ביום שישי האחרון חגגתי 21 סתווים. אני חושבת שהגעתי לגיל שכבר מפסיקים להתרגש, מפסיקים לצפות, מפסיקים להאמין שההרגשה תהייה שונה. כי אני מרגישה כמו שהייתי בת 20, 19, 18, 17.

נכון שבסוף לא היה עצוב כמו שציפיתי, אולי בגלל שלא מצפים יותר שיהיה שמח- כי זה סתם עוד יום. גדלתי בשנה, ביג דיל.

איכשהו, תמיד 21 נראה לי בוגר ומבוגר ואחראי, ואני עדיין נראית כמו ילדה בת 17, וגם לפעמים מרגישה ככה. לפעמים נדמה לי שאיזשהי בת קול תצא ותגיד לי "כפרה, לכי תלמדי לבגרות בהיסטוריה".

טכנית אני מבוגרת, אבל אני לא מרגישה ככה. אני תוהה איך זה להיות מבוגרת על באמת, איך זה לחיות חיים עצמאיים. איזו דירה תהייה לי, עם מי אני אגור, ומה יהיה לנו במקרר, ואם נריב על הקניות או מי יזרוק את הזבל. איך זה יהיה לקום כל בוקר לעבודה, ולדעת שאת פשוט חייבת. איזה מין בנאדם מבוגר אני אהיה בעתיד, אם אני אשתנה, אם יהיו לי חברים אחרים, אם הכל יהיה אותו הדבר, או קצת אחרת.

קשה להגדיר את עצמי.

אני בטח לא ילדה. למרות שלפעמים אני מרגישה ככה, ולמרות שאני יודעת לקחת פיקוד ולהיות אחראית, אני מרגישה שאני זקוקה להורים מגוננים. את גיל ההתבגרות מזמן עברתי, אני חושבת. אני לא בדיכאון תהומי מכל שטות, אני לא מרגישה דין וחשבון לאף אחד, אני לא מבולבלת. אני לא צריכה חבר כדי להרגיש שווה משהו, אני לא צריכה לרצות אף אחד, או להיות נחמדה. אני כבר לא כל כך מתעסקת במה שאנשים חושבים עליי. אני פחות קריזיונרית ומתעסקת בעצמי. כשאני קוראת פוסטים ישנים של עצמי, אני חושבת כמה דרמה עשיתי מכל דבר קטן. איך דברים שנראו לי מהותיים, היום אינם מקבלים משמעות.

להגיד על עצמי "אישה?" מבחינה תיאורטית, כן, זה נכון. אבל מאיך שזה באמת? לא. אני נראית כמו ילדה בת 17. גם כשאני עולה על עקבים, חצאיות קצרות, ובגדים צמודים ויפים. כשאני לובשת ג'ינס ואולסטאר עם גופיה פשוטה- אני נראית עוד יותר צעירה. מעניין אם בגיל 30 יחשבו שאני בת 20.

"אישה" נשמע לי כל כך בוגר, אחראי, עצמאי ובטוח בעצמו. אני? עוד לא שם.

לפני שנה ניסיתי להגדיר את עצמי. אני אנסה שוב, היום, למרות שלא הרבה השתנה.

אני, הדר. סטודנטית בקרוב. אוהבת גשם, קפה בבוקר עם עיתונים ולקרוא "לאישה". חובבת ספרים, אומנות ושופינג. רגישה, עדינה, אכפתית, יצירתית, בעלת דימיון מפותח. מידה 36. גובה 1.56, משקל 46 ק"ג. אוהבת לרקוד, ולמצוא את האנשים שעושים לה טוב. תפוסה כבר שנתיים וארבעה חודשים. חסרת כסף באופן תמידי. בעלת 15 זוגות נעליים- וזה לא מספיק. שונאת שמתבטלות לי תוכניות, אוהבת להיות בשליטה, שונאת שינויים, חולת סדר וניקיון. חובבת חיות פרוותיות וחמודות, כתיבה זה החיים שלי. אין כמו שיחות ארוכות וחכמות לתוך הלילה.

מתרגשת מכל דבר, בוכה בקלות, סנילית ברמות. שונאת להיות כמו כולם. חוששת ממה שיקרה, אבל חיה בגישה "יהיה מה שיהיה, נזרום."

אני הדר, בת 21 ועדיין אני לא יכולה לחלוטין להגיד מי אני ולאן אני הולכת, אבל אני מנסה.

שנה טובה לכולם.