היה לי שבוע ממש מחורבן, וגם חטפתי התקף חרדה (או זה מה שאני חושבת שזה היה).

אז ביום רביעי אני והבחורה שעובדת לצידי, רבנו ממש. בעיקר על נושאים בעבודה, אבל זה גלש ליותר מזה.

באותו יום הייתי צריכה לישון בבסיס, עקב טיול שהתרחש יום למחרת.

ישבתי בחדר שלנו, וסיימתי לדבר בסלולרי, והיא בדיוק באה, כולה עצבנית, טרקה את הדלת כל כך חזק, ופשוט התחלנו לריב. רבנו בצרחות איומות, עם בכי (היא צרחה עליי בעיקר, כמעט לא נתנה לי להשחיל מילה), ואני, שבכלל היה לי מצב רוח מחורבן לקחתי את העניין מאוד קשה. שמתי עליי את המדים, ובלי לחשוב יותר מדיי יצאתי מהבסיס והלכתי הבייתה (יותר נכון ניסיתי לתפוס טרמפים). התקשרתי לחבר שלי, בוכה בהיסטריה, ואמרתי לו שאני הולכת הבייתה ולא חוזרת לבסיס יותר לעולם. מצידי להיות נפקדת.

כל הדרך ברכבת רעדתי ובכיתי, וכל האנשים הסתכלו עליי. איזו חיילת אפילו נתנה לי נייר טואלט.

הגעתי הבייתה, וחברה שלי, המאבחנת, התקשרה אליי. סיפרתי לה מה קרה, ואמרתי לה שאני בוכה ולא מסוגלת לנשום. היא נורא נבהלה ואמרה שיש לי כנראה התקף חרדה ורצתה שנתקשר לפסיכולוג, אבל סירבתי בתוקף, והיא ניסתה להרגיע אותי. הלכתי למקלחת לשטוף פנים והתחלתי לנשום לאט לאט ולעצום עיניים, וזה עבר.

באותה זמן היא התקשרה לבחורה שרבתי איתה וצעקה עליה.

אחרי שנרגעתי והתקשרתי שוב- אותה בחורה התנצלה, ודיי השלמנו. בטיול היה קצת מוזר, אבל היום היה הכל בסדר, כמו כרגיל.

אני לא זוכרת שאי פעם רבתי ככה עם מישהו, או שצרחתי ככה.

עוד דבר מעצבן, זה שהחבר שלי באבט"ש. בבסיס קטן של חיל הים, כולה 10 אנשים, ובגלל איזה פרוטקציונר שקימבן את עצמו להיות סמל תורן, החבר שלי, שעוד ארבעה חודשים משתחרר, היה צריך לעלות למגדל ולעשות שמירות 2-6. לשמחתי הרבה הוא חוזר הבייתה מחר, ויום שלישי הוא יבוא אליי, וגם חמישי.

ועוד שבועיים הוא שוב סוגר שבת. אופ. שונאת את הצבא הארור הזה.

ראיתי השבוע את המחזמר מאמה מיה, את הבכורה. קיבלנו כרטיסים בחינם מהצבא, וזה היה ממש נחמד. ישבנו למעלה ביציע, בצד, וראינו שהכרטיסים של המקומות הגרועים יחסית עלו 179 ₪. אני לא רוצה לתאר כמה האנשים שישבו במקומות הטובים שילמו.

המחזמר מקסים, עשו עיבודים ממש יפים לשירים ואני באמת לא חובבת של אבבא.

היה לנו טיול של כל הפלגה יום חמישי (זה שלא רציתי לצאת אליו, וחשבתי לדפוק נפקדות לצורך זה).

הטיול היה נחמד מאוד. אבל התכנון היה קצת לקוי.

התחלנו קודם כל הקיאקים, בגושרים. אני מפחדת פחד מוות מהדברים האלו, אני אוהבת את רגליי יציבות על הקרקע. תודה. מה גם שהייתי קטנה כמעט טבעתי באבובים בלונה גל (הנה עוד פרט מרגש וסוחט דמעות שלא ידעתם עליי).

בהתחלה היו לי דפיקות לב נורא נורא חזקות, אבל אח"כ הסתדרתי. אני ועוד חברה שלי נשארנו על הקיאק הגדול לבדנו, שתי הפחדניות. כל פעם מצאנו לנו אנשים אחרים להיות איתם, ואף פעם לא הפילו אותנו למים!

רוב הזמן אפשר לשכב בסלבט ולהפקיר את גופך לשמש. וכן, נשרפתי קלות.

אחרי זה, זה היה מעייף מאוד, הלכנו לזויתן. שזה תכנון גרוע, כי פשוט אין כוח וחם מאוד, ומה גם שהשמורה נסגרת בחמש בערב. אז עשינו מסלול קצר, עד שירדתי את הירידה (בחיל ורעדה, יש לי גם פחד גבהים בנוסף לפחד מטביעה מקיאק), כבר היינו צריכים לחזור. אבל להפתעתי הלכתי עם כל החניכים בהתחלה והגעתי יחסית ראשונה. ונתפסו לי השרירים בטירוף.

חזרנו לבסיס בערב.

באתי לחדר, פשוט התפשטתי ונשארתי עם בגד ים, העפתי את כל הבגדים לרצפה ורצתי למקלחת, ותפסתי ראשונה את המקלחת! ובדרך כלל אני לא נשארת ככה סתם עם תחתונים וחזייה, אני שמה מגבת, ומסדרת את הבגדים שלי... זה מראה עד כמה הייתי נואשת למקלחת.

אחר כך היה לנו ערב פרידה מהמפקד הבכיר שלי. הקרינו סרט (וכן, גם אני הופעתי בו למבוכתי הרבה), והוא אמר מילות פרידה ותודה (הוא אף הזכיר את שמי). וזהו, אז היה על האש.

נשארתי עם עוד שתי חברות עד ממש שהכל נגמר, כי חיכינו לאבא שלי שייקח אותנו.

תכלס היה דיי נחמד, מה ששמחתי זה לפטפט עם אנשים, ובעיקר להכיר עוד קצת את החניכים, שבדר"כ אנחנו לא ממש מכירים אותם...

ביום שישי עשו לגבי מסיבת הפתעה, בפאב.

החברה שלו ארגנה את הכל, היא ממש השקיעה, הזמינה לכל אחת שני צ'ייסרים, ושתי קערות צ'יפס, שתי מנות של שניצלונים בבצק בירה ושתי פלטות מטוגנים.

חתיכת השקעה.

היה נחמד מאוד.

אני מאוד מתגעגעת לחבר שלי, ואין לי סבלנות לחכות ליום שלישי, שהוא יחזור הבייתה.

נקווה שיהיה שבוע יותר טוב.