עבר עליי שבוע מטורף. באמת הייתה לי דלקת עיניים, ככה שבמשך כמה ימים הסתובבתי עם עיניים אדומות, והייתי צריכה למרוח משחות ולשים טיפות ונאלצתי להסתובב עם משקפיים.

לפקידה השנייה חשבו שיש כלבת.

משפצים במשרדים שלנו, ככה שכמעט שבוע היינו מחוסרות משרד, וכך המפקדים שלנו, וכולנו נאלצנו להידחק לתוך משרד בו יושבים שלושה אנשים והיה בלתי אפשרי לעבוד כך.

הייתה לי עוד שמירה ארורה, 2-6 בצהריים, ולאחר מכן אותן שעות בלילה- הודיתי למזלי הטוב על כך שבחרתי לקנות מכשיר סלולרי עם רדיו- זה מה שמנע ממני להירדם בלילה והציל אותי משעות שעמום.

ביום חמישי היה לנו ערב יחידה, כך שכל היום העבידו אותנו בפרך, בניקיון והזזת רהיטים ששוקלים פי מאה ממני. הערב יחידה היה מושקע, אך חזרתי בלילה עייפה ומותשת לחלוטין.

היום ומחר יש לי יומיים חופש על חשבון המערכת. היום החלפתי ספר בספריה (יחד עם כל הזקנות שבטח תהו מה בחורה צעירה כמוני עושה שם), והלכתי עם אחותי לסרט "תהילים". בהתחלה לא התלהבתי, אך שמחתי לגלות שזהו סרט מצויין. נדמה לי שתכף אלך להתקלח ואתכרבל עם איזה ספר במיטה, ואחשוב מה לעשות מחר. משביזה אותי המחשבה שאאלץ לחזור לצבא, אבל עוד שלושה חודשים וזהו!

עם הדיאטה לא הולך כלום. אני ממשיכה לא להקפיד, וזה מעיק עליי. למה אני לא נכנסת למשמעת עצמית כבר?!

חבר שלי השתחרר. מצד אחד אני שמחה מאוד בשבילו, מצד שני, אני חושבת מה יהיה איתנו, עם המרחק, כשאני גם אשתחרר ושנינו נכנס ללופ של עבודה ופסיכומטרי. אני מקווה שיהיה בסדר, אני מאמינה שאם לשנינו זה יהיה חשוב דיו, אנחנו נתגבר על הכל. או שאני נאיבית מדיי.

בכל מקרה, בתור מתנת שחרור החלטתי להזמין אותו לארוחה.

ביום שבת בערב ישבנו ב"ג'ירף" בהרצליה, ואכלנו דים סאם ואת המנה הקריספית- ארבעה סוגי אטריות ביצים עם בשר קריסיפי, ולקינוח עוגת שוקולד- והכל היה טעים עד מאוד. זה פשוט היה ערב מושלם מבחינתי.

ביום שישי הלכנו לאיזו מסיבה, וזה היה ממש דאון מבחינתי. ועוד נסעתי בעיקר בשביל זה, כי הוא רצה והיה חשוב לו.

חבר שלו ארגן "מסיבת קוקטליים", יש להם איזו חברה שעושה קורס ברמנים, אז הם ניצלו את זה.

בנות היו צריכות לשלם 40 ₪ ובנים 50, מה שנראה לי סופר מוגזם, אתה בא למסיבה בשביל ליהנות, לא בשביל לשלם, באותו מחיר אני נכנסת למסיבה במועדון או משהו, או בערך בחצי מהסכום הזה אני יושבת בפאב ושותה חצי ליטר בירה. זה סתם כזה, לא יודעת...

הם גם אמרו לבוא בלבוש אלגנטי, זה היה מצחיק שכולם באו זרוק.

אני לא יודעת למה, פשוט לא נהניתי.

בכלל.

אולי בגלל האווירה, אולי בגלל האנשים, שאני לא ממש מכירה. או לא יכולה להכיר.

אני לא יודעת למה, אני פשוט לא מצליחה להיפתח.

אני פשוט שותקת.

ויש לי חברים שלי, שאוהבים אותי (אני חושבת) וכן יש לי חברות בצבא, נכון שזה לא כמו שהייתי רוצה, אבל זה בסדר...

ופשוט משהו שם לא עובד.

נדמה לי שכולם שם שונאים אותי, או לא סובלים אותי במקרה הפחות גרוע.

איזה חבר שלו אמר לי בפרצוף (נראה לי שהוא היה שיכור, או מסומם, או שניהם, או שפשוט זה הוא): "איך שזה שאת כבר יותר משנה מכירה אותנו, ועדיין אין לך *** (פה אני לא זוכרת מה הוא אמר) לשבת איתנו ולדבר *** (אני מניחה שזה היה פתוח, או חופשי או משהו בסגנון). את חברה של *** ואני לא מכיר אותך. את תמיד יושבת בצד ממורמרת מהחיים שלך".

ופשוט שתקתי. כי באמת אין לי תגובה על זה. כי זה נכון.

אני לא מצליחה להוציא את מי שאני, אני לא מצליחה להתחבר. יכול להיות שאלו פשוט לא האנשים המתאימים לי, אבל זה סתם נאחס.

כאילו הכל ביני לבינו מושלם ונהדר ויופי, אבל כל מה שמסביב- לא הולך.

זה סתם מבאס אותי כל פעם, אבל כל פעם מחדש.