אני לא כותבת הרבה לאחרונה, נדמה לי שאני בדיכאון.

אני מרגישה שחיי אינם שלמים, אני לא מוכנה לחיים אפורים מלאי שעמום.

לשם שינוי אני לא בעבודה, יום שני זה היום החופשי שלי מזה שבועיים. לפני שבוע ביליתי בקניון, קניתי עוד שני זוגות מכנסיים. ועוד נעליים מדהימות של סטיב מאדן. אני במין אטרף קניות, כאילו ריח של חדש ישפר את ההרגשה, כאילו זה ימלא את הריק- לראות את הארון מתמלא ולטופף הלוך ושוב בעקבים גבוהים. כדאי שמישהו ייקח ממני את כרטיס האשראי, כי אני מגהצת אותו בלי לחשוב.

אז בזמני הפנוי אני משתדלת לקרוא, עושה מרתונים של סרטים וC.S.I.

נרשמתי למכינה. החלטתי סופית שזה מה שעליי לעשות. אני עדיין לא סגורה על מה אני רוצה ללמוד, כל הזמן אני משנה את דעתי. מכינה גם תשפר את סיכויי הקבלה שלי וגם תיתן לי כיוון.

החלטתי ללמוד בחיפה, ולשים את עצמי בראש סדר העדיפויות. בגיל 21, לעבור לגור עם החבר- לא מתאים לנו עדיין. נכון, יש לנו קשר של שנתיים, אבל אני חוששת שזה עלול להיות הרסני.אני לא אעצור את הכל כי אין לי דרך לדעת מה יהיה בעתיד.

אז החלטתי, וזו אחת ההחלטות הכי חשובות שאני יכולה להחליט, סוף סוף אני לוקחת פיקוד ומחליטה בשביל עצמי .

מה גם, שאחרי שדיברתי עם החבר, מסתבר שהוא התקבל ללימודים בירושלים, ככה שהוא נשאר בבית,ולא משנה לנו יותר מדיי מבחינת מרחק,  וזה רק מחזק את החלטתי.

אני שמחה, ומצפה בקוצר רוח ללימודים.

לפני שבוע הייתי בפאב, חגגנו למורן את יום הולדתה, אני לבשתי את שמלתי החדשה, והיה משעשע.

ביום שישי חופית חגגה מסיבת יום הולדת גם באיזה פאב, ואיך עמרי הגדיר אותו? "וונאבי ניו יורקי".

עיצוב כאילו מתוחכם בשחור, מוזיקה מאוד חזקה, אפילו לא שמעתי את עצמי, ושירות על הפנים. חצי שעה לקח למלצרית להגיד לנו שאין משקה מסוים.

היה לא להיט, יש לי דברים מצחיקים לספר וחבל שלא אוכל לחלוק אותם כאן.

אולי זה קשור לעובדה שהייתי מדוכדכת במעט, אבל לפחות נראיתי הכי יפה.

הייתי השבוע במסיבת סיום של אחותי. היא סיימה כיתה י"ב. וקצת קינאתי בילדים האלו, שמרגישים שכל העולם לפניהם. בהרגשה הזו, של סיום תיכון, של תקופה ללא דאגות. לפתע הרגשתי זקנה.

שאר הזמן אני בעבודה, וכאמור, אני עדיין לא מרוצה. אני מקבלת מחמאות מלקוחות, כתבו לי מכתב תודה, אני נותנת שירות מדהים, וגם המנהלת שלי אמרה לי את זה. אבל אני לא עומדת ביעדים- כלומר זמן שיחה קצר. לא רווחית לחברה. לא אכפת לי שיפטרו אותי, באמת. הייתי מתפטרת בעצמי, אבל זה גם קנס של 2000 שקל לשלם, שזה פשוט לא פייר, כי כל החברות הגדולות נצלניות, וגם כי אצטרך למצוא משהו אחר- שזה הדבר המשני.

פשוט לא בא לי לעשות את זה. אין לי כוח. זה כמו לפני שמירה בצבא, של הרגשת באסה, ואז אחרי שזה עובר אומרים לא נורא. בגלל ההרגשה הזו של מרפה, בכיתי פעמיים השבוע בשיחה.

אני תוהה, אם הייתה לי עבודה אחרת, יותר מהנה, בשעות יותר סבירות- אולי היה יותר טוב?

תמיד יכולתי להאשים את המסגרת שאני נתונה בה. תיכון, צבא, כביכול אין לי ברירה. אבל גם עכשיו אין לי הרבה ברירות.

כשאני נוסעת באוטובוס, בא לי לקחת קו אחר. בא לי לנסוע למקום אחר. אני מסתכלת על האנשים וחושבת לאן הם נוסעים, אולי הם נוסעים למקום מעניין, מתחשק לי לבקש שייקחו אותי איתם.

בא לי לעשות שינוי.

אני רוצה להסתובב בעיר גדולה, לשבת בבית קפה ולכתוב על העוברים ושבים. בא לי לטייל ברחובות וללכת לאיבוד. שלא ימצאו אותי לכמה שעות.