נכון בכל כיתה יש את הבת המעצבנת הבכיינית שפוחדת לעלות על סלעים ולזוז כי יש לה פחד גבהים מטורף וצריכים לתת לה את היד? אז זאת אני. מה אני יכולה לעשות? אני ממש פחדנית, יש לי פחד גבהים ממש משתק, מפחיד אותי אפילו לעמוד על השולחן מחשב שלי, כי אני רק חושבת על מה יקרה אם אני אפול למטה. וכל הקטעים שצריך לעבור נחלים על אבנים חלקלקות... אני עם החוסר שיווי משקל שלי בקושי זזתי, היה צריך ממש לשכנע אותי לזוז, ועוד שכולם עומדים מוכנים בהיכון עם מצלמות ופלאפונים כדי לצלם או להקליט את מי שייפול. אבל עשיתי זאת, וכולם מחאו לי כפיים. המפקד הישיר שלי היה צריך להחזיק לי את היד כל הזמן. אבל זה היה כיף!

באמצע עלייה מטורפת שעשינו, איזה לוחם אחד מאצלנו מתקשר אליי ושואל כל מיני שאלות, טוב שאני לא באמצע עלייה מטורפת ואין לי אוויר ואני לא במשרד כרגע, אז אין לי אפשרות לעזור לך יותר מדיי.

באיזה שלב הייתה לי סחרחורת ממש חזקה, אז המפקד שלי שפך עליי מים!

אחר כך עשינו על האש באיזה שמורה.

תראו אותי הקטנה אל מול העולם הגדול:

כל אחד הביא משהו מהבית, הרס"ר של הפלגה שלנו ארגן לנו בשר וסלטים ומעדנים, אין הוא יצא תותח (את מה שנשאר הבאנו לבסיס, ועד הצהריים כלום לא נשאר).

אחרי הארוחה המפוצצת (הלכה לי הדיאטה!) נסענו ליקב דלתון. עשו לנו הסברים על כל איך עושים את היין וכל זה, אבל היינו כל כך עייפים, שפשוט הפסקנו להקשיב. ואז הגענו למרכז המבקרים, ושתינו המון יין טעים, וכיבדו אותנו בעוד אוכל (כאילו שלא אכלנו מספיק...)

חזרנו הרוגים מעייפות, והשרירים שלי ממש ממש תפוסים כרגע, אני בקושי זזה. אני זקוקה לאיזה מסז' הגון...

זה מאותם ימים שגורמים לי להרגיש שאני שמחה שהתגייסתי, שהגעתי למקום הזה ושאני בחברת האנשים האלו. כל הצחוקים, והתמונות, והחוויות... אין, לא הייתי מוותרת על זה לעולם.

ומה אצלי? החיים מתפרקים.