וול, הרבה זמן לא עדכנתי. משהו כמו שבועיים...
אז בנתיים עם החבר הכל הולך מצויין, ואפילו יותר טוב מקודם. אנחנו יותר עושים דברים, פחות מתנהגים כמו זוג נשוי. וכשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי אני מרגישה כאילו הוא באמת מרגיש ככה ולא אומר את זה כדי לרצות אותי. אני מכירה אותו, הוא בחור טוב, לא אחד שמשחק משחקים, ואני בטח שלא אחת כזו.
הוא פשוט חמוד ומתוק ואני מקווה שזה יהיה ככה לתמיד.
הוא גם הכין לי הפתעונת קטנה: הוא הביא לי עם שליח (חבר מהמחלקה שלו) למשרד קופסה בצורת לב עם שוקולדים בצורת לב בעטיפה אדומה, וסוכרייה על מקל בצורת לב, ונשיקות כאלו מגומי, ועלה בצורת לב, ולב פרוותי שכתוב עליו "מכל הלב", ועלים בצורת לב. ואף פתק בצורת לב. את כל הלבבות שבעולם!
זה היה כזה מתוק והתרגשתי וכל הבנות התמוגגו.
הוא בא אליי ביום שישי בצהריים, ובערב יצאנו לפאב עם חברים.
וביום שבת הוא אפילו קם לפניי! שזה הישג. ההורים שלי בערב נסעו לקרובי משפחה שלנו על הכרמל, אז הצטרפנו גם. ישבנו בג'ירף, ואכלנו אוכל פשוט מעולה: עוף בלימון עם אורז מטוגן ומנה חריפה של נודלס עם כל מיני דברים מאוד לא כשרים בפנים (מפתיע, בדרך כלל אני לא אוהבת אוכל אסיאתי).
אחרי זה לקחתי אותו למרכז פנורמה, משם אפשר לראות את כל הקריות המנצנצות ואת מפרץ חיפה, וזה אחד הנופים היותר יפים. הראיתי לירושלמי את חיפה!
ואח"כ ישבנו בעוד בית קפה חביב, עם מלצר מצחיק, ושתינו שייקים מגניבים וחלקנו סופלה שוקולד.
בקיצור, שחיטות. בכלל, השבועיים האחרונים היו מלאי ארוחות שחיטות. אני דיי מקפידה, אבל הגיע הזמן לחזור לשמור קצת יותר! אני דיי מרוצה מאיך שאני נראית כרגע, אם אני ארד עוד זה יהיה סבבה, אבל אני לא אתחרפן בגלל זה. פשוט להשתדל להקפיד ולצמצם את הארוחות שחיטות לארוחות שוות באמת.
עשיתי עם המפקד שלי שיחת מוטיבציה בסגנון אני-מרגישה-שלאף-אחד-לא-אכפת-אתם-נותנים-לי-להרגיש-אפס-אני-שונאת-את-המקום-הזה.
אז כן, זו הייתה שיחה נורא קשה.
מבחינת התחום המקצועי, הוא אמר שאני חושבת שיש לי את התפקיד הכי מפגר בעולם ושאני מתייחסת אליו ככה, וככה מתייחסים אליי. ושכנראה המפקדים הבכירים מתייחסים אליי באותה צורה בגלל זה. זין. אבל מצד שני הם מתחלפים, אז תהייה לי הזדמנות להוכיח את עצמי.
והוא אמר לי להתחיל לחייך ולדבר עם אנשים, כי מרוב שאני כל כך מדוכאת ורוצה לבכות כל היום, אנשים חושבים שאני סנובית ושאני חושבת שהם לא לרמה שלי. זונות!
טוב, זה לא ממש אכפת לי, אני יודעת שאלו לא האנשים היותר קרובים אליי, ואני לא יכולה לאהוב את כולם. אם יש משהו שאין בי- זה צביעות והתלקקות. סורי, זה יותר מדיי קשה.
אולי זה באמת יהיר, אבל יש בי עומק מסויים, שאין לכל כך הרבה אנשים אחרים.
אז החלטתי, שאת אלו שאני כן אוהבת ומסתדרת (טוב, זה בעיקר הבנות, כי איתן אני יושבת ומקשקשת וישנה ומתקלחת)- אני אנסה להיות יותר פתוחה ויותר לדבר ויותר להתעניין. ונראה לי שזה מצליח לי, פחות או יותר.
לפעמים פשוט נמאס לי.
אבל המפקד שלי היה ממש בסדר, והוא אמר שהוא מוכן לבוא איתי לפסיכאטר, כדי שביחד נשב ונדע איך לעזור לי.
בלה, צבא זה לא כיף.
המפקד הבכיר שלי לקח לי את הכומתהL והיא מהממת. אני מקווה שהוא לא איבד אותה, כי הוא כזה מעופף.
ביום שישי הייתי במצעד הגאווה עם אחותי.
כן, אחותי לסבית. והיא לא גברית ומגעילה. היא יפה ועדינה וכוסית. ובבית שלנו מקבלים את זה כאילו זה הכי טבעי בעולם.
אז יותר מזה שזה מגניב וצבעוני, הלכתי להפגין תמיכה. קודם כל באחותי. להראות לה שאני אוהבת אותה ומקבלת אותה כמו שהיא. וגם כדי להפגין תמיכה בחופש הביטוי. בדמוקרטיה. היו שם חרדים שהפגינו, ואני ואחותי נופננו להם מול העיניים עם הדגלים.
אני לא מבינה מה טמא ומה חטא. אהבה זה אהבה. אנחנו אנשים וזה לא עניינו של אף אחד מה כל אחד עושה במיטה שלו.
זה היה מרגש, לראות אנשים שלא מתביישים, ורוצים להראות לעולם שזה בסדר, גם ככה.
אז בשיא התלהבותי קניתי צמיד ודגל, והיה כל כך חם שנזלתי.
אבל היה כיף.
חבל שהיינו צריכות לחתוך מוקדם בגלל הרכבת הארורה.
תמונות!
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
