לפני שבוע, יצאנו לטיול מטה הפלגה שלי מטעם הבסיס לאזור מצפה רמון.

יצאנו בשש וחצי בבוקר בערך מהבסיס לכיוון דרומה, לא וויתרנו על עצירה מסורתית ב"ילו" לקניית ממתקים ושטויות.

לטיול הצטרפו שתי חברות שלי שהשתחררו לא מזמן- וזה היה ממש נהדר, כאילו הן מעולם לא עזבו.

הגענו לקבר בן גוריון, שם פגשנו את המדריכה שלנו.

אחרי זה נסענו לטייל במקום שנקרא "עין עבדת". עשינו מסלול לא מאוד ארוך, ולשם שינוי נהניתי מההליכה. (חכו מה מצפה לי בהמשך).

בערב נסענו לאכסניה במצפה רמון. המקום הזה, ממש סוף העולם שמאלה. הוא נראה כאילו הוא קפא על שמריו אי שם בשנות ה-70. ומסתובבים שם יעלים כמו חתולים!

התארגנו קצת באכסניה שלנו, שהייתה סבבה, נקייה ומסודרת, ואז יצאנו לנו לאיזה חורשה כדי לעשות פויקה.

הגענו לאיזו חורשה נטושה, זה נראה כאילו המש"קית חינוך שלנו מנסה לחטוף אותנו או משהו כזה...

עשיית הפויקה הייתה רעיון גרוע למדיי. מדובר בבישול של איטי מאוד של בשר עוף, אורז ומיני ירקות, שעליהם פשוט שפכו קולה וצ'ילי ודבש, מה שיוצר מיקס מוזר למדיי. כל ההווי של לשבת ליד המדורה קצת לא מתאים בהתחשב בקור העז ששרר שם. באיזה שלב כבר לא יכולתי לסבול את הקור, והרגשתי שאני פשוט לא מצליחה להזיז את הרגליים, עליתי לאוטובוס וחיכיתי שם לאוכל.

כמו כן, מדובר בבישול איטי, ועד שזה היה מוכן- כבר הייתי מורעבת. האוכל יצא עיסה מוזרה למדיי, אבל מרוב רעב זללתי הכל.

ביום השני נסענו לטייל במכתש רמון, בהר אברון.

אמרו לנו שיש רק עלייה קשה מאוד, וחוץ מזה- לא נורא.

אז אמרו.

העלייה לא הייתה קשה באופן מיוחד.

הירידה.

אוי, הירידה.

ירידה תלולה ומחליקה מאוד, ואני, עם פחד גבהים מטורף, זה שילוב לא מוצלח למדיי.

למזלי, אחד מהקצינים פשוט הלך איתי יד ביד כל הירידה המטורפת הזו, ואם לא הוא- נראה לי שהייתי נשארת לעמוד במקום וממתינה לחילוץ. (כל הזמן צחקנו על זה שנעשה שת"פ עם 669).

במהלך כל הירידה, חשבתי מה אני צריכה את זה ומה עשיתי רע.

אני לא מבינה מה אנשים אוהבים טיולים. זה לא שיש איזה נוף יפה או משהו.. סתם הרים. הרים, הרים, הרים. סתם לעלות ולרדת איזה הר מעצבן ללא שום פואנטה.

מרוב לחץ ופחד אפילו לא בכיתי. לא הוצאתי הגה.

כמובן שנפלתי המון, והחלקתי על איזו אבן משוננת למדיי, ונקרעו לי המכנסיים. מאחורה. לגמרי. יותר מעוצמת הפאדיחה, חשבתי על זה שאלו מכנסיים שאני אוהבת. למזלי היה לי סווטשרט, ופשוט קשרתי אותו מאחורה.

הרגשתי איך כל הירך והישבן שלי נמלאים חתכים ודם.

זה היה נורא.

אני לא מבינה למה לקחו אותנו לעשות מסלול כזה.

זה היה בהחלט מסלול מטורף, של שש שעות! בסוף הסתכלנו על ההר והדרך הארוכה והחמאנו לעצמנו.

כשהגענו לאוטובוס, עייפים, מותשים, חבולים ורעבים מאוד, גילינו שהמפקד הישיר שלי והמש"קית חינוך שלנו- הלכו לאיבוד!!!! שעה וחצי, חיכינו להם, גוועים מרעב, עד שהם מצאו את הדרך. בשביל מה הוא עשה בה"ד 1 אם לא כדי לדעת לנווט?!

בסוף הגענו לארוחת צהריים, ואז הצפנו חזרה הבייתה.

זה היה הטיול האחרון שלי בשירות, והיה ממש נהדר.

הייתה אווירה, היו צחוקים ושטויות, ובכלל – היה מאוד כיף.

ועכשיו- תמונות!