אז, הנה אני. אחרי הבכי, אחרי הכאב, אחרי ההלם. אני מתחילה סוג של מציאות חדשה.

אז נפרדנו.

אני מנסה להתרגל לחיים בלעדיו. האמת שאני לא מסוגלת לחשוב על זה, וכואב לי וקשה לי לכתוב את זה. אבל זו המציאות וכדאי שאסתכל לה בפנים- עם כמה שהיא קשה. כמה שאני מנסה להדחיק את זה.

הוא אמר שהוא רוצה לחתוך. שאכפת לו ממני אבל הוא לא אוהב אותי. פשוט ככה. "אני לא אוהב אותך".

איזה מין דבר זה להגיד? כאילו אני בחורה מהרחוב. כאילו לא היינו שמונה חודשים ביחד. כאילו הוא לא היה משמעותי וחשוב בשבילי. כאילו הייתי איזה גרגר אבק בשבילו.

הבכי היה מטורף. נשברתי מול העיניים שלו, והוא אפילו לא בא לחבק אותי. אני מרגישה מאוכזבת. אני מרגישה החמצה. כנראה שהוא לא מרגיש כמוני. אולי הוא אף פעם לא אהב אותי. אולי היה לו נוח ככה.

הבנות במשרד ניסו לנחם אותי ולחבק אותי ולעודד אותי. הכרחתי את עצמי לצאת עם כל הפלגה, באותו יום, אני חושבת שהייתי בהלם עדיין- אחרת אני לא מבינה מאיפה היו לי את הכוחות הנפשיים לזה. אוריה, ידיד טוב שלי, ניחם אותי ואמר שכל פעם שיש אהבה, היא גדולה יותר מאהבה הקודמת. וזה נכון, אם לשפוט מניסיוני.

אני יודעת שאני אמצא מישהו. אני יודעת שאני יפה, ושאני אהייה רזה אחרי שהדיאטה תסתיים, ושכל אחד היה רוצה חברה כמוני. באמת. זה לא הפחד שלי, כי אני יודעת שעוד כמה זמן, אני אמצא מישהו, ואני משוכנעת שבסופו של דבר אני אמצא את ה- אחד. אבל זה לא אומר שאני לא מדוכאת. כל השבוע בקושי דיברתי ויצאתי מהמשרד. לא אכלתי כמעט כלום. אני משתדלת שלא לבכות, אבל הדמעות כן באות בלילה. עם הזמן זה פוחת- אבל אני עדיין בוכה קצת לפעמים. אני לא רוצה לראות אותו בבסיס, כי אני פשוט לא יודעת איך להגיב. מצד אחד אני רוצה. אני רוצה לראות אותו, אני רוצה לחבק אותו חזק, ומצד שני בא לי להעיף לו סטירה.

אני מתגעגעת. ואני מניחה שאני עוד אתגעגע, ואני ממש מחזיקה את עצמי מלהתקשר אליו, משלוח לו הודעה. אני לא מתכוונת לעשות צחוק מעצמי בשום פנים ואופן.

אתמול איכשהו מורן והילה הוציאו אותי מהבית, וישבנו בפאב, וקיבלנו שוטים על חשבון הבית, וזה היה נחמד.

אבל רוב הזמן לא בא לי לחיות בכלל. אני מרגישה ריקנית.

אני גם חולה- יש לי כאבי ראש ובטן מטורפים, וקלקולי קיבה. אני בקושי עומדת על הרגליים, ואני לא יודעת אם זה באמת כי יש לי איזה משהו, או שזה הרגשות הדוחים שלי יוצאים החוצה.

כולם אומרים לי שהוא עוד יחזור. אבל כמה שאני רוצה להאמין בזה, אני מעדיפה שלא לחיות באשליות. הוא בעצמו אמר לי שהוא לא אוהב אותי. במפורש.

אני יודעת שהוא לא שווה את זה.

שהוא לא שווה אותי.

שאם ככה הוא מתנהג- כנראה שלא היינו צריכים להיות יחד.

אני לא חושבת שהוא יחזור, שנחזור, שהוא יתחרט. עם כמה שאני רוצה את זה- יש בי את ההבנה שזה לא יקרה.

זה פשוט נגמר, וזהו.

נגמר.

כדאי שאכניס את זה לראש שלי.

אני צריכה להסתכל על העתיד, לראות מה הלאה. אני צריכה להמשיך הלאה, ואני אכריח את עצמי לעשות את זה. אני אכריח את עצמי להבין שזה הסוף ושאני צריכה להמשיך.

זה כואב לי.

זה קורע לי את הלב בצורה איומה, אבל אני מסתכלת למציאות בעיניים.

ייקח לי זמן עד שבכלל אני אוכל להיות עם מישהו אחר. ייקח זמן עד שאני אוכל לאהוב באמת ובתמים מישהו אחר, שאני אוכל להכניס אותו לבית שלי וללב שלי.

אני מעדיפה לא לחשוב על זה.

עדיף שאני אתמקד בלהתגבר, בלנסות למצוא משהו שיעסיק אותי ואת המחשבות שלי.

פייק, אוספת את השברים. שוב.