אחת המסקנות שלמדתי בשלושה ימים האחרונים היא למרוח תמיד קרם הגנה. העור שלי היה אדום וצרוב, וכל כך כאב לי, ברמה שלא יכולתי לזוז.

ביום שבת בלילה בקושי ישנתי. רק הרגשתי את הירכיים ואת הגב שלי צורבים בטירוף. זה היה כל כך כואב.

לא ממש ישנתי.

קמתי בבוקר, בשש וחצי. הייתי צריכה להתלבש, כדי ללכת לביצפר לעשות את הבדיקות לדגימות מים. העור שלי היה אדום כמו עגבנייה. עשיתי את הבדיקות לדגימות, ואז חזרתי הביתה. הלכתי למחשב, עשיתי מקלחת עם מים קרים, כדי להקל על הכאב.

ואז, בערך בתשע וחצי, התחלתי ללמוד להיסטוריה. אבל לא למדתי כמו שצריך. הייתי עסוקה בדברים אחרים.

ברבע לשתיים הייתי אצל חופית. זה היה ממש סיוט ללכת לבית ספר. לבשתי גופייה, בגלל שלא יכולתי לשים עליי חולצה, כי זה צרב. והשמש צרבה לי על העור. בכלל, כל מי שראה אותי הסתכל עליי בהלם ובזעזוע, תוך קריאות "אוי ואבוי".

הבגרות בהיסטוריה הייתה איומה. המורה שלנו מלמדת בצורה שטחית את החומר, והשאלות הן מעמיקות. וגם הניסוחים לשאלות הם לא משהו. הפרק הראשון איכשהו הלך לי בסדר, אבל בפרק השני, איבדתי את הצפון לגמרי. לא הייתה אף שאלה שידעתי בשלמותה, והתחלתי לשכוח את כל מה שכן למדתי. הרגשתי את הדמעות עולות לי בעיניים.... לקחתי נשימה ארוכה, ולאט התחלתי להיזכר בחלק מהחומר. פשוט חירבשתי כל מיני דברים, יש לי הרגשה שקיבלתי 60.

אחרי הבגרות ניסיתי להירדם, אבל זה לא ממש הלך לי. צרב לי, הלכתי להתקלח, ופשוט הסתובבתי בבית עם חזיית סטרפלס ועל הגב שלי שמתי מגבת רטובה, להקל על הכאב. יום וחצי המגבת הייתה עליי.

למי שתהה מה חדש עם אדיר, אז אני לא מתכוונת לכתוב עליו בכלל, אני לא יודעת אם הוא כן קורא כאן או לא, וגם ממש לא בא לי לשאול אותו. מה שנסגר הוא שאנחנו מדברים בקושי, אני צריכה להתנצל עשרים אלף פעם, ואני יוצאת כמו מטומטמת בסופו של עניין. 

אתמול לא עשיתי משהו מיוחד, כרגיל נמרחת ממקום למקום, ממיטה למיטה.... אני עייפה כל הזמן, גם אחרי שאני ישנה הרבה. סידרתי את החדר, התחלתי לזרוק מחברות, ולסדר את החומר ולארגן ולמיין ולתייק (אני מאוד מסודרת בנושאים האלו). אה כן, וההורים שלי החליטו שאני אנורקסית. אבל ממש לא אכפת לי. כן לאכול, לא לאכול, מצידי להיות רזה כמו שלד, זה לא מזיז לי. הגעתי למצב של אדישות, של חוסר אכפתיות מהכל. אני מסתכלת בפנים שלי, והן סתם חיוורות חסרות הבעה. זאת תקופה, היא תעבור. מתישהו.

היום בבוקר הייתה לנו הפסקת חשמל בגלל תיקונים שחברת חשמל עושה. מה שאומר- לא מחשב, לא טלוויזיה. אז התחלתי לקרוא ספר, התחלתי לקרוא את "המאהב", אני כבר בסיום שלו, זאת הפעם השנייה שאני קוראת אותו. אני מתחילה באמת להזדהות עם דאפי, אחת מהגיבורות בספר.

רוב היום קראתי וישנתי.

כבר פחות צורב לי, רק טיפה כואב לי שאני מזיזה את הזרועות.

אני צריכה ללמוד למגן בביוט', אבל ממש אין לי חשק וכוח. נראה לי אני אלמד מחר.