היום היה לי יום ממש.... מוזר, מעייף ומתיש.

התחלתי בעשר, כי הברזתי מספורט. כל כך לא היה לי חשק ללכת. באתי לשיעור אנגלית ופשוט קראתי את החומר לפסיכומטרי, ואז את המילים. לשיעור השני פשוט לא נכנסתי. זה לא היה מתוכנן האמת, עברתי ליד הכיתה של אדיר, והמורה שלהם לא הייתה, וגם דרור היה שם, ועוד ילדה אחת מהפסיכומטרי שלומדת איתי במגמה ועוד ילד אחד, והם למדו את המילים, אז פשוט נשארתי איתם, למרות שכל הדברים שלי היו בכיתה...

המשכתי ללמוד גם במתמטיקה.

ואחה"צ היה פסיכומטרי, כלומר בחינת סימולציה. שלוש ורבע שעות, שמונה פרקים. סיוט. פשוט סיוט. האנגלית להפתעתי היה קל ובהחלט הבנתי מה רוצים מהחיים שלי. המילולי גם כן היה בסדר. אבל המתמטיקה! אלוהים ישמור, לא ידעתי כלום, פשוט כלום וסתם ניחשתי.

רועי הבטיח לי שהוא יעזור לי עם המתמטיקה. אני בספק. אני ומתמטיקה פשוט לא הולכים ביחד....

וההורים שלי חזרו מאיטליה! הם הביאו שוקולדים ופסטות, ואחותי קיבלה נעלי ספורט ממש יפות! אני חושקת בהן...

והם גם עשו לי "שיחה". נו אתם יודעים, כל מה שהורים אומרים לבנות האנורקסיות שלהן: כמה שאני פוגעת בעצמי והורסת לעצמי את החיים. ופתאום אני קולטת שהם צודקים. אני לא "בסדר". זה לא "יהיה בסדר". פתאום הבנתי מה אני עושה, שאני יוצאת מכלל שליטה. כל העולם ואחותו אומרים לי שאני רזה מאוד, רזה מדיי, רזה באופן מחריד, ואני לא רואה את זה. משגע אותי שאני לא רואה את מה שכולם רואים. וזה לא בסדר.אני רוצה לרזות עוד ועוד ועוד. וגם זה לא בסדר.  הלכתי רחוק מדיי עם הדיאטה הזאת. פתאום אני קולטת כמה אני עלולה לפגוע בעצמי.... הצבא לא ירצה לגייס אותי, אני אצטרך לבלות בבתי חולים וטיפולים, וזה לא ישפיע רק עליי אלא גם על המשפחה שלי.

אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה להגיע למצב כזה. אני רוצה לעצור את זה. אני רוצה לאכול בצורה נורמלית וליהנות מהאוכל, בלי להרגיש רגשות אשם. אני רוצה לאהוב את עצמי, את הגוף שלי.

אני רוצה את הציצים שהיו לי בחזרה!