שוב יש לי מצב רוח, שוב אני מרגישה את תחושת הכבדות הזאת, שלא מרפה, שלא נותנת לי מנוח.

אתמול לא היה לי חשק לצאת. אמרתי לעצמי בצהריים שאני ארים טלפון למורן בערב ונראה מה נעשה, אבל אחרי שהתעוררתי בתחושת עצבנות, פשוט לא היה לי חשק. לעשות כלום. הרגשתי שמנה. שוב.

ואז אכלתי עגבנייה וקוטג', והמשכתי להרגיש ככה.

אני יודעת שאני לא, וזה בטח מהמחזור כל תחושת הכבדות הזאת, או מיותר מדיי קוטג'.

ואני יודעת שרזיתי, קצת, אבל אני ממשיכה להיות מתוסכלת. והג'ינסים כבר פחות צמודים, ולא מוציאים לי בצדדים יותר, והמכנסיים של המדים כבר יושבים יותר טוב, אבל עדיין. אני מתוסכלת. כי אני יותר מדיי אוכלת פחמימות. באלוהים, כמה פסטה בנאדם אחד קטן (שזה אני) יכול להכניס לעצמו?

לפעמים בא לי להיות אנורקסית שוב. אני יודעת, אני יודעת. אבל רק בא לי. בא לי לא לאכול יום שלם. בא לי להחזיק מעמד. בא לי לא להתנפל. ותבינו, הייתי אנורקסית של פחמימות. הייתי אוכלת קצת פסטה. אז למה לא עכשיו? למה אני חייבת לשים כל כך הרבה על הצלחת? זה משגע אותי. וברור שזה קשה עכשיו, כי אני בצבא והכל, ואחרי יום שלם שבו את רואה את כולם טוחנים ופחות או יותר את שומרת- את מגיעה הרוסה בערב ואת רוצה אוכל. אבל למה אני לא יכולה להתאפק? למה אני הורסת לעצמי. זה ממש רע.

וכולה יש לי שלושה קילו להוריד. להיות מה שהייתי לפני איזה חצי שנה, כמו התמונה פה בצד, ביום הולדת 19 שלי, שהיה נדמה לי שהייתי מאושרת כל כך, והאושר הזה היה מזוייף.

אני רוצה להרגיש שברירית וקלילה ועדינה.

אני מסתכלת על בנות לפני צבא, או כאלה שהן טוראיות, והן כאלו כוסיות, ואני חושבת לעצמי במרמור "עכשיו אתן כוסיות. תגיעו להיות רב"ט ותראו כמה שאתן לא".

טוב אז, היה שבוע בסדר, נדמה לי.

הייתה לי דיי הרבה עבודה בתחילת השבוע, בעיקר כזו שאני לא צריכה לעשות.

היה יום השואה.

הביאו לנו עדות של ניצול שואה, ותמיד זה לא נתפס.

ואז היה לנו מסדר, וטקס. הכניסו את כל הבסיס, לחדר אוכל, שהוא קטן. והיה צפוף ומחניק עם ריח של אוכל עומד, וחשבתי שאני תכף מתעלפת. ישבתי ליד החלון הפתוח וניסיתי לנשום.

הייתי אצל הפסיכיאטר שוב. באתי בשמונה לבסיס, והלכתי בעשר לתל השומר. וירד גשם זלעפות, והיה לי קר, ונרטבתי כולי, כי לא לקחתי מעיל.

והיה בסדר, אני מצליחה באמת להיפתח ולדבר, וזה הדבר שהכי קשה לי. גם לחברות הקרובות קשה לי לספר. קשה לי להגיד מה מעיק עליי, ורוב הזמן אני מסתובבת עם אבנים בתוך הגוף, עד שקורה משהו קטן, והכל מתפרץ החוצה.

אני הרבה מרגישה בצד, לבד. בבסיס בעיקר. כי רוב השירות שלי, היה לי חבר בבסיס, והייתי איתו, ועכשיו כבר אין. והכל מלא בפאקינג זיכרונות. וזה קשה. ויש את החברות, כאילו חברות. שנדמה שהן לא מספרות לי כלום, אולי זה בגללי, אבל אני לא מספרת, כי נדמה שלא מקשיבים למה שיש לי לומר. וסתם לא נעים לי כזה, אני לא מסוגלת להתחבר לאף אחד בעצם, או שלא מסוגלים להתחבר אליי, אולי כי יש בי משהו שונה, שאני לא מסוגלת לעמוד על טיבו. אז סתם, אני יושבת וקוראת ספר, או בוהה פשוט.

הגעתי מוקדם הבייתה באותו היום, והייתי בספרייה, וסידרתי את הארון. הוצאתי את כל הגופיות למעלה, ואת הסנדלים, ויש לי ארון קייצי של ממש.

ועשיתי מקלחת ארוכה וכייפית, עם מסכות לשיער ולפנים, ופילינג לגוף, ואחר כך שכבתי במיטה שכולי מריחה טוב, עם ריח נקי של מקלחת, ומרחתי לק, ושתיתי קפה וקראתי עיתון.

נזכרתי בכל הבחורים שהיו, חלק חברים וחלק לא. נזכרתי במיתולוגי, איך ששלוש שנים הייתי אובססיבית עליו, והיום לא מהווה שום דבר בשבילי. נדמה כאילו על כולם אני מסתכלת מבעד לחלון זכוכית משוריינת, כאילו לא היה כלום. רק מאחד נשארו הסיוטים בלילות.

אני לא מצליחה להרגיש. אני רוצה שוב להרגיש. אני רוצה להרגיש פרפרים בבטן. אני רוצה שמישהו ילטף לי את השיער והפנים עד שאני נרדמת, שיגיד לי כמה אני יפה, ושהוא לא יכול בלעדיי.

נו טוב, לפעמים זה מזוייף, כמו שהיה כמעט תמיד. או בעצם- תמיד.

אני לא מצליחה להבין מה קורה איתי עכשיו, אני לא יודעת מה נסגר עם המון דברים. זה סתם איזה געגוע, הרגשה של סיכות דוקרות ומחשבות מה היה אילו, ומה יהיה עכשיו.

יום חמישי היה יום קצר, יחסית. היה לנו טקס מצטיינים, והכנו שלטים צבעוניים שהרס"ר לא הרשה לנו להניף. ובתוך כל ההתרגשות שכחתי ללכת לעליית משמר, וכמעט חטפתי תלונה.

פרצוף חמוד וחיוך מתקתק לקצין תורן פתרו את כל הבעיות.

אחה"צ הלכנו לראות את הבגרות של אחותי בתיאטרון, היא עשתה מונולוג מתוך "בעלת הארמון" של לאה גולדברג. היה מאוד מרגש, בכיתי בטירוף. לפעמים אתה מסתכל על האנשים שהם חלק שנראה כל כך מובן מאליו בחיים שלך, ואתה מגלה בהם דברים שלא הכרת.

ביום שישי אמא פינקה אותי וקנתה לי מתנות: בקבוק ששמים בו מקלות וזה מפיץ ריח טוב בחדר, עגילים קטנים, וטבעת- שצריך להתאים אותה למידותיי. יש לי אצבעות מיניאטוריות.

לי בנתיים נגמר הכסף, נשארו לי משהו כמו 400 ₪ בחשבון בנק, וזה מאוד לא טוב.

נדמה לי שרוב ההוצאות הן על ארומה ולף. היה לי קעקוע שני בתכנון, זה ייאלץ לחכות.

משעשע משהו.

השבוע הולך להיות שבוע קצר, מחר יש לי שמירה בבוקר (האח, סוף סוף מצ'פרים אותי ולא נותנים לי לטחון לילות כמו איזו צעירה).

יום העצמאות, כנראה ת"א.