לאחרונה יצא לי להסתכל על עצמי במראה.

עליתי היום על המשקל- 51 קילו.

ואתם יודעים מה? לא אכפת לי.

כי מהמראה ניבטת אליי בחורה רזה. אז נכון, עד לפני כמה חודשים הייתי 45-46 קילו. הייתי רזה- שדופה. רזה מדיי. רזה חולה.

ועכשיו, אני מסתכלת על עצמי, ואני לא מבינה מה חשבתי לעצמי שאני צריכה דיאטה.

משום מה החלטתי, שאם אני 1.57 אני צריכה לשקול 46-47.

ולא, אני סביב החמישים.

ואתם תסתכלו עליי ברחוב, ותראו בחורה רזה. לא שמנה, לא מלאה, לא עם שני קילו עודפים.

החזה שלי התמלא, ונראה כמו ציצי ולא כמו שאריות, הבטן שלי שטוחה טבעית (כן, ככה נולדתי), המותניים שלי צרות מאוד. יש לי ירכיים קטנות, בדיוק כמו שירכיים צריכות להיראות, לא צרות מדיי. ויש לי קצת תחת. אז מה. השיער שלי נעשה יפה יותר, מלא יותר.

ואני יודעת שאני יפה.

אני רזה, המשקל שלי לפי BMI הוא 20.69- תקין נמוך!

הבגדים שלי יושבים עליי טוב, אני עדיין מידה 36-38.

אני לא נלחמת בעצמי יותר.

עייפתי.

אני רוצה את עצמי בריאה, מאושרת, חיה.

לפני שנתיים וקצת, הייתי אנורקסית.בשביל מה עברתי את התהליך הזה, בשביל מה  קמתי מהמוות וחזרתי לחיים. בטח לא בשביל לחזור לזה שוב.

אני בחרתי לחיות, והיום, אני בוחרת לחיות שוב.

אני בוחרת לאהוב את עצמי.

אני לא אשקר.

אני כן ממשיכה לשמור. אני כן אוכל לחם קל, ומעדן דיאט וגבינה רזה.

ואני שותה קפה עם חלב 1% (האמת שזה עניין של הרגל).

אבל אני לא אמנע מעצמי, ובטח ובטח שלא ארעיב את עצמי.

אני לא אלקה את עצמי בכל פעם שחרגתי מהתפריט.

אז כן, אני אוכל מסודר, ולא אמלא את עצמי בג'אנק- כי זה עושה לי חצ'קונים וכאבי בטן, אבל מצד שני- אם יבוא לי משהו טוב, אם יבוא לי להתפנק, אני לא אחשב כל קלוריה.

אני לא רוצה מראה של ילדה בת 16 אנורקטית.

אני רוצה את המראה שלי עכשיו, יותר סקסי, יותר נשי.

אני לא נכנעת יותר, לאף תכתיב.

מי קבע שאני צריכה להיות רזה עד מוות?

מי קבע שאני צריכה עצמות כמה שיותר בולטות?

אני לא נלחמת יותר.

נכון שכמו כל בחורה אם אני ארד שני קילו אני אשמח, אבל אני לא אתחרפן בשביל זה.

אני בעד אכילה בריאה.

אכילה מסודרת.

אני בעד חיים.

אני מוותרת, עכשיו, לתמיד, על מאבק סיזיפי שלא מוביל אותי לשום מקום.

אני מוותרת על דיאטות הרעבה.

אני זוכרת את עצמי אנורקסית.

אני זוכרת את עצמי לא מזמן, עצובה, מדוכאת, חסרת שמחת חיים. החזיות שלי היו גדולות עליי, הייתי חיוורת, השיער שלי היה דליל ומגעיל.

אני לא אעבור את זה שוב.

אני רוצה לחיות.

אני רוצה להיות בריאה, לאהוב את עצמי ולא להתעסק כל הזמן באוכל.

חשבתי שאין לי מה להציע מלבד מראה חיצוני. חשבתי שאם אני יפה ורזה עד כאב- זהו, זה הכל.

זה לא ככה.

אף מידה, אף גבר, שום דבר לא שווה את זה.

החבר שלי אוהב אותי כמו שאני. להפך, הוא שמח שיש לו יותר תחת לתפוס.

ומי שלא נאה לו, אני שמה עליו כזה פס.

בעיתוי מעניין, דוגמנית בחרה לכתוב על הנושא הזה.

הפוסט שלה, רק גרם לי לחשוב ולשמוח שיצאתי משם, מהמחלה הרעה הזו.

הצטרפו למאבק.

אני הצטרפתי.

הדר,

אוהבת את עצמה כמו שהיא.

ועם המחשבה הזאת יצאתי היום לרחוב, ולא הפסקתי לחייך.