לא עדכנתי הרבה ולא הייתי פה ממש, בגלל שהמחשב שלי נהרס. הפסקת חשמל גרמה למאוורר, להארד דיסק ולספק להישרף וללכת לעזאזל. זה פשוט מעצבן. נורא. הכי גרוע שלא עשיתי גיבוי לכלום- ככה שהרבה דברים חשובים פשוט נמחקו.כרגע אני כותבת מחבר שלי.

השבוע עצביי היו רופפים במקצת, בכיתי איזה שלוש פעמים מעצבים ועייפות, והיה לי חשק נוראי לזלילות, בעיקר זללתי ממרח שוקולד בכפית, מה שלא עשיתי הרבה מאוד זמן.

לפני שבוע ביום חמישי נפגשתי עם חברות שלי מהטירונות. אנחנו עדיין שומרות על קשר, טלפונים פה ושם. לא להאמין איך אחרי כמעט שנתיים אנחנו מוצאות את הזמן להיפגש, אני לא חושבת שיש עוד אנשים ששומרים ככה על קשר.

בכל מקרה, נורא דאגתי שאני לא אצליח לצאת בזמן מהבסיס, אבל בסוף הספקתי.

נפגשנו בעזריאלי, ישבנו ביטבתה ואכלתי תפו"א ברוטב שמנת פטריות. הייתי כל כך רעבה, כל היום נשנשתי כמה קרקרים ושקית שוקו.

הפגישה לא ארכה הרבה זמן, אבל בכל זאת זה היה כיף.

אחרי זה נסעתי לישון אצל חבר שלי, ועוד היה לי כוח לשבת איתו בארומה.

את יום השישי ניצלתי לעשיית סדר בארון ובחדר שלי, ולקרוא הרבה ספרים. לפעמים זה כיף להתחיל לנקות בחצות.

ביום ראשון היה טקס הסמכה בבסיס. האמת, שהייתי אמורה לשמור בדיוק בזמן הטקס, ועד בערך הרגע האחרון לא ידעתי מה יעלה בגורל השמירה. בסוף ביטלו לי אותה, תודה לאל.

הטקס היה מרגש מאוד, בעיקר כי אלו חניכים שאני מכירה ואוהבת, וראיתי אותם מההתחלה, עוד רק שהם התחילו.

אחרי זה היו אמורים לצאת לאנשהו, ודווקא תכננתי להישאר לישון בבסיס ורציתי, אבל משום מה החברות שלי גרמו לי להרגיש לא רצויה. שאלו אם אני ישנה בבסיס, ולמה שלא אחזור הבייתה כי בטוח יהיה לי עם מי לחזור. נתנו לי הרגשה שאני לא רצוייה, שהן לא רוצות שאני אבוא איתן. ופשוט הרגשתי כל כך מגעיל, ובכיתי בתחנת רכבת, על למה זה תמיד קורה לי. למה לכל הרוחות, אני כמעט אף פעם לא מרגישה חלק מכלום.

ביום שלישי לקחתי יום חופש, ועשיתי יום כיף בת"א עם אמא. לרוע מזלנו ירד גשם, אבל לא רציתי לוותר, כי כל כך חלמתי על החופש הזה שאני אקח... בסוף יצא לנו להסתובב קצת... ואמא קנתה לי תיק יפה כמו שרציתי.

חוץ מזה, קיבלתי דרגה- אני סמלת!!!

עוד חודשיים לשחרור, בקרוב תגיע לי מחליפה, קשה לי להאמין שזה קורה.

עכשיו אני נמצאת אצל חבר שלי.

אתמול עשו לכבודי ארוחת שישי חלבית:) יצאנו גם בערב עם חברים שלו, ולשם שינוי דיי נהניתי. אני כנראה צריכה למצוא את כמה האנשים שבאמת כיף לי איתם והם מעניינים, ולאט לאט להתחבר אליהם.

הבאסה היחידה, שהיינו בירושלים, והיה ממש קר, ובגלל שהיינו חבורה גדולה של אנשים- לא היה לנו מקום בפנים בשום פאב, ככה נאלצנו לשבת בחוץ, והרגשתי איך לאט לאט אני מפסיקה להרגיש את כפות רגליי מרוב הכפור.

בתקווה לשבוע יותר מוצלח.