היום לפני 10 שנים בדיוק התגייסתי לצה"ל. ארבעה שבועות טירונות בבסיס ניצנים, ולאחר מכן שירות של שנה ו-10 חודשים בעתלית, בחיל הים.

לפני שבועיים הייתי חולה והיה לי קצת משעמם, אז התחלתי לחזור ולקרוא בארכיון שנים אחורה, על תקופת הצבא, והבנתי כמה לא יציבה ולא בריאה נפשית הייתי אז. אבל עברתי את זה.

אפשר לומר שזו הייתה תקופה מעצבת, אבל לא הייתי מוכנה לחזור עליה שוב. למרות שאני מאוד בנאדם של מסגרות, זו מסגרת לא פשוטה ודיי קשה - שאילצה אותי להתמודד. היו ימים מאוד לא טובים (וזה לאו דווקא בגלל הצבא, אלא בגלל שהייתי מדוכאת ומרעיבה את עצמי במסגרת של צבא), אבל היו ימים טובים, חוויות כיפיות,  טיולים, צחוקים ולא מעט אנשים שלזמן מה נכנסו לי ללב והיו חלק משמעותי מחיי.

כשהשתחררתי- יצאתי עם הרגשה שכן תרמתי את תרומתי הצנועה למערכת.

כמה אנקדוטות ודברים שלמדתי בצה"ל:

1. למדתי שבצבא לא "הולכים" אלא "נעים". ואני נעתי ממקום למקום חסרת דיגום מוחלט, אבל מה שכן - בתיק היה לי קבוע פק"ל כיסים מלא - ת.א, גז מדמיע ופנקס שבי. לא שממש ידעתי איך להשתמש  בהם, ועד היום פנקס שבי נשמע לי כמו דבר מטומטם למדיי - הרי אם היו חוטפים אותי, זה לא ממש היה מעניין את חוטפיי הפנקס שבי שלי.

2. הפעם הראשונה בחיים שלי שהתעלפתי - הייתה בבוקר הראשון של הטירונות.  היה לנו מסדר עם סמלת המחלקה, והתחלתי להרגיש ממש ממש לא טוב ולראות שחור. אבל בגלל שאני ביישנית וגם לא ידעתי איך להתנהג - לא אמרתי כלום וחיכיתי שזה יעבור. זה נגמר בזה שהתעלפתי על הפרצוף ופתחתי את הסנטר. כולן היו בהלם- כולל המפקדות - ואף אחת מהן אפילו לא ניגשה אליי! רק אחת החיילות באה לעזור לי לקום. זה נגמר בפינוי לבי"ח ברזילי, תפירה של הסנטר וחמישה גימלים. הצלקת כבר דיי נעלמה לי - אבל אהבתי לספר שהיא תוצאה של השירות הצבאי שלי.

3. למדתי להסתער על הרכבת ואיך לעלות על אזרחי בשתי דקות בתא שירותים של תחנת רכבת ת"א מרכז.

4. פתרתי המון המון תשחצים. כל בוקר הייתי קוראת עיתון, בימי חמישי היה גם את "במחנה". גם קראתי המון המון ספרים - הייתי קוראת במשרד כדי להעביר את הזמן כשהיה משעמם, והייתי קוראת גם בזמן השמירות. כן, כן, לשמירה הייתי עולה קבוע עם ספר (או שניים), טלפון ואמ.פי.שלוש (ענתיקה!). הייתה איזה פעם אחת שמישהי (או מישהו?) השאירה "לאישה" בעמדה - וישבתי וקראתי כל כתבה וכתבה, רק כדי להעביר את הזמן. אף פעם לא תפסו אותי.

5.  למדתי בתיאוריה איך יורים ב-M16. בפועל, עשיתי פעמיים בחיים שלי מטווחים עם התקף חרדה מטורף ובעיניים עצומות. ככה שפגעתי במטרות של כולן, רק לא שלי. הייתי יושבת עם הנשק עליי בשמירה ותהיתי לעצמי מי המפגר שחושב שאני באמת כשירה להשתמש בנשק ולהגן על הבסיס. הרי אם מחבל היה מחליט לתקוף את הבסיס - סביר להניח שהייתי בוהה בו בהלם.

6. היה לי לוח פז"מ. והייתי קוראת גיליונות של "ג'ובניק "- עיתון הג'ובניקים, שרץ איזה תקופה במייל הצבאי.

7. למדתי שאקמול זו התרופה האולטימטיבית לכל דבר - לכאבי ראש, קלקולי קיבה, יד קטועה, דלקת קרום המוח, פצע ירי. וגם שהסבון הירוק של "קלין" מנקה את הכל!

8. אגב ניקיון, נכון כולם חושבים כמה בנות הן נקיות ואסתטיות? אז בצבא למדתי שממש ממש לא. אני לא אתאר את הזוועות שראיתי בשירותים ובמקלחות. בנות! את הצרכים עושים בתוך האסלה! ואת הפדים המשומשים שלכן עוטפים היטב וזורקים לפח!

9. במשרד שלי היה את הנוף הכי יפה בבסיס. ואחד הדברים שהכי אהבתי - להסתכל על הים, בעיקר בזמן שיורד גשם.

10. כל השירות של סגרתי סה"כ 4 שבתות. אחת בטירונות, ועוד שלוש בבסיס כחלק מתורנות מיותרת של "נכס לאומי".

11. מעיל הדובון הצה"לי. נראיתי בו כמו ילדה שניסתה ללבוש בגד של אבא שלה - אבל המעיל הזה הוא פריט הלבוש הכי מחמם שהומצא אי פעם.

12. יש לי לא מעט מזכרות שאני שומרת עליהן עד היום, כולל את כל המכתבים והשטויות שאי פעם כתבו לי בצבא ותליתי בגאון על הלוח שעם. אגב, עד היום אני לא נפרדת מהחולצות של הצבא וישנה איתן בכיף ואני מצטערת שלא שמרתי על המדים הלבנים (והמהממים שלי!). הנה מדגם מייצג של המזכרות שלי:

אני קצת חולה ומעוכה במיטה, אז החלטתי לעבור על דברים ישנים שכתבתי לפני שנים.

לפעמים אני מתגעגעת לאיך שכתבתי פעם. הצורה הנקייה והכנה בה הצלחתי להעביר את חיי היום היום, החוויות, הרגשות, המחשבות והתהיות שלי למילים.

אני כבר לא מסוגלת לכתוב ככה יותר, וזה קצת עצוב, כי הכתיבה הייתה חלק כל כך משמעותי ממני. 

החיים שהיו לי, גם אם היו בהם ריקנות וכאב גדולים לפרקים, נראים הרבה יותר מעניינים וחיים מהשגרה שלי עכשיו- מטלות, מטלות, מטלות. גם סקס הופך להיות מטלה, כשנמצאים במסלול הזה של טיפולי פוריות.

ואולי פשוט ידעתי לכתוב טוב, ועם השנים המוזה שלי דהתה. ואולי ככה זה אצלי, ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב, ועכשיו טוב לי מדיי ואז אני לא כותבת כמעט כלום.

ונתקלתי בדברים שכתבתי עליך. אפשר לומר הרבה דברים על הקשר המוזר והלא ברור שלנו, אבל היה בו משהו מיוחד.

הכרנו בצבא, כשהייתי כמעט בת 19 ואתה היית בן 25. זה נראה לי אז כל כך מבוגר, והיום עוד חצי שנה אני בת 29 ובאופן כללי קולטת ש- 30 זה כבר לא גיל זקן עבורי.

היו כמה פעמים כאלו שכל פעם מחדש קצת חתכתי לך את הלב, בלי כוונה. כמו שחתכו לי את הלב בלי כוונה. 

אני לא רוצה להגיד ששברתי את הלב, כי אני לא באמת חושבת שהייתי כזו חשובה בחיים שלך, אבל אני מקווה שאתה עדיין שומר לי פינה חמה איפשהו.

אני חושבת שלא באמת היינו יכולים ביחד. אולי בעולם מקביל. אבל מה עושים כשבין שנינו עבר הרבה חשמל, וזה לא רק בקטע הפיזי. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה לפני משהו כמו שבע או שמונה שנים, כשהצעת לי להיפגש לקפה בת"א והלילה הזה נגמר כמו שהוא נגמר. כי תמיד כשאנחנו נפגשים החשמל הזה בינינו... גורם לנו להיכנס למיטה, למרות ששנינו לא תכננו ולא חשבנו על זה בכלל.

וזו הייתה הפעם האחרונה שכעסת עליי, שאני שוב גורמת לך לפתח רגשות. גם לי היו רגשות, אבל ידעתי, ידעתי שזה לא יעבוד. ואם אני לא טועה, היית כאן לחופשת מולדת ואח"כ חזרת לארה"ב ואיך בדיוק זה היה עובד.

וכל אחד הלך לדרך שלו ולמסלול שלו. אתה המשכת לדעת עליי כמעט את הכל, כי אני משתפת הכל בפייסבוק ואתה קצת פחות, והרבה פעמים תהיתי מה איתך ומה אתה עושה.

ומאז לא דיברנו הרבה, רק פעם ביובל שיחות קצרות של מה נשמע ומזל טוב בימי הולדת. פעם אחרונה שהתכתבנו הייתה מתישהו ביולי ודיברנו קצת על החיים ואמרת לי שאתה מקווה למצוא מישהי מיוחדת משלך. ואני מקווה שמצאת.

אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב את כל זה עכשיו. אבל פתאום הייתה לי תחושה כזו שאני חייבת לכתוב תכף ומייד.

תחושה שהרבה זמן לא הרגשתי.

אולי רציתי להגיד באיזה מקום - סליחה. סליחה שהתנהגתי כמו שהתנהגתי. כל הזמן חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון ואני אף פעם לא התכוונתי לפגוע באף אחד. אבל אלו החיים וכל זה. לפעמים אני נזכרת בך ובמה שהיה לנו, וזה דווקא מעלה לי חיוך. אולי ביקום מקביל או בזמן אחר זה היה עובד. ואולי אתה לא חושב עליי בכלל ואני סתם איזה מישהי מהעבר שלך, אבל כן מקווה שיש לך איזה פינה בשבילי, כמו שלי יש בשבילך.

רק רציתי לסגור מעגל.

(אני ממש מתלבטת אם לשלוח לו את זה)

ב-1 לנובמבר 2002, כתבתי את הפוסט הראשון שלי  . מאז עברו 1,176 פוסטים, 194,508 כניסות, 74 מנויים, אלפי תגובות,כמה שבועות בטבלת הפעילים, ארבע פעמים ב"המלצת העורכים", עשרות עיצובים, שלושה כינויים, מיליוני מילים ועשר שנות חיים.

לישראבלוג הגעתי כמעט במקרה. זה היה אתר קטנטן עם מעט מאוד אופציות. כל אפשרויות העריכה שיש עכשיו, האפשרות להפוך בלוג לבלוג פרטי, הצפייה בסטטיסטיקות- לא היו קיימות אז. הן היו קיימות למנויי פרו ששילמו 100 ש"ח לשנה. בגלל שהיה לי את המנוי הזה- איןלי פרסומות בצד הבלוג.

אבל בעיקר-ישראבלוג היה קהילה קטנה של כותבים. קצת קשה להסביר במילים את הקסם שהיה אז, שיריב חבוט ניהל את האתר, לפני טבלת הפעילים- או כמו שקראנו לזה אז –"טבלת המקובלים", לפני המלצות העורכים, לפני ההתמזגות עם נענע10, לפני שמישהו בכלל ידע מה זה בלוג.  היינו קהילה קטנה ותומכת.

ישראבלוג היווה את מקום המפלט שלי. "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב". וכתבתי הרבה ברגעים הרעים. מצאתי את המקום שלי להתפרק ולכתוב על הכל. על אהבה, על שברונות לב, על תקוות, על אכזבות, על חיי בית הספר, על הגיוס, על השחרור, על חתולים, על עצב, על שמחה, על משפחה, על הדיכאון, על האנורקסיה, על החתכים, על הקבלה ללימודים וגם על סיום התואר הראשון, על חברים, על מקומות עבודה, על מחשבות ותהיות ומסקנות והתבגרות. על כל רגעי השיא וכל רגעי השפל, על הרגעים החשובים בחיי. כתבתי פה בעיקר בתקופות ההרס העצמי, בלילות של בדידות ישבתי וכתבתי

מילים ודמעות שנזלו על המקלדת, מחפשת בלוגים לקרוא.

והיו, היו הרבה בלוגים שמצאתי בהם נחמה. בעיקר בלוגים של נערות מבולבלות ומתוסבכות. אולי זו סתם הייתה אפיזודה של גיל ההתבגרות. הרבה בלוגריות פתחו לי צוהר לעולמן, גרמו לילהתרגש ולבכות ביחד איתן. אני זוכרת את כל הבנות האלו שנכנסתי להן לחיים ותוהה מה איתן היום.

יש בחורות שאני מכירה אותן שנים. כמו למשל Madonna_Lily, שקראתי אצלה בבלוג הראשון כשהיא הייתה בת 17. היא תמיד הייתה עבורי מושא הערצה ודמות לחיקוי. אפילו למדנו את אותו תחום.היום היא פחות כותבת,  אבל מזל שיש פייסבוק. אני עוקבת אחריה כבר 10 שנים. ויש גם את סתיו (הבלוג שלה הוא פרטי) שאני קוראת אצלה מאז שהייתהנערה בת 16 בתלמה ילין והיום היא אישה מדהימה שחיה בניו-יורק. 

חלק כבר לא כותבות, אבל הן חברות שלי בפייסבו. כמו Diane (שאפילו פגשתי פעם בת"א!), ומאליס- שבוודאי זכורה לכל הותיקים כאן, והרמוניה שמיימית, שכותבת פה רק לפעמים. אחריהן אני לפחות עוקבת בדרך זו או אחרת. אבל יש כאלו שאבדו עקבותיהן מזמן. איב לייטס, איימי, ביטצ'י אנגל, אימורטל, חן – שאני לא זוכרת את הכינוי שלה, אבל פעם נפגשנו ברוק עצמאות חיפה, פרג'ייל, קים, פרג, פרנצ'סקה, זרובבלה- לפני שהיא הפכה להיות אליזרין. ואני יודעת שאני שוכחת עוד רבות וטובות. ואני תוהה מה איתן ואיפה הן עכשיו.

אני אפילו זוכרת את ה"אקווריום"- בלוג הרכילות של ישרא. 

וכמובן, יש את הבלוגים הקבועים שלי. הרשימה ארוכה מכדי לכתוב. חלקם גם עברו מהצד הוירטואלי לצד הפייסבוקי, ויש בזה משהו קצת מוזר. לראות שיש שם ופנים מאחורי כינוי ומילים.

כל כך הרבה אנשים שאני מלווה את חייהם וכל כך הרבה אנשים שמלווים אותי.

עשר שנים.

רוב חיי הבוגרים אני כאן. כותבת. קוראת. המקום הזה, האתר הזה, הכינוי שלי- הוא כבר חלק ממני ומהמהות שלי. לפעמים אני קוראת פוסטים ישנים שלי. אני בעיקר מובכת וצוחקת. מה, אני כתבתי את זה? בכאלו שטויות התעסקתי? דברים שנראו כל כך משמעותיים בגיל צעיר לפתע מאבדים מערכם. אבל אין פוסטים בטיוטה. זו אני. אלו הם חיי (כך קראו לבלוג בהתחלה). חיים שלמים נמצאים על גבי האתר הזה, חיים שלמים שמורכבים ממילים וסימני פיסוק.

אני כבר כותבת פחות וגם מספר התגובות הולך ופוחת. כמעט ואין פוסטים של כרוניקה. אני הרבה יותר מצנזרת, כי המקום הזה חשוף לכל כך הרבה אנשים שלא אמורים לקרוא כאן. אבל זה בסדר. זה עדיין מקום המפלט שלי, לציון אירועים חשובים יותר וחשובים פחות, להרהורים ולמחשבות ולפעמים לסתם עדכונים על החיים.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה. תודה לכל מי שקורא, תודה לכל מי שמגיב. תודה לכל מי שמלווה אותי, בין אם זה בתגובות ובין אם זה במיילים.

אל תפסיקו לכתוב, נתראה בחגיגות העשרים.

קיבוץ יגור

סבתא רבא, שחגגה 100 בט' באב האחרון, עלתה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה מיגוסלביה היישר לקיבוץ יגור. אפשר לומר שהיא מהאנשים שהקימו את המדינה הזו (אפילו הייתה חברה בה"הגנה"). בשביל סבתא, הקיבוץ ויותר מכך- ערכי הקיבוץ של פעם- זה הכל בחיים.

בתור ילדה לא רציתי ללכת לקייטנה בחופש הגדול. אז במקום לשתות שוקו ולאכול לחמניה ולהידחס בין ילדים זרים, הייתי נוסעת לסבא רבא ז"ל (הוא נפטר כשהייתי בת 12) ולסבתא רבא (עד 120!). אבא שלי היה מביא אותי בבוקר וישר היינו הולכים לחדר אוכל לארוחת בוקר. סבתא הייתה מעמיסה לי בצלחת ירקות, גבינות,  חביתה ולחם מטוגן. עד היום אני לחם מטוגן זה אחד המאכלים האהובים עליי. אף פעם לא אכלתי מספיק ותמיד הייתי רזה מדיי. אחרי שאכלנו סבתא הייתה לוקחת אותי לבריכה. הייתי ילדה עם דמיון מפותח (עד היום אני בן אדם עם דימיון מפותח) וידעתי להסתדר לבד. לפעמים הייתי בחברת ילדים אחרים, אבל לרוב אני הייתי שוחה בבריכה וסבתא הייתה משגיחה עליי מרחוק. מדיי פעם היא הייתה קוראת לי לצאת לשתות מים ולאכול סנדוויץ עם גבינה לבנה וזיתים שחורים.

לא תמיד היינו הולכות לבריכה. לפעמים היינו מבקרות במשק-חי ותמיד הייתי אוספת נוצות של הטווס. לפעמים סבתא הייתה לוקחת אותי לבקר במכבסה ומסבירה לי איפה מכבסים את הבגדים ואיפה מניחים את המקופלים ואיך יודעים למי שייך כל בגד. אני זוכרת שפעם ביקרנו בספריה ולקחתי ספר. והיו גם הביקורים בבית-קברות.כשאנשים שומעים שבתור ילדה קטנה לקחו אותי לבקר בבית קברות הם נרתעים. אבל אני לא זוכרת את זה בתור חוויה רעה או מפחידה. אולי בגלל זה אני לא מפחדת מבתי קברות, מאבל, משכול, מהלוויות (זה לא נעים וכואב, אבל אין בי את הפחד). סבתא לקחה אותי לקברים של אבא שלה ושל אח שלה ומספרת עליהם קצת. דאגנו להשקות את העציצים. היא גם הייתה לוקחת אותי לקבר של הבן שלה, אבל עליו לא ממש דיברנו. הוא היה רק תמונה.

בצהריים שוב היינו הולכות יחד עם סבא לחדר אוכל ואחרי הארוחה סבא וסבתא היו הולכים לנוח צהריים, ואני הייתי צופה בתוכניות טלוויזיה עד שאבא שלי היה בא לקחת אותי. לאחר כמה שנים גם אחותי האמצעית הצטרפה.

קיבוץ יגור תמיד מתקשר לי לחופש גדול.

ירושלים

את כל הילדים בכיתה לקחו תמיד לאילת ולחרמון, ורק אותנו לא. כשכל הילדים נסעו עם הוריהם לעשות בטן-גב במלון הכל-כלול, ההורים שלנו לקחו אותנו לירושלים מדיי שנה. אני זוכרת אינספור טיולים בעיר (אבל לא זוכרת מקומות מדוייקים), את הכותל, עיר דוד, מעלית הזמן, גן החיות התנ"כי, חוצות היוצר, ביקורים אצל המשפחה של אבא, מוזיאון ישראל.

אחר כך הייתה תקופה שלא נסענו, עברו ימי החופשות המשפחתיות.

אבל בצבא, כשהכרתי את האקס שלי שהיה במקור מירושלים ואחר כך עבר למודיעין, זכיתי להיות בירושלים פעמיים בחודש. גם בצבא היו טיולים לירושלים וזכיתי להיכנס למערות הכותל, שזו חוייה מדהימה, אבל זה לא אותו הדבר.

אני מתגעגעת מאוד לחופשות המשפחתיות. ירושלים מזכירה לי את המשפחה וזו עיר שאני מאוד אוהבת, אני חושבת שהייתי מסוגלת גם לגור בה. יש בה איזה קסם שאין בשום מקום אחר.

תל אביב

החיפאים מתחלקים לשניים: כאלו שמאוד אוהבים את תל-אביב וכאלו שהם חיפאים גאים ושום דבר לא משתווה לחיפה ותל- אביב היא עיר מגעילה שאין בה כלום. החבר שלי שייך לסוג השני. הוא שונא את תל-אביב. ואני, אני בכלל לא חיפאית במקור! בתל –אביב יש אווירה אחרת ויצא לי לבלות בה לא מעט בתור מבוגרת, אבל בתור ילדה אני ואמא היינו נוסעות אליה ברכבת. היינו מבקרות ב"בית התה של ויסוצקי"- אני  חושבת שהמקום עדיין קיים, אבל זו רק חנות עכשיו ולא בית קפה. היינו מזמינות תה פירות שנקרא "הגן של סבתא". היינו מזמינות כריך וולשי, שזה בעצם לחם מטוגן עם גבינה צהובה. בימי שלישי יש יריד אמנים ותמיד היינו מגיעות לדוכן של הבחור שהכין מיניאטורות מזכוכית. עד היום אמא שלי שומרת את המינאטורות שקנינו. תל אביב, מעבר לכך שהיא העיר בה אחותי האמצעית גרה בה כמעט שנה, מעבר לכך שהיא כל מה שאומרים עליה, היא תמיד בשבילי זמן איכות עם אמא.

החדר שלי

בחדר שלי גרתי מגיל 8 ועד כמעט גיל 25. הקירות שלו היו בצבע תכלת, סגול וקרם. העיצוב והרהיטים השתנו, אבל הוא תמיד היה החדר שלי. אירחתי חברות (וגם חברים), ישבתי עם האחיות שלי על המיטה, קראתי ספרים, שמעתי מוזיקה, שוחחתי בטלפון שעות, שכבתי במיטה עם המחשב הנייד והכנתי עבודות לאוניברסיטה. הוא היה מקום המפלט שלי, הפינה הקטנה שלי. וגם היום לפעמים מתחשק לי לחזור לבית של ההורים, להיכנס לחדר שלי ולסגור מאחוריי את הדלת.

ביוני 2006 הייתי חיילת צעירה ומניתי חמישה חודשים בצבא ההגנה לישראל. אני זוכרת שישבתי במשרד בחוסר מעש ושתיתי עם מיכל ומיכל קפה. לא הרבה אחרי זה, התחילו שמועות שנחטף חייל. אני זוכרת שהדלקנו את הטלוויזיה והסתכלנו בחדשות. הייתי אז תמימה והאמנתי שבטח תכף הצבא ייצא למבצע וישחרר אותו.

כמה שבועות אחרי זה, הודיעו שנחטפו עוד שני חיילי מילואים, אחד מהם גר בעיר שלי. בינתיים גם הספיקו להחזיר את הגופות שלהם ואני זוכרת שהייתי אז במשמרת ב"הוט" ואחד הלקוחות התרגז שנדפק לו הממיר. הוא אמר שלא היה לו אכפת, אבל דווקא עכשיו, ביום הזה, הוא רוצה לראות טלוויזיה. הודיתי בכנות שגם אני הייתי מעדיפה לשבת מול הטלווזיה, אבל אני עוברת מדיי כמה דקות מול הטלוויזיה במוקד ובאמת שאין מה לראות.

 עם חטיפת החיילים פחות או יותר הגיעו גם הקטיושות ואחותי הקטנה הייתה בלחץ והיסטריה שהקטיושות יגיעו גם לחיפה והקריות. אני זוכרת שזה היה יום שישי בערב וצחקתי עליה. אמרתי לה שאין מצב שהקטיושות יגיעו הנה.

כמה ימים אחרי זה הייתי בבסיס בעתלית והלכתי לקחת עיתון ושמעתי בומים מוזרים. הגעתי למשרד והילה הייתה שם, בוהה בחלון וניסינו להבין מה זה הרעש הזה. כמה דקות אחרי זה הבנו שאלו קטיושות והן הרבה יותר קרובות אלינו. ישבנו רוב היום מול הטלוויזיה וקלטנו שנפלו קטיושות גם בחיפה והרגו שמונה אנשים וגם בקריות. אני זוכרת שניסיתי להתקשר לאחותי וכל הקווים נפלו, אבל איכשהו המטכ"לי עבר והצלחתי להתקשר. היא הייתה בהיסטריה מוחלטת ואני ניסיתי להרגיע אותה. וככה התחילה מלחמת לבנון השנייה. למדנו לחיות עם רוטינת האזעקות, אפילו ברחנו מהבית לשבוע. נפלה אפילו קטיושה ליד הבית שלי. מהמשרד שלי הייתה התצפית הכי טובה לקטיושות שנופלות על חיפה ולתוך הים.

נגמה המלחמה. קיבלתי רב"ט, סמל ואות מלחמה. עשיתי אינספור שמירות. המפקדים שלי התחלפו. היו גם טיולים וימי כיף, שגרה משביזה ושגרה נעימה ומבורכת, ימים של לחץ וימים של אקשן. שיפצו את המשרד. הכרתי הרבה אנשים. הייתי בלוויה צבאית. החברים הטובים השתחררו. השתחררתי גם אני.

החלפתי ארבעה וחצי מקומות עבודה. ביום שישי תהייה המשמרת האחרונה במקום העבודה הנוכחי שלי ואני אתחיל באופן רשמי את מקום העבודה החמישי שלי כשגלעד שליט יהיה כבר בבית.

עשיתי פסיכומטרי פעמיים. עשיתי שנה מכינה. התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה ואני תכף מתחילה את השנה השלישית והאחרונה.

היה לי קשר רציני וארוך שנמשך שלוש שנים. בפעם הראשונה אני נפרדתי ממישהו. התחלתי עוד קשר רציני וכנראה גם האחרון. בין לבין הספקתי להתאהב, להתאכזב, להישבר לי הלב. לשבור את הלב לאחרים. לצאת לדייטים. התנשקתי עם עוד 18 אנשים.

החברים שלי גם הספיקו להשתחרר. חלקם כבר מסיימים את התואר. אנשים מהשכבה שלי עשו את הטיול הגדול בדרום אמריקה או המזרח הרחוק. שתי חברות טובות שלי מתחתנות בקרוב.

אחות אחת סיימה תיכון. התגייסה. עברה לעשות שירות לאומי. השתחררה. עברה לא מזמן לת"א.

אחות שנייה סיימה חטיבת ביניים, התחילה ללמוד בתיכון  וגם סיימה אותו. לא מזמן היא התגייסה.

כל אחת משתי הבנות דודות שלי ילדה שני ילדים.

לא טיילתי בחו"ל, אבל טיילתי בארץ. אני חולמת על טיול גדול באירופה או להסתפק באמסטרדם וברלין. עשיתי עוד קעקוע. קראתי מאות של ספרים. הרווחתי כסף וגם בזבזתי אותו. זרקתי המון בגדים. שיניתי כמה פעמים סגנון לבוש. החלפתי פעמיים מכשיר סלולרי. החלפתי כמה צבעים בשיער. השמנתי ורזיתי. שיניתי כמה וכמה פעמים את העיצוב של החדר. כתבתי מאות של פוסטים. קנו לי שני מחשבים ניידים. קיבלתי הרבה מתנות. הכרתי הרבה מאוד אנשים. חלקם כבר לא חלק מהחיים שלי יותר. החלפתי כמה פעמים את החוג החברתי שלי. חגגתי שישה ימי הולדת. השתכרתי למוות כמה וכמה פעמים. חגגתי בפאבים בחיפה, בקריות, בת"א ובירושלים. התחלתי ללמוד נהיגה. הייתה לי חתולה שהייתה כמו החיית מחמד שלי והיא הלכה לעולמה. יש עוד חתולים. אחד מהם נכנס לליבי באופן מיוחד. הייתי בהפגנה אחת. פתחתי פייסבוק.

שמחתי, בכיתי, צחקתי, התאכזבתי, התבאסתי, הייתי בדיכאון, הייתי בטיפול, הוחמאתי, החמאתי, התרגשתי, הייתי גאה בעצמי. עברתי כל כך הרבה חוויות. חלקן טובות וחלקן פחות. ובעיקר- התבגרתי והשתניתי.

אני לא אותה הבחורה שהייתי ביוני 2006.  בכל זאת, עברו חמש שנים וקצת.

כבר שנים שהתאריך 1 בספמטבר לא אומר עבורי שום דבר. והשנה זו השנה הראשונה שהתאריך הזה לא אומר שום דבר עבור ההורים שלי, אחותי הקטנה סיימה יב שנה שעברה.

אבל התאריך הזה כן גורם לי להיזכר בימי בית הספר.

לצד העצב של סיום החופש הגדול, תמיד הייתה את ההתרגשות הקטנה הזו של לחזור ללימודים.

ההתרגשות הייתה מתחילה בקניית הדברים לבית הספר: קלסרים, מחברות, עטים, טושים, עפרונות, עטיפות לספרים. אהבתי לשוטט בחנויות כלי הכתיבה עם ההורים שלי ולבחור את המוצרים הכי יפים ומעניינים. עד היום יש לי מעיין פטיש לכלי כתיבה.

ביסודי ובחטיבת הביניים הייתה תוכנית השאלת ספרים, ותמיד כמה ימים לפני סוף החופש הייתי הולכת עם אבא שלי לקחת את הספרים לשנה הבאה. בבית הייתי מסתכלת ועוברת עליהם, בעיקר על הספרים של לימודי הספרות- הייתי ממש יושבת וקוראת אותם. וכמובן, טקס עטיפות הספרים. אמא שלי הייתה עוטפת לי את הספרים ואחרי שגדלתי גם אני התחלתי לעטוף אותם.

בתחילת כל שנה הייתי מקווה שהדברים ייראו אחרת. שיהיו לי הרבה חברים, שיהיה לי כיף והייתי מבטיחה שאשקיע כמו שצריך בלימודים.

את היום הראשון של כיתה א' אני זוכרת במעומעם. אמא שלי מאוד התרגשה וליוותה אותי לכיתה א'. אני זוכרת שהיה טקס בבית ספר, וילדים מכיתה ו' הובילו אותנו ברחבי המגרש. למורה שלי קראו בת שבע והיינו פותחים את היום בשירה. הייתי טובה מאוד בכתיבה וקריאה וקצת פחות בחשבון. מהר מאוד הפסקתי לכתוב בלי ניקוד. הייתי היחידה בכיתה שכתבה בלי ניקוד וגם בלי שגיאות כתיב.

היום הראשון של כיתה ג' היה טראומתי. עברתי שני משברים במעט מאוד זמן: גם עברנו דירה חדשה וגם כיתה חדשה. עשו שינויים ושיפוצים בבית הספר והוסיפו לו את החטיבה הצעירה. (כלומר גן חובה ביחד עם כיתה א'). אני לא יודעת למה, אבל החליטו לערבב את השכבה שלנו וליצור כיתות חדשות. וכך, הגעתי לכיתה חדשה, הכיתה שלמדתי בה עד סוף היסודי. אני זוכרת שבכיתי, כי הכל היה שונה וחדש: הילדים בכיתה, המורה (אפילו שהיא הייתה מחנכת נהדרת), המבנה עצמו של בית הספר, גם הדרך הבייתה הייתה שונה. שנאתי מאוד שינויים. כל התלמידים גרו באזור מסויים ואני גרתי באזור אחר. הייתי הולכת לבד הבייתה. הכיתה התחלקה למקובלים וחנונים- ואני הייתי ב"חנונים". זה לא שהייתי משקיענית במיוחד בלימודים, פשוט הייתי ילדה מאוד מאוד שקטה וביישנית. החברה הכי טובה שלי דאז ואני התרחקנו. כבר לא יכולתי לבוא אליה לבד, הייתי צריכה שמישהו ייקח אותי והיא הייתה צריכה שמישהו ייקח אותה. היא כבר הייתה הולכת הבייתה עם בנות אחרות, שגרו לידה. אני גם זוכרת שכבר הפסקתי להכין שיעורי בית וזכיתי לכמה הערות ביומן. היום אני מבינה שכנראה הייתי במצוקה שאף אחד לא ממש שם אליה לב.

לא אהבתי את היסודי. היו תקופות שלא היו לי חברות בכלל. המקובלים היו עושים מסיבות כיתה ומפגשים, שאליהם לא הוזמנתי, למרות שידעתי שהם קיימים. הם ניסו להסתיר אותם, אבל כבר מגיל קטן התבררה לי העובדה שכל מה שמנסים להסתיר ממני- אני תמיד מגלה. הייתי תמיד לבד, בצד. זה לא שעשו עליי איזשהו חרם- פשוט כמעט אף אחד לא ממש התעניין בי. הייתי בורחת לספרים. בכל התעודות שלי (שמרתי את כל התעודות שלי- מהיסודי ועד התיכון) כתוב כמה אני טובה בהבנת הקריאה וצריכה לתרגל בחשבון.

היום הראשון של כיתה ז' היה במקום חדש- בחטיבת הביניים. כמה ימים לפני פתיחת הלימודים היה מפגש היכרות עם המורה. אני זוכרת שבחרתי מראש מה ללבוש, עד לרמת התחתונים. בחטיבה מצבי החברתי היה כבר יותר טוב. זאת אומרת, עדיין לא הייתי ב"מקובלים", אבל הייתי פחות מנודה. אני זוכרת עד כמה היה חשוב המראה החיצוני ואיך ביום שישי כשהיה אפשר לבוא בלי תלבושת- כל הבנות השקיעו במיטב מחלצותיהם. גם בטיולים השנתיים, הבנות היו מביאות את בגדי הנשף שלהן. אני חושבת שסה"כ כן היה לי יחסית טוב בחטיבת הביניים.

ואחר כך- התיכון. מי שקורא ותיק שלי בוודאי זוכר ויודע איך היה התיכון. התיכון שלנו היה מפעל לציונים. היינו 400 תלמידים בשכבה.  אין יחס אישי ואין אכפתיות. לא הכרתי לפחות חצי שכבה. מה שמעניין, שחלק מהאנשים שלמדו איתי מוסיפים אותי לפייסבוק. מעניין, לא החלפתם איתי מילה, לא חשבתי שאתם מכירים אותי בכלל. היו לי חברים, התחלתי לצאת בימי שישי וחופשים. לצערי, החברים שלי היו מה"גוש השני"- השכבה שלנו הייתה מחולקת לשתיים, לפי המגמות. ככה שרוב החברים שלי לא למדו איתי בכלל ולא יצאנו יחד לטיולים שנתיים. אני למדתי במגמת ביוטכנולוגיה (איזו טעות!) ודיי שנאתי את האנשים שאיתי במגמה ובכיתה. היו כמה בנות שהיו חברות שלי, אבל... את הרוב לא ממש סבלתי.

אני זוכרת שביסודי ראיתי "עניין של זמן" והשחקנים נראו לי כל כך בוגרים ומגניבים, חשבתי שככה ייראה התיכון שלי.

את התיכון העברתי בהרבה הפרעות אכילה, דיכאונות, חתכים, בכי וייאוש. מיותר לציין שלא ממש היה לי טוב.

12 שנות לימוד. אלו לא היו 12 שנים יפות וטובות. נכון, יש לי זכרונות טובים וחוויות יפות מימי בית הספר, אבל... החוויה הכללית הייתה לא משהו בכלל. קצת עצוב לי, אבל אני מניחה שזה חישל אותי והפך אותי לבחורה שאני היום.

מאחלת לכל התלמידים בהצלחה בשנת הלימודים הקרובה.

שירים תמיד מזכירים לי דברים. הם תמיד מזכירים לי תקופות בחיים, אנשים, רגעים. שמתי לב שמאוד קשה לי להגדיר איזו מוזיקה אני אוהבת, כי מתחברת יותר לשיר ולא ללהקה או זמר מסויימים. כמובן שיש להקות ו/או זמרים שיש להם יותר שירים אהובים, אבל אני אוהבת הרבה מאוד שירים מסגנונות שונים זה מזה לחלוטין.

אני לא איזו מוזיקאית גדולה או מבינה יותר מדיי במוזיקה או "מוזיקה איכותית" (בשביל זה יש אחותי, היא מוזיקאית מוכשרת) אבל מוזיקה תמיד עשתה לי טוב ותמיד הייתה חלק מהחיים שלי והטעם המוזיקלי שלי השתנה דיי הרבה במהלך השנים. כשהייתי בכיתה ז' הייתי מאזינה בלילות ל"רדיו- חיפה". היו משדרים שירים עכשיווים והייתה תוכנית שהיה אפשר לבקש שיר והיו משדרים את זה. הייתי יושבת לילות שלמים מאזינה לרדיו בווקמן שלי. בכלל, הרבה לילות גם בהמשך העברתי כשאני מאזינה מוזיקה.

אני חושבת שהייתי מבין האחרונים שישבו ליד הרדיו והקליטו שירים מהרדיו לתוך קלטת. היו לי עשרות קלטות והייתי מקשיבה לרדיו ומנסה "לצוד" שירים.

בערך בכיתה ט' ההורים שלי חיברו את המחשב לאינטרנט ואז גם גיליתי את תוכנת "קאזה". הייתי מורידה עשרות שירים, אבל רק כעבור שנה בערך שדרגנו את המחשב עם צורב. וכך, במקום קלטות, הייתי מכינה לעצמי ערימות על גבי ערימות של דיסקים. היו לי כמה קייסים. לטיולים שנתיים הייתי סוחבת את הדיסקמן וקייס עם כמה דיסקים. היום, שלכולם יש נגני מוזיקה או אייפודים, אני לא יכולה להשוות. זה היה מאוד מסורבל ולא הייתי יכולה להסתובב עם דיסקמן ברחוב.

מהילדות שלי אני זוכרת כמובן את מיטב הקלאסיקה של שנות ה-90. אבל בעיקר אהבתי להקות בנים. פייב, בקסטריט בויז, ווסטלייף (ואפילו את היי-פייב. כשהיה את "האח הגדול" וי.איי.פי הייתי בעד אמיר פיי גוטמן כי זכרתי לו חסד נעורים). וכמובן, הערצתי את הספייס גירלז. אחרי שראיתי את הסרט שהן עשו דיימנתי איך גם לי יש להקת בנות ואוטובוס מגניב והדבר שרציתי מכל הן נעלי פלטפורמה בצבעים של דגל אנגליה.

Baby one more time של בריטני ספירס תמיד יזכיר לי את הטיול השנתי של כיתה ו'. השמיעו את השיר הזה באוטובוס, והמדריכה התחילה לשיר ולרקוד לפי הקליפ. אני לא זוכרת למה היא עשתה את זה, ואיך זה היה... אבל אני זוכרת את הרעיון. בכלל, פעם מאוד אהבתי את בריטני ספירס. הפרק מחווה שעשו לה ב"גלי" היה ממש כייפי ומהנה.

If you had my love של ג'ניפר לופז תמיד יזכיר טיול בת המצווה שלי, בצרפת, הולנד ואנגליה. הוא בדיוק יצא אז וחרך את מסכי האמ.טי.ו.

היום שמעתי ברדיו את genie in a bottle של כריסטינה אגילרה. הרבה מאוד זמן שלא שמעתי את השיר הזה ואיכשהו היה לי פלאשבק לעצמי, בכיתה ז'. יכולתי ממש לראות את עצמי, קוראת את העיתון "ראש 1" בכזו אדיקות, כאילו זו התורה שלי. נדמה כאילו אני ממש חווה את תחילת גיל ההתבגרות שוב, עם כל הבעיות של אז. עם הניסיון להבין מי ומה אני, עם הרצון הזה של להיות כמו כולם, של להשתלב. אני ממש יכולה להיזכר בימי החטיבה, להעלות בראשי אירועים וזיכרונות וחוויות. בכלל, בימי החטיבה הייתי נסיכת פופ, שמעתי את מוזיקת הפופ הפופלארית באותה תקופה. יש שירים שאני נהנית לשמוע עד היום.

(היה אחד האהובים עליי. אולי בזכות הקליפ הזה יש לי חיבה יתרה ללז'רי סקסי במיוחד)

Complicated  של אבריל לאווין ו- in the end של לינקין פארק יזכירו לי תמיד את סוף כיתה ט' ותחילת התיכון.

בתיכון שמעתי הרבה מאוד להקות ושירים וסגנונות, אבל בעיקר אהבתי את נירוונה, פרל ג'ם, ק'יס צ'ויס.

Black של פרל ג'ם תמיד יעשה לי צביטה בלב.

הייתה גם מוזיקה ישראלית כמובן כמו אביב גפן, כנסיית השכל, מופע הארנבות של ד"ר קספר, איפה הילד ובטח עוד להקות שאני שוכחת.

אבל הכי- הכי, הפסקול של חיי, היו היהודים ובעיקר האלבום "מציאות נפרדת". אני חושבת שזה האלבום היחיד שבאמת הייתי מסוגלת לשמוע אותו שוב ושוב, וגם ברצף.

השירים ששמעתי בתיכון תמיד יזכירו לי תקופה בטעם חמוץ- מתוק- מריר. תמיד יזכירו לי את תהומות הדיכאון, הייאוש, המחלה.

וכמובן, iris. השיר שלי. אני חושבת שזה השיר שאותו העליתי הכי פעמים לבלוג שלי. השיר ששמעתי הכי הרבה פעמים, השיר שאיתו בכיתי. המילים שלו תמיד יחדרו לי ללב וירעידו את כל נימי נפשי. הסולו של הגיטרות תמיד יעשה בי משהו. אני תמיד אזכור את המשפט when everything feel like the movies, yeah you bleed just to know you'r alive.

(לצערי אין אפשרות להעלות את הקליפ הרשמי)

מה אני זוכרת מהצבא? את השיר don't bother של שאקירה, שהיה הצלצול של השעון המעורר של הבחורה הכי מעצבנת באוהל בטירונות. את השיר "קיץ" של איה כורם שיצא בדיוק כשהתגייסתי. "אל תדאג" של בית הבובות. הייתי שומעת גלגל"צ במשרד, כך שכל שיר שגלגל"צ טחנו בתקופת שירותי הצבאי יכול להיצרב לי במוח, אבל איכשהו כשאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בעצמי לובשת את המדים של חיל הים, יושבת במשרד- אני עדיין זוכרת את המשרד לפרטי פרטים ומתעסקת בענייני היום- יום וקוראת ספר. אני עדיין זוכרת הרבה מאוד דברים מהצבא, אני יכולה לשחזר ולראות את עצמי מאותה התקופה בהרבה מאוד בהירות. אולי זה בגלל המילים שלו: "אל תחשוב לא הכל שחור, יכול להיות טוב... אל תדאג גם אתה תקבל פרח, גם באופק שלך יש ספינה". הוא בעיקר יזכיר לי חברה טובה וקרובה מתקופת הצבא, ג'ינג'ית הורסת שעד היום אני שומרת את המחזיק מפתחות שהיא עשתה לי כשהיא השתחררה- מצד אחד תמונת נוף של הבסיס ובצד השני תמונה של שתינו. היא מאוד אהבה את "בית הבובות" ושרה לי את השיר את הזה פעם כשהוא הושמע ברדיו כשהייתי עצובה. היא חיפאית, ואני מקווה שאראה אותה שוב יום אחד. בסוף מצאתי אותה בפייסבוק לאחר חיפושים רבים, אבל זה מוזר לי להוסיף אותה פתאום.

"מבול" ו"עיניים זרות" של רונה קינן תמיד יזכירו לי אהבות נשכחות, דברים שנגמרו ואינם. אולי זה מפתיע, אבל  אין שירים שמזכירים לי בחורים ספציפיים. אולי טוב שכך.

אני בטוחה שיש שירים ששכחתי. הזיכרון הוא לא מה שהיה.

Plug in baby  של מיוז יזכיר לי את הגשם. היום הלכתי בערב ברחוב הריק ושמעתי את השיר הזה כשהתחיל לרדת גשם. נעמדתי עם הידיים פרושות לצדדים והרמתי את הראש למעלה ועצמתי עיניים.

אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות בקיבוץ, אני יותר מדיי עירונית. אך חלקים רבים של ילדותי העברתי בקיבוץ.

וסבא רבא ז"ל וסבתא רבא גרו בקיבוץ מהרגע שעלו לארץ. סבא וסבתא שלי גם הם נולדו וגדלו באותו הקיבוץ ועזבו אותו כשאמא שלי הייתה בת ארבע.

בחופש הגדול בימי בית ספר היסודי סירבתי ללכת לקייטנות, במקום זה הייתי נוסעת אל סבא וסבתא רבא, לקיבוץ.

אבא שלי היה מביא אותי מוקדם בבוקר.

סבא וסבתא היו לוקחים אותי לחדר אוכל לארוחת בוקר. אני זוכרת שסבתא הייתה מעמיסה לי על הצלחת: חביתה, לחם מטוגן, ירקות, גבינה, לחם. אני לא יודעת עד כמה אנינת טעם הייתי, אבל אהבתי את הארוחת בוקר הזו.

אחרי החדר אוכל, אני וסבתא היינו הולכות לבריכה. או יותר נכון, נוסעות בקלנועית של סבתא.

עשיתי גם כמה שיעורי שחייה, אבל רוב הזמן שחיתי לבדי. הייתי ילדה שידעה להסתדר לבד, בלי חברת ילדים וידעתי להעסיק את עצמי.

סבתא הייתה יושבת על הדשא וצופה בי ומדיי פעם הייתה קוראת לי לאכול סנדוויץ' עם גבינה וזיתים.

בצהריים היינו הולכות שוב לאכול בחדר אוכל עם סבא ואחרי הארוחה סבא וסבתא היו הולכים לישון ואני ישבתי וראיתי טלוויזיה.

אחה"צ אבא שלי היה לוקח אותי הביתה.

לפעמים היינו עושות דברים אחרים. היו פעמים שסבתא לקחה אותי למשק חי. אהבתי להסתכל על החיות ואספתי נוצות. אני זוכרת שמאוד ציפיתי לרגע שהטווס יפרוס את הזנב שלו ואולי אוכל לאסוף נוצה של טווס.

אני זוכרת גם פעמים שבהן הלכנו לכלבו של הקיבוץ שתמיד נראה לי מסעיר ומעניין ולפעמים סבתא הייתה קונה לי צעצועים קטנים. פעם או פעמיים ביקרנו בספריה של הקיבוץ ואפילו השאלתי משם כמה ספרים.

סבתא גם לקחה אותי למכבסה של הקיבוץ (לאחר שסיימה לעבוד כגננת היא עבדה במכבסה). היא הראתה לי את מכונות הכביסה, איך מסדרים את כל הכביסה ביחד ואיך שמים את הכביסה הנקייה בתאים של החברים. אני חושבת שאפילו עזרתי לה כמה פעמים. גם המכבסה נראתה לי מיוחדת.

פעם בשבועיים בערך, סבתא לקחה אותי לבית קברות של הקיבוץ. לאנשים זה נשמע מאוד מוזר וקצת מזעזע שלוקחים ילדה קטנה לבית קברות, אבל לי זה נראה הכי טבעי ורגיל. סבתא הראתה לי את הקברים של הבן שלה, של אבא שלה ושל אח שלה ואת הקברים של ההורים של סבא. סבתא תמיד דאגה להשקות את העציצים ולדאוג שהקברים יהיו מטופחים. היא הייתה מספרת לי על אלו שאינם.

לסבא היה מאוד חשוב שיהיה לי כתב יפה, אז הייתי מתאמנת ביחד איתו בכתיבה.

חוץ מלבקר בקיבוץ היו ספרים שאהבתי לקרוא, שהעלילה שלהם מתרחשת בקיבוץ. שניהם היו של יונה טפר. לאחד קראו "בקבוק הבושם של אמא" ואני לא זוכרת את שמו של השני. אני זוכרת שהסיפור היה על ילד שסבא שלו עובר אירוע מוחי. בעיקר אהבתי את "בקבוק הבושם של אמא" והייתי מדמיינת איך גם אני גרה בקיבוץ.

סבתא עדיין גרה בקיבוץ והיא הייתה מאוד רוצה שאנחנו נגור שם גם. היא עדיין חיה לפי הערכים של פעם: לעבוד קשה והקיבוץ הוא מעל הכל. אני לא חושבת שאי פעם אעבור לקיבוץ, אבל יש לי הרבה זיכרונות ילדות טובים ונעימים.

לכבוד הנושא החם פתחתי את האלבומים הישנים שלי, אלו שלא פתחתי מזמן.

אני ואחותי הסתכלנו בתמונות, העלנו זיכרונות, צחקנו.

לילדים שלנו לא יהיו אלבומים ישנים. הכל יהיה דיגיטלי, ובפייסבוק.

קוראיי הוותיקים יותר, בוודאי זוכרים את האקס המיתולוגי שלי.

נו, אותו אחד שהיה החבר הראשון שלי בגיל 15, שכל שלוש השנים של התיכון חפרתי עליו שוב ושוב ובזבזתי עליו הרבה זמן, אנרגיה, מילים ופוסטים.

אותו בחור, הוא חלק בלתי נפרד מקבוצת החברים שלי. החברים שלי הם גם החברים שלו, אבל בארבע השנים האחרונות יצא לי לראות אותו פעם בחצי שנה פחות או יותר.

לפני בערך חודש, דיברנו בפייסבוק והוא הציע שניפגש אחרי הרבה מאוד זמן שלא התראינו.

אני, באמת, בשיא התמימות שלי, הסכמתי לבוא אליו הבייתה. ואכן, באתי, שתינו קפה, העלינו זכרונות, ואז הוא נישק אותי. אני מודה בהתחלה כן שיתפתי פעולה, מכורח ההרגל ואולי גם הייתי זקוקה לניחומים.

אך תוך כדי עברה בי המחשבה "האממ זה לא כזה כיף לי. למעשה, זה לא מאוד נעים לי." ואז חשבתי על כמה אקסים וסתם בחורים שהייתי מאוד שמחה להתנשק איתם. הסיבה היא שאני לא מרגישה אליו כלום. גם לא ממש משיכה.

מה שהיה בעבר, נשאר בעבר מבחינתי.

זה נפסק והלכתי הביתה.

מאוחר יותר דיברנו על זה בערב. אני אמרתי לו שהיה מה שהיה, היה נחמד והכל, אבל אני לא מעוניינת בשום המשך. הוא לא הסכים לקבל את זה. לא הפסיק להציק לי שאני אבוא אליו שוב ומתי נפגשים ואז מה אם הקשר הזוגי נגמר אפשר להמשיך בקשר מיני בלה בלה בלה. אין לי בעיה עם יזיזות, עם סקס, אבל אני לא רוצה איתו!

הסברתי לו בצורה מאוד יפה ובוגרת שזה לא מתאים לי.

אבל לא! הוא לא אמר נואש!

לא הפסקתי לקבל ממנו הודעות של "בואי ניפגש, תבואי אליי, אני מתגעגע, את מתגעגעת?" כולל לסלולרי.

אמרתי שזה לא מתאים, שאני עסוקה, ושאני ל-א מתגעגעת.

אחרי שבועיים, הייתה מסיבת הפתעה לגיא. והפלא ופלא! עם מר האקס המיתולוגי בא? עם חברתו!

הוא אמר שהם ביחד שבועיים, היא אמרה שהם כמה חודשים ביחד. מקסים, איך לא חשבו לאמת גרסאות?

בכל מקרה, אני לא הופתעתי, זה ממש לא הפתיע לא אותי ולא אף אחד אחר.

בכל מקרה, חשבתי שזה תם ונשלם העניין הזה, ונוכל להיפגש כמו תמיד פעם בחצי שנה ולומר אחד לשני שלום שלום.

טעיתי.

באותו השבוע, גיא חגג גם בפאב. המיתולוגי התיישב לידי באיזה שלב, ולא הפסיק לשאול האם אני מתגעגעת אליו ו"אני מתגעגע אלייך!" אמרתי לו "יש לך חברה, זה לא רלוונטי". הוא אמר "אבל אם לא הייתה? תתעלמי מהחברה שלי".  וקצת שלח ידיים, אמרתי לו שהיא כן קיימת, וניסיתי לזוז לכיוון מור.

ניסיתי להתעלם ממנו ומהודעות שהוא שלח לי בפייסבוק, אבל בפעם אחת עניתי ודיברנו כאילו שום דבר לא קורה. ואז הוא שאל אם אני יכולה לעזור לו ללמוד מילים לפסיכומטרי. אמרתי לו שאני ממש עסוקה, כי אני לומדת כל יום וגם עובדת מדיי פעם. אז הוא הציע שניפגש בסופ"ש, כי בטוח בסופ"ש יש לי זמן פנוי. אמרתי לו שלא, שיש ליד דברים לעשות. הוא אמר שהוא יכול להיות בעדיפות השלישית או הרביעית שלי. חה! גיחכתי לעצמי, אתה בעדיפות המאה אם כבר. אני מעדיפה לקחת את חוברות הפסיכומטרי שלו ולהתחיל לפתור משם תרגילים. אני מעדיפה לעשות הרבה מאוד מאוד דברים אחרים. אומנם לעיתים זה נראה כאילו אני יושבת ונמרחת במיטה, אבל כשאני לא צריכה להתעסק בלימודים אני מעדיפה לשבת ולבהות בפייסבוק מאשר להיות איתו. בכל מקרה, הוא אמר משהו כמו "אם היית רוצה, אז היה לך זמן". לא עניתי. למה לעזאזל הוא לא מבין רמזים?

לפני שבוע, ביום שבת בחמש בבוקר, אני מקבלת שיחת טלפון. מי על הקו? החבר האחרון שהיה לי בקיץ. הוא היה מופתע שאמרתי לו שאני ישנה (זה מה שאנשים עושים בדרך כלל בשעות האלו, ישנים) והיה קצת שתוי והיה ברחוב שלי ונורא רצה לראות אותי. אמרתי לו שאני במיטה ולא מתכוונת לקום ממנה. אבל אנחנו נסלח לו, כי הוא בחור טוב סה"כ. בכל מקרה, אחרי שאני מסיימת איתו את השיחה, אני רואה שקיבלתי סמס. ממי? מהמיתולוגי כמובן – "את בכלל יודעת כמה אני מתגעגע אלייך?"

התיישבתי במיטה, ואמרתי לעצמי "סעמק, השעה חמש בבוקר! מה זו המתקפת אקסים הזו?"

הדברים האלו קורים רק לי!

כמובן שהתעלמתי ממנו ומההודעה הזו.

ביום חמישי, שוב לא היה לי כוח להתעלם, ועניתי לו להודעה בפייסבוק. הוא רצה שניפגש, ואמרתי לו שאני לא רוצה. הוא אמר שאני רעה, ולמה אני מתעלמת ממנו כשהוא מנסה למצוא חן בעיניי. אמרתי לו שאני לא צריכה למצוא חן בעיניו, ושיש לו חברה שהוא צריך למצוא חן בעיניה, ואם הוא לא מכבד אותי שלפחות יכבד אותה. הוא אמר משהו על זה שלא קשור לחברה שלו. ואז אמרתי לו שזה כן קשור, וההודעת סמס שלו הייתה מאוד לא במקום, והוא לא אמור לשלוח הודעות כאלו למישהי אחרת כשיש לו חברה.

ואז הוא לא ענה, וחשבתי שסופית זה נגמר.

אתמול הייתי אצל רועי. הוא הזמין חברים אליו הביתה כדי שנראה ביחד את ה"אביר האפל" (סליחה שאני סוטה מהנושא, אבל זה סרט מעולה! הית' לדג'ר ממש אלוהי! כמה חבל שהוא מת).

בקיצור, המיתולוגי היה שם. אני ניסיתי להתעלם ולהתחמק בכל צורה אפשרית. הוא בא לשבת לידי על הספה – אז זזתי לספה השנייה ליד רועי. הוא ראה שלא נוח לי לשבת שם, אז הוא התחיל להגיד לדרור שישב לידו שיקום ויפנה לי את המקום. לחרדתי דרור שיתף איתו פעולה. אני אמרתי לו שאני לא רוצה ושאני מסתדרת. הוא ביקש שוב ושוב ושוב, וכל פעם אמרתי לו שלא. הוא אפילו הושיט את היד שלו לכיווני, כדי שאתפוס אותה ואצעד איתו לעבר הספה, או השקיעה או וואטאבר. אני לא הגבתי והתרכזתי בסרט והיד שלו הייתה עדיין באוויר לכמה דקות.

שסיימנו לראות את הסרט, הוא לא הפסיק להציע לי שהוא יקפיץ אותי הביתה. אני מעדיפה ללכת לבד, ברגל, בחושך ולפחד מאנסים פוטנציאלים מאשר להיות איתו לבד במכונית. למזלי רועי הבין לליבי ונזכר שאני צריכה לספר לו משהו, והציע שהוא ייקח אותי הביתה.

המיתולוגי גם אמר לי משהו כמו "את ממש רעה, את מתעלמת ממני." לא היה לי מה להגיד על זה, כי אני מצפה שהוא יבין את הרמז.

רועי הסכים איתי שזה היה מוגזם ולא במקום.

מור בכלל באטרף ממנו ואומרת שפעם הבאה היא פשוט תגיד לו. היא אמרה שזה לא מפתיע אותה, ושהוא כמו תמנון. הוא שולח את הזרועות שלו לכל כיוון ומה שהוא תופס תופס.

כל בנאדם שיודע על זה – מסכים איתי.

אני פשוט לא מבינה.

נכון, זה יכול להתפרש כל המעשים האלו של אתמול כסתם נחמדות. יכולתי לשבת לידו והוא לא היה עושה כלום. הוא יכל להסיע אותי והוא לא היה מניח עליי אצבע. אבל אני יודעת שהוא כן. אני לא מאמינה לשום דבר שהוא עושה, ואני יודעת שיש מאחורי זה מניעים נסתרים וזה מהיכרות של שבע שנים. קוראי הוותיקים בוודאי זוכרים כל מיני דברים שהוא עשה. אולי כן הייתי צריכה לשבת לידו וכן לחכות שהוא יעשה משהו,כדי שיהיה לי קייס מובהק לכך שהוא חרמן ואני לא רוצה אותו ואוכל לצווח עליו לעיני כולם.

הדבר המעצבן הוא שהוא חלק מהקבוצת חברים שלי. אני צריכה לעמוד במצב כל כך מעצבן ולא נעים.

אני לא מבינה את הקטע שלו, פשוט לא.

דיי! תבין את הרמז!

אכפת לו רק מזה שהוא חרמן.

לא ממני, לא מהחברה שלו, לא מהחברים שלנו שצריכים להיות באמצע.

אולי הוא בשוק שאני ל-א הסמרטוט שלו יותר, כפי שהייתי בעבר.

הוא פשוט עושה מעצמו ד"ר לענייני נשים, כאילו הוא סופר מומחה לבחורות וחושב שהשיטה הזו תעבוד לו.

מה אני אמורה לעשות עכשיו? להמשיך להתעלם? לא לבוא למפגשים עם חברים? לדבר עם חברה שלו?

למה, למה רק דפוקים נדבקים אליי?!

עדכון!!!!

מתוך שיחה בפייסבוק:

הייתי בחברת אנשים חדשים וטובים בהופעה של היהודים, והתפרעתי כמו שאני אוהבת לעשות בהופעות, והרגשתי כל כך נוסטלגיה, כמו בגיל 16.

וכשחזרתי הבייתה מלאת עייפות ונשיקות עמדתי במקלחת והרגשתי איך כל הבטן שלי מלאה בפרפרים, ולפני שנרדמתי היה לי חיוך מטופש על הפנים.

לפני כמה שבתות דיברנו על זיכרונות ילדות.

בעיקר נזכרתי בתקופה שהייתי ילדה, בגיל בית ספר יסודי, ואף פעם לא הלכתי לקייטנה. כבר מגיל קטן המחשבה על הרבה ילדים שאני לא מכירה שאאלץ לבלות איתם עשתה לי צמרמורת. כן, כבר מקטנות לא אהבתי מקומות ואנשים זרים. אז במקום, בכל חופש גדול הייתי נוסעת לסבא (ז"ל) וסבתא של אמא שלי.

הם גרו בקיבוץ, ובתור ילדה קטנה קיבוץ נראה לי גן עדן וכמקום קסום מאוד. האמת שגם להם, מאז שהם עלו לארץ אי שם בשנות ה-20 או ה-30 הם גרו בקיבוץ, עד שסבא נפטר, וסבתא עד היום חושבת שזה המקום היחיד ששווה לגור ולחיות בו.

כל בוקר אבא שלי היה לוקח אותי אליהם, ודבר ראשון היינו הולכים לחדר אוכל לאכול ארוחת בוקר. סבתא הייתה מעמיסה לי בצלחת: חביתה, לחם מטוגן, ירקות, גבינות ועוד לחם. לסבתא יש שגעון לאוכל, בעיניה ילד בריא זה ילד שמן, ואני הייתי רזונת וקצת בררנית (כך גם אחיותיי הקטנות), נראה לי שסבתא לקחה על עצמה משימה: לגרום לי להשמין, ובאמת נראה לי שבסוף כל קיץ היו עליי כמה קילו יותר.

תמיד אחרי הארוחה אני וסבתא היינו נוסעות לבריכה.האמת שהייתה תקופה שגם למדתי לשחות, ואני זוכרת שהייתי נורא, נורא פחדנית. אני הייתי מבלה בבריכה ושוחה להנאתי. היו פעמים שפגשתי ילדים אחרים לשחק איתם, אבל הסתדרתי לבד. אני חושבת שבגלל זה אני יודעת לשעשע את עצמי, ללא חברת בני אדם. זה לא שאני לא נהנית שיש איתי אנשים, אבל אני יודעת טוב מאוד ודיי אוהבת להיות עם עצמי.

תמיד באיזה שלב סבתא הייתה קוראת לי לבוא ולאכול (שוב) סנדוויץ מלחם עם גבינה לבנה וזיתים.

בצהריים היינו אוכלות בחדר אוכל עם סבא, ולפעמים היינו יושבים ב"חדר" (בקיבוץ אין בתים/דירות, יש חדרים!) ואוכלים.

בצהריים אני הייתי צופה בטלוויזיה שכסבא וסבתא הלכו לישון, עד ארבע בערך, שאז אבא שלי היה לוקח אותי הביתה.

לפעמים קצת השתנה הסדר של הבילויים. לפעמים הלכנו למשק חי לראות את החיות, להאכיל וללטף. פעם בכמה זמן הלכנו לבית קברות. כן, זה נראה מוזר לאנשים שהם שומעים שלקחו ילדה לבקר בבית קברות, אבל לסבתא זה לא נראה מוזר- היא אם שכולה, ומלבד זאת, יותר מדי אנשים יקרים לליבה נפטרו בטרם עת (קראתי באיזה ספר- מה זה "בטרם עת?", הרי מי יודע מתי הזמן שלו למות?). היינו דואגות להשקות ולשתול עציצים חדשים, וסבתא הייתה מספרת לי סיפורים על אנשים שמתו.

אומנם זה מוזר, אבל לי זה נראה הגיוני מאוד, כמו ללכת לבקר בסופר. אולי בגלל זה אני לא מתרגשת ממוות, או פוחדת מבתי קברות.

סבא גם היה בודק את הכתב שלי, ודואג לאמן אותי בכתיבה, כדי שיהיה לי כתב יפה. כתב יפה היה מאוד חשוב לו. ותמיד שחזרנו מהבריכה הוא היה שואל אם המים רטובים.

סבתא גם הייתה לוקחת אותי לביקורים במכבסה ובספריה, וגם היה להם סופר שנראה לי מאוד מגניב בתור ילדה, היו כל מיני "שמונצ'ס" שמשום מה הלהיבו אותי מאוד.

אחרי כמה שנים גם אחותי האמצעית הייתה נוסעת ביחד איתי, ואני זוכרת איך תמיד היינו רבות בצהריים על הטלוויזיה- אני רציתי לראות דגראסי והיא רצתה לראות תוכנית על דלפי הדולפין (אני בחיים לא אשכח לה את זה!)

גם היה גן שעשועים ליד הבית שלהם, עם מגלשה גדולה וצהובה שהפחידה אותי נורא, אבל כשראיתי שאחותי עולה עליה בלי לפחד- החלטתי שם אני יכולה. (נו, אני היצור הכי פחדן שיש). היום הגן הזה כבר סגור ואסור להשתמש במתקנים שלו.

זה נחמד להעלות זכרונות מפעם, אני חושבת שימי החופש הגדול האלו היו טובים וכיפיים. לפעמים אני מתגעגעת לתמימות ולפשטות הזו, של פעם.

***

שבוע הבא יש לי יומולדת, ואיכשהו יש לי הרגשה שזה הולך להיות היומולדת הכי עצוב שיש.

כשחזרתי הביתה מביצפר, ראיתי על צג הסלקום שלי "התקבלה הודעה חדשה".

"מה נשמע?"

לא זיהיתי את המספר. שאלתי את אחותי אם היא מכירה את המספר הזה והיא ענתה שלא.

שלחתי בחזרה "מי זה?" וחשבתי שזו סתם טעות במספר של מישהו, ושלא יחזרו אליי. אבל התשובה הגיעה.

"לוסט".

הלב שלי החסיר פעימה. אחרי כל כך הרבה זמן...

"עברו שנים....מה שלומך?"

"הכל בסדר ואיתך?"

"גם"

"איך ב___(עיר מגוריי)?"

"משעמם כרגיל"

"מה את עושה היום?"

"לא ידוע עדיין"

"איך בבית?"

"בסדר.... תגיד מה קרה שנזכרת בי פתאום?"

"לא יודע.... פתאום חשבתי עלייך ונזכרתי בך"

"שמע אני על תקציב, אז זאת ההודעה האחרונה, היה נעים לדבר איתך. ביי"

"ביי. אני אדבר איתך באיי סי קיו"

"סבבה"

לוסט היה מישהו מהעבר שלי.

לפני שנה ומשהו הכרנו בפורום מסוים ואז עברנו לשיחות באיי סי קיו. זה היה עוד שאני והאקס היינו ביחד. שהוא שמע שנפרדנו הוא כל הזמן ביקש להיפגש איתי. ואני, שבורה מהאקס וחסרת כל איפוס, הסכמתי להיפגש איתו. הוא אפילו בא אליי הביתה והתנשקתי איתו, הכל במטרה לנסות ולשכוח את האקס. כמובן שזה לא עזר ועדיין המשכתי להיות מאוהבת באקס.

רק אחרי שכל הפגישה נגמרה, סטאר כעסה עליי על מה שעשיתי ואמרה לי שאני לא שפויה, הבנתי מה בעצם עשיתי ואיזה סיכון אדיר נטלתי על עצמי. והחלטתי שאני לא נפגשת עם אף אחד מהרשת.

הוא מצידו, התחיל להתאהב בי. לא עבר יום שבו הוא לא אמר לי באיי סי קיו, ואחר כך בהודעות לפלאפון, שהוא אוהב אותי ורוצה שנהיה ביחד.

זאת הייתה קצת בעיה. הוא גר במרחק עצום ממני. שעתיים וחצי נסיעה ברכבת בערך. אני לא הייתי מוכנה לנהל קשר ממרחק, אני לא אהבתי אותו, המראה החיצוני שלו לא משך אותי בכלל (נכון, זה שטחי אבל מה לעשות אלו החיים והמציאות הכואבת) ורק בכלל יצאתי מקשר יחסית ארוך ומאוד פגועה.

לא ידעתי מה להגיד לו. המצב הזה בלבל אותי לחלוטין. היו פעמים שאמרתי לו שאני אוהבת אותו ונעשינו חברים, אולי כי סה"כ זאת הייתה אשליית אינטרנט. הרי באינטרנט הכל פתוח וחופשי, ומאחורי מסך המחשב יש בן אדם אחר לגמרי. כמובן שזה לא החזיק מעמד יותר מדי. ידעתי שאני לא יכולה להיות בכזה קשר, שזה לא מתאים לי ולא מוצא חן בעיניי.

מאוד לא רציתי לפגוע בו, אבל זה מה שעשיתי. לא בכוונה. באותו זמן אמרתי כל מה שהרגשתי לנכון לומר.

לאט לאט הקשר שלנו ניתק והתרופף. הוא כבר לא היה מחובר לאינטרנט, ואין לי מושג איפה הוא בכלל כרגע ומה קורה איתו. הוא סיפר לי שהוא עבר לפנימייה, אבל אני לא ממש יודעת.

מדי תקופה, הוא היה מבליח לי לרשימת איי סי קיו והיינו מדברים.

בכלל, דיי שכחתי מקיומו.

עד היום.

אם לומר את האמת, הוא לא ממש מעניין אותי וחבל לי שבזבזתי עליו כסף בהודעות.

מה יהיה הלאה?

האם הוא ינסה לחזור איתי לקשר?

מה שבטוח, אני מאוד לא בעניין.

החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. אני חושבת שהגיע הזמן. אני אנסה לכתוב ולפרוש פה, איך כמעט איבדתי את החברה הכי טובה שלי.

כשעלינו לכיתה ז',(כיתה ז' נראית כל כך רחוקה) אני וסטאר היינו באותה כיתה עם ילדה אחת -  "דוויל". היינו איתה גם בגן, וכבר שמעתי עליה כל מיני סיפורים מסטאר. בגן, היא הייתה חברה שלי, אבל לא ממש חברה טובה. בכל אופן, התחלנו להיות חברות שלה שוב. בהתחלה הכל היה בסדר. היינו חברות שנפגשות כמעט כל יום ותמיד ביחד. אבל באיזה שלב, דוויל התחילה לומר שהיא חושבת שסטאר מסכסכת בינינו. זה לא היה נכון. אבל אני, הייתי ילדה טיפשה ותמימה, שנוטה להיגרר ולהאמין למה שאומרים לה. אפילו שהדברים לא היו נכונים. עד היום, אני מתחרטת. עד היום אני כועסת על עצמי שהייתי טיפשה.

מאותו שלב שבו דוויל אמרה לי את מה שהיא אמרה, התרחקתי מסטאר. אני לא זוכרת מה היו הטיעונים שלה, אבל כנראה שהם היו משכנעים. או שאולי הם הספיקו לשכנע ילדה טיפשה שכמותי. התרחקנו אחת מהשנייה. היא ניסתה לשמור על הקשר, אבל אני, אני דחיתי אותו.

בנוסף, ההורים שלי התערבו בכל העניין. הם לא סמפטו את דוויל, בלשון המעטה. הם טענו שהיא ילדה איומה. אבל אני, אני רציתי לעשות דווקא. הייתי ילדה בת 12 וחצי, עם כל הבאלגנים של תחילת גיל ההתבגרות, הרצון למרוד בהורים ולעשות דווקא. בכוונה לא הקשבתי להם. עצבן אותי שהם ניסו להתערב ולשלוט לי בחיים. אני בן אדם שמאוד שונא שמתערבים לו בחיים ומנסים לנהל אותם. כשמישהו מנסה לשלוט בחיי, אני ישר חוטפת עצבים. בכל אופן, דוויל הפסיקה לדבר עם סטאר לגמרי, ולא עבר הרבה זמן עד שגם אני הפסקתי לדבר עם סטאר.

ההורים שלי התחילו מאוד לא לאהוב את דוויל, ולא הפסיקו להגיד לי עד כמה אני צריכה למצוא חברות חדשות ועד כמה היא לא חברה טובה. גם ההורים של דוויל ששמעו מכל הסיפור, גם התחילו לא לאהוב אותי בלשון המעטה.

בתחילת כיתה ח', אנשים שמעו על הריב שלנו. היו כאלו שניסו להשלים. היו כמה פאקצות שניסו להשלים בכוח. וכמו שכבר אמרתי,  אני לא אוהבת שמנהלים לי את החיים. אז לא הסכמתי.

מלבד זאת, גיליתי עד כמה דוויל לא חברה. גיליתי את האופי האמיתי שלה. נכון, היה נחמד לדבר איתה והכל, אבל היא הייתה אנוכית, פרנואידית וקנאית. היא הייתה מרכלת עליי מאחורי הגב. אני לא זוכרת את כל הדברים הרעים שהיא עשתה, אבל יש שני דברים ממנה שזכורים לי היטב:

1.לפני פורים של אותה שנה, עמדתי במסדרון של החטיבה שלנו (אוי כל הדיבורים על החטיבה עושים לי נוסטלגיה) ביחד עם שתי חברות שלי: לנה (כיום אנחנו בקשר, אבל פחות), ו"מישהי" (פעם היינו חברות טובות יותר היום הקשר מסתכם ב"היי" ו"ביי" ובדברים שוליים). דיברנו על פורים ועל מה שנתחפש. ואז פתאום "מישהי" הציעה ששלושתנו נתחפש ביחד ל"מלאכיות של צ'ארלי". זה לא היה ממש סגור עד הסוף, וזה היה רק רעיון, והחלטנו שלא לספר על זה לאף אחד. אבל דוויל רצתה לדעת. בסוף נשברתי וגיליתי לה והיא עשתה כזה סיפור. היא אמרה שהם מנסות לסכסך בינינו (?) והיא התחילה ממש לבכות. לא עזר שסיפרתי לה שזה לא בכוונה רעה, וזה לא היה נגדה, ובכלל כל העניין היה במקריות, היא לקחה את זה קשה, כאילו מי יודע מה קרה. בסוף, לא התחפשנו ביחד, אבל דוויל משום מה החליטה שהן ניצלו אותי. (וואט דה פאק הקשר).

2. מקרה שני: בחופשת פורים, באתי אל לנה וגם "מישהי" הייתה אצלה ודיברנו. ו"מישהי" סיפרה לי שפעם דוויל הייתה אצלה והיא ריכלה עליי כל הזמן. גם לנה סיפרה כל מיני סיפורים. כבר אז, הרגשתי שאני רוצה להתרחק מהכלבה הזאת, אבל חשבתי שהיה מאוחר מדי.

כל אותו זמן, סטאר הייתה לבד. אני פשוט לא מבינה איזה כוחות נפשיים היו לה. אני במקומה פשוט הייתי קוברת את עצמי.

באמצע כיתה ח', הייתה לנו לעשות עבודה גדולה בקבוצות בהיסטוריה. אני הייתי עם לנה ו"מישהי" באותה קבוצה, ועם סטאר בין השאר. במהלך העבודה, חזרנו לדבר. עדיין לא השלמנו ממש אבל לפחות קצת דיברנו

בסביבות הטיול השנתי של כיתה ח', אני וסטאר כבר דיברנו. למען האמת, התגעגעתי אליה ורציתי שנשלים כבר. לא חשבתי שהיא תרצה להיות חברה שלי, אבל חשבתי שלפחות עדיף שנשלים כי אני לא רוצה להיות בכסאח איתה. באותו יום של הטיול, לפני שעלינו לאוטובוס, אמרתי לסטאר "את יושבת לידי, כן?" וזה איכשהו סימל את החברות המחודשת. באותו טיול דיברנו ממש הרבה, אני זוכרת את הלילה שריכלנו  ודיברנו ביחד עם עוד חברות(בעיקר על דוויל) ושביקשתי ממנה סליחה. עד היום אני מבקשת ממנה סליחה. באותו טיול, כבר השלמנו סופית וחזרנו להיות חברות.

אני זוכרת שההורים שלי נורא שמחו. מסתבר שהם צדקו כל הזמן. מסתבר שבסה"כ ההורים רק רוצים שיהייה לנו כמה שיותר טוב, ורק רוצים שלא ניפגע ונלמד מהניסיון שלהם ועדיף לעצור ולהקשיב להם מדי פעם כי הם ברוב המקרים צודקים.

באותו זמן, גם התרחקתי מדוויל. התחמקתי ממנה ולא דיברתי איתה. היא לא הייתה חסרה לי בכלל. התחלתי לפתח כלפיה שנאה ותיעוב. היא מצאה לעצמה חברות אחרות (שגם איתן היא רבה. היא רבה עם כל החברות שלה) והקשר נותק. הפסקנו לדבר.

בסוף השנה, ממש כמה ימים לפני החופש הגדול, כתבתי לה מכתב באורך 4 עמודי פוליו, שבו פירטתי כל מה שאני חושבת עליה, וכל מה שאני חושבת עליה בתור חברה. זה לא היה מכתב קללות, עשיתי את זה באופן כל כך יפה ופוגע. ממש הייתי גאה בעצמי. זה נראה לי המכתב הכי טוב שכתבתי בחיים.

בתחילת כיתה ט', היא עברה כיתה. לא הייתה לה ברירה, כי כל הבנות בכיתה שלי שנאו אותה וגם רוב הבנים.

שעלינו השנה לכיתה י', גיליתי שהיא לומדת איתי במגמה. אנחנו לא מדברות, אני וסטאר מאוד שונאות אותה וגם עוד אנשים לא סובלים אותה במיוחד.גם היא לא סובלת את סטאר ואותי ואני בטוחה שהיא מרכלת עליי. מלבד זאת, פרצתי לה לאיי סי קיו והרסתי לה אותו וגם באופן כללי הרסתי לה את המחשב (אני חושבת שהיא יודעת שזו אני).

קצת על האופי של דוויל, כדי שיהייה מושג עליה. היא נראית ילדה תמימה ונחמדה, אבל היא לא. היא הבת הקטנה בבית, וההורים שלה מפנקים אותה. הם לא כועסים עליה שצריך ולא מענישים אותה. היא פשוט עושה מה שהיא רוצה. אין לה גבולות. אני לא אומרת שהורה צריך להיות קשוח, אבל הורים צריכים להציב גבולות. אני לא רוצה הורים שיהיו חברים שלי. בכל אופן, היא ממש מפונקת. ההורים שלה מגדלים אותה כאילו היא נסיכה מושלמת שלא טועה, וזה כנראה מה שגורם להתנהגות שלה. היא רוצה שהכל יילך בדרך שלה, ושהכל יעשה לפי מה שהיא רוצה כאן ועכשיו. היא בן אדם פרנואידי וקנאי, שחושבת שכולם רוצים לסכסך ולפגוע בה. היא חברה של בנות, רק בשביל להיות "מקובלת" (תזכירו לי מה זה?). היא תככנית וסכסכנית. היא מתחנפת למישהי, ואז תבוא ותגיד לאחרת שאותה ילדה שמקודם שהיא התחנפה אליה מגעילה וסנובית. היא תתנהג כאילו שהיא חברה שלך, ואז תרכל עלייך ותתקע לך סכין בגב.

בכל אופן, זה סוף הסיפור איתה. עכשיו נזכרתי בכל העניין, בגלל כל הקטע עם סקורפיו. היא מזכירה לי אותה במובן מסויים. דוויל הזאת, כמעט הרסה לי את החברות עם סטאר. חוץ מדוויל, היה עוד מקרה אחד שכמעט הרס לי את הקשר עם סטאר. אבל אני לא אוהבת לדבר עליו כל כך. זה כואב מדי, וזה קשור לדיכאון שלי ולניסיונות התאבדות שלי.

לסיכום, למרות שאני וסטאר התרחקנו לאחרונה, אני מרגישה וחושבת שנתקרב שוב. ואם יש חברה טובה, חברה באמת טובה ואמיתית, שבאמת אוהבת ומעריכה, כדאי מאוד לשמור עליה.