אני יודעת שאולי איבדתי את המומנטום, ועבר כבר שבוע מאז, אבל אני מרגישה צורך לכתוב על יום הזיכרון שלי.

אז כמו בכל שנה, זהו יום טעון וקשה בשביל כל המשפחה, והשנה זה היה יום קשה בעיקר בשבילי, בגלל שהיה לי "תפקיד".

דוד של אמא שלי, היה לוחם ביחידה שלנו, ונהרג בשנת 69 בעת מילוי תפקידו. מאז, היחידה (שהיא יחידה קטנה) שומרת על קשר עם המשפחות השכולות.

כשהגיע המועד גיוס שלי, ידעתי שאלך ליחידה הזו (זה היה מובן ונהיר לי שאלך לשם, מאז שאני זוכרת את עצמי) והכל כדי שסבתא רבא שלי – סבתא של אמא שלי, תוכל לראות אותי מגיעה לאזכרה ביום הזיכרון עם המדים הלבנים והתג יחידה.

סבתא של אמא ( שהיא אישה בת 95, וטפו טפו טפו, חושבת ומתנהגת כאילו שהיא בת 20), החליטה שהפעם לטקס בערב יום הזיכרון, אני אעלה יחד עם אמא שלי ואדליק נר זיכרון לזכר הבן שלה שנהרג, כדי שכל הקיבוץ יראה שגם הנינה שלה ביחידה המובחרת ועל מדים לבנים.

שנים שלא באתי בערב יום הזיכרון, זה פשוט קשה מדיי. אף פעם אין מה להגיד, ותמיד מרגישים את המועקה הזאת על הלב, בעיקר כשיש לי "תפקיד" שהלוואי ולא הייתי צריכה למלא אותו, אבל אלו נסיבות החיים.

וכמובן, היום שאחרי, בבית הקברות, לעמוד ליד הקבר, ולהרגיש שהנה, אני, על המדים הלבנים היפים, ועם התג של היחידה הארורה הזאת- עומדת שם, יש בזה איזשהי גאווה.

עם כל העצב.

כי כל פעם מחדש, זה כואב וקשה לשמוע על חיילים שנתנו את עצמם, והקריבו את עצמם למען המדינה הזו, שפשוט שלחו אותם לחזית. שמישהו החליט שבגיל 18 אתה מספיק אחראי להחזיק נשק בידיים.

וכל פעם זה כואב לקרוא בעיתון על ההורים שאיבדו להם את היקר מכל, על האחים, על האלמנות, על הילדים שגדלו ויגדלו בלי אבא.

אני זוכרת כשהייתי קטנה, אמא שלי אמרה הלוואי שכשאני אהייה בת 18, לא נצטרך צבא.

וגיל 18 חלף מזמן, והפז"מ כבר דופק- ואנחנו עדיין צריכים צבא. וכמה אירוני- שכשאני עשיתי צבא, הייתה מלחמה. וכמה אירוני, שאני, אקבל אות מלחמה. זה פשוט עצוב.

זה רק גורם לי להיזכר במלחמה הזאת, שבחיי, לא רציתי לחוות את זה, בטח כשאני לא בצבא. בטח שאני מתה מפחד לפתוח עיתון ואולי לגלות שמישהו מהשכבה שלי מופיע במסגרת שחורה.

בטח שזה לא נעים שאנשים מהיחידה שלי, נפצעים, והם על סף מוות.

והכי מרגיז אותי, שאבא שלי שוכח שהצבא הוא לא כמו מה שהיה פעם, כשהוא היה חייל ושהוא שכב בטנק מסריח ולא חגג אף חג בבית, ובגלל שיש חוקים והקלות, כי מה לעשות, הצבא מתחדש עם הזמן, הוא אומר כמה שהצבא לא בסדר, וזה צבא של מפונקים. כן, ילדים בגיל שלי, אולי שנה מעליי, נכנסו ללבנון ונהרגו שם, כדי שאתה, תוכל לשבת בשקט בבית שלך ולרטון כמה שהצבא לא בסדר.

זה היה יום קשה, מלא במחשבות לא נעימות. אבל העיקר ששימחתי את סבתא. שכל הקיבוץ ראה איזו חיילת למופת לאני.

ואז, המעבר ליום העצמאות. מצחיק, איך בבוקר בוכים ובערב חוגגים, אבל ככה זה הכי נכון.

אז, הייתי שוב בת"א.

אין, מכל מקום ברחוב שומעים מסיבות של אנשים ומוזיקה בפול ווליום. זה סתם בשביל לגבות ממך עוד כסף.

לשם שינוי, לא ריססתי קצף ולא ברחתי מילדים מרססים ולא הייתי ליד במות (ולא, לא הייתי במסיבה של גאידמק, כמו שכולם שאלו אותי), ישבתי לי בפאב, שתיתי שליש בירה גרמנית ממש טובה, צ'ייסר של אבסולוט, החברה הייתה מהנה, הברמנית מצאה חן בעייני, ואין, החיים יפים.

היה בהחלט יום מוצלח למדיי.

בשאר השבוע עבר סביר, יותר מדיי חופשים, אני מתרגלת לטוב.

אה וירדתי שני קילו!!!! האח! רק עוד שלושה עכשיו, ואני חוזרת להיות כוסית.

הייתי בתאונת דרכים, שוב, בחצי שנה האחרונה. נסעתי באוטובוס של הבסיס, ומונית שירות נתקעה בנו מאחורה. לא היה נזק ממשי, המונית דיי הלכה פייפן, ומתוך המונית יצאה בחורה צעירה שהיה לה קצת דם מעל הגבה והיא יותר הייתה בהיסטריה, אבל סתם, זה לא נעים.

אנשים הורגים את עצמם על הכבישים... סיפרתי למפקד שלי שהייתה שוב תאונה, ואז הוא שואל "רגע, ואת היית בתוך האוטובוס?", אז אמרתי שכן, והוא אמר שהוא חושב שהבעייה בי, ואולי אני מביאה מזל רע.

חוץ מזה, היה לי תאקל איתו ביום חמישי.

הוא, ושני המפקדים היותר בכירים לא היו בבסיס. בסביבות הצהריים, התקשרנו למפקד ההכי בכיר, ואמר שהוא לא מגיע. אח"כ התקשרנו למפקד הבינוני יותר, והוא אמר שלא מגיע, ושמצידו נלך ב-13:00.

הפקידה שעובדת איתי יצאה, ואני נשארתי עד 14:00, סגרתי הכל, ויצאתי.

ב15:30 המפקד הישיר שלי מתקשר אליי, וצורח, למה הלכתי, ואיך זה שאני לא שאלתי אותו, ומי המפקד הישיר שלי אני או ***. בקיצור, הוא שכח שאנחנו ממש לא חיילות צעירות, אני בכלל, עם וותק של שנה בתפקיד, קצת הגזים.

בסופשבוע לא עשיתי כלום, תפס אותי כאב ראש נוראי ואיום, בתוספת בחילות ורצון עז להקיא, זה שיתק אותי לחלוטין, לא יכולתי לקום מהמיטה.

שיהיה שבוע טוב.

(אני עושה פרצופים)

(תג יחידה מטושטש מטעמי ב"ש)