הסוף שבוע שעבר היה מאוד קשה מבחינתי.
אחד משני החיילים שנרצח בפיגוע ירי ביום שישי בנחל תלם, דוד רובין, הוא מהיחידה שלי.
יותר נכון, הוא בפלגה שלי, חניך.
המפקדים שלי, הם המפקדים שלו. המפקד צוות שלו, זה אדם שאיתו אני עובדת בצמוד.
לא הכרתי אותו אישית, אבל הכרתי אותו בפנים.
קיבלתי את ההודעה ביום שישי ב-17:00 אחה"צ. מאותו רגע, פשוט התחלתי לבכות ולא הפסקתי.
לא היה לי חשק לכלום, והיה לי מאוד קשה.
מאוד קשה הייתה לי המחשבה שהוא נרצח. בדם קר. מנחמת אותי העובדה שהוא לא ויתר, שהוא הגיב, שהוא נלחם, שהוא לפחות הרג את אחד מהמחבלים.
אתמול בלילה הייתי בהלוויה, בהר הרצל בירושלים.
לא חשבתי שבמהלך השירות שלי, אני אהיה בהלוויה של חייל. חייל מהיחידה, מהפלגה.
לא ממש ידעתי איך אני הולכת להתמודד עם זה, זה הדבר הכי נורא לראות הורים קוברים את הילדים שלהם. תמיד הייתה לי איזשהי מחשבה בראש, שאם אני אלך להלוויה זו תהייה הלוויה של אדם מבוגר, שנפטר בשיבה טובה.
לא של חייל.
לא של חניך שלנו.
בלי מטחי כבוד.
בלי הורים שמתייפחים על הקבר של הבן שלהם, ומבקשים סליחה ומחילה.
היו מאות של אנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון.
כמעט כל היחידה שלי הייתה, כולל אנשים שהשתחררו.
זה פשוט... נורא.
זה לא נתפס בעיניי, לא נראה לי הגיוני כל העניין הזה.
אני מרגישה רע, ואנשים פשוט מסתובבים עם עיניים נפוחות וחוסר מצב רוח.
אני מקווה שהצוות שלו, יהיו חזקים. שהם ימשיכו הלאה, ובכל פעולה שלהם, הם יעשו אותה הכי טוב שאפשר, לזכרו של דוד.
לא הכרתי את דוד אישית.
אבל אני יודעת שהוא היה בחור מוביל מאוד בצוות שלו, אדם משכמו ומעלה. ציפו שהוא ייצא לקצונה, שהוא יהיה מפקד צוות.
ועכשיו, הכל נגמר מבחינתו. והמשפחה שלו מרוסקת.
בעוד שלושה חודשים בערך, הוא היה אמור לסיים מסלול.
עכשיו, במקום שההורים שלו יבואו לבסיס לטקס סיום מסלול, הם יבואו לערב משפחות שכולות.
יהי זכרו ברוך.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
