היום סיימתי את שירותי הצבאי, לאחר שנה ו-11 חודשים, בתור פקידת לשכתו של מפקד בית הספר ללוחמים בשייטת 13 (או בקיצור מפל"ג הדרכה).

אז הסתובבתי לי בבסיס על אזרחי וכולם, אפילו כאלו שאני לא מכירה אמרו לי מזל טוב ו"איזה כיף לך".

עשיתי היום את השתייה, ובאו הרבה אנשים, וזה היה כיף.

המפקדים שלי נתנו לי מחמאות, וממש התרגשתי והייתי קצת נבוכה.

לחברות הקרובות שלי הבאתי מתנות, הכנתי לכל אחת כוס לקפה, ובפנים שמתי כל מיני שוקולדים ושקיות תה בטעמים, וכתבתי לכל אחת מכתב, ואת הכל עטפתי בצלופן, וזה יצא מקסים וכולן התלהבו.

למפקד הישיר שלי קניתי ספר, וכתבתי גם לו ברכה, והוא מאוד התרגש, ואני חושבת שהיו לו דמעות בעיניים, והוא אמר שבשביל דברים כאלו שווה להיות בצבא.

גם אני קיבלתי מתנות- ספר ועגילים, וחוץ מזה כתבו לי ברכות ושתי חברות שלי אמרו שהן יביאו לי משהו שהן מכינות.

ההרגשה מוזרה להיות אזרחית שוב (סליחה, מזה לשלם ברכבת?!), וכשגזרו לי את החוגר הזלתי כמה דמעות.

מצב אחד אני שמחה, אבל יש מין צביטה בלב, של עצב.

הטירונות

את הטירונות עשיתי בבט"ר ניצנים, פלוגה ו', מחלקה 3 (כבוד!). טירונות זה בעצם ניסוי, מכניסים בנות שלא מכירות אחת את השנייה, מכל שכבות האוכלוסייה, ופשוט מכניסים אותן לסיר לחץ.

(חוויות: 1,2,3)

אני חושבת שבטירונות קלטתי בדרך קשה, שצריך להסתדר לבד. שזו רק את, שצריכה עכשיו להסתדר.

למזלי הטוב, עשיתי טירונות עם בנות מקסימות. עשיתי טירונות כלל צה"לית, והיה לי מזל, כי באמת היו בנות איכותיות, הדוגמא הכי טובה היא שלא היה אף מקרה גניבה אחד, שזה דבר שמאוד נפוץ בצבא.

היינו שם אחת בשביל השנייה, ונשארתי בקשר טוב עם הבנות מהאוהל.

היו מטווחים, מטבחים, שמירות והאמת שרוב הזמן אספנו עלים מהרצפה, למרות שאין בזה תכלית, כי גם ככה העלים ימשיכו לנשור מהעצים.

הטירונות הייתה תקופת הג'יפה שלי. מבחורה שמאוד מקפידה על טיפוח, גיליתי מה זה לעשות מקלחת פעם ביומיים (מחוסר זמן וגם מבושה להתקלח ליד כולן). אני חושבת שאני לא אדרדר לשום מצב ג'יפתי יותר אי פעם בחיים שלי.

אבל זו הייתה חוויה.

להשמין בצבא

בצבא עליתי שמונה קילו (והספקתי לרדת בינתיים שניים). אין מה לעשות, כמעט כל הבנות מעלות במשקל, ומי שאומר אחרת- משקר. כתוצאה משעמום, מישיבה במשרד במשך שעות ארוכות, מעצבים, מתסכול, מאוכל לא בריא ומאכילה לא מסודרת.

האמת, שגם אחרי שעליתי את המשקל הזה, נשארתי רזה יחסית. אני חושבת שאני נראית טוב עכשיו (יש לי ציצים!) ואני לא צריכה להיות שדופה כי זה לא נשי ולא סקסי. אז אני לא מידה 36. אז אני 38-40. אפשר לחשוב.

הרפואה בצה"ל

הרופאים בצה"ל כנראה סבורים שבבקו"ם את מקבלת חיסון נגד כל המחלות האפשריות, ואין מצב שאת חולה. אף פעם. את יכולה לשבור את היד, לקבל התקף לב ולפתוח את הראש, אבל אם אין לך חום- את בריאה. ואם ממש רע לך- קחי אקמול. זאת התרופה שלהם להכל. זה תמיד שיגע אותי.

המדים

אבוי! תודה לאל שאני לא צריכה ללבוש שוב את הזוועה הזאת. מזיעים בטירוף בקיץ, קופאים למוות בחורף, וסתם גוף שנראה מעוות באופן כללי.

"אני לא רוצה להיות פקידה"

אני שומעת הרבה בנות וחיילות שאומרות "אני לא רוצה להיות פקידה, מה אני, מפגרת?" אז קודם כל, למען יבינו כולם- רוב התפקידים של הבנות הם ישיבה במשרד. התעסקות עם ניירת, טלפונים, הזנות נתונים למחשב. עבודה פקידותית.  אז גם אם מש"קית שלישות או אנערף, את פקידה במשרד שלישות.

דבר שני, אני לא טיפשה בהחלט. אני הייתי פקידה, וניהלתי לו"ז וסדר יום של קצינים בכירים, לוחמים ביחידה מובחרת. אני אמרתי להם מתי לקום בבוקר ומתי ללכת הביתה.

כל פעולה שהיא, כל אימון, כל יציאה לפעילות מבצעית- כל דבר שצריך לקרות בצבא- קורה לאחר שעושים עליו דיון. אם לא תהייה פקידה שתיקח את הדיון ותדאג להעביר אותו הלאה- לא יקרה כלום. אם הפקידה לא תדע לזמן את האנשים הרלוונטיים לדיונים ולדאוג שהם יגיעו- שום דבר לא ייצא לפועל.

ברגע שלו"ז לא פועל כמו שצריך- זה משפיע על הכל.

אם לא יוצג אימון- לא יהיה אימון.

אם לא ידונו על מנהלות לגיבוש- הגיבוש לא יעבוד כמו שצריך, או יותר גרוע- לא יעבוד בכלל.

אם אני לא אדאג שהמפקד שלי יילך לדיון על פעילות מבצעית- הפעילות לא תצא לפועל.

לקח גם לי קצת זמן להבין את זה, אבל העיקר שהבנתי.

היום מפקדים, בעיקר בדרגות בכירות, רוצים בחורה שתהייה אחראית, שתדע לנהל עניינים ושהם יוכלו לסמוך עליה.

כל תפקיד בצבא הוא חשוב, ויש לאנשים נטייה לזלזל בתפקידים שהם כביכול "קטנים" ו"לא משמעותיים" ולצערי זה בא גם מתוך הצבא, אבל כל אחד הוא חשוב, וכל אחד תורם למערכת בדרכו.

כי את כל אחד צריך.

אני לא חושבת שתרמתי פחות. אני חושבת שעשיתי את מה שצבא רצה שאני אעשה בשבילו. ועשיתי את זה בדרך הטובה ביותר.

ועוד מילה על משתמטים

אני חושבת שהעליהום על המשתמטים היה מוגזם מדיי. יש אנשים שלא משרתים בצבא כי הצבא לא רוצה אותם. כל הפטוריסטים למיניהם- קיבלו את פרופיל 21 כחוק, לפי מה שצבא קבע.

אני חושבת שכל הקמפיין הזה היה מוגזם.

גם כי הצבא שחרר אותם, גם כי היום אנשים שואלים שאלות וזה לא נראה להם שחיילים חטופים ואף אחד לא דואג להחזיר אותם הבייתה וזה גם לא נראה שחרדים לא משרתים בצבא, למרות שהם אזרחים וחיים על חשבון המדינה.

ואני חושבת שכל מי שיש לו בעיה נפשית חמורה שתמנע ממנו לשרת בצבא- צריך להביא מספיק חוות דעת מפסיכולוג ופסיכיאטר אזרחי- שמטפלים בו, כי לפי ההגיון, מי שיש לו מחלת נפש כלשהי חייב להיות מטופל ע"י גורמים אלו.

בדיוק היום קראתי כתבה, שאליעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש, רוצה לקחת תשלומי משפחה מחיילים עורפיים עניים, ואולי לא לגייס אותם בכלל. זה ממש יגביר את המוטיבציה. סליחה, לא כולם יכולים להיות קרביים ויש גם חיילים בעורף- שהצבא צריך אותם גם.

הצבא צריך לבדוק את עצמו קודם כל, ואז לבוא בטענות.

אבל כן, מציק לי שיש אנשים שבוחרים לא להתגייס. אני לא רציתי ללכת לצבא, הלכתי לצבא כי זה מה שצריך לעשות. אין לנו ברירה, אנחנו מוקפים אוייבים, והצבא זה מה שמגן עלינו. חובת הגיוס היא על כולם.

וכמו שאני נתתי שנתיים מהחיים שלי, ככה אני מצפה שכולם יעשו. כל אחד יכול לתרום בדרכו שלו.

צבא לא מתאים לאף אחד. אף אחד לא רוצה ללבוש מדים, אף אחד לא רוצה שיגידו לו מה לעשות, אף אחד לא רוצה להרוויח משכורת שלא מכסה כלום.

אבל אין ברירה.

אני מאותם אנשים שכנראה לא היו מתגייסים. אנורקסיות זה הדבר האחרון שהצבא רוצה. אבל הנה, עשיתי את זה.

מה שלא הורג מחשל. וצבא יותר מחשל מאשר הורג.

אז לסיכום

אז את רוב זמני בצבא העברתי בבסיס מבצעי, שהכל יכול לקרות בו, מהרגע להרגע. הפיצוי הוא שיש לנו בסיס יפהפה על הים, ומחלון משרדי נשקף נוף מדהים.

אם שמעתם בחדשות על פעולה של יחידה מובחרת, יש סיכוי טוב שזה היינו אנחנו. ואני אומרת "אנחנו" כי היינו יחידה קטנה, וכי כל אחד, תרם למאמץ. אבל סביר להניח שלא שמעתם על אף פעולה של הקומנדו הימי, מאחר ומדובר ביחידה מסווגת, ועל כן, למרות שראיתי ושמעתי והייתי עדה לדברים- לא אוכל לפרט יותר מדיי.

אבל מה שכן, בכל פעולה, הייתי מלאת גאווה. ראיתי אלפי סרטי תדמית- סרטי רעל, וכל פעם הייתי גאה מחדש.

אז, הייתי חיילת בזמן המלחמה וקיבלתי את אות מלחמת לבנון השנייה, לצערי הרב נכחתי בהלוויה צבאית, של דוד רובין ז"ל, שהיה חניך שלנו, שנרצח בדם קר ע"י מחבלים, וזו הייתה אחת החוויות הקשות ביותר.

עשיתי אינספור שמירות (ציוד חובה לשמירה- ספר, סלולרי ואמפי שלוש).

חיכיתי הרבה זמן לרכבות,

ויריתי בנשק- עם עיניים עצומות.

חזרתי כמעט כל יום הבייתה בטווח שעות שנע בין 18:00 ל- 23:00.

ברחתי מהרס"ר, שנאתי את השוטרים הצבאיים (למרות שמעולם לא נתקלתי בהם).

עשיתי שבת אחת בטירונות ועוד שלוש בסדיר, נשפטתי פעמיים- על דיגום ועל איבוד חוגר, וקיבלתי ריתוקון- שלושה ימים שהומתקו ליומיים.

מעולם לא נעתי מדוגמת. כי בצבא אתה לא הולך, אתה נע.

לא תמיד היה לי קל. היו הרבה תקופות קשות. היו ימים שבקושי יכולתי לקום מהמיטה מרוב דיכאון. היו פעמים שרציתי כבר לסיים עם זה.

אבל לא וויתרתי לעצמי.

החלטתי שאני לא יכולה לברוח כל פעם שקשה. שאני לא יכולה לעשות באלגן ולתת למישהו אחר לנקות אחריי. שזאת רק אני, ואני זו שצריכה להתמודד עם דברים.

מה שחשוב זה לא התפקיד, זה מי שאיתך.

ובהחלט הייתה אווירה. היו הרבה טיולים וצחוקים ושטויות. לשמחתי, שירתי עם אנשים טובים, ולמרות שלא תמיד הסתדרתי עם כולם- היו לי את החברות שלי, והיו את החוויות הטובות, שאותן אני מעדיפה לזכור.

והרווחתי.

למדתי איך להסתדר עם כל דבר. להסתדר שצריך לחזור ביום חמישי בלילה הביתה (מהבסיס אפשר לצאת אל ורק עם רכב, ורכבת מעתלית, שזה איפה שהבסיס נמצא- יש פעם בשעה) אז הולכים ללוחמים ושואלים אותם אם אפשר טרמפ. להסתדר עם נסיעות, לרוץ לתפוס את הרכבת.

לדעת לקחת אחריות.

למדתי שצריך לקום בבוקר, גם כשלא בא.

למדתי להיפתח קצת יותר לאנשים.

למדתי איך מדברים בטלפון(תמיד שנאתי את זה, לעשות כל מיני טלפונים של "סידורים"), איך עובדים בלחץ, איך מדברים גם לקצינים בכירים, בלי להתבייש.

אני יודעת איך להשיג כל מספר טלפון שבעולם.

הבנתי שזה בסדר לקבל עזרה כשצריך, והייתי בטיפול אצל קב"ן, והשמיים לא נפלו.

הצלחתי לקרוא אינספור ספרים ולפתור מאות תשחצים.

גיליתי שאפשר למצוא בכל דבר, גם הכי קטן שבעולם, סיפוק. וכן, היו פעמים שהלו"ז היה מבולגן ותיקתקתי אותו בעשר דקות, גם כשזה בסוף השבוע שהלו"ז כבר סגור, להשיג מספרי טלפון קשים להשגה ולסיים להודיע על דיון רב משתתפים- מהדברים האלו קיבלתי סיפוק.

והרווח הכי גדול שלי- החבר שלי, האהבה הענקית שלי- שאם לא הייתי הולכת לצבא, לא הייתי זוכה להכיר לעולם.

מסתיימת לה תקופה, עוד פרק חשוב.

מעכשיו, מתחילים החיים האמיתיים.