייתה כל כך חולה ופשוט כאב לי הלב עליה. כל הזמן עלינו מול מבצעים- ופשוט לא היה מי שיחליף אותה. איזה בסיס חוצפן! אבל בסוף השמירה הזו עברה, ונפלתי על המיטה, בלי להתקלח אפילו.

ביום שישי קמתי בסביבות תשע, עשיתי מקלחת ארוכה ומרעננת, ואז הלכתי לכ"א, לשבת עם קשת שסגרה גם היא. הכנו לנו נס, וישבנו וקראנו את עיתוני סוף השבוע ופתרנו תשחצים. ב12:00 הלכנו לאכול צהריים – אני הסתפקתי בלחם וסלט, כי היה איכסה. ואז ישבתי עם חבר שלי במגורים שלו.

בצהריים הלכתי לישון.

והצטלמנו, ועשינו לנו בוק. את התמונות אעלה בהזדמנות, שמחשבי יסתדר.

הלכנו ארוחת ערב- אז עלינו על א'. (כל השבת הייתי על חצי ב'- הכי נוח!). והארוחה הייתה חביבה, זו הארוחת שבת הראשונה שלי בבסיס, והגישו לנו, והאוכל היה סביר.

אחרי הארוחה עליתי על חצי ב', וישבתי יחד עם קשת במחלקה של חבר שלי עם חברים שלו- הם שיחקו קצת בפלייסטיישן, ואז ראינו טלוויזיה, ואחרי כל זה- הלכנו למגורים שלנו לישון. אני ישבתי בחדרי וקראתי לאישה, ואז הלכתי לישון.

ביום שבת קמתי ב10:30, וישבתי בחדר של קשת, והלכנו למבצעים והיינו סמבציות ל20 דקות.

בצהריים שוב ישבתי במחלקה של חבר שלי, באיזשהו שלב נמאס לי, אז עליתי לחדר שלי לקרוא ספר ולישון עד ארוחת ערב- שלאחריה שוב צפיתי בחברי וחבריו משחקים בפלייסטיישן! כמה מפתיע.

אני שמחה שזה עבר, זה באמת היה סבבה.

יצאתי הבוקר בשמונה הבייתה, והכי כיף לחזור הבייתה.

שבוע מוצלח לי, בתקווה שהפוסט הבא יהיה יותר אופטימי.