"צריחות שצרחתי נואשת, כואבת,

בשעות מצוקה ואובדן,

היו למחרוזת מילים מלבבת,

לספר שירי הלבן.

נגלו חביונות, לא גילתי לרע,

נחשף החתום בי באש,

ואת תוגתו של הלב הכורע,

יד כל במנוחה תמשש."

[ספר שירי – רחל]

למדנו את השיר הזה בספרות בשיעור האחרון, ומשום מה הוא גורם לי להזדהות איתו.

למדנו שהכאב יוצר את היצירה, והיא נחשפת לעיני כל.

וגם אני ככה. כל מה שאני כותבת, אם זה בבמה ואם זה בבלוג, נכתב מתוך הרגשות והמחשבות שלי. אני הכי חשופה לעולם.

רוב היצירות שלי בבמה, שאני אוהבת ושיש לי קשר מיוחד אליהן (לא את כל מה שאני כותבת אני אוהבת. בדר"כ אני לא) נכתבו מתוך כאב. ואני חושבת שרוב הפוסטים הכי יפים, הכי מרגשים, הכי מזעזעים, הם אלו שנכתבים מתוך תחושת הכאב.

אני מתחילה לאהוב שיעורי ספרות.

ביום ראשון לא למדתי, זאת המערכת שלי. במקום ללמוד נסעתי עם אמא שלי לגרנד קניון. יותר נכון באתי לעבודה שלה, ואז נסענו לגרנד. היה ממש נחמד, והייתי נחושה בדעתי למצוא לי בגדים חדשים לחורף. בסוף קניתי בפוקס שתי חולצות, אחת שהיא מעטפת באיזור החזה, בצבע לבן, השוליים באדום, תחילת השרוולים הוא בוורוד, ועל שאר השרוול יש פרחים; החולצה השנייה זאת חולצה ארוכה שכאילו יש מעליה חולצה קצרה, אז החולצה הקצרה היא באדום, השרוולים בלבן, ויש הדפס וקשקושים כאלו בלבן על החולצה. וקניתי עליונית צמודה לגוף בצבע לבן דהוי. ובנוסף קיבלתי מתנה פוסטר של יהודה לוי. כמה חבל שהוא לא הטעם שלי.

יום שני, שיעור ספורט. אני ומורני מפטפטות לנו על כתיבה, מגיעות לנושא הבלוגים, אני מספרת לה שיש לי בלוג, אנחנו שתינו קוראות את פרנצ'סקה. אחרי הריצה: " אני קוראת אותך".

התגובה שלי הייתה כזאת : ?!?!?!?!

אז כן, חשפו אותי אם ניתן לקרוא לזה ככה. הכל חשוף פה, הפרטים פה אמיתיים, יש כאן תמונות שלי. האמת, זה לא ממש מפריע לי. זה פשוט מוזר. מוזר שהייתי מדברת איתה, ואז היא הייתה קוראת לי בבלוג, בלי שידעתי.

היא הגיבה לי פה פעמיים, ואיכשהו כשקראתי את התגובה שלה, הייתה לי הרגשה שמדובר באדם שמכיר אותי.

האמת, זה כל כך מוזר. היא הגיעה אליי ממש במקרה, והיא קוראת מסוף החופש הגדול. זה כל כך... כל כך מוזר.

ביום שלישי היה לי מבחן באנגלית. האמת, המבחן היה קליל למדיי, אבל כמו שאני מכירה את עצמי, יהיו לי טעויות מפגרות. כזאת אני.

יש לי ציפיות לציון טוב וגבוה, אבל.... לא רוצה להתאכזב.

היום היה לי מבחן בביולוגיה. למדתי אליו אתמול בלילה, וגם קמתי היום בשש בבוקר ולמדתי, והייתה לי הרגשה טובה שאני יודעת את החומר. לצערי, לא היה במבחן את הנושאים שידעתי הרבה יותר טוב, אבל ככה זה בחיים.

המבחן היה סביר, לא קל ולא קשה, והייתה שם שאלה מעצבנת על צמחים והתחלתי לדבר אל עצמי ולהגיד "אני שונאת צמחים. בא לי להרוג אותם".

והייתה גם שאלה "מה יקרה בגוף אם יזריקו לאדם לדם חלבון ביצה" או משהו כזה, וכל מה שיכולתי לחשוב זה למה לכל הרוחות מישהו יזריק חלבון ביצה לבנאדם!

וחופית הייתה צריכה לשירותים, ואז היא יצאה בליווי של המורה, וכל הכיתה צחקה עליה קצת. טוב, זה באמת היה מצחיק.

ואני קוראת ספר חדש, "צופן דה וינצ'י" של דן בראון. בחיי, הספר הזה מעולה. אני לקראת הסוף והתחלתי אותו לא מזמן. אני מכריחה את עצמי לא לסיים אותו, כדי שיישאר לי לקרוא בסוף השבוע, אבל כמו שאני מכירה את עצמי, אני בטח לא אתאפק ואסיים אותו היום בלילה. לאחרונה יש לי חשק לקרוא כל כך הרבה!

והדבר הכי טוב של היום – גשם! סוף סוף מתחילים להרגיש חורף. אני כל כך אוהבת חורף. אני אוהבת את המזג האוויר, התחושה, האפרוריות. יש בזה משהו מיוחד, יפה. אני אוהבת גשם. את הריח שלו, אוהבת לשמוע את הנקישות שלו על החלון שלי. את התחושה של הניקיון ושל ההתרעננות שהוא נותן. את הבגדים היפים של החורף – הצעיפים, המעילים, המגפיים והגרביים עד לברך.

ואני לא מפסיקה לשמוע את kiss the rain של בילי מייארס.

חורף זה כיף.