אז כן, שנתיים אני בישרא.

שנתיים מהחיים שלי חרוטות כאן במשפטים שלמים בצבעים שונים.

התחלתי פה, במקום הלא מוכר הזה, כבלוג אנונימי חסר ייחוד, כילדה – נערה שרק התחילה תיכון, מנסה להסתגל לחיים האמיתיים, חיים של מבוגרת. אחרי שנתיים, אני פחות ילדה, כמעט אישה אפילו, אולי בלוג אנונימי אבל בהחלט לא חסר ייחוד.

עם הזמן צברתי ניסיון, גם בכתיבה, גם בעיצובים. עם הזמן צברתי לי קוראים קבועים.

עם הזמן צברתי בלוגים, וממה שרואים ברשימה מהצד – רובם עבר עזבו.

מי שעוקב אחרי עוד מההתחלה, יכול לראות את השינוי שחל בי. ופוסט על השינויי הזה, כבר כתבתי.

והשינוי הזה, השינוי הוא לא רק בי. השינוי הוא בישרא בלוג. אם פעם, ישרא בלוג היה קהילה קטנה, היום הוא המוני ומסחרי. היום, כל פאקצה משועממת שכותבת ככה "Nה JשNע? Xצל* הכל 022ה", ובכלל עם סימנים ומספרים במקום אותיות, פותחת בלוג כי זה מאאאאגניב.

היום, אפשר לקרוא בלוג ולא להיות בטוח אם הוא אמיתי או לא, כי נדמה לי שמספר הבלוגים הפיקטיביים עולה בהתמדה.

היום יש תחרויות של בלוג הכי טוב (מודה, השתתפתי למרות שאני נגד. גם אני סוג של זונת פרסום), כאילו מישהו יכול לקבוע מהו בלוג טוב ומהו לא.

היום יש מבקרי בלוגים, שגם טורחים ואומרים לך איך לכתוב ועל מה, כדי שיקראו אותך כמה שיותר, או כל מיני שטויות כאלו.

והיום כל אחד מנסה לכתוב כמה שיותר פרובוקטיבי או מצחיק, כדי להיות ב"טבלת המקובלים".

היום, זאת מסחרת ריטיינג, ונראה שכולם שכחו את מהות הבלוג – הכתיבה.

כי נכון, למרות שגם אני רוצה שיקראו אותי (כי אז לא הייתי מפרסמת את זה ברשת), ולמרות שהייתי רוצה הרבה תגובות, אני כותבת בעיקר לעצמי. כותבת בעיקר כי זאת ההתמכרות הקטנה שלי, הכתיבה.

ואני בקושי מסתכלת על הקאונטר. רק לא מזמן שמתי לב שיש עשרים ואחת אלף ומשהו כניסות.

וקורה שאני מתגעגת לימים הטובים של ישרא. הימים בהם ישרא בלוג היה קהילה קטנה ותומכת. מתגעגעת לקסם הזה. מתגעגעת לבלוגים האיכותיים באמת כמו למשל מאליס ואיב (ואלו רק דוגמאות), שהיה בהם סוג של הקסם הזה, והיום אין הרבה כמוהן. (אבל בהחלט יש).

הבלוג הזה היווה ומהווה סוג של מקום מפלט. פה שפכתי את הכאב, את הצער, את האכזבות, את העצבים, את ההתגברות שלי על אדיר. (מוזר, שנתיים לקח לי להתגבר עליו). אבל לצד הדברים השליליים היו פה הרבה רגעי אושר, שמחה, תקוות. ואני לא עושה צנזורה. אני כותבת מה שאני מרגישה ומה שאני חושבת, גם אם זה יפגע באנשים מסויימים. אני כותבת על סקס ועל מה שאני עושה עם בנים, אני כותבת על ההפרעות אכילה שלי, על החתכים בידיים, כי זאת דרך להתמודד. אני לא מסתירה כלום, כי זה המקום שלי. זאת חלקת האלוהים הקטנה שלי, פה אני מרגישה חופשייה, כי זה היומן האישי שלי, למרות שכולם קוראים.

וכן, אני מאוד חשופה. אבל זה לא מפריע לי.. הסיבה היחידה שאני לא מראה את הבלוג הזה לכל החברים שלי, כי אולי אני רוצה לשמור את הבלוג שלי לעצמי, וזה קצת מפחיד אותי לדעת שמישהו יידע עליי כל כך הרבה. ואחת החברות שלי חשפה אותי. אבל זה לא מפריע, כי אני לא רואה שום צורך להתבייש. אלו החיים שלי בלבד, אלו המחשבות שלי, זאת אני. ואני רוצה שיקבלו אותי כמו שאני, כמו שאני מקבלת כל אחד כמו שהוא.

יצא לי להכיר בלוגרים ובלוגים נהדרים, למרות שאני לא ממש בקשר איתם. כי אני לא מרגישה צורך להיקשר יותר מדיי, וכי קשרים כאלו לא מחזיקים מעמד בסופו של דבר. אבל אני עדיין אוהבת אותם, כי כשאני קוראת בלוג, אני נקשרת במידה מסויימת אל הבלוגר שכותב אותו, כי אני מרגישה חלק מהחיים שלו.

אז רציתי להגיד כמה תודות.

תודה לקוראים שלי. (מעניין אם יש מישהו שקורא אותי מההתחלה).

תודה לכל מי שנכנס וקורא, תודה לכל מי שמגיב.

תודה לכל מי שעזר לי לעצב את הבלוג הזה, בלעדיי המעצבים הללו הבלוג הזה לא היה יפהפייה כמו שהוא היום.

התגובות שלכם מאוד חשובות לי. היו לי כאן כל כך הרבה תגובות מעודדות וחכמות, שבאו כל כך בזמן שהייתי צריכה אותן.

תודה לחברות שלי, שאהבתי אליהן רבה עד מאוד.

ובכלל, שיהיו לי עוד הרבה שנות כתיבה מוצלחות.

אוהבת

Fake Reality