הימים האחרונים היו בבחינת סיוט.

הסיפור הוא ארוך, אבל בכל מקרה, גיליתי שאדיר קרא כאן את הפוסט שגיליתי מה שפנינית סיפרה לי עליו. בהתחלה כעסתי, אבל הרגשתי הקלה בצורה מסויימת.

דיברתי איתו על זה, והוא התנהג כאילו הוא לא קרא כלום. חטפתי עצבים, ופשוט הטחתי בו שאני יודעת, בצורה דיי מגעילה. מה שבסוף יצא, שהוא האשים אותי שאני שקרנית, שהוא החליט שאני בדיתי את הסיפור, שאני מנסה לסכסך בינו לבין החברים שלו, אמר שאני כלבה שרוצה רק לראות אותו נופל ושאני אשמח אם יהיה לו רע, ולקינוח: האשים אותי בזה שהוא ופנינית לא מדברים.

אז בסדר, פגעתי בו. התנהגתי אליו באמת בצורה לא יפה.

להאשים אותי ששיקרתי? זה מגוחך. אני באמת לא אדם שמשקר, ואני לא בן אדם שממציא סיפורים ככה סתם. הוכחה היא הבלוג הזה, שבו כתבתי את כל מה שפנינית אמרה לי, עוד באותו לילה.

ואני לא אשמה שפנינית לא רוצה לדבר איתו. אני מאוד לא קשורה לזה.

זה היה ריב מאוד מכוער, שבסיומו הוא סרב לדבר איתי, ואמר שזהו, שנגמר כל הקשר בינינו. הוא אמר שהוא מתחרט שהוא עזר לי, ושאני כלבה וירקתי לו בפנים.

אחרי השיחה הנוראית הזאת, פשוט התחלתי לבכות בהיסטריה, ולא הפסקתי. במשך יומיים שלמים, כל מה שיכולתי לעשות זה לבכות, לעצמי, להילה ולמור. הרגשתי..... פשוט רע. הרגשתי כל כך ריקה מבפנים.

אתמול בלילה, ראיתי אותו מחובר. אחרי היסוסים, שלחתי לו הודעת סליחה. דיברנו אתמול..... הוא אמר שהוא עוד עצבני והוא יחשוב על זה.

אני חושבת שריככתי אותו קצת.... אבל הוא יחליט מה לעשות. אם הוא יחליט שלא לדבר איתי יותר – אין לי מה לעשות.

יש כאלו שיראו בזה השפלה, אבל הוא באמת חשוב לי. ואני באמת צריכה אותו.

אני בכלל רוצה לשכוח את כל העניין, אני רוצה לשכוח שהעליתי את הנושא, זה כל כך לא ענייני, אני לא מבינה למה הייתי צריכה לחטט ולמה הייתי צריכה בכלל לשאול אותו.

פעמיים ביקרתי השבוע בבית ספר. פעם אחת ביום רביעי, לקבל מגן בלשון. קיבלתי פאקינג 81. אחרי שכל השנה בקושי גירדתי את ה-55, למעט מבחן אחד שקיבלתי בו 72. הייתי בשוק. פעמיים שאלתי את שירני, שישבה לידי, אם זה הציון שלי. לא האמנתי. ציפיתי למקסימום 70, אפילו לא. הרגשתי כל כך שמחה. כנראה שסתם הורדתי לעצמי את הביטחון והחלטתי שאני לא טובה בלשון. כנראה הקורס (שמאוד השתלם) גרם לביטחון שלי לעלות. אין לי מושג על כמה היא תגיש אותי, אני חושבת שהיא תגיש אותי על  65-70. אגב, ציוני הגשה, על היסטוריה מגישים אותי על 76. מה שכמובן מאוד הוריד את המוטיביציה שלי ללמוד בכלל.

בפעם השנייה שהייתי בביצפר, הלכתי לקחת מדחום לביוטופ. בחיי, המקום הזה הפך לשממה.

אתמול אבא שלי הזמין אותי לארוחת בוקר, בבית קפה הקבוע שלו ושל אמא שלי בקריון. זה באמת הועיל לי, כי לא אכלתי כלום כל יום חמישי, והורדתי עוד חצי קילו.... יחי האנורקסיה. בכל מקרה, ישבנו בבית קפה, ואכלנו, ודיברנו. ואז היינו בסופר, ואז חזרנו הביתה.  וזה באמת שיפר לי קצת את המצב רוח.

בערב, לא יצאתי, בגלל הבגרות בהיסטוריה שיש ביום ראשון.

ראיתי "כוכב נולד". ואני מאוד מאוכזבת. (עכשיו תיאלצו לקרוא את חוות דעתי). לירון לב, שר הכי יפה, הביצוע שלו לשיר היה מעולה וזה לא בסדר שהוא לא עלה. ויש לו מבט פשוט שקסי. הייתי עושה אותו. רק החברה שלו מכוערת.

ציפי הזאת – יש לה קול באמת יפה, אבל לא הגיע לה לעלות. השיר שהיא ביצעה, לא יודעת, זה היה מלאכותי.

מיקה שדה – היא הייתה צריכה להיות מקום אחרון ולא לעלות ל"גלגל הצלה". היא שרה את "ואהבנו" של אביב גפן, והיא פשוט הרסה את השיר. דבר ראשון, היא שרה בלשון נקבה, ואפילו שינתה כמה מהמילים! והשיר כל כך יפה שהוא בצורת זכר. דבר שני, היא שרה בטונים גבוהים מדיי. זה שיר שרק גבר צריך לשיר, כי צריך לשיר בטון נמוך. אביב גפן, עם כמה שאין לו קול ויש לו קול פח, שר הרבה יותר יפה. דווקא הקול של אביב, זה מה שהופך את השיר הזה לכל כך מיוחד ויפה. זה אחד השירים שאני הכי אוהבת, ומיקה פשוט הרסה אותו.

אחרי זה דיברתי עם אדיר, כאמור, ודיברתי גם עם הילה, שיחה מאוד נוקבת. הלכתי לישון באחד וחצי.

היום בשמונה וחצי התעוררתי, הלכתי לצחצח שיניים, להתקלח ולגלח ברגליים, ואז ישבתי לראות טלוויזיה. קצת לפני עשר, שירני התקשרה ואמרה שאני אבוא אליה, בשביל שנלך לים, לעשות את התצפית לביוטופ.

נסעו איתנו גם ההורים שלה, ודודים שלה, וחברים של ההורים שלה. היו רגעים שהרגשתי קצת מובכת ולא נעים, כי בכל זאת, אני לא ממש מכירה את המשפחה שלה. אבל רוב הזמן הייתי ביחד עם שירני, אחותה הקטנה שהיא בכיתה ח' ולומדת עם אחותי בשכבה, ועם בת דודה שלה שהיא בכיתה ז',  והיא ילדה ממש יפה וחמודה.

הגענו לים, הורדנו נעליים ובגדים, לא סוטים, היינו עם בגד ים. אני לבשתי מעל לבגד ים (חזייה ומכנסון) גם מכנסי דפוקתי בצבע אפור. נכנסו למים, ביחד עם אחותה הקטנה של שירני ובת דודה שלה. המים היו קפואים בכל פעם שנכנסנו, והיה צריך להתרגל אליהם, וגם שרף לי ברגליים. מסקנה: לא לגלח את הרגליים שנייה לפני שהולכים לים.

אח שלה ועוד שני ילדים קטנים שהיו שם ואני לא יודעת איך הם קשורים למשפחה שלה, עשינו מלחמת בוץ. כלומר, זרקנו קבוצה אחת על השנייה כדורי בוץ. מאוד בוגר.

אחרי שהיינו במים, הלכנו לחפש בעלי חיים לביוטופ, ואז יצאנו החוצה, והלכנו להשתזף.

אחרי זה אכלנו, ואז עשינו את הדברים לביוטופ, ואז שוב היינו בים.

אחרי זה, ההורים שלה רצו ללכת לדודה שלה נראה לי, שגרה בנהריה. האמת, זה היה לי ממש לא נוח, כי בכל זאת, אני לא מכירה את האנשים, ובנוסף הייתי רטובה ומלוכלכת מחול.

היינו שם כשלושת רבעי שעה, ואז הם לקחו אותי הבייתה.

שהגעתי הבייתה, ישר נכנסתי למקלחת. הייתי מלאה בחול, בכל חור אפשרי! ואחר כך הייתי צריכה לנקות את הדברים שלי ולסדר.

ונשרפתי. קשות. בירכיים, בבטן, בזרועות, בחזה ובגב. אני פשוט עשויה וול דאן. וזה שורף ומעצבן.

מחר הבגרות בהיסטוריה. שלא למדתי אליה בכלל. בחמישי – שישי הייתי מדוכאת מכדי ללמוד, והיום, פשוט לא היה לי זמן, ועכשיו אני עייפה, ושאני עייפה אני לא יכולה להיות מרוכזת.

ביום שישי בערב, רפרפתי על החומר, קראתי אותו בחפיפניקיות.

אחותי אמרה לי שחופית התקשרה, ושהיא שמעה שאני לא בבית היא אמרה שאני מטורפת שאני לא לומדת. כאילו שהיא לא משאירה את הלמידה לרגע האחרון. אני לא אחזור אליה, אין לי כוח להטפות מוסר הדפוקות שלה.

מה גם, שיש לי את מחר בבוקר ללמוד, ואני לא מודאגת, כי סה"כ אני יודעת את החומר, אני פשוט צריכה לחזור עליו.