אז מה הספקתי בשנה הזו?

1. להתארס בינואר ולהתחתן באוקטובר (ובדרך חגגתי בחתונות של חברים טובים).

2. קיבלתי רישיון.

3. קיבלתי תעודת תואר ראשון.

4. הייתי בפראג הקסומה, בירח דבש קסום לא פחות.

5. התפטרתי מהעבודה אחרי שנתיים. זה היה כואב וקשה עבורי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות בדיכאון.

6. קראתי הרבה הרבה ספרים.

7. התחלתי להתעסק קצת בבישול ואפייה.

8. נרשמתי לחדר כושר - ואני אוהבת את זה!

אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה.

נכון שהיו לא מעט רגעים קשים, אבל סה"כ היו לי הרבה ימים טובים.

אני מאחלת לעצמי למצוא עבודה חדשה במהרה, לפתח ריבועים בבטן, ובעיקר - שרק ימשיך ככה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן."

שנה אזרחית טובה לכולם!

(ואל תשכחו: אם שותים - לא נוהגים!) 

מתחילים את חודש אוגוסט, אחרי שחודש יולי היה עמוס בהרבה מאוד אירועים.

קודם כל – סוף סוף האוניברסיטה עשתה טקס קבלת תעודות, ויש לי תואר ראשון!

מבחינת ההכנות לחתונה – סגרנו כבר את רוב הדברים הגדולים. החלטנו לעשות את המאמץ וכן לפתוח את התיק ברבנות של "צוהר". מבחינת העדים –נורא דאגתי מה נעשה, כי זו נסיעה ללוד ולא ידעתי מי יגיע להעיד עבורנו... אבל בסופו של דבר  שני המנהלים של הבן זוג שלי הגיעו להעיד עבורנו. ב"צוהר" ממש נחמדים ומסבירי פנים. תקתקנו מהר את כל העניין, ואנחנו רק מחכים שיתאמו לנו רב. בדרך חזרה כבר עשינו סיבוב בדרום ת"א  לקנות את כל השטויות לרחבה. איכשהו, נראה לי שלא קנינו מספיק...

גם סגרתי סוף סוף מאפרת ומסרקת! זו הייתה ממש סאגה. לא רציתי ללכת לסלון כלות. אני לא חובבת המוניות, מה גם שלרוב בסלוני כלות – הסגנון הוא "עשוי" מדיי ופרחי קצת. אני אוהבת איפור פשוט, תסרוקות משוחררות וקלילות... לדעתי כלה צריכה להיות עדינה, ולא כאילו היא נפלה לתוך קופסת האיפור...  כשהתחלתי לחפש מאפרות, מהתחלה נדלקתי על המאפרת שלי– גם התחברתי מאוד לסגנון שלה – עדין וקלאסי וגם ראיתי עליה המון המלצות. אבל לא ידעתי איך אני אגיע  אליה, כי אמנם היא מגיעה עד אליי ביום החתונה, אבל הניסיון עושים אצלה והיא גרה במקום שאין בו תחבורה ציבורית. אז חשבתי לותר על זה. למשרד שלנו הגיעה עובדת חדשה שגם עבדה פעם בתור מאפרת והציעה לי לעשות אצלה את האיפור. אמרנו שנקבע איפור ניסיון. כשרציתי לקבוע איתה... היא פשוט נעלמה מהעבודה. (שזה כבר סיפור בפני עצמו). והתחלתי לדאוג, כי אוטוטו אוקטובר וישבתי וחפרתי לבן זוג שלי. ואז הבן זוג שלי אמר שהוא ייקח אותי למאפרת ושאני לא אדאג. וביום שישי שעבר נסענו ביחד עם אחותי הקטנה לעשות איפור ותסרוקת ניסיון. וסגרתי על המקום. היא גם מקסימה וכייפית, וגם האיפור היה מהמם! בדיוק בדיוק הטעם שלי, מה שחשבתי עליו והיא ידעה איך להוציא את הדברים היפים... וגם החלטנו על תסרוקת חצי אסופה בסוף. כל כך התבאסתי להוריד את האיפור כשהלכתי להתקלח. אני מרגישה כל כך שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר הבחורה מהמשרד מעולם לא חזרה, היא התפטרה או פוטרה, זה לא ממש היה ברור. אני בראש שקט, שלקחתי מישהי שזה בראש ובראשונה המקצוע שלה. הרי הבחורה מהמשרד, לא משנה כמה היא הייתה נחמדה ואני בטוחה שהיא יודעת לאפר יפה – סיפור ההיעלמות שלה הדליק לי נורה אדומה. מעדיפה לקחת מישהי מקצועית ואולי לשלם קצת יותר, אבל להיות בראש שקט. למדתי שיש דברים שלא מערבבים ביניהם.

נשאר לנו לסגור רק את הדברים היותר קטנים. לי כבר יש נעליים, וההורים שלי כבר קנו בגדים! עכשיו צריך להתמקד בהזמנות ולכל השאר יש לנו עוד קצת זמן.

אני מתרגלת לאט לאט לנהיגה. נהגתי בעיקר בלילה – שזה דבר לא פשוט בפני עצמו. אני גם לאט מתרגלת לאוטו (*געגועים לאוטו של המורה לנהיגה: סובארו B4 מנהלים. בצבע שחור. אוטו עם עוצמה!*) ולנהיגה בחיפה – עם כל העליות, הירידות והסיבובים החדים! אבל בינתיים אני בסדר. זה שקיבלתי רישיון הוריד ממני מועקה ענקית.

מבחינת העבודה... הצבתי כמה דרישות. ואני מקווה שייענו לי. כי אם לא... אני פשוט עוזבת. הבריאות הנפשית שלי חשובה הרבה יותר. ואני מאמינה בעצמי. אני מקווה שיהיו לי עדכונים בקרוב.

הרבה זמן שלא כתבתי. לא הייתה לי מוזה, כוחות. מנצלת את ההזדמנות שיש שקט וכולם ישנים.

אני קצת בדאון. אני מרגישה שלא כל כך הולך לי ושאני לא מוצאת את עצמי.

מבחינת העבודה יש ימים שאני מרגישה טוב ואני רוצה להישאר, אבל יש ימים שאני רק רוצה לברוח משם. אני עדיין בחיפושי עבודה אבל המצב לא ממש פשוט. בתחום שלי כמעט ואין הצעות, מלבד גיוס. שזה פחות מתאים לי. ומה שלא גיוס- רוצים שאהייה עם כמה וכמה שנות ניסיון. אני פונה גם לתחום האדמינסטרציה- אבל גם זה לא ממש הולך. יש הרבה משרות חלקיות/זמניות ואני חייבת משרה מלאה וקבועה. אני מנסה לא להיות בררנית, אבל אני מחפשת עבודה לטווח הארוך. אני רוצה לקחת עבודה מכורח הנסיבות כי אני פשוט אסבול. שיפרתי את קורות החיים שלי, אבל לא חוזרים אליי. הייתי בשלושה ראיונות לפני חודש וחצי בערך. למקום אחד התקבלתי, אבל משהו הרגיש לי לא טוב. מעיין "תחושת בטן" שכזו, שזה לא מתאים לי. למקום שני עשיתי מיונים מפרכים – שני ריאיונות + יום מבחני מיון (וזה כולה לתפקיד של מזכירה, כן?) ולא התקבלתי. למקום שלישי מאוד רצו שאגיע למרכז הערכה ואפילו התקשרו אליי כשעשו מרכז הערכה נוסף- אבל לא יכולתי להגיע בגלל העבודה. אני מנסה לקבוע ריאיונות ליום החופשי שלי, אבל זה לא תמיד אפשרי. אני לא יכולה להיעדר מהעבודה. ואני במלכוד, כי אני יודעת שיהיו עוד מקומות שידרשו ממני להגיע למרכזי הערכה או ראיונות גם בימים שלא מסתדרים לי. וזה נורא מתסכל. מצד אחד כן יש פידבק חיובי מהממונים עליי, אבל מצד שני אני מרגישה שנשבר לי. אני פשוט מיואשת מהמצב הזה.

יש בי גם הרבה הרהורים על תואר שני. הרבה מהחברות ללימודים המשיכו לתואר שני וגם בלי עולה החשק. אבל אני לא יודעת מה. ואני לא יודעת איך אשלב אותו עם עבודה במשרה מלאה. ואני לא יודעת אם באמת יש לי כוח לזה, אפילו שאני כן אוהבת ללמוד. אבל כרגע הממוצע שלי עומד על 83 בערך- והסף הוא 85. ככה שכנראה זה סתם חלומות באספמיה.

אני והבן זוג איחדנו חשבונות. הבנק שלי מערים קשיים וסחבת, אבל אני מקווה ששבוע הבא הכל נסגר סופית. החלטנו שזה הכי נכון כלכלי. זה צעד גדול, ואני תוהה מתי יגיע הצעד הבא. הרבה חברות ומכרות מתחתנות/מתארסות/נשואות ואני תוהה מתי יגיע תורי. אני יודעת שאנחנו בעל ואישה לכל דבר ונכון שלא צריך אישור מהרב- אבל אני עדיין רוצה שזה יגיע. האמת שאני חופרת לו וכולם חופרים לו, אבל אני כבר לא חושבת שזה יקרה בזמן הקרוב. בכלל, הזוגיות שלנו קצת תקועה. נכנסנו לשגרה כזו של עבודה ושינה. ואנחנו מנסים לתקן את זה, אבל אני כל כך מחוסרת אנרגיות. הרבה זמן שלא יצאנו מהבית. אם אנחנו יוצאים זה לעבודה, סידורים או ההורים. האמת שהיינו במסעדה האהובה עלינו ביום ראשון כי כבר לא יכולנו לשבת יותר מול החדשות. בכל מקרה, אנחנו ננסה לתקן ולעבוד על זה, כי אף אחד מאיתנו לא מרוצה מהמצב הזה.

וגם נכשלתי בטסט שלישי השבוע. זה לא פלא, כי לקחתי חצי שנה הפסקה בשיעורי הנהיגה. אפילו שנהגתי בשיעורים האחרונים ממש טוב. זה סתם משהו מבאס ובכיתי המון אחרי זה. המורה שלי אמר שהוא קובע לי טסט לזמן הקרוב. אני מקווה שלפחות את הבא אני אעבור.

הדבר הבאמת נחמד בחיי אלו הן החתולות. אבל להן אני אקדיש פוסט נפרד.

תקופה ארוכה שאני מרגישה מדוכדכת ושהכל תקוע ועומד במקום. אני צריכה איזו דחיפה.

ביום רביעי שעבר, התקיימה ההרצאה האחרונה שלי בתואר הראשון.

שנה אחת של מכינה ושלוש שנים של לימודי B.A בחוגים  סוציולוגיה-אנתרופולוגיה ושירותי אנוש עברו כל כך מהר.

המכינה הייתה מאוד מהנה. החוייה הייתה של תיכון משודרג. כל הציונים שלי היו מעל 90 וזה בעצם עזר לי להתקבל ללימודים.

אני זוכרת את היום הראשון של שנה א', הגעתי לתרגול ראשון ב"מבוא  לסוציולוגיה". הגעתי לכיתה ולא הכרתי אף אחד. הייתי מלאת חששות והמתרגל הפחיד אותי עוד יותר: בחנים כל שבוע, מאמרים באנגלית. איך אני אסתדר? איך אני אצליח? ומי כל האנשים האלו? איך אכיר חברים? אני כל כך ביישנית...

התחלתי לדבר עם בחור שנראה לי מוכר מהמכינה. אני ואותו בחור כבר שנתיים וחצי ביחד.

בסמסטר הראשון כמעט ולא היו לי חברים. הייתי יושבת לבד בהפסקות. אבל עם הזמן יצרתי קשרים חדשים. התחלתי להכיר אנשים חדשים. חלק מהקשרים החזיקו מעמד וחלקם התרופפו. למדתי להיות חברותית ופחות ביישנית.

ולגבי הלימודים? למדתי. למדתי לקרוא מאמרים, גם באנגלית. למדתי איךלכתוב עבודות, איך לקרוא מאמר, איך לעשות את הסינון – מה חשוב ומה לא חשוב, במה צריך להשקיע, איך מחפשים חומר בספרייה, איך ללמוד למבחנים, איך כותבים סמינריון ואיך מציגים רפרט. גם הציונים דיי טובים.  אז
כן, יש כמה קורסים שקיבלתי בהם סביבות ה-70, אבל יש גם הרבה מאוד קורסים בהם הציונים הם 85-95. ומעבר לציונים- הרחבתי אופקים. וזו לא קלישאה. הרבה בנות נרשמו כבר לתואר שני ושואלים מה איתי, אבל אני מרגישה שאני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה ללמוד. האם ללמוד את הפרקטי או מה שמעניין. ואני גם זקוקה לחופש.

ציפיתי שיהיה לי מעיין "פרץ התרגשות", כמו שיוצאים לחופש הגדול, אבל הרגשתי אדישה. אולי רק שאגיש את הסמינריון האחרון שלי, ארגיש שזהו- זה,

זה באמת נגמר. אולי אני לא באמת מעכלת, שהנה כבר התחלתי חיים אמיתיים.

יום אחרי היום האחרון בלימודים, הייתי בלוויה. אמא של חברה מהלימודים נפטרה, אחרי שהייתה במצב קשה מאוד לאחר תאונת דרכים. זה היה פשוט עצוב. כואב. נורא. בעיקר קרע לי את הלב לראות אותה מתייפחת וצורחת וממאנת לעזוב את הקבר. ככה סתם, באמצע החיים, החיים שלה התהפכו לגמרי. אני חושבת שזה בעיקר מכניס לפרופורציות ומבינים מה באמת חשוב וכמה הכל שביר. לא ראיתי את ה"חברות הטובות" מהלימודים. כנראה  שהחברות הזו הייתה טובה בשביל להכין ביחד עבודות, או להשלים שיעור או לשתות קפה בדשא.

בינתיים כבר היה לי מבחן אחד ב"סוגיות בניהול ושיפור שירות". הקורס היה מאוד מעניין ואני מאוהבת במרצה, שהוא במקרה ראש החוג שלי. מסודר, מאורגן,שולח לנו מיילים מפורטים ובעיקר מרגישים שהוא אוהב ללמד ורוצה בהצלחת הסטודנטים שלו. אני חייבת להודות שבקושי למדתי למבחן הזה והמבחן היה לי קשה. זאת אומרת, המבחנים של המרצה גם ככה קשים ודורשים הרבה מאוד הבנה וחשיבה מחוץ לקופסה, וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. בשאר המטלות של הקורסים יש לי ציונים טובים, ככה שאני מקווהשאני אקבל ציון סביר.

שבוע הבא יש לי מבחן ב"ניהול משאבי אנוש". האמת שלא הייתיכל כך בקורס הזה, כי הוא שילוב של כמה קורסים שכבר עשיתי בעבר וגם כי תמיד נפלו לי על יום הקורס כל מיני בלת"מים. ככה שבינתיים ירד לי הציון בגלל הנוכחות. היום ארגנתי לי את כל החומר בצורה מסודרת ואפילו הסתכלתי על המאמרים והדפסתי את הסיכומים שלהם. אני אלמד בשישי- שבת ויש לי יום חופש לפני הבחינה, אני מקווה שיהיה בסדר.

משום מה, כבר אין לי ציפיות מעצמי. אני רק רוצה לעבור ולסיים עם זה כבר.

ונשאר לי הסמינריון להגיש מתישהו בסוף אוגוסט. ואם כבר מדברים על זה-מזכירה לכם את הקישור לשאלון שלי. ממש אשמח אם תענו ו/או תפיצו הלאה. זה מאוד מאוד חשוב לי.

http://tfasim.org.il/tofes/tm428

שלום לקוראיי היקרים,

אני עושה עבודה סמינריונית בנושא הטרדה מינית במקום העבודה.

אתם יודעים כמה שזה חשוב לי...

אם יש מישהי שרוצה לענות אני אשמח. גם אם תוכלו להפיץ הלאה לבנות אחרות שיוכלו לענות- גם אשמח.

זה ממש חשוב לי וזה למען נושא חשוב וציון טוב.

מיותר לציין שהשאלון אנונומי ואין לי שום דרך לדעת מי ענה. התשובות הן חסויות ולא מועברות לאף גורם.

זה הקישור:

http://tfasim.org.il/tofes/tm428

המון תודה!

באוקטובר הקרוב, הבלוג שלי יחגוג 10 שנים להיווסדו. מה שאומר, שאני כאן כבר דיי הרבה זמן. וכשראיתי במערכת הנושא החם שמחדשים את פרוייקט אוהבים, עלתה בי צביטה של נוסטלגיה.

למי שלא יודע, כל 22 למאי בשנים 2004- 2007, הבלוגר ארז זוננשטיין יזם פרוייקט מיוחד בישראבלוג. פוסט חיובי על אהבה ועל מה שטוב לנו בחיים. וזה היה מקסים.

כל שנה השתתפתי בפרוייקט, וגלשתי קצת בארכיון שלי לבדוק מה כתבתי בשנים האלו. בשנה הראשונה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"א, כתבתי פוסט רגיל למדיי המתאר את קורות ימיי ובחלקו האחרון של הפוסט כתבתי על הדברים המובנים מאליהם, שהם למעשה חיוביים ועושים לי טוב. בשנה השנייה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"ב. הפוסט נכתב ממש בתחילת הטיפול שלי באנורקסיה נרווזה. כתבתי על הקושי שלי, על העצב שלי, על ההתמודדות שלי. כתבתי שזה שעכשיו קשה לי, זה רק מחשל אותי ומחזק אותי וזה בעצם הכי שמח שאפשר, כי יש בו אמת.  בשנה השלישית של הפרוייקט הייתי בשירותי הצבאי. כתבתי את הפוסט אחרי שיצאתי מקשר מעוות וחולני, שעשה לי רק רע. כתבתי על ההקלה ועל הרגשת השחרור. בשנתו הרביעית והאחרונה של הפרוייקט, הייתי לקראת סוף השירות הצבאי. ולמרות שכבר לקראת הסוף, כבר לא היה לי כל כך טוב בצבא, בכל זאת מצאתי את הדברים הטובים להישען עליהם.

ובכל פוסט שכזה, עלתה לי הרגשת נוסטלגיה. נזכרתי בעצמי של פעם. ואני קוראת וקצת צוחקת וקצת מתרגשת. והמילים שלי, של אז, הן כל כך אני. רק בגרסה יותר ישנה של עצמי.

ומה לכתוב היום?

עברתי כל כך הרבה שינויים מאז הפעם האחרונה שהשתתפתי בפרוייקט. החיים לקחו אותי לכל מיני מקומות ואני חושבת שבסופו של דבר הכל קרה על הצד הטוב ביותר. בספמטבר הקרוב אהיה בת 25. כשהייתי בתיכון, לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי מגיעה לגיל הזה. לא ידעתי מה יקרה ומה יהיה, אבל נדמה לי שהגעתי לאן שרציתי להגיע.

עוד קצת פחות מחודש אני מסיימת את התואר הראשון.

יש לי עבודה טובה, גם אם אתמול צעקו עליי ובכיתי ורציתי ללכת הבייתה ולשבור את הכלים.

בחודש הבא אני והחבר עוברים לגור ביחד. ואם אנחנו בנושא אהבה, אז מצאתי את אהבת חיי. נכון שאפשר לדעת רק לפני שמתים, אבל אני יודעת, כי זה כל מה שתמיד חלמתי עליו וככה דמיינתי שזה יהיה. וזה לא מלא בקיטש, ולא חף מקשיים. השבוע הייתי בחינה של בת של חברים טובים של ההורים. והיא אמרה לבעלה לעתיד- אתה החבר הכי טוב שלי. וחשבתי שזה הכי מקסים בעולם. כי אני מרגישה שהבן זוג שלי, הוא החבר הכי הכי טוב שלי. ואני כבר מחכה לרגע שנמצא את דירת החלומות שלנו, שנבנה ביחד את המקום שלנו ונתחיל לבנות ביחד את העתיד שלנו. אני לא מפסיקה לדמיין איך זה יהיה.

ובשבוע האחרון, על אף הלחץ בעבודה והמטלות החונקות בלימודים, הרגשתי פתאום ש- יהיה בסדר. שכל החלקים בפאזל מתחילים להתחבר.

אז, קוראיי האהובים. מאחלת לכם, וגם לי, שתמצאו את הטוב בכל דבר. האושר נמצא תמיד בפרטים הקטנים, בדברים האלו, שנראים לנו כל כך מובנים מאליהם. יש גם קושי בחיים וגם עצב. דברים רעים קורים כל הזמן. אבל לצד הרע, תמיד יש את הטוב. וכל קושי, הוא אתגר. וכמו שכתבתי פעם, בשנת 2005, זה רק מחשל ומחזק. ולא ידעתי כמה צדקתי.

אני מסיימת עם השיר "מחכה" שכתב עידן רייכל לריטה. השיר הזה, תמיד נוגע בי וגורם לי להתרגש. והוא תמצית האופטימיות.

יום אחד זה יקרה,

בלי שנרגיש משהו ישתנה

משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 

ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

יום אחד זה יקרה 

בלי שנרגיש, משהו ישתנה 

משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

אז הנה אני. שוב כותבת כי כבר הגיע הזמן ומתחשק לי לכתוב.

אני נעה בין רגעי שמחה לעצב, בין תסכול לייאוש, בין חרדה להצלחה. המנעד הרגשי שלי הוא כמו של חתול ולפעמים מדהים אותי כמה הביטחון העצמי שלי שברירי.

כל פעם שמשהו לא מושלם בעבודה, או ששוב פעם אני לא עומדת ביעד, גורם לי לחשוב שאולי אני לא טובה בתפקיד שלי. אני כל כך רוצה להוכיח את עצמי לכולם ושזה לא מצליח אני נשברת. ועשיתי שיחה עם המנהלת שלי והיא אמרה שהיא תעזור לי בכל דבר, כדי שאני אצליח להוכיח את עצמי. אני מקווה שהחודש הזה הכל יילך טוב ואני אעמוד ביעד שלי. האמת שאני עובדת עם "מחברת מטלות", שזו פשוט מחברת עם כריכה קשה וצבעונית ואני פשוט רושמת בה הכל! כל דבר שאני צריכה לעשות, בין אם הוא הכי קטנטן, וזה ממש עוזר לי, כי ככה אני מרגישה שאני לא מפספסת כלום.

עוד חודש וחצי מסתיימים הלימודים.

היום קיבלתי מכתב מהאוניברסיטה על סיום חובותיי לתואר בחוג לסוציולוגיה- אנתרופולוגיה. אני צריכה לחתום על טופס סגירת ציונים ולהחליט באיזה פקולטה אני מקבלת את התואר. הממוצע שלי בחוג הזה הוא 82.77 דרך אגב. שזה, חביב. לא יספיק לתואר שני ואולי זה יגמור לי את כל ההתחבטות, אפילו שאמא שלי אומרת שהם משוועים לסטודנטים לתואר וכן יקבלו אותי. אז זהו, נותרו לי רק החובות בחוג לשירותי אנוש. 

לפני שבועיים הייתי צריכה להציג רפרט והרגשתי איך כל הבטן מתהפכת. שיניתי במקצת את הנושא, ולא הייתי בטוחה לגבי אופן עריכת המחקר. אבל בסה"כ ההצגה עברה יפה וכולם בכיתה פרגנו לי, ואפילו נתנו ביקורת בונה שבאה באמת ממקום של עזרה. קיבלתי כמה רעיונות לחשוב עליהם, ואני צריכה באמת כבר להתחיל לעשות את המחקר. אני עושה על הטרדה מינית במקום העבודה, אז אם יש מישהי שמוכנה להשתתף (בעילום שם כמובן), אני מאוד אשמח אם תשלח לי מייל.

לפני שבוע הייתי ממש מדוכאת. היה לי יום רע בעבודה, ידעתי שאני לא אראה את החבר שלי ולא רציתי ללכת ללימודים. הרגשתי כל כך מתוסכלת וחסרת אונים ומיואשת. בכיתי לחבר שלי שהקשר שלנו תקוע. שנמאס לי להתגעגע, שנמאס שדברים נתקעים ולא הולכים לשום מקום. שכל פעם אני מקווה מחדש שעוד מעט ונעבור לגור ביחד וזה לא קורה (לא באשמתו, כן?). שכל הזמן צריך לתכנן הכל מראש והכל סובב סביב זה. למשל, הוא מסיים לעבוד בשעה 22:00 ואני מסיימת ללמוד ב16:00. אז אני יכולה ללכת אליו ולחכות אצלו קצת יותר מ-6 שעות. ונכון שהוא גר ביחידת דיור, אבל אני לא מרגישה שזה הבית שלי, אני מרגישה שאני אצל ההורים שלו. אני לא מרגישה שם בבית בכלל. ואם לא, אז פשוט לא ניפגש. וזה מבאס אותי מאוד. אז נכון שנגור ביחד, זה לא ישתנה. שנינו נצטרך לעבוד וקשה. אבל הסיטואציה תהייה קצת שונה. כי אם אני אחכה שהוא יגיע, זה יהיה בבית של שנינו. הבנתם אותי?

הוא הגיע בערב אליי הבייתה עם זר פרחים, שוקולדים, כרטיס ברכה ונר ריחני. זה כמובן גרם לי לבכות עוד יותר. אבל דיברנו על הדברים וחשבנו מה הלאה, וחודש הבא המצב הכלכלי אמור להתאזן ונתחיל לחפש דירה ביחד.

חוץ מזה, היו גם ימים נחמדים.

היה את יום העצמאות. בערב יום העצמאות הלכנו לראות הופעות. לשמחתי לא היה הרבה דוחק וצפיפות כמו שנה שעברה. בשנים האחרונות, אני ממש סובלת מדוחק. ברגע שאני נמצאת במצב בו אני תקועה בין אנשים ולא יכולה לזוז, אני מרגישה סוג של חרדה. שאני לא יכולה לנשום ושאני עומדת למות באופן כללי. ממש חרדה. אולי אני נהיית קלסטרופובית. בכל מקרה, ההופעות היו טובות וכשמשינה עלו להופיע באיזה שתיים בלילה ועמדנו בשורה הראשונה וצרחנו את השירים, זה החזיר אותי לרגעי הטינאייג'ריות שלי.

וביום העצמאות עצמו היה ים ושמש. ויום אחרי זה חברה עשתה על האש. היו שם אנשים שאני לא מכירה ותמיד אני מרגישה מוזר ולבד, אבל הפעם דווקא התחברתי לאחת מהבנות מהחבר'ה שלי. אז נכון שהחבר שלה גס ובהמי, אבל פתאום ישבנו ודיברנו וגם היא לא מרגישה קשורה. אז אנחנו באחוות ה"לא קשורות". זה נותן לי את התחושה שאני לא לבד.

בתקווה לחודש מוצלח ופוסטים עם בשורות טובות.

פסח הגיע ואני סוף סוף בחופש.

האמת שיש הרבה דברים שהצטברו לי בבטן ובראש ואני רוצה לכתוב עליהם, אבל אני לא יודעת מנין להתחיל.

הסתפרתי וצבעתי את השיער לאדום. טוב נו, זה לא אדום- אדום, אלא אדום כהה. הוא גם סיפר  לי את השיער בדרך קצת שונה, והשיער שלי מסתדר ממש טוב ולא מתנפח לי.

וגם לפני שבוע או שבועיים עליתי על המשקל וגיליתי שאני שוקלת 50 ק"ג. אם פעם המספר הזה היה גורם לי לדיכאונות, פשוט חייכתי בהשלמה. כנראה שאי אפשר להישאר לנצח 40 ומשהו. אני לובשת הרבה יותר שמלות וחצאיות וגם נועלת נעלי עקב ולדעתי זה הרבה יותר מחמיא לי. גם שיניתי את הסגנון איפור שלי ובאופן כללי אני מרגישה טוב עם איך שאני נראית. מצחיק, דווקא כשאני לא ב"משקל האידיאלי" אני דווקא קונה הרבה יותר בגדים ונהנית מכך. למדתי לאהוב את המבנה שלי- מותניים צרות ואגן רחב, החבר שלי ועוד אנשים זורקים לי מחמאות על הקימורים ושאני נראית מצויין. רק חסר לי הפילאטיס ואני מקווה שאולי אולי בקיץ יהיה לי זמן להירשם לחדר כושר כלשהו, כי למרות הכל- צריך לשמור על הגוף.

כבר מתחילת החודש יש חופש מהאוניברסיטה. באשר ללימודים אני מרגישה כל הזמן במצב של "כיבוי שריפות". כמעט ואין לי זמן לקרוא מאמרים ואני יודעת שזה יתנקם בי. הגשתי גם עבודה סמינריונית, לאחר הרבה תלאות עם תוכנת ה-spss.

יש לי עוד שבועיים להגיש רפרט. למזלי התבטל שיעור אחד, ככה שיצא שתאריך ההצגה נדחה בשבוע. אני עושה את העבודה בנושא הטרדה מינית בתחבורה ציבורית בדרך לעבודה. ביום ראשון התיישבתי על זה סוף סוף- והבנתי שאין לי פשוט חומר. פשוט כלום. האמת שהרעיון המקורי שלי היה על הטרדה מינית במקום העבודה ואני לא יודעת למה, לא ניסחתי כראוי את שאלת המחקר והמרצה פסלה לי את זה. אבל שאלת המחקר שלי היא כיצד נשים מתמודדות עם הטרדה מינית בדרכן לעבודה, אז מה הבעייה לשנות את השאלה? אני חוששת קצת לעשות את זה, אבל מצד שני, זה עדיף מאשר להגיש משהו מאוד מאוד דל או להמציא. אני דוחה את הקץ שוב ושוב, ונראה לי שאשב על זה כל הלילה.

אגב, לפני כמה זמן שלחתי מייל למרצה שלי בקשר לתגובות למאמרים והוא כתב לי בחזרה שהוא אהב לקרוא את התגובות שלי והן כתובות ברמה גבוהה ואף מעניינות, הוא גם ביקש ממני לדבר על זה בכיתה, כשנדון בנושא. ממש התרגשתי, זה נחמד לקבל פידבק, במיוחד ממרצה בכיר כמוהו.

כולם גם שואלים אותי מה קורה עם תואר שני ואני מרגישה שיש את הציפייה שאני אמשיך לתואר שני ואעשה את ה"מסלול המקובל" כמו שמצפים ממני. אבל אני מרגישה שאני זקוקה לחופש, אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד ואין לי כוחות לזה. מה גם, שלא נראה לי שהציונים שלי מי יודע מה טובים.

לכבוד חול המועד קיבלנו חופש מהעבודה. אני עובדת רק מחר וגם זה לכמה שעות. אבל לצערי, אני לא רגועה כי כל פעם מתרחש איזה מאורע שגורם לבאלגן. זה קצת הורס לי את החופשה, אבל ככה זה, להיות מנהלת. למשל ביום חמישי שעבר תכננתי לצאת מהעבודה בסביבות 17:00-18:00, אבל כל פעם משהו צץ ויצאתי ב20:15, אחרי 10.15 שעות עבודה.

את ערב החג עשינו אצל אחות של אמא שלי ובחג עצמו היינו בארוחת צהריים אצל אח של אבא שלי. היה ממש כיף והיו הרבה מאוד אנשים. הפעם גם החבר שלי הצטרף לשתי הארוחות. ביום שישי חוגגים את החג השני אצלנו. זה גורם לי להרגיש טוב שהחבר הצטרף אל המשפחה שלי.

חוץ מזה אני נהנית מהחופש. ביום שבת אני והחבר הלכנו לראות את הסרט "מראה- מראה" בקולנוע. אחרי הסרט נפגשנו עם זוג חברים שגם הם צפו בסרט אחר, ישבנו לאכול המבורגר ביחד. אתמול נפגשנו כמה חברים בים, ובלילה אני והחבר ראינו את הסרט "טיטניק". אני חייבת להודות, זה אחד מהסרטים שאני יותר אוהבת ואני תמיד מתרגשת ודומעת. החבר התחיל עבודה חדשה והוא עובד כמעט כל חול המועד, אך בסוף השבוע אנחנו שוב נפגשים. אני באמת מקווה שהעבודה תלך לו טוב ועוד חודשיים-שלושה נעבור לגור ביחד. כל זוגות החברים שלנו כבר גרים ביחד ואני מרגישה שגם אני רוצה, אני גם רוצה את הפינה של שנינו. אני מבלה אצלו הרבה, אבל ממש לא מרגישה שם בבית. אמנם יש לו יחידת דיור, אבל אני מרגישה שאני נמצאת אצל ההורים שלו.

אני חושבת שאלך להכין לי משהו לאכול, ואז סוף סוף אשב על הרפרט הזה, גם אם זה ייקח לי את כל הלילה. אני רוצה לשם שינוי להפסיק לדחות ולדחות דברים ולהיות בלחץ אטומי אחר כך. 

חג שמח!

אני מוטרדת מכל כך הרבה דברים שמעיקים עליי. אני כל כך פרפקציוניסטית ורוצה שהכל יהיה מושלם, אבל זה לא. והדברים מתחילים להתמוסס לי ואני מוצאת את הגוף שלי פיזית קורס. אני מתחילה לבכות בלי שום סיבה נראית לעין. יש לי מועקה.

מצד אחד הכל נורא בסדר. אני כבר בסמסטר האחרון שלי לתואר. הציונים שלי סמסטר קודם היו סבירים, אבל לא גרועים כמו שחשבתי. המרצה נתן דחייה להגשת הסמינר שעוד לא הספקתי לסיים ואני רק צריכה לשבת עליו ותוך שעתיים הוא כבר דיי מוכן. אני רק צריכה לתת את הפוש האחרון, ה-4 חודשים האחרונים.

יש לי עבודה "של גדולים". כל הבנות בסניפים האחרים בתפקיד שלי יותר מבוגרות ממני ויש להן כבר תואר. קידמו אותי לאחר פרק זמן קצר וזה אומר שסומכים עליי. אני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה.

יש לי זוגיות מדהימה. יש לי חברים. יש לי כסף בבנק שהולך על מסעדות ובגדים. יש לי משפחה.

אבל מצד שני, הכל לא בסדר.

אני לא מוצאת אנרגיות להתמודד עם הלימודים. אני מרגישה שהכל גדול עליי.

בעבודה אני לא מסוגלת להפריד בין האישי למקצועי. אני לוקחת את הכל ללב. אני יושבת בלילות ובסופי שבוע וחושבת על דברים בעבודה, על מטלות ועל הדברים שאני מרגישה שעשיתי לא בסדר, על כל מה שצריך לטפל בו. והמחשבות האלו לא עוזבות אותי. ואני חושבת שאולי אני לא טובה. ואולי אני לא מתאימה לתפקיד. ואולי מישהו למעלה יתעורר ויבין שאני סתם אפסית. אבל דיברתי עם המנהלת שלי על כל הדברים והיא אמרה שהכל בסדר גמור ועשתה לי משוב חיובי ונתנה לי את הכלים.  אז ככה שהתחושה הרעה הזו קצת פחתה

ואני מנסה למצוא את הדרך לשלב בין העבודה- שהיא בתכלס משרה מלאה ובתפקיד שלי יש לי הרבה מאוד תחומי אחריות לבין החובות שלי כסטודנטית.  קניתי גם מחברת יפה עם כריכה קשיחה וצבעונית ואני כותבת לי את כל המטלות שלי וזה שאני ארשום הכל ברשימות אולי יעזור לי קצת.

ובזוגיות הדברים קצת תקועים. אנחנו נורא רוצים לעבור לגור ביחד, אבל זה לא יוצא אל הפועל מכל מיני סיבות, בעיקר כלכליות. וזה מתסכל אותי, כי אני כל כך חולת שליטה ויש דברים שהם לא בשליטתי.

ולא בא לי לראות אף אחד. אני יושבת עם אנשים ומרגישה הכי לבד. אני מרגישה שאין לי מה להגיד, שאף אחד לא מעניין אותי. אין לי חשק לשבת בבית של מישהו ולדבר על שטויות, אני יכולה לשבת בבית שלי.

ועכשיו החבר מעדכן אותי שהחתול שלנו נעלם והוא מפחד שקרה לו משהו. ואני לא יכולה לחשוב על משהו כזה בכלל. עם זה אני ממש ממש ממש לא יכולה להתמודד.

אז הנה אני, קצת נעלמתי.

בתקופה האחרונה אין לי זמן לשום דבר ומשגע אותי שיש אנשים שלא מבינים את זה.

התחלתי באופן רשמי את התפקיד החדש ולטייטל המקצוע שלי נוסף שם התואר המחייב "מנהלת". השבוע הייתי במטה החברה בת"א. ישבתי ליד החלון והסתכלתי על הנוף האורבני המכוער- קסום של העיר הזו. מלמעלה הכבישים, המכוניות והאנשים נראים כל כך זעירים, כמו צעוצועים. נזכרתי אך הגעתי לשם לפני בערך חמישה חודשים לחתום על חוזה, בימי החופש האחרונים שלי ותהיתי איך זה יהיה מעכשיו.אז הנה אני,עובדת כמעט 50 שעות בשבוע. כל יום תשע שעות. אני אוהבת את העבודה והזמן עובר לי, כי יש הרבה מה לעשות. יש לי אפילו בחורה חדשה שאני אחראית עליה ובקרוב מאוד ימי שישי יהיו לי פנויים. אין לי זמן לכלום. אני מגיעה בשמונה בערב הבייתה וקורסת מעייפות. האיפור שלי תמיד מתוקתק, אני לובשת חצאיות, גרביונים ועקבים לעבודה. לפעמים אני חושבת למה הייתי צריכה את זה. את העומס, את האחריות הזו. יש שני תחומים שבסוף החודש אני צריכה לעמוד ביעדים, ואני כל כך רוצה להצליח בעיקר כדי להוכיח את עצמי. מצד שני אני אוהבת הטייטל הזה, אוהבת את הבחורה שהפכתי להיות. אני מתגעגעת לעיתים לבטלה וכמהה לקרוא ספר טוב (ומחכים לי שלושה!), בשבוע האחרון אני קונה כמעט כל יום משהו חדש (ככה זה שעובדים בקניון) והגב והרגליים שלי כואבים, התזונה שלי על הפנים ועור הפנים שלי זקוק לטיפול. אבל טוב לי ויש לי מטרה ובקרוב ימי שישי יהיו ימים של בטלה.

ועוד מעט גם חוזרים לסמסטר ב'. יש לי עבודה סמינריונית להגיש בעוד שבועיים ואני פשוט לא מוצאת את הזמן לשבת עליה. אני חוזרת כל כך מאוחר ובסופי שבוע אני ממוטטת. כנראה שלא תהייה לי ברירה אלא להעיר את עצמי בשבת בבוקר מוקדם ולהתחיל לכתוב את שלד העבודה ואולי אולי יום שישי הבא הבחורה החדשה תיכנס לעניינים ויהיה לי זמן לשבת על העבודה הזו. ואם כבר לימודים, הציונים שלי על הפנים, תודה ששאלתם. אני מנסה לשכנע את עצמי שאף אחד לא מסתכל על זה ושאני לא באמת רוצה תואר שני אלא זה סתם דיבורים באוויר. אין לי מושג איך אני שואבת כוחות לסמסטר ב', כי באמת שאין לי כוח. אני חושבת על זה שיש לי עוד עבודה סמינריונית להגיש.

וגם היה לי טסט ראשון השבוע ונכשלתי. בכיתי שעה ואז הלכתי לעודד את עצמי בקניות ובערב בהמבורגר מהמסעדה האהובה עליי. אמרו שאני לוקחת קשה, אבל גודל הציפיות כגודל האכזבות.

ויש עוד דברים שמטרידים אותי קצת,. אבל אני לא יכולה לכתוב.

אני מתרכזת במה שטוב, במה שיפה וחושבת רק על הדברים החיוביים ובעיקר עם הפנים קדימה. השתנה בי משהו קצת, אני לא יכולה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת אבל אני אוהבת את זה.

התחיל פברואר.

הסמסטר נגמר לפני שבוע ושבוע הבא יש לי שני מבחנים. סמינריון אחד הוגש, אני צריכה לשבת על השני. וסמסטר הבא יש את השלישי. אני חייבת להודות שאין לי כוח. אני צריכה לשאוב אנרגיות.

בסוף השבוע הקודם אני והחבר חגגנו שנתיים. הלכנו למסעדה האהובה עלינו, כל אחד מאיתנו אכל סטייק 350 גרם בחמאה וקונפי שום ושתינו ביחד בקבוק יין. לא כל יום חוגגים שנתיים. ואם כבר מדברים על זה, אחד הזוגות שמרכיבים את ה"חבורה" שלנו נפרדנו. הייתי מאוד עצובה ודיי מופתעת ששמעתי על זה. אבל כנראה שלעולם אי אפשר לדעת מה קורה אצל זוג אחר. הבחורה הייתה ממש חמודה, לצערי אני לא אראה אותה שוב. ה"חבורה" התהוותה בגלל החברויות של הבנים, אם כי הבחורה שנפרדה ואחת הבנות התחברו והיו לחברות ממש טובות, אז מעניין מה יהיה.

אני חושבת על זה, האנשים שמוגדרים כ"חברים" שלי ואני מבלה איתם את רוב הזמן, אני לא ממש מרגישה קרובה אליהם. בזמן האחרון מתחשק לי להיות שבלול, להיכנס מתחת לשמיכה ולא לראות אף אחד.

קיבלתי קידום בעבודה. אני הולכת לקבל תפקיד מאתגר, שידרוש ממני לעבוד הרבה שעות. אבל אני מרוצה. אני שמחה שקיבלתי את ההזדמנות, אני שמחה שתהייה לי עבודה טובה שאוכל להמשיך בה גם עם סיום הלימודים ואני שמחה כי המעבר שלי ושל החבר מתקרב. אני מרגישה שאין לי סבלנות יותר לחכות.

ו,זהו, זה מה שקורה איתי בינתיים.

אני הולכת להתכרבל מתחת לפוך עם סיכומים ומאמרים על מבנה חברתי של מדינת ישראל.

אז שבוע הבא זה השבוע האחרון של הסמסטר, שממנו יש לי רק שני ימי לימודים. הזמן עבר לי ממש ממש מהר.

אתמול הצגתי שני רפרטים.

הייתי מאוד לחוצה מכך, גם בגלל שאני פרפקציוניסטית וחוששת שמה שעשיתי זה לא טוב, גם בגלל הפחד הקהל שלי וגם בגלל העובדה שידעתי שבקושי שיש לי זמן בכלל להתכונן לכך.

הלחץ הזה שהייתי נתונה בו גרם לי לא לישון ולהתחרפן. ביום שישי בערב פשוט נשכבתי מתחת לשמיכה ולא רציתי לראות אף אחד והתפרצתי בבכי. הרגשתי שאני מתמוטטת. אבל אחר כך נרגעתי והרגשתי קצת יותר טוב.

את הרפרט בסמינר הראשון הצגתי בבוקר, יחד עם חברה. ראיתי את ההצגות של שאר הקבוצות ופשוט הרגשתי לא טוב. הרגשתי שמה שעשינו זה לא טוב ולא מספיק. עוד שינינו חלק מן הדברים... ואמרנו שמה שיהיה יהיה. בתחילת ההצגה החברה שלי קצת התבלבלה והסתבכה ונתקעה... היא פשוט התרגשה ונלחצה. אבל עברנו את זה. המרצה קצת התקיל בשאלות וגם היה סטודנט ממש מרגיז שגם שאל שאלות מטומטמות כאלו, רק כדי להוציא את עצמו חכם ואותנו טיפשות. אבל בסוף היה בסדר, היה דיון מעניין. קיבלנו 88. הסמינר שלנו גם כמעט מוכן לגמרי.

הרפרט השני הלך יותר טוב. אולי זה גם בגלל שהנושא הרבה יותר עניין אותי והייתה לי מצגת יפה ומושקעת. גם היינו כיתה ממש קטנה והמרצה חמוד וכולם מאוד נחמדים. הרגשתי שהולך לי טוב וכולם מקשיבים לי. המרצה נראה ממש מרוצה ממה שהכנתי וכמעט ולא היו לו הערות וגם אח"כ ניגשו אליי ואמרו שהיה ממש מעניין. אז אני ממש מרוצה.

עשיתי לי בראש מעיין תוכנית לימודים ועבודה ואני מקווה שיהיה בסדר. ירד לי קצת מהמתח, אתמול הסתובבתי בקניון וקניתי דברים חדשים, גם אכלנו צהריים ביחד.

חוץ מזה בעבודה יש הרבה שינויים, המנהל שלי עוזב ועדיין אין לו מחליף. אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני מקווה שאזכה לקבל יותר שעות (בזמן האחרון אני עובדת יותר ממה שאני אמורה לעבוד לפי החוזה שלי). גם החבר שלי מצא עבודה חדשה וטובה יותר ואני מקווה שבקרוב כבר נתחיל לחפש דירה משלנו. שנינו כבר רוצים את העצמאות שלנו ולהתקדם הלאה בקשר שלנו. אני גם מרגישה שנמאס לי מהיחידת דיור שהחבר שלי גר בה (אצל ההורים). היא פשוט נראית... רע. אבל באמת רע. היא זקוקה לשיפוץ רציני ולמהפך גדול. ואני אחת שכל כך חשובה לה האסתטיקה... וזה כבר משגע אותי. לא נורא, אין עוד הרבה.

שבוע הבא אנחנו חוגגים שנתיים ותכף יהיה לי קצת חופש ומנוחה מהכל.

לימודים

סיימתי שנה שנייה והתחלתי את שנתי השלישית והאחרונה לתואר. את שנת 2010 סיימתי ממש לפני תקופת המבחנים וכהרגלי הייתי מלאת חששות ופחדים שמא אני לא אצליח. בסופו של דבר אני חושבת שקיבלתי ציונים יפים מאוד. עוד חודש מסתיים לו סמסטר א' ואני כבר מתחילה להריח את סוף התואר. אני עדיין מתלבטת לגבי תואר שני.

עבודה

עבדתי בסטודיו לפילאטיס ומאוד נהניתי מהעבודה, עם כל החסרונות שהיו בה. אבל החסרון העיקרי שנחת עליי היה קיצוץ מאסיבי בשעות העבודה שלי. המשכורות שקיבלתי נראו יותר ויותר דומות למשכורות שקיבלתי בצבא בתור חיילת. הבנתי שעם כמה שאני אוהבת את העבודה ומאוד שונאת שינויים, אין לי ברירה אלא לעזוב. חיפוש העבודה היה קשה ומייאש. רוב המשרות שמציעים לסטודנטים אלו משרות במוקדי שירות הלקוחות או במכירות. חיפושים באתרי האינטרנט הגדולים והמוכרים לא הניבו דבר. בסופו של דבר התקבלתי לשני מקומות עבודה: אחד בתור מתאמת שירות לעובד באחת מחברות היי- טק והשנייה בתור רכזת שירות לקוחות באחת מחברות ההכנה לפסיכומטרי ובגרות. רוב האנשים היו בוחרים במקום העבודה בחברת היי-טק. אבל כשהמנהל שלי (עוד לפני שהוא נהיה מנהל שלי בפועל) התקשר והזמין אותי לגשת לריאיון- הרגשתי שאני רוצה לעבוד שם. הגעתי לריאיון והייתה אווירה טובה. וכמובן, היו שיקולים נוספים כמו קרבה לבית ויותר שעות (השכר היה זהה ד"א). היה לי מאוד קשה לעזוב את הפילאטיס. קשה לעזוב מקום עבודה שאוהבים לאחר יותר משנה. ועד היום אני קצת מתגעגעת. אבל מצד שני אני מאוד אוהבת את העבודה הנוכחית שלי. יש הבדל של שמיים וארץ ואני מרוצה.

אהבה וזוגיות

בחודש הבא אני והחבר נחגוג שנתיים, אם כי באופן לא רשמי הקשר שלנו החל בדיוק ב1/1. אנחנו מאוד רוצים כבר לעבור לגור ביחד ומה שמונע מאיתנו זה הפן הכלכלי. אז נכון שהוא גר ביחידת דיור אצל הוריו, אבל זה לא אותו הדבר. אמנם יש לי שם חפצים אישיים ואני מנקה ומסדרת ומגיעה לשם גם כשהוא לא נמצא- אבל אני לא מרגישה שם בבית. אני גם לא אוהבת את היחידה הזו. אני רוצה את המקום של שנינו. ועוד ועוד אנשים מסביבי מתחילים לעבור לגור ביחד. ופתאום כולם סביבי מתחילים להתחתן, כולל שתי חברות מאוד מאוד טובות שלי. וגם אני רוצה. אני רוצה את העצמאות שלי, אני רוצה את הפינה הנעימה שלנו. נמאס לי לעשות תיאומים כל הזמן מתי ניפגש. חצי מהשבוע אני נמצאת אצלו וחצי מהשבוע אני נמצאת בבית ואני מתחילה להרגיש קצת תלושה. אני יודעת שזה קרוב וזה יקרה וזה עניין של זמן, אבל נמאס לי לחכות.

חברים

הקשר עם חבריי מהתיכון כמעט וניתק. לראשונה ביום הולדתי האחרון לא הזמנתי את כל "החבורה" מהתיכון. יש אנשים שחשוב לי לשמור איתם על קשר, אבל יש כאלו שכנראה זה פחות. אני כמובן תמיד אשמח להיפגש ולשאול מה קורה איתם. לפני כשבועיים הוזמנתי למסיבת יום הולדת של אחד מהידידים מפעם והיה מאוד נחמד להתעדכן עם כולם.

יש כמובן את החברים הקרובים אליי שהכרתי דרך החבר. כולנו האמת חבורה של זוגות ואפילו יש זוג חדש יחסית וזוג שנפרד וחזר. אבל גם הקשרים האלו לא מושלמים. כי לומדים להכיר את האנשים לעומק ולעיתים האינטרסנטיות והקנאה יוצאת החוצה במלוא כיעורה. ומלבד זאת, יש גם אנשים מסויימים שאני לא ממש מחבבת. אבל ככה זה, אין דבר מושלם.

דעות

בשנה האחרונה פיתחתי יותר ויותר אג'נדות בנושאים מסויימים כמו פמינזם. כמו בע"ח. אני כבר לא מתביישת להביע את דעותיי.. אז נכון שלא הלכתי להפגנות. ונכון שהפעילות שלי רק ברשת, אבל אני מרגישה אני יותר מודעת לאידיאולוגיה שלי ולעקרונות וערכים בהם אני מאמינה. אני יותר מודעת למי ומה שאני ולמי ומה שאני שואפת להיות.

חתולים

לצערי השנה איבדתי שני חתולים. החתולים הם אמנם לא "שלי", אלא גרים אצל החבר בבית, אבל מאחר ואני אצלו כל כך הרבה זמן- מבחינתי הם היו שלי. מיצי הלכה לעולמה כשהיא נתפסה בחוץ ע"י תן. חצי שנה אחר כך שרגא הלך לעולמו כאשר הוא נפצע והוטרינר לא הצליח להציל אותו. וזה כואב ומייאש. וכל הזמן חושבים "מה אילו". וכשמיצי הלכה לעולמה הייתי מדוכאת וסירבתי לאכול ולחייך ולא יכולתי להפסיק לבכות. ושרגא פחות או יותר מת לחבר שלי בידיים והייתי צריכה להחזיק את החבר שלי שלא יישבר. אבל החיים ממשיכים. יש עדיין חתולים בחצר. והיום אני כבר נזכרת במיצי ומחייכת. אנחנו מעלים זכרונות ומתגעגעים. וגם עם שרגא זה יקרה. רוב רובם של החתולים סובלים. אז מנחמת אותי העובדה שלפחות לכמה חתולים הענקתי חיים נהדרים. ואני יודעת שאני אמשיך לגדל חתולים, ואני יודעת שכשאעבור לבית משלי- אני גם אקח חתול. אני אקח את החתול הכי מסכן, את זה שאף אחד לא רוצה.

ועודד אותי דבר נוסף. שבועיים אחרי שמיצי מתה "תנו לחיות לחיות" העלו תמונה של חתולה שנערים שפכו עליה חומצה. זה היה פשוט מזעזע. הלב שלי נשבר והחלטתי לתרום לה 100 ש"ח לטיפול רפואי. הרגשתי שאני עושה את זה לזכרה של מיצי. החתולה שרדה ומפעם לפעם נראתה יותר טוב. החליטו לקרוא לה מיצי. הרגשתי שאני ממש רוצה לקחת אותה, אבל היום היא נמצאת אצל בחורה שאימצה אותה.

אני וגופי

הפסקתי להישקל. אני חושבת שנשקלתי פעמים ספורות ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה נשקלתי. אני מעריכה פחות שאני סביב אותו המשקל. אני מנסה לשמור על תזונה מאוזנת כמה שרק אפשר, אבל אני לא אתן לכמה ספרות לשגע אותי. שיניתי גם את סגנון הלבוש שלי. זרקתי את הג'ינסים הישנים ואת החצאיות הקצרות העברתי לאחותי הקטנה. אני לובשת הרבה יותר חצאיות ושמלות, ובעיקר אני לובשת מה שמחמיא לי ואני מרגישה איתו בטוב.

לצערי הפסקתי לעשות פילאטיס וזה מאוד חסר לי. גם כואב לי הגב. אני מקווה שאצליח לחזור להתאמן מתישהו, אם יהיה לי קצת יותר זמן.

התחלתי טיפולי הסרת שיער בלייזר, שיניתי קצת את סגנון האיפור.

אבל הכי חשוב- אני הרבה יותר ויותר אוהבת את מה שאני רואה במראה.

רישיון

לקח לי הרבה זמן להתגבר על הפחד ופשוט להתחיל ללמוד לנהוג. וסה"כ זה לא כזה מפחיד ומוזר כמו שזה נראה. טסט יהיה בקרוב.

ומה לשנה הבאה?

יש לי הרגשה ששנת 2012 תהייה השנה שלי. קודם כל אני אסיים תואר ראשון ואצא לחיים האמיתיים. אני והחבר נעשה את הצעד. יהיה לי רישיון סוף סוף! אני מאחלת לעצמי להגשים את כל זה ובצורה הכי טובה שאפשר.

שנה אזרחית טובה לכולם.

והיה את הרעש הגדול והנורא.

הגעתי אל הבית החשוך והקר, המקרר היה ריק והבטן שלי קרקרה. בהתחלה היו כמה דמעות שניסיתי לקבור בפרווה של החתול, אבל כעבור כמה שעות כבר התפרצתי בבכי היסטרי. אני חושבת שלא בכיתי ככה מאז שמיצי מתה.

ואחרי שבכיתי, עם כמויות של דמעות ונזלת, ואחרי שהחבר שלי חיבק אותי חזק, אמר לי כמה הוא אוהב אותי ומנע ממני ליפול, נרגעתי.

כאילו בתוכי היה מעין הר געש מבעבע שרק היה צריך להתפרץ.

יום למחרת חיכיתי לאוטובוס והסתכלתי על הים מבצבץ בין ההרים. ונשמתי את האוויר הקר והטוב של הכרמל והרגשתי שיהיה בסדר.

הצעת המחקר שלנו נכתבה כמו שצריך.

לסמינר השני פשוט חרטטתי איזו שאלת מחקר והגשתי. מה שיהיה יהיה.

השבוע העמוס בעבודה עבר מהר ונגמר.

ביום חמישי באתי לבקר את הילה וזה היה כמו שהיינו בתיכון.

ביום שישי קניתי אחרי העבודה בגדים יפים ובערב הלכנו לסרט.

וגם עלו בי תובנות לגבי מי הם החברים שלנו ומה אפשר לצפות מהם. (אולי זה לפוסט אחר).

ואנחנו כבר לקראת סוף השבוע. מעבירה את הרגעים עד לסמינר. אני יושבת עם שתי בנות מהלימודים שאנחנו לא ממש מכירות. הן יושבות על עבודה והציעו לי לשבת איתן. וזה דיי משמח אותי.

ועוד כמה שעות אני והחבר הולכים לאכול במסעדה שאנחנו מפנטזים עליה כבר הרבה זמן.

בסוף הכל יסתדר.

טוב, אז אני לא ממש יודעת מה לכתוב.

אני מוצאת את עצמי מנסה בכוח לכתוב פוסט, למרות שאני חייבת לכתוב להתחיל לעבוד על הצעת מחקר לסמינר וזה לא משנה שאני אחרי תשע שעות עבודה היום.

אני ממש לא מרגישה טוב, כואב לי הגב, הראש והבטן. קר כל הזמן בצורה מקפיאה. יש לי בחילות וחולשה ואני מרגישה שאני עייפה כל הזמן. אני רק רוצה לישון ולהיות במיטה. אין לי אנרגיות ולא מתחשק לי לראות אף אחד. והשיער שלי נראה נורא. ואני מרגישה שאני עומדת לבכות כל שנייה ואני מפחדת שהניצוץ הכי קטן יגרום לבכי גדול. וגם בטוח השמנתי, למרות שאני עוד נכנסת לכל המכנסיים, כולל אלו מידה 36. והם תמיד נופלים לי ומחליקים כלפי מטה וזה לא כי רזיתי, אלא  כי נראה לי שאני פשוט שמנה מדיי והם כבר לא עולים. ואני דוחפת לעצמי אוכל, בלי שאני רעבה, בלי שיש תיאבון או חשק בכלל לאכול.

ומחר אני אמורה לקום בשש ורבע בבוקר כדי להגיע לשיעור של שמונה וחצי. ללמוד עד שתיים עשרה ואז לנסוע ישר לעבודה מהלימודים, עד שמונה בערב. ויום שלישי אני עובדת בבוקר ואז ישר נוסעת ללימודים עד שמונה בערב. כן, קצת לחוץ עכשיו בעבודה כי המנהל מכירות בחופש.

ויש לי לשבת על שני סמינרים. אחד אני עושה עם חברה וישבנו עליו כבר כמה שעות טובות לפני שבוע, אנחנו לא ממש מתקדמות ובקושי מצאנו חומר. וסמינר נוסף אני לא מוצאת שום נושא וכל שאלת מחקר שאני מעלה המרצה שלי פוסלת ואני באמת, באמת, לא יודעת מה לעשות כבר עם זה. זה פשוט יושב לי על הראש ומייאש אותי.

וזה בלי כל הצורך לקרוא כל שבוע בערך 4 מאמרים של כמה עשרות עמודים.

ואין לי כוח. אני יודעת שככה זה אצל כולם ואני מרגישה בכיינית ומפונקת, כי זה שטויות. יש ילדים רעבים או משהו כזה. אבל זה שוב. במורד הגרון. במורד הגרון מתחלקת מועקה.

אז עברו כמעט שלושה שבועות מאז שהתחלתי את השנה השלישית והאחרונה שלי לתואר. מבחינת ההרגשה – אין איזו הרגשה שונה, לא התרגשות ולא של חזרה מחופש ארוך. אולי זה בגלל שבשבוע האחרון של החופש עבדתי כל יום, אז כבר התרגלתי למסגרת.

אני מרגישה שממש לא עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שהגעתי לאוניברסיטה. היה נחמד לראות שוב את כל החברות ולגלות כל מיני שינויים בחייהן.

לא יצא לי ממש לראות את כל החוג שלי, כולנו דיי התפצלנו בגלל כל הבחירות והסמינרים.

שמתי לב שבסמסטר א' אני מסיימת את כל החובות שלי לתואר בחוג לסוציולוגיה. יש לי קורס חובה – מבנה חברתי של ישראל והוא עושה רושם של מעניין. המרצה ממש חמוד, רק מדבר מאוד מאוד מהר ובלי מצגות וכמובן- מנחית עלינו כמות עצומה של מאמרים לקרוא. כבר קראתי וסיכמתי שניים.

בסמסטר הנוכחי אני גם מסיימת עם הסמינרים. אני לוקחת סמינר ב"ערכי עבודה ומשמעותה". אני עושה אותו עם עוד חברה והנושא שלנו הוא "חשיבות הקשרים החברתיים במקום העבודה" וכיצד המגדר, שביעות הרצון בעבודה והמצב סוציואקונומי משפיעים על זה. האמת שהנושא לא מאוד מעניין אותי. בחרתי בסמינר כי אפשר לעשות אותו בזוגות, הוא דיי קל (יש לנו את כל הנתונים) ומסתדר לי במערכת.

סמינר נוסף שאני עושה- "פערים חברתיים". אותו אני עושה לבד. הנושא שחשבתי עליו הוא "השפעת מצב סוציואקנומי על גיל הנישואין של נשים". הנושא דווקא מעניין, הבעיה שהסמינר בשעות הערב ואני כבר מחוקה ולא מרוכזת.

בשירותי אנוש יש לי קורס בחירה "אקלים ותרבות שירות". הנושא לא ממש מרתק והמרצה דיי משעמם, אבל זה מה שהסתדר לי במערכת ונראה לי שאפשר לקבל ציון גבוה. שבוע הבא אני וחברה צריכות להציג מאמר במצגת וכל הבטן מתהפכת לי. אני מקווה שיהיה בסדר.

אני עושה גם סמינר שנתי- "נשים וקריירה". סוף סוף נושא שמעניין אותי! אני גם מאוד אוהבת את המרצה. אני חושבת שנושא הסמינר יהיה על הטרדה מינית במקום העבודה. חשבתי על ההבדל בין איך נשים חווות ותופסות הטרדה מינית לבין איך גברים חווים ותופסים את זה. אני צריכה אבל להתייעץ עם המרצה.

סה"כ יוצא לי ללמוד שלושה ימים בשבוע- שני, שלישי ורביעי. ויש לי גם הרבה שעות חלון. זה קצת מייאש מצד אחד, אבל מצד שני זה יכריח אותי לקרוא מאמרים ולשבת בספרייה.

הסמינרים נראים לי מאוד מפחידים כרגע, אבל אני מקווה שהכל יהיה בסדר ושאני אקבל ציונים גבוהים.

חוץ מזה, נכנסתי כבר לעניינים בעבודה. אני כבר נשארת לבד במשרד וכבר הבנתי פחות או יותר מה אני אמורה לעשות. סה"כ אני דיי אוהבת את מקום העבודה ואת מה שאני עושה בפועל. אמנם יש לי מעט טעויות קטנות פה ושם, אבל אני אשתפר.

מעבר לכך- יש את הזוגיות, החברים, המשפחה. אני גם מרגישה שהגוף שלי ממש התנוון ואני חייבת להירשם לחדר כושר, אבל גם מבחינה כספית המצב שלי כרגע על הפנים וגם אני לא רואה איך אני מכניסה את זה לתוך הזמן שלי. אז כנראה שאני אסיים עם השיעורי נהיגה אולי אני ארשם לחדר כושר. (היום למדתי לעשות חנייה ברוורס! ויצאה לי חנייה מושלמת! ועוד על עקבים!).

מזכירה לכם את התחרות שאני משתתפת בה.

השבוע התחלתי לעבוד במקום העבודה החדש שלי. התחלתי את היום הראשון עם פרפרים בלב. תהיתי האם אסתדר מבחינת העבודה ומבחינה חברתית. היה לי מוזר פתאום להגיע למקום אחר, חדש ושונה לגמרי. בסיכום השבוע הראשון אני יכולה לומר שהיה בסדר גמור. בימים הראשונים רק עשו לי חפיפה והסבר, ואילו בחמישי ושישי כבר "תפסתי פיקוד" ונתנו לי לעבוד לבד, כמובן שיושבים לידי. אני עדיין לא נשארת במשרד לבד (אנחנו שלושה אנשים שעובדים במקביל). הלך לי דיי בסדר, לוקח זמן לקלוט ולהפנים את הכל. האנשים מאוד נחמדים ואני מתחילה לאט לאט להכיר את כולם. יש פעמים שאני מרגישה "מחוץ לעניינים" כאשר מדברים על אנשים שאני לא מכירה או כל מיני בדיחות של העובדים, אבל סה"כ אני מסתדרת ומרגישה טוב. היה קשה לעבוד כל השבוע! ממש מעייף. אני אמורה לעבוד בימי ראשון 11:00-20:00, ימי שישי 9:00-13:00 ( חשבתי שאולי לא אעבוד ימי שישי יותר, אבל זה לא שיש לי משהו אחר לעשות) ועוד משמרת ערב במהלך השבוע. אז מחר אני כבר אמורה לעבוד יום מלא ואני מקווה שיעבור מהר, הפעם האחרונה שעבדתי שמונה שעות הייתה מזמן.

בסוף השבוע נסעתי עם החבר והחברים לצימר בצפון. היה ממש כיף!  אני אקדיש לנושא פוסט נפרד כשיהיו לי התמונות.

השבוע חוזרים ללימודים. קשה להאמין שהזמן עבר כל כך מהר. מצד אחד זה קצת מבאס כי מתחשק לי עוד קצת חופש, מצד שני אני כן אוהבת ללמוד. השנה יהיו סמינרים ואני קצת בחששות לגבי זה, אבל תמיד הדברים נראים קשים ומפחידים ובסוף מגלים שהם לא. אני אלמד שלושה ימים סה"כ: ימי שני 8-12, ימי שלישי 8:00-20:00 עם חלון של ארבע שעות שאין לי מושג איך אני אמלא אותו, ימי רביעי 10:00-18:00 עם חלון של שעתיים. כל החלונות האלו באמצע היום ממש מעצבנים, כי זה יותר מעייף. נכון שתמיד יש מה לעשות, אבל במקרה הכי גרוע אני אקפוץ לבית של החבר שגר כמה דקות מהאונ'. יש לי כבר שני מאמרים לקרוא, עם הרבה עמודים באנגלית, ואני רק חושבת על זה ונהייה לי רע. אבל לא נורא,אני אתמודד.

אז זהו, שנה שלישית ואחרונה מתחילה. בהצלחה לכל הסטודנטים!

ביוני 2006 הייתי חיילת צעירה ומניתי חמישה חודשים בצבא ההגנה לישראל. אני זוכרת שישבתי במשרד בחוסר מעש ושתיתי עם מיכל ומיכל קפה. לא הרבה אחרי זה, התחילו שמועות שנחטף חייל. אני זוכרת שהדלקנו את הטלוויזיה והסתכלנו בחדשות. הייתי אז תמימה והאמנתי שבטח תכף הצבא ייצא למבצע וישחרר אותו.

כמה שבועות אחרי זה, הודיעו שנחטפו עוד שני חיילי מילואים, אחד מהם גר בעיר שלי. בינתיים גם הספיקו להחזיר את הגופות שלהם ואני זוכרת שהייתי אז במשמרת ב"הוט" ואחד הלקוחות התרגז שנדפק לו הממיר. הוא אמר שלא היה לו אכפת, אבל דווקא עכשיו, ביום הזה, הוא רוצה לראות טלוויזיה. הודיתי בכנות שגם אני הייתי מעדיפה לשבת מול הטלווזיה, אבל אני עוברת מדיי כמה דקות מול הטלוויזיה במוקד ובאמת שאין מה לראות.

 עם חטיפת החיילים פחות או יותר הגיעו גם הקטיושות ואחותי הקטנה הייתה בלחץ והיסטריה שהקטיושות יגיעו גם לחיפה והקריות. אני זוכרת שזה היה יום שישי בערב וצחקתי עליה. אמרתי לה שאין מצב שהקטיושות יגיעו הנה.

כמה ימים אחרי זה הייתי בבסיס בעתלית והלכתי לקחת עיתון ושמעתי בומים מוזרים. הגעתי למשרד והילה הייתה שם, בוהה בחלון וניסינו להבין מה זה הרעש הזה. כמה דקות אחרי זה הבנו שאלו קטיושות והן הרבה יותר קרובות אלינו. ישבנו רוב היום מול הטלוויזיה וקלטנו שנפלו קטיושות גם בחיפה והרגו שמונה אנשים וגם בקריות. אני זוכרת שניסיתי להתקשר לאחותי וכל הקווים נפלו, אבל איכשהו המטכ"לי עבר והצלחתי להתקשר. היא הייתה בהיסטריה מוחלטת ואני ניסיתי להרגיע אותה. וככה התחילה מלחמת לבנון השנייה. למדנו לחיות עם רוטינת האזעקות, אפילו ברחנו מהבית לשבוע. נפלה אפילו קטיושה ליד הבית שלי. מהמשרד שלי הייתה התצפית הכי טובה לקטיושות שנופלות על חיפה ולתוך הים.

נגמה המלחמה. קיבלתי רב"ט, סמל ואות מלחמה. עשיתי אינספור שמירות. המפקדים שלי התחלפו. היו גם טיולים וימי כיף, שגרה משביזה ושגרה נעימה ומבורכת, ימים של לחץ וימים של אקשן. שיפצו את המשרד. הכרתי הרבה אנשים. הייתי בלוויה צבאית. החברים הטובים השתחררו. השתחררתי גם אני.

החלפתי ארבעה וחצי מקומות עבודה. ביום שישי תהייה המשמרת האחרונה במקום העבודה הנוכחי שלי ואני אתחיל באופן רשמי את מקום העבודה החמישי שלי כשגלעד שליט יהיה כבר בבית.

עשיתי פסיכומטרי פעמיים. עשיתי שנה מכינה. התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה ואני תכף מתחילה את השנה השלישית והאחרונה.

היה לי קשר רציני וארוך שנמשך שלוש שנים. בפעם הראשונה אני נפרדתי ממישהו. התחלתי עוד קשר רציני וכנראה גם האחרון. בין לבין הספקתי להתאהב, להתאכזב, להישבר לי הלב. לשבור את הלב לאחרים. לצאת לדייטים. התנשקתי עם עוד 18 אנשים.

החברים שלי גם הספיקו להשתחרר. חלקם כבר מסיימים את התואר. אנשים מהשכבה שלי עשו את הטיול הגדול בדרום אמריקה או המזרח הרחוק. שתי חברות טובות שלי מתחתנות בקרוב.

אחות אחת סיימה תיכון. התגייסה. עברה לעשות שירות לאומי. השתחררה. עברה לא מזמן לת"א.

אחות שנייה סיימה חטיבת ביניים, התחילה ללמוד בתיכון  וגם סיימה אותו. לא מזמן היא התגייסה.

כל אחת משתי הבנות דודות שלי ילדה שני ילדים.

לא טיילתי בחו"ל, אבל טיילתי בארץ. אני חולמת על טיול גדול באירופה או להסתפק באמסטרדם וברלין. עשיתי עוד קעקוע. קראתי מאות של ספרים. הרווחתי כסף וגם בזבזתי אותו. זרקתי המון בגדים. שיניתי כמה פעמים סגנון לבוש. החלפתי פעמיים מכשיר סלולרי. החלפתי כמה צבעים בשיער. השמנתי ורזיתי. שיניתי כמה וכמה פעמים את העיצוב של החדר. כתבתי מאות של פוסטים. קנו לי שני מחשבים ניידים. קיבלתי הרבה מתנות. הכרתי הרבה מאוד אנשים. חלקם כבר לא חלק מהחיים שלי יותר. החלפתי כמה פעמים את החוג החברתי שלי. חגגתי שישה ימי הולדת. השתכרתי למוות כמה וכמה פעמים. חגגתי בפאבים בחיפה, בקריות, בת"א ובירושלים. התחלתי ללמוד נהיגה. הייתה לי חתולה שהייתה כמו החיית מחמד שלי והיא הלכה לעולמה. יש עוד חתולים. אחד מהם נכנס לליבי באופן מיוחד. הייתי בהפגנה אחת. פתחתי פייסבוק.

שמחתי, בכיתי, צחקתי, התאכזבתי, התבאסתי, הייתי בדיכאון, הייתי בטיפול, הוחמאתי, החמאתי, התרגשתי, הייתי גאה בעצמי. עברתי כל כך הרבה חוויות. חלקן טובות וחלקן פחות. ובעיקר- התבגרתי והשתניתי.

אני לא אותה הבחורה שהייתי ביוני 2006.  בכל זאת, עברו חמש שנים וקצת.

הרבה שינויים קורים ומתרחשים סביבי, אולי זה בסימן השנה החדשה. אחות אחת התגייסה, אחותי שנייה עוזבת את הבית ועוברת לת"א. שתי חברות טובות מתחתנות.

גם אצלי יש שינויים, חיצוניים ופנימיים.

שיניתי גיל. חגגתי 24 אתמול. ולראשונה מאז גיל 15, היה שינוי בהרכב החברים. לא הזמנתי את אותה חבורה ישנה מהתיכון, שמשום מה אנו גוזרים על עצמנו להיפגש באירועים מיוחדים. מתקופת התיכון הגיע הידיד הכי טוב ושתי חברות טובות. אני לא כבר מטרידה את עצמי במחשבות עליהם. גם לא נמלאת רגשי מצפון יותר, על כך שהתנתקתי. הם אנשים נהדרים ונפלאים ואני מאחלת להם כל טוב ואושר. אבל אנחנו כבר לא חלק מאותו הפאזל. ג' מסרב להבין זאת. כל פעם נדמה לי שהוא נוטר לי טינה על כך שסירבתי מספר פעמים להיפגש. מה לעשות, המשכתי הלאה. יש לי חיים אחרים וחדשים. יש לי חברים אחרים. חברים זה עניין של תקופה. החיים הם דינמיים וכל אחד בוחר את דרכו. אני אעשה מה שעושה לי טוב ולא צריכה לרצות אף אחד. הזמנתי את אלו שאני באמת אוהבת, שהקשר איתם חשוב לי  והרבה יותר מעבר לפעם בשנה.

אז ביום הולדת ביום שישי היה נחמד מאוד. לא כולם הגיעו, אבל בסדר. ביום ההולדת עצמו גם היה נחמד- קיבלתי הרבה ברכות- לא ממי שציפיתי וממי שציפיתי לא קיבלתי. אבל שוב, זה לא באמת משנה. אולי מעט צובט, אבל אני לא רוצה להתעסק בזה. ההורים נתנו לי כסף, גם אחותי וגם סבתא אמרה שמחכה לי מעטפה. ואני באמת זקוקה לכסף הזה. אחותי ואני הלכנו לקניות והתחדשתי בג'ינס, חצאית ושתי חולצות. בערב החבר שלי בא לבקר. את המתנות אפשר לראות בפוסט הקודם- שני ספרים: "ביקור חולים עם אוסקר" (שהספקתי כבר לסיים) ו"שובל של עשן". ספרים זה תמיד טוב וגורם לי להיות מאושרת, כי מלבדם יש עוד שלושה ספרים שאבא קנה לי לפני שבוע. קיבלתי גם סלסלה עם מוצרים של ללין: קרם גוף, קרם פנים, קרם ידיים, קרם רגליים, סבון פנים, סבון גרגרים, פילינג לרגליים. אלו דברים שאני תמיד אוהבת, בעיקר שהכל באריזות יפות ומעוצבות. ואם זה לא מספיק- יש לנו שובר ליום כיף בספא.

יש גם שינוי במקום העבודה. זוכרים את הריאיון שחשבתי שפישלתי בגלל האנגלית? ביום ראשון הודיעו לי שהתקבלתי. אבל רגע. היום היה לי ריאיון נוסף במקום עבודה אחר (מהות התפקיד פחות או יותר זהה, ד"א). והייתי בהתלבטויות. לא ידעתי מה לעשות ומה להחליט. אבל היום אחרי הריאיון, ידעתי שאם מקבלים אותי- אני הולכת לשם. ובאמת הודיעו לי שהתקבלתי. אז כן, העבודה הראשונה היא בחברת היי- טק גדולה ומפורסמת. וכן, זה נראה יפה ומרשים בקורות החיים. אבל, מדובר במשמרות בנות 5 שעות. ורק הנסיעה לשם- היא כשעה. בדיוק בזמני השיא. ולנסוע שעתיים כל יום בשביל חמש שעות- קצת לא משתלם. ובעבודה שאליה התקבלתי- יש יותר שעות. השכר לשעה הוא בשקל אחד פחות מהשכר בחברת ההי-טק, והבונוס- קרוב לבית. וכשהגעתי לשם לריאיון, הייתה אווירה טובה. משהו בלב שלי אמר שזה המקום הנכון. אני בטוחה שאוכל להצליח ולהתקדם ולהתקבל לעבודות טובות (וגם בחברה אליה התקבלתי- יש לאן להתקדם) גם מבלי שיהיה לי כתוב את שמה של חברת היי-טק בקורות חיים.

וזה אומר שאני עוזבת את העבודה הנוכחית. וקצת עצוב וצובט בלב לעזור מקום עבודה אחרי יותר משנה. סבלתי את הכל. סבלתי את זה שאני צריכה להיות גם המנקה של הסניף (ולא בשכר של מנקה). סבלתי את זה שאין תלושי משכורת בזמן וכבר חיכיתי חצי שנה לתלושי משכורת. סבלתי את העובדה שהבוס שלי היה מעופף וברגעים מסוימים הרגשתי שאני מסוגלת לנהל יותר טוב ממנו את המקום. אבל זה שקיצצו לי בשעות הכל כך מעטות (וזה גם פוגע בשירותיות ובלקוחות) ואני עובדת פעמיים בשבוע, 3 או 3.5 שעות. 6.5 שעות שבועיות. זה פשוט ביזיון. עם כמה שאני אוהבת את העבודה, אני גם רוצה להתפרנס. דבר נוסף, גם לא שולמו לי דמי הבראה למרות שאני זכאית להם.

אני אוהבת את העבודה, היא הייתה חלק בלתי נפרד מחיי. הבאתי גם חברות ללימודים. ואני אוהבת את הלקוחות. יש לקוחות מקסימות שפשוט תענוג שהן באות. אבל זהו. אני צריכה לצאת לדרך חדשה.

יש עוד שינויים. ביחס לעצמי ולגוף שלי, בעיקר. כבר לא משנה לי כמה אני שוקלת. כבר דיי הרבה זמן אין הטקס ביום שישי או חמישי בבוקר לעלות על המשקל. נשקלת פעם בכמה חודשים. אני אוהבת את עצמי כמו שאני. שיניתי את סגנון הלבוש- יותר חצאיות, שמלות ועקבים. מעתה אני אלבש מה שאני אוהבת ומחמיא לי ומצידי יחשבו שדפקתי הופעה. ודווקא כשאני לא כל כך מקפידה, אני יורדת במשקל. כנראה שככה זה צריך להיות.

ויש עוד שינויים. אני מרגישה ששמשהו בי השתנה, נרגע, התפכח. משהו בי התבגר. אני לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה, אבל אני מרגישה בזה.

שיבואו עוד שינויים. טובים. עוד חודש מתחילה שנה שלישית ואחרונה. מקווה שבקרוב יגיע השינוי במקום המגורים. שיימשכו הדברים הטובים: עבודה חדשה ומעניינת, חברים טובים, משפחה אוהבת, זוגיות מדהימה. מחר ערב חג. ראש השנה הוא החג האהוב עליי. מאחלת לי ולכולם, שנה טובה הרבה יותר. שנה של התחדשות. שנה של יצירה. שנה של הגשמה וסיפוק עצמי. שנה של אושר וחיוכים.

מסיימת עם השיר של ריטה. כל כך מתאים לתקופה הזו.

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו

וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה.

היום היה לי ריאיון עבודה למשרת סטודנט בחברת היי- טק. שאלו לגבי האנגלית שלי ואמרתי את האמת- אני יודעת לכתוב ולקרוא בלי שום בעייה, אבל הרבה זמן לא יצא לי לדבר. אני חושבת שלא דיברתי באנגלית מאז הבגרות בע"פ.

המראיינת ביקשה שאספר לה מה עשיתי אתמול באנגלית, אמרתי שני משפטים וחצי ואז נתקעתי.

הרגשתי כל כך, אבל כל כך מטומטמת.

אחר כך המשכנו את הריאיון כרגיל, אבל יצאתי בהרגשה מאוד מזופתת. שתי דקות אחרי זה כבר היה לי בראש בדיוק כל מה שרציתי להגיד. אבל זה היה מאוחר מדיי. זה כל כך מרגיז.

הרגשתי אכזבה ותסכול. נכנסתי לאוטו ופשוט בכיתי מאחורי משקפי השמש שלי. 

חבר שלי ניסה לתת לי חיזוקים ולעודד אותי, להגיד שרוב האנשים נלחצים במעמד הזה. שהרבה זמן לא תרגלתי את השפה והבעיה היחידה היא הביטחון העצמי.הוא אפילו נתן לי את מתנת היום יולדת שלי מוקדם כדי שאתעודד.

בסופו של דבר נרגעתי.

אני יודעת שזה לא אומר עליי שום דבר. מלבד העובדה שאני פשוט מתקשה לדבר בשפה האנגלית וזה כנראה נובע מחוסר ביטחון וביישנות. חבר שלי אמר שאני תמיד יכולה לדבר איתו (האנגלית שלו ברמת שפת אם). יכול להיות שאקח קורס בברליץ או משהו כזה, כי אני מרגישה שזה כן תוקע אותי. 

אני יכולה לקרוא ולכתוב בלי שום בעייה- אני הרי עושה את זה כל הזמן. אז למה לנהל שיחה פשוטה אני לא מצליחה?! זה מתסכל אותי כי אני מרגישה מפגרת. זה מסתכל אותי כי אני פרפקציוניסטית ושום דבר לא יהיה טוב מספיק. זה מחזיר אותי לרגשי נחיתות שהרגשתי בתיכון.

לא קרה שום דבר. יהיה בסדר. אז במקרה הרע אני לא אעבוד שם. שבוע הבא יש לי ריאיון עבודה למקום אחר. ביום שישי אני עושה מסיבת יום הולדת ויום שני היום הולדת שלי. ואז יש את ראש השנה שזה החג האהוב עליי. וגם כל הסדרות שאני אוהבת חוזרות בעונות נוספות. ויש לי תלושים לחג. וקניתי שלושה לקים חדשים ומיוחדים. וגם ירדתי במשקל. ואני לא צריכה להרגיש רע לגבי עצמי, כי יש לי הרבה מעלות ויתרונות. 

חוץ מזה הרכבתי מערכת. פעם ראשונה שהרישום הולך לי חלק. אני אלמד שלושה ימים בשבוע בשני הסמסטרים ולקחתי את הסמינרים שרציתי. אני קצת מתרגשת ורוצה לחזור ללימודים. עם כל הקיטורים שלי, אני כן אוהבת ללמוד.

אני מסיימת את הפוסט באופטימיות.