אז לא סגרו את ישראבלוג בסוף.

דווקא לפני שבועיים בערך התחלתי לדפדף כאן בארכיון ופתאום נזכרתי בעצמי. פעם כתבתי כאן על הכל, הבעתי את דעתי. 

לפעמים אני כל כך מתגעגעת לימים של פעם, לכתיבה שעשתה לי טוב. אולי זו באמת ההשפעה של הרשתות החברתיות, אולי אני איבדתי את האותנטיות, או שהתחלתי לפחד מההשלכות.

לא החלטתי אם לחזור לפרטי או לא, אבל בינתיים אולי כדאי שאעדכן קצת מה קורה איתי.

עוד שבועיים וחצי נגמרת חופשת הלידה שלי. ב- 1.2 אני אמורה לחזור לעבודה.

בתחילת החודש הבת שלי נכנסה לגן. רשמנו אותה לגן שקיבלנו עליו המון המון המלצות. התרשמתי מאוד לחיוב, אבל בכל זאת באופן טבעי היו לי הרבה פחדים וחששות. דאגתי מאוד איך היא תסתדר, איך יהיה לה, האם יהיו קשובים לה. בימים הראשונים היא הייתה ממש שעתיים- שלוש, ולפני שבוע כבר התחלנו לעבור לימים מלאים. עכשיו היא חולה (וזה סיוט!) ואני מקווה שתתאושש בקרוב.

אני מרגישה שהיא בידיים טובות ובעיקר אוהבות. היא גם חוזרת שמחה מהגן שזה הכי חשוב.

אני אכתוב כאן בכנות, שחופשת הלידה שלי הייתה תקופה מאוד מאוד קשה בעבורי. הכל קרה בבום. בבוקר הלכתי לעבודה ובערב הרגשתי את הצירים. הייתי בטוחה שבגלל שמדובר בהיריון ראשון, זה יקרה בשלב יותר מאוחר וזה פשוט הפתיע אותי. אבל האמת, שההורות נוחתת עליך בבום מטורף, שאי אפשר באמת להתכונן אליו. החיים שלי התהכפו בבת אחת. אני בנאדם שכל כך רגיל ואוהב את השגרה, את המסגרת, שקשה לו עם שינויים ועם אי וודאות. ועם ילד - זה סוג של אי וודאות, כי אין לו הוראות הפעלה.

אז נכון שככל שעובר הזמן זה נהיה יותר קל, כי מתחילים ללמוד את השגרה ואת ההתנהלות. בהתחלה הרגשתי ממש אבודה ולא ידעתי איך אני אמורה לטפל בתינוקת שלי.

והייתה לי עזרה ובאהבה. בעלי שותף מלא, אמא שלי וחמותי גם. אבל בכל זאת, היה לי מאוד קשה. היה לי קשה לקום בבוקר ולהישאר בפיג'מה. מקסימום לצאת החוצה עם העגלה עם טייץ ונעלי ספורט. הייתי רגילה לקום בבוקר, להתלבש יפה, לנעול עקבים, להתאפר, לסדר את השיער. הייתי רגילה להיות אדון לעצמי ועם תינוקת - ברור שאי אפשר להיות אדון לעצמך. הרגשתי מוזנחת, לא מאופרת, עם גולגול בשיער.

היה לי קשה לשבת בבית. גם כשהילדה הייתה רגועה וישנה - היה לי קשה, כי היה לי מאוד משעמם וכבר טיפסתי על הקירות. הרגשתי מאוד מנותקת ולא ידעתי איך להעביר את הזמן. בכיתי מהבוקר עד הערב. הבת שלי בוכה הרבה. אני לא יודעת אם היא באמת בוכה הרבה או שזה רגיל כי אין לי למה להשוות, אבל היו הרבה ימים שמבוקר ועד ערב היא בכתה, והייתה גם נכנסת לטירוף של ממש צרחות ושום דבר, אבל שום דבר לא היה מרגיע אותה. היא הייתה צורחת ומשתוללת לי על הידיים. עד היום אני לא יודעת ממה היא בכתה ובוכה ככה, יש לה ריפלוקס סמוי ויכול להיות שזה העניין, אבל זה היה פשוט נורא נורא מתסכל. לרופאה לא ממש היו תשובות. לפעמים זה היה ימים שלמים, יום אחרי יום. כמובן שהיו ימים יותר טובים וימים פחות טובים, אבל זה התיש אותי וחירפן אותי והרגשתי שיוצאת לי הנשמה. היא גם בכתה בטיולים. בגיל חודשיים בערך ויתרנו על העגלת אמבטיה וחיברנו את הסל-קל לעגלה כי חשבנו שזה העניין, שזה לא נוח לה - אבל זה גם לא עזר. כל האימהות בשכונה שלי היו מסתובבות בכיף שלהן עם עגלה ורק אני בעגלה עם תינוקת שצורחת. גם כשהייתי מרימה אותה ומרגיעה אותה על הידיים - ברגע שהיא חזרה לעגלה היא התחילה שוב עם הבכי והצרחות, כאילו חטפתי אותה. אז ככה שגם המפלט של לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר, לצאת מהפיג'מה, לראות אנשים, להעביר את הזמן קצת - גם זה לא ממש היה מפלט, כל הזמן הייתי בחרדות מתי הבכי יגיע וגם נמנעתי מללכת איתה למקומות. יכול להיות שהיא רוצה הרבה על הידיים (גם בגן היא הרבה על הידיים) ושהיא פשוט סקרנית ומשעמם לה מהר או שסתם היא הייתה עייפה ולא הצליחה לישון (כשהיא לא ישנה היא ממש ממש עצבנית) וברור לי שהיא לא עשתה את זה בכוונה - אבל זה פשוט שיגע אותי, כי זה היה כל הזמן. זה גרם לי להעיף דברים בבית, ללכת לחדר לצרוח את הגרון שלי (השתדלתי לא לצרוח עליה או ממש לידה, אבל לא תמיד הצלחתי), הייתי בוכה ממש ומייחלת למות. היו ימים שלא הייתי אוכלת פירור, לא שותה, לא הולכת לשירותים. הייתי בשלב של לפעול על אוטומט ושבעלי היה מגיע הבייתה כבר הייתי מפורקת, נותנת לו את הילדה ולא מסוגלת בכלל לשום דבר. לא רציתי להגיד שום דבר לאף אחד. ניסיתי להסתיר מכולם בעיקר כי התביישתי ואני עדיין מתביישת בעצמי. מבחינת חמותי ואמא שלי - רק להרים טלפון והן יתייצבו לעזור. בלי קשר לזה שכל אחת הגיע פעם בשבוע ושיחררה אותי לחדר כושר. אבל הסתרתי מהן. שנתיים שניסיתי להיכנס להיריון, ויש לי ילדה בריאה, סקרנית, יפה, מהממת. אני זוכה לכל כך הרבה תגובות שאני איתה. וכמובן אני מאוד מאוד אוהבת אותה. אז איך אני מגיעה למצבים האלו. בעלי אמר לי שאני בדיכאון אחרי לידה והתחנן שאלך לרופא, אבל סירבתי. גם התביישתי בעצמי, וגם התביישתי מהרופא משפחה כי אני לא מרגישה מולו בנוח, זה רופא חדש והייתי אצלו רק פעם אחת וגם טענתי שאין משהו שזה יעזור - כי זו הסיטואציה - ואני מדוכאת מהסיטואציה בה אני נמצאת. אבל אולי בדיעבד אם הייתי לוקחת איזה טיפול תרופתי - אולי היה לי יותר קל? אני ממש מנסה להימנע ממחשבות על ילד שני כי אני חוששת מאוד שהמצב יחזור על עצמו.

בשבוע שהיא הייתה בגן הרגשתי פתאום שיש לי חיים, שיש לי שקט, שאני קצת חוזרת לעצמי. אני מקווה שזה לא אומר שאני אמא מחורבנת.

האמת שאני קצת מתגעגעת לעבודה, מתגעגעת לחברות שלי, מתגעגעת להרגיש חיונית ומועילה ואני מצפה לחזור לשגרה.

גם אני קיבלתי את ההודעה שסוגרים את ישראבלוג לתמיד בסוף החודש.

דווקא לפני כמה ימים נכנסתי לכאן שוב, בוהה במסך הלבן. הסתכלתי על הקישורים של הבלוגים שאני קוראת בצד- רובם קישורים שבורים, בלוגים ישנים ותהיתי איפה כולם.

אני משתדלת להחניק את הדמעות, כי בכל זאת, 15 שנים שאני כאן, וקשה לי כל כך למצוא את מילות הסיכום, ושוב הפכתי את הבלוג לפומבי.

הגעתי לכאן לגמרי במקרה, בימים בהם האינטרנט היה אנונימי ולא היו רשתות חברתיות. ימים בהם אנשים הצליחו לקרוא ולכתוב יותר מארבע שורות, ולא הסתפקו באימוג'י.

1,251 פוסטים. 1,251 פוסטים מאז גיל 15, חצי מחיי הבוגרים.

1,251 פוסטים המתעדים את חיי היום - יום שלי, המתעדים את כל הרגעים הטובים והטובים פחות. 1,251 פוסטים בהם כתבתי את כל המחשבות, הרגשות, הסודות, האכזבות, השמחות, התסכולים, ההצלחות, התהיות, התובנות. 1,251 פוסטים שמתעדים תקופות חיים- תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה, אימהות. 1,251 פוסטים שמתעדים את ההתבגרות שלי.

נכון שאני כבר פחות ופחות כותבת, ובשנתיים האחרונות כתבתי בפרטי- אבל עדיין המקום הזה מלא משמעות בשבילי.

על 1,251 הפוסטים האלו - קיבלתי אינספור תגובות ופידבקים. הרגשתי שהאנשים שקוראים כאן מכירים אותי יותר מהכל.

כיכבתי כמה  פעמים במומלצים בעמוד הראשי ואפילו ב"טבלת המקובלים", אבל בעיקר הרגשתי שזה המקום שלי, להיות מי שאני באמת. לא פעם הרגשתי שמצאתי כאן הזדהות ואוזן קשבת.

ומנגד- האנשים שקראתי את הבלוג שלהם - הרגשתי שאני ממש מכירה אותם, אפילו שלא ידעתי איך הם נראים, לא ידעתי מה השם האמיתי שלהם, ואיך נשמע הקול שלהם. כל כך הרבה כינויים עוברים לי בראש, את חלקם אני קצת יותר מכירה בזכות הפייסבוק, אבל הרבה מהם נעלמו לי.

דיי מצחיק, יש אנשים שאני קוראת את הבלוג שלהם כבר יותר מעשר שנים.

קשה להסביר לאנשים "מבחוץ" מה זה ישראבלוג.

שזה היה פעם מקום של קהילה קטנה ותומכת, אפילו היה לנו בלוג רכילות.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות לומר תודה.

תודה לקוראים שלי, לאלו המלווים אותי שנים (אתם כאן? השמיעו קול).

לכל אותם אלו שידעו להגיב במילים הנכונות והמדוייקות, תמיד כשהייתי צריכה אותן יותר מהכל.

החיים שלי היו לגמרי כאן.

ביי ביי ישראבלוג.

הדר, פייק ריאלטי.

טוב אז, כמעט חצי שנה של שקט מצידי, ואני תוהה האם בכלל מישהו עוד יקרא כאן.

אבל לטובת הקוראים שאולי עוד נותרו לי - מפרסמת פה עדכון.

כבר חודשיים כמעט שאני אמא לאלמה.

חודשיים בהם החיים שלי התפכו והשתנו מקצה לקצה.

אבל נתחיל מההתחלה.

תאריך הלידה המשוער שלי היה 28.7. בתחילת חודש יולי, בשבוע 37,  התחילו לי צירים מדומים.

זה היה יום שבת, לאחר יומיים מאוד אינטנסיביים - בלילה שבין חמישי לשישי היה לנו ערב חברה, וחזרתי הבייתה בשלוש לפנות בוקר.

לא ישנתי יותר מדיי והתעוררתי כבר בשבע - כי קבענו עם השיפוצניק שלנו לעשות לנו תיקונים במקלחת (כל התקרה התקלפה), וכל יום שישי התעסקתי בלסדר ולנקות, וכמובן שלא שתיתי מספיק. התעוררתי למחרת עם הרגשה לא טובה, ביקרנו במוקד של מכבי ומשם שלחו אותי למחלקת יולדות ברמב"ם. בדקו אותי ואמרו לי שלא מדובר בצירי לידה, הנחו אותי לנוח בבית ולשתות הרבה.

אז גם לקחתי שבוע מחלה מהעבודה - הפעם הראשונה בה לקחתי מחלה בגלל ההריון.

שבועיים לאחר מכן -ב- 23.7, יום ראשון, החלטתי שאני רוצה כבר לקחת חופשת לידה. התחלתי שבוע 39, וכבר התחיל להיות לי קשה. אמנם לא התלוננתי ותפקדתי כרגיל, ועד תחילת חודש תשיעי גם המשכתי לעשות ספורט - אבל בכל זאת- היה לי חם מאוד (הייתי יושבת במשרד ומזיעה בטירוף), התנפחתי ממש, גם כבר לא הצלחתי להתרכז בעבודה. עשיתי שיחה עם המנהל שלי - וסיכמנו שאסיים את השבוע ואז אצא לחופשת לידה. המשכורת שלי בעיקרה מורכבת מבונוסים, והבנתי שבחודש יולי המשכורת שלי אמורה לרדת, ולא רציתי שהיא תיכנס לחישוב.

כבר סיפרתי לכולן במשרד שזה השבוע האחרון והתכוננתי לסגור את הכל, התחלתי לעדכן גם את הלקוחות שלי.

בלילה שבין ראשון לשני - התעוררתי בסביבות רבע לאחת עם כאבים בבטן התחתונה. בהתחלה חשבתי שאני צריכה לשירותים. אח"כ ניסיתי לתזמן את הכאבים עם אפליקציית תזמון צירים - וראיתי שממש לא מדובר במשהו סדיר. כולם גם אמרו לי שבגלל שזו לידה ראשונה - שאתכוננן לכך שאעבור את שבוע 40, ושזה יקרה בשבוע 41 או אפילו 42. לכן חשבתי שמדובר בצירים מדומים שוב וחיכיתי שזה יעבור. התהפכתי במיטה, לא רציתי להעיר את בעלי, כי חשבתי שזה סתם. רק חיכיתי שזה יעבור. אבל זה לא עבר והתגבר.

בשעה שש עוד קמתי מהמיטה ושמתי לי מים לקפה, אבל הבנתי שאני לא יכולה ללכת ככה לעבודה - ואולי עדיף שאסע לרמב"ם שוב. התקשרתי למוקד אחיות של מכבי - האח שאל אותי כל מיני שאלות ואמר שזה נשמע לו כמו צירים ושאלך לבי"ח. הערתי את בעלי ואמרתי לו שצריכים לנסוע לרמב"ם.

מי שמכיר את חיפה, יודע שהדרך לשם עוברת בצירי תנועה עמוסים במיוחד בשעות הבוקר ואין לי מושג איך בעלי נסע.

הכאבים הלכו והתגברו ואני ניסיתי לשמור על פאסון.

ברמב"ם עשו לי בדיקת שתן ובדקו לי פתיחה - חצי ס"מ. חיברו אותי למוניטור וחיכיתי לרופא במשך איזה שעה. הרופא בדק אותי ולאחר מכן גם המיילדת בדקה אותי - ולא השתנה כלום. אמרו לי שיש לי שתי אופציות: הראשונה - אני יכולה להתאשפז, אבל זה יכול לקחת כמה שעות או אפילו יום עד שיתקדם משהו והאופציה השנייה שעליה המליצו הרופא, המיילדת וגם רופא בכיר שבא לבדוק אותי - לחזור הבייתה ולמשוך בבית. שאלתי את הרופא האם הוא יכול לתת לי משהו לכאבים? הוא אמר שיכול לתת לי גז צחוק, אבל זה לא ממש עוזר. החלטתי שאם גם ככה אני אצטרך לסבול - אז אני מעדיפה לסבול בבית שלי. הגענו בחזרה הבייתה בסביבות 11. התחלתי ללכת, לנענע את האגן מצד לצד, עשיתי מקלחת- אבל הכאב הלך וגבר. בעלי ביקש שנלך לבי"ח - אבל רציתי למשוך בבית כמה שיותר. לקראת שלוש וחצי בערך כבר לא יכולתי יותר- וחזרנו חזרה לבי"ח.

הפעם כבר ישר הכניסו אותי לרופאה בלי שהייתי צריכה להמתין. הרופאה בישרה שיש פתיחה של 3 ס"מ, וזהו - אני הולכת לחדר לידה.

הלבישו אותי בכותנת, הכניסו אותי למחלקה, עשו לי חוקן ואז סוף סוף קיבלתי אפידורל!

אמא שלי וחמותי הגיעו לשבת איתנו. לאבא שלי לא הרשו להיכנס - כי לא נותנים לגברים להיכנס לחדרי הלידה, חוץ מלבעלים.

בינתיים ירדו לי גם המים, אבל למרות כל זה ולמרות שהיו לי צירים חזקים (שלשמחתי לא הרגשתי) - כמעט ולא התקדם שום דבר - רק פתיחה של איזה 5 או 6 ס"מ.

בסביבות שמונה בערך חמותי הלכה הבייתה.

בסביבות תשע נכנסה המיילדת לחדר לפני החלפת משמרת. היא אמרה לאמא שלי שהיא צופה שהלידה תקרה מחר בבוקר, ושעדיף שתלך הבייתה לישון וככה גם היא תוכל להיות הרבה יותר מועילה ולעזור לי. הסכמתי עם המיילדת - אמרתי לאמא שלי שיילכו הבייתה וינוחו כי באמת חבל, והם הרי גם ככה גרים קרוב יחסית.

סגרנו את האור, שכבתי על הצד והתחלתי לנמנם.

לקראת אחת עשרה וחצי בערך בדקו אותי שוב - ואז האחות הודיעה לי שיש פתיחה של 10 ס"מ, וזהו, אני בלידה, מקסימום שלוש שעות ואני יולדת.

מייד הזעקנו את אמא שלי שוב לבי"ח.

המיילדת שלי הייתה קשוחה, רס"רית. לא ממש הבנתי מה לעשות, ואיך ללחוץ ואיך לנשום. היא ניסתה לעזור לי ואף נזפה בי קלות, אבל כבר היה לי חם וכל הגוף שלי גירד, הייתי מתוסכלת שאני לא מצליחה וזה בתוספת צירי הלחץ (שכבר הרגשתי, ופה כבר הפסקתי לשמור על פאסון וצעקתי כבר מכאב), וכולם מסביב מדברים אליי....

ואז, ב- 25.7, בשעה 01:51 לפנות בוקר, יצאה אלמה במשקל של 2.943 ק"ג.

הרגע הזה ששמו אותה עליי - היה אחד המרגשים שחוויתי ובכיתי כל כך הרבה.

אבל, השילייה לא יצאה כמו שצריך. עד שלא רואים שהשילייה יוצאת שלמה - בכלל לא אומרים מזל טוב. אמא שלי אמרה "נגיד לאבא שהוא יכול להגיד מזל טוב", והמיילדת ישר אמרה לה "רגע, עוד לא מזל טוב". בסוף באה הרופאה והייתה צריכה לבדוק ידנית את חלל הרחם... וזה כואב יותר מהלידה. ולצערי בסוף בגלל זה סיימתי עם תפרים.

הגעתי להתאוששות, ואבא שלי סוף סוף אמר לי מזל טוב.

שלחתי את ההורים שלי לישון.

ואז לקראת ארבע האחות אמרה לי ולעוד בחורה - שאין מקום במחלקת יולדות, יש אופציה להתאשפז במחלקת נשים. אבל אי אפשר לקחת לשם את התינוק וזה לא מאוד נקי... ולמחרת גם ככה משתחררות הרבה יולדות וישימו אותי בסוף המסדרון עם פרגוד, הסכמתי לזה.

אחרי שכבר הכניסו אותי למחלקה - האחיות במחלקת יולדות אמרו שהן ממש לא שמות אותי עם פרגוד בסוף המסדרון. מאחר והיה את עניין השילייה - היה חשש לזיהום ושאני אהיה בסכנה. הן אמרו לי שהן חייבות לראות אותי כל הזמן, למקרה וחלילה יקרה משהו. 

זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה. הייתי לבד, עייפה מהלידה. כל הדברים שלי היו עליי והייתי עם קטטר. רציתי לישון, להתקלח, רציתי קצת פרטיות. היה מאוד לא נעים להיות כך באמצע המסדרון, שעוברות נשים וגם בעלים... הייתי מבולבלת, לא ידעתי מה לעשות. רציתי לבכות - אבל גם זה לא יכולתי מול כולם. האחיות היו באמת נחמדות אליי, בדקו אותי כל הזמן, הביאו לי מים, תה ואוכל. באיזה שלב גם שמו לי את הפרגוד ואז הרגשתי קצת יותר טוב - לפחות לא כולם רואים אותי. גם אח"כ אמא שלי, אחותי ובעלי הגיעו ולא הייתי לבד.

לקראת אחת בצהריים סוף סוף הכניסו אותי לחדר. אמא שלי הושיבה אותי על כסא ועזרה לי להתקלח.

החלטתי שאני לא לובשת את הכותנת של הבי"ח. הבאתי איתי טייץ של היריון מבד כותנה נעים וחולצה גדולה- וזה מה שלבשתי. ברגע שלובשים את הכותנת הזו- מרגישים חולים וכאובים. ובאמת אחרי המקלחת הרגשתי קצת יותר טוב.

היה באמת עומס של יולדות, חוץ ממני - אח"כ הביאו עוד יולדות להמתין במסדרון. אבל למעט מהעניין הזה - הייתי מרוצה. כל הזמן דאגו לי ובדקו אותי. לא חסרים סיפורים על יולדות שהתעלמו מהן והן נפטרו....

גם יש במחלקה קפיטריה ומביאים אוכל של קייטרינג - שהיה טעים ומגוון, לא אוכל מגעיל של בי"ח.

גם היה מאוד נקי. והקפידו מאוד על שעות ביקור. בין 14-16 ואחרי השעה 21 - מוציאים את כולם, כולל בעלים, כדי שהיולדות יוכלו לנוח.

אבל חיכיתי כמובן לחזור הבייתה.

החזרה הבייתה הייתה קצת הלם - פתאום יש יצור קטן שלא ממש יודעים מה הוא אמור לעשות.

האמת שהיינו כל כך עייפים ורצינו פשוט לנוח - אבל זה לא כל כך אפשרי.

חזרנו הבייתה בחמישי וביום ראשון בעלי כבר הלך לעבודה ונשארתי לבד. וזה היה קשה. אמא שלי בהתחלה הגיעה אליי כמעט כל יום אחה"צ, אבל זה לא אותו הדבר. הייתי עייפה, בודדה, לא יודעת מה לעשות, לא יודעת איך להתחבר לדבר הקטן הזה. בכיתי המון והרגשתי מותשת נפשית.

מה גם שמסתבר שהתינוקת סבלה מריפלוקס סמוי. כל האכלה שלה- הייתה מלווה בבכי ובצרחות. לא הייתה רגועה בכלל. היא הייתה מסוגלת לצרוח במשך שעה גם. זה התיש אותנו, ובעיקר אותי - כל היום לבד, לשמוע את הצרחות האלו, הייתי מתוסכלת וחסרת אונים, בוכה ביחד איתה וצורחת מרוב עצבים. לא ידעתי מה נורמלי ומה לא - חשבנו שזה גזים, החלפנו את האוכל- ושום דבר לא עזר. עד שיום אחד כבר נשברתי ממש והרגשתי שאני לא יכולה יותר. בעלי עזב את העבודה והגיע הבייתה. יום למחרת כבר היינו אצל הרופאה שאמרה שיכול מאוד להיות שזה ריפלוקס סמוי. החלפנו לה את התמ"ל לתמ"ל במיחד שמקבלים במרשם (וכמובן מאוד יקר) ובאמת יש שיפור. הילדה מרגישה יותר טוב וגם אני.

כמה פעמים יצאנו איתה החוצה ואפילו ביקרתי איתה בעבודה.

לבד - עוד אין לי ממש אומץ. מה גם שהעגלה שקנינו - עגלה יקרה וטובה - אבל כבדה לי. ואין לנו מעלית. נכון שאנחנו גרים בקומה ראשונה ומדובר ב-13 מדרגות - אבל עדיין - המחשבה שאני צריכה להתחיל לפרק את האמבטיה, לקפל את העגלה, להוריד ולהעלות, וגם את הילדה בנוסף - גורמת לי להתחמק מהעניין. אז בינתיים אני לא יוצאת איתה לבד (וגם עכשיו נורא חם, אנחנו מטיילים איתה בערב בשדרה שיש לנו ליד הבית).

קוראים לזה "חופשת לידה"- אבל זו ממש לא חופשה. לטפל בתינוק זו עבודה מעייפת.לפעמים אני עייפה יותר ממה שהייתי עייפה כשעבדתי 11-12 שעות.  זה גם לא פשוט כל היום להיות לבד בבית, בפיג'מה. בעלי עובד עד שש בערב ונכנס הבייתה בסביבות רבע לשבע. לפעמים אני מתגעגעת לקום בבוקר, להתלבש יפה, לנעול עקבים, להתאפר, ללכת לעבודה ולפגוש אנשים. לשבת עם החברות שלי ולנהל שיחת מבוגרים.

נכון שהמצב יותר טוב עכשיו עם האוכל החדש, ואני גם לאט לאט צוברת יותר ביטחון, משתדלת להיות יותר רגועה. גם הגיע הרגע שהתחברתי אליה והתחלתי להתאהב בה ממש. אמא שלי מאוד עוזרת ופעם בשבוע מגיעה לשמור עליה ואני הולכת להתאמן- ברגע שחזרתי לעשות ספורט התחלתי להרגיש יותר טוב (והאמת שחזרתי צ'יק צ'ק לעצמי, אמרו לי שאני אפילו יותר רזה ממה שהייתי קודם). גם היו כמה ימי שישי שאמא שלי לקחה את הילדה אליה ונתנה לנו לישון צהריים (ואז הרגשנו שהיא ממש חסרה והתגעגענו).

יש רגעים ששווים את הכל - זה שהיא נרדמת עליי, או הפרצופים המצחיקים שהיא עושה, והחיוכים המתוקים שלה!

רוב הזמן היא ישנה - אבל שהיא ערה אני משמיעה לה כל מיני שירי ילדים ושרה לה עם תנועות וריקודים, ואני מחכה שהיא תגדל קצת - ותתחיל קצת להיות יותר פעילה ותקשורתית.

מדהים כמה זה משנה את החיים. אי אפשר באמת להתכונן לזה. זה הפך את חיי ב- 180 מעלות ואני עדיין לא מעכלת את זה שאני אמא.

נתחיל מהסוף: אני בהיריון, שבוע 17+1, חודש רביעי ויש לי בת :)

ועכשיו קצת יותר במפורט.

כזכור, עברתי גרידה בחודש אוגוסט. בביקורת שעשיתי חודש וחצי לאחר מכן - מסתבר שנותר לי כנראה קריש דם ברחם, אז הייתי צריכה לקחת שתי מנות של ארבע כדורים של הפלה על מנת שהכל ייצא החוצה.

כשהיינו בוורשה קיבלתי מחזור וזו הייתה פעם ראשונה מזה שנתיים שממש שמחתי לקבל מחזור.

שבוע וחצי בערך לאחר מכן- במהלך יום עבודה- הרגשתי כאב חד בבטן התחתונה, בצד, שנמשך בערך עשר דקות. ביוץ. יש לי שחלות פוליציסטיות, ככה שלרוב אני לא מבייצת באופן סדיר, מה גם שפעם יחידה שהרגשתי את הכאב הזה היה כעשו לי את ההזרעה השלישית ואז נקלטתי.

שלחתי הודעה לבעלי שאני חושבת שאני מבייצת ושננסה השבוע.

החלטתי שאני לא מודדת חום, לא בודקת ביוץ עם הסטיקים- מקשיבה לגוף שלי. מה שיקרה- יקרה.

וזהו.

לאחר מכן כתבתי גם בפייסבוק פוסט מאוד ארוך על הקושי שלי להיכנס להיריון, על טיפולי הפוריות, על ההפלה שעברתי.

קיבלתי כל כך הרבה תגובות, כל כך הרבה חיזוקים, גם בפרטי, גם מבנות שאני כמעט ולא בקשר איתן. שתמכו בי, שסיפרו לי שגם להן זה קרה.

בנות דודות שלי גם התקשרו אליי ומאוד חיזקו אותי, כי גם הן עברו קשיים.

סביר להניח שכבר אז נקלטתי להריון ולא ידעתי, אבל אני מאמינה שלמילים יש כוח. כנראה משהו בי השתחרר וכנראה הייתי צריכה לקבל את החיזוק הזה ואולי... אולי זה עזר במשהו.

בת דודה שלי המליצה לי על רופא פרטי שטיפל גם בה, וללכת לעשות IVF באופן פרטי. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, כבר היה לי טלפון, כבר דיברתי על זה עם בעלי ועם אמא שלי שהבטיחה לעזור, התחלנו לבדוק מבחינת הביטוח הפרטי מה מכסה ומה לא.

ביום שבו הייתי אמורה לקבל מחזור "לפי הספר" (אני פוליציסטית, אז ככה שהמחזור שלי לא סדיר ואין לי מושג מתי הוא יופיע), התחלתי להרגיש בחילות. אמרתי לבעלי "או שאני בהריון או שאני הולכת לקבל מחזור רצחני".

הבחילות שלי הלכו והתחזקו משבוע לשבוע, גם הייתה לי הרגשה מוזרה בחזה (כמובן שאלו תסמינים של מחזור), אבל המחזור לא הגיע, וכבר ידעתי - ידעתי מהניסיון של פעם קודמת - שאני בהיריון. אבל בכל זאת- לא רציתי לבדוק, לא רציתי ללכת לרופא, לא רציתי לדעת. פחדתי. פחדתי ששוב אתאכזב ורציתי לדעת כמה שיותר מאוחר.

בסוף נשברתי בגלל הבחילות- הבנתי שאני צריכה להגיע לרופא כדי שייתן לי משהו נגדן.

קניתי בסופר-פארם בדיקת היריון והחלטתי לעשות אותה בשבת. בשישי בערב ביקשתי מבעלי שיזמין לי המבורגר - כי ידעתי שזהו, שאני בהיריון ויותר לא יהיו המבורגרים (אני מסרבת לאכול וול-דאן!). עשיתי בשבת בבוקר את הבדיקה- יצאו לי שני פסים - אחד בהיר ואחד כהה. החלטתי להמתין עוד שלושה ימים- ושוב יצאו לי שני פסים - אחד בהיר ואחד כהה. אבל ידעתי שזה הריון.

החלטתי גם להחליף רופא נשים, ובהמלצה של חברה הגעתי בשבוע 7 לרופא נשים חדש. הוא היה מאוד נחמד, הראה לי שיש דופק, שלח אותי הבייתה עם ערימה של דפים - הפניות, הסברים על בדיקות, הסברים על היריון.

האמת- שלא כל כך התרגשתי. רק רציתי לעבור את השלב הקריטי, לדעת שהכל בסדר. לא סיפרנו גם לאף אחד. אמא שלי כמובן ישר ניחשה וגם האחיות שלי הבינו אח"כ. גם שתי חברות שלי מהעבודה - שאלו באיזה שלב - ולא יכולתי לשקר.

היה מאוד קשה להסתיר - כי סבלתי מבחילות איומות וחזקות,24/7. הרופא נתן לי "דקלקטין" - שזו נחשבת לתרופה הכי טובה - וגם עולה בהתאם - 340 ש"ח לאחר הנחה של 50% מהקופ"ח - וגם זה לא עזר לי. בערב הייתי גמורה- יושבת מול האסלה ומנסה להקיא. הייתי מקיאה בערך שלוש פעמים בשבוע והרבה פעמים הייתי אוכלת - ומקיאה ישר את האוכל כמו שהוא - בלי שהוא התעכל בכלל.

לפני השקיפות העורפית בשבוע 12 שנינו היינו בלחץ מטורף. אמא שלי אמרה לי לא לדאוג, שהרבה פעמים רואים שהעורף קצת עבה וזה מתגלה כשום דבר (ככה היה עם אחותי הקטנה) אז לא לדאוג. אבל בכלל לא חשבתי על זה. דאגתי שלא יראו דופק, או שיראו שק ריק...

כשנכנסנו לבדיקה והרופא השמיע לנו את הדופק - נשמתי אנחת רווחה. סיפרתי לחברות הקרובות שלי שעברנו שקיפות והכל בסדר.

חיכינו כמובן לסריקה הראשונה על מנת לספר.

השבוע היינו בסריקה ראשונה-שוב הייתי מאוד לחוצה לפני, מה גם שבאותו יום אמא שלי עברה ניתוח - אבל הכל היה בסדר (גם עם אמא שלי). הרופא שם עליי את המטמר של ה-US - ופתאום אני רואה על המסך - פרופיל של עובר ואצבעות! הוא עבר איתנו על כל האיברים - לא שבדיוק הצלחתי לראות את הכל ואמר שיש לנו בת! בדיוק כמו שרצינו :) האמת, שהייתה לי הרגשה עוד מהיום שגיליתי שאני בהיריון שיש לי בת.

סיפרנו כמובן לחברים, וגם עדכנתי בעבודה, ואני מרגישה הקלה שסוף סוף לא צריך להסתיר.

אני גם מרגישה הקלה שכמו שזה נראה- הכל בסדר.

אני גם מרגישה יותר טוב - העייפות קצת עוברת והבחילות בשבועיים האחרונים נרגעו ומתחילות לעבור. אני משתדלת כמה שיותר לשתות מים, אני ממשיכה להתאמן - אם כי הורדתי קצת בעומסים.

כמעט ולא יצאה לי בטן- יש לי מעיין בליטה קטנה ולמי שלא מכיר אותי - לא יודע. זה נראה כאילו אכלתי איזה לאפה.

וזהו.

התאריך המשוער שלי הוא 28.7.

האמת שזה לא כל כך נתפס, מוזר לי לחשוב שאני הולכת להיות אמא, שיש לי תינוקת בבטן!

מקווה שהכל ימשיך ויהיה בסדר ומשעמם וקל.

חזרנו אחרי חמישה ימים מלאים בוורשה. עד לפני כמה חודשים הקונוטוציה שלי לוורשה הייתה של שואה ולא הבנתי מה יש לעשות שם. אבל לאחר ששמעתי חוויות – החלטתי לנסות בעצמי ואני מאוד מרוצה!

הזמנו טיסה ומלון בנפרד, כאשר את ההזמנה של המלון עשינו ישירות מול המלון. בנוסף, החלטנו לקחת לילה נוסף ביום של העזיבה (הטיסה תוכננה ל – 23:00). האפשרות לנוח ולהתקלח לפני הטיסה המאוחרת שווה את זה לדעתנו.

הטיסה הייתה דרך חברת התעופה הפולנית LOT – הייתה לנו איתם סאגה עם המזוודות. כשנחתנו בארץ גילינו שרק מזוודה אחת הגיעה – ולא שתיהן. ואנחנו לא היינו היחידים – הנציג מחברת התעופה שהתכתב עם בעלי בפייסבוק אישר לו ש- 21 מזוודות הושארו בוורשה. רק בדיעבד אני מבינה שכנראה זה משהו שיטתי אצלם.  אז כן, המזוודה האובדת כבר הושבה לנו, אבל בכל זאת זה מאוד מתסכל והייתי מציעה לקחת את זה בחשבון.

המלון –  Novotel Warszawa Centrum- מאוד מומלץ! מלון בן 31 קומות, קיבלנו חדר בקומה ה- 21 עם תצפית לעיר. מיקום מאוד מרכזי ובשדרה ראשית, קרוב מאוד לכל תחבורה ציבורית. גם ארוחת בוקר שלהם ממש טובה. למי שרצה, הייתה עמדה עם מישהי שמכינה חביתות על המקום עם כל מיני תוספות, היה פנקייק, וופל בלגי. ממש טעים ועשיר! ראיתי כל מיני ביקורות בבוקינג על זה שהכוסות לקפה ולמברשות שיניים חד פעמיות ושזה לא בסדר. תכלס, קראתי כתבה שאלו בדיוק החפצים הכי מזוהמים בחדרי מלון - אז אני מאוד זורמת עם החד פעמי.

מזג האוויר לא היה לטובתנו. בעיקר היה קר, אפור וגשום, חוץ מיום אחד שלא ירד גשם ויצאה קצת שמש. המעלות נעו בין 7 ל- 11, ככה שצריך להתלבש ממש טוב.

כדאי מאוד לרכוש שם סים מקומי. אנחנו קנינו סים רק של אינטרנט של חברת אורנג' – והלכנו לחנות שלהם על מנת שיעזרו לנו לתפעל ולהפעיל את הגלישה (כי קיבלנו סמסים עם הוראות הפעלה בפולנית).

התניידות – מהשדה תעופה למלון ומהמלון לשדה תעופה לקחנו מונית בעלות של 40 זלוטי. בעיר עצמה נעזרנו באפליקציה של "גוגל מאפס" – האפליקציה מציגה את המסלול, יש הסבר איזה קווים צריך לקחת ובאיזה תחנה לרדת, וגם יודעת לנווט ברגל. התחבורה הציבורית מאוד נוחה ויעילה, השתמשנו בעיקר באוטובוסים ובחשמלית, ופעם אחת גם נסענו במטרו.

את הכרטיסים אפשר לקנות בקיוסקים או במכונות אוטומטיות (אבל שם התשלום הוא באשראי). יש כרטיסים יומיים שתקפים לכל אמצעי התחבורה. חשוב רק לזכור לתקף את הכרטיס במכונה על האוטובוס/מטרו/חשמלית.

ביום הראשון הגענו גמורים לגמרי (כי הטיסה הייתה בחמש לפנות בוקר, וביום של הטיסה עבדנו, ככה שלא ממש יצא לנו לישון), אז לא עשינו יותר מדיי. השארנו את המזוודות במלון והלכנו לאכול ולהסתובב בעיר עד הצהריים. ברגע שקיבלנו את החדר התקלחנו והלכנו לישון, ובערב קצת יצאנו להתסתובב.

בשאר ימי הטיול קמנו בשמונה וחצי, אכלנו ארוחת בוקר ועשינו באיזי את הטיול.

מקומות שביקרנו בהם:

העיר העתיקה – העיר העתיקה המשוחזרת של וורשה. בתים יפים, פסלים שונים, כנסיות, בתי קפה קטנים.

רחוב Nowy Swait והרחוב שמוביל לו KRAKOWSKIE PRZEDMIESCIE— - רחובות מרכזיים ויפים בוורשה- עם מסעדות, בתי קפה, חנויות, מוסדות שונים, כנסיות, פסלים. שניהם מובילים לעיר העתיקה.

פארק לזינסקי – פארק ענק ויפהפה, עם הרבה פינות מקסימות. בפארק יש גם אגם ומעליו ארמון (לא נכנסנו). בפארק גם מסתובבים טווסים ובעיקר סנאים חמודים שממש מתקרבים לאנשים. ליד הפארק יש את הגנים הבוטניים – הם היו פחות מעניינים, עשינו שם סיבוב קצר ומיצינו.

ארמון התרבות והמדע -  לא עשינו את התצפית, נכנסו שם לתערוכה של טכנולוגיות ישנות. בין השאר מוצגות מכוניות ישנות, חלליות, מטוסים ישנים, אופנועים ישנים, מכונות כביסה, צעצועי מלחמה של פעם, תיבות נגינה, וגולת הכותרת – משחקי מחשב ישנים ואטארי – שגם אפשר לשחק בהםJ

מוזיאון ליהדות פולין – לטעמי הרבה יותר מוצלח מהמוזיאון היהודי בברלין. המוזיאון מציג את תולדות ורזי המסורת היהודית, מהרגע שהיהודים הגיעו להתיישב בפולין ופחות יותר עד ימינו. כמובן שיש התייחסות לשואה. מדובר בתערוכה מאוד מעניינת ואינטרקטיבית. כדאי לקחת מדריכי אודיו בעברית. זמן השהייה שם בערך שלוש שעות.

שוק ארוחת הבוקר – האמת שקצת נחלנו אכזבה. בגלל מזג האוויר הגשום- גם לא היו דוכנים, וגם את הדוכנים שכן היו – הכניסו לתוך מבנה של בית ספר. אז ככה שהיו כמה דוכנים בבית הספר וכמה בחצר של בית הספר. חשבתי שתהייה אווירה כמו של שווקי כריסמס, אבל בגלל שהדוכנים היו אחד ליד השני במסדרון שבין הכיתות –זה הרגיש כמו הורים שעושים יום תרומה בבית ספר. הם עוברים למקום חדש, אז אני מניחה שבמזג אוויר יפה או במקום קצת אחר – האווירה תהייה קצת שונה ויהיה גם מבחר. בכל זאת לא וויתרנו על אכילת פירוגי ואכילת תבשיל הודי של עוף ואורז.

ארמון וילנוב – ארמונו של מלך פולין, מציג את החדרים, החפצים, הכלים והלבוש של אותה התקופה. ליד הארמון יש גנים מקסימים עם אגם (צריך לרכוש כניסה לגנים בנפרד).

המלצות על מסעדות:

קודם כל- הבירות! הבירות המקומיות מאוד טובות (וגם זולות).

SŁOIK Warszawski    -  אכלנו שם ארוחת בוקר ביום הראשון. יש להם ארוחות בוקר ממש מגניבות וטעימות

Da Gusto- מסעדה איטלקית.

Barn Burger – אחד המקומות הכי טעימים לאכול המבורגר! יש להם מבחר לא קטן של המבורגרים טעימים מאוד. גם המקום ממש מגניב.

Hard Rock Cafe - למי שלא מכיר, מדובר בדיינר בסגנון רוקיסטי – גיטרות ותקליטים על הקירות, מסכים שמקרינים הופעות רוק ומלצרים קשוחים ואפלים.  כמובן האוכל הוא בסגנון אמריקאי – בעיקר המבוגרים וסנדווצ'ים ענקיים. יחסית לארץ המחיר סביר,  אבל יחסית לוורשה יקר שם.

BIERHALLE BEERS- נמצא ברחוב נובי שוויט. קצת יותר תיירותי, אבל קיבלנו מנות טעימות ומשביעות.

Restauracja Česká Warszawa – פאב שהיה לא רחוק מהמלון שלנו. הגענו בסביבות בתשע, ובעשר הם כבר סגרו. ככה שבנימוס אמרו לנו שאם אנחנו לא רוצים להזמין יותר שום דבר – אנחנו צריכים ללכת. אכלנו שם קינוח ממש טעים – עוגת גבינה ושוקולד – אחד הקינוחים הכי טעימים שאכלתי.

The Mexican – מסעדה בסגנון מקסיקני. מתאים למי שבאמת אוהב אוכל חריף, אני הזמנתי מנה גנרית שהייתה חביבה ולא יותר. בעלי לעומת זאת מאוד אהב.

קניות

מודה ומתוודה - שופינג זה לא מה שמלהיב אותי בחו"ל, מבחינתי זה על הדרך. אף פעם לא הבנתי את הנהירה של הישראלים לשופינג ואת היכולת להקדיש יום שלם לקניון או לקניות. יש הכל בארץ! בשביל ללכת להסתובב בקניון לא צריך לטוס לחו"ל. אז כמובן שבכל השדרות יש לא מעט חנויות.

ביום האחרון עשינו סיבוב גם בקניון זלוטי טרסה.

מרפרוף בבגדים - לא ראיתי משהו מיוחד, גם המחירים פחות או יותר זהים לארץ, אבל לא עשיתי חיפוש מעמיק.

מה שבעיקר מעניין אותי (בתור אחת שמזמינה בעיקר מחו"ל כי המחירים בארץ גבוהים בלי סיבה)- זה קוסמטיקה ואיפור. אז ברוסמן יש כמובן את כל חברות הקוסמטיקה והטואלטיקה המוכרות - במחירים ממש מגוחכים. יש גם ספורה למכורות- אבל גם שם לא זול והרבה יותר משתלם להזמין מארה"ב.

לסיכום, לוורשה יש המון מה להציע. נכון, היא לא מאוד יפה כמו פראג או מינכן, אבל היא מאוד מעניינת. גם הפולנים מאוד נחמדים ורוצים לעזור. 

היה ממש כיף, מנוחה לגוף ולנפש.

שלום לקוראים שעוד נותרו לי.

כבר תקופה שאין לי חשק או מוזה לכתוב, מאז ההפלה שעברתי אני קצת מדוכדכת.

עדיין לא חזרנו בחזרה לטיפולים, הייתה לי ביקורת אצל הרופא נשים והסתבר שנשארה לי שארית ברחם, הייתי צריכה לקחת פעמיים ארבע מנות של כדורים שיוציאו לי את זה החוצה. לשמחתי הכל יצא, אני צריכה לחכות לקבל מחזור ולבוא לביקורת שוב על מנת לבדוק שהכל תקין. אולי זה טוב לתת לזמן לעשות את שלו, לתץ לגוף ולנפש להתחזק.

חגגתי יום הולדת 29 לא מזמן. לא הרגשתי צורך כל כך לחגוג, אני לא מאמינה שאני בת 29, נראה לי הזוי שעוד שנה אני מחליפה קידומת. אני זוכרת את עצמי בת 20! ביום של היום הולדת הלכתי לעבודה כרגיל. בעלי הפתיע אותי עם בושם שממש רציתי -"לה ויוה בל" של לנקום. בעבודה יש לנו מנהג כזה, שכל מי שחוגג יום הולדת מביא עוגה ועושים לו שתייה. אז באמת עשו לי שתייה בעבודה והיה ממש נחמד, ובתזמון מושלם- גם הגיע אליי משלוח פרחים מבעלי. דווקא באותו היום הייתי תורנית בעבודה, אז בערב הלכנו רק לאכול ארוחת ערב, ובסוף השבוע הזמנו חברים אלינו הבייתה.

לפעמים אני מתגעגעת לזמנים של פעם, לפני שהיינו נשואים והורים ועם המון מחוייבויות. כשכולנו גרנו בנווה שאנן במרחק הליכה אחד מהשני, כשהיינו יוצאים כמעט בכל יום שישי לפאב, או סתם שהיינו נפגשים בבית, מזמינים אוכל, שותים, צוחקים עד השעות הקטנות של הלילה. או פעם כשלאחד מהזוגות בחבורה הייתה בריכת אינטקס (ככה כותבים?) וכל יום שבת אחה"צ היינו רובצים אצלם בבריכה. ברור לי שהחיים משתנים וזה טבעי ומובן, אבל בכל זאת - לפעמים אני קצת מתגעגעת לימים האלו.

אני קצת בלחץ בעבודה. אחת החברות שלי, שתפקידה היה לעשות בקרת איכות עלינו, יצאה לחופשת לידה, וביקשו ממני להחליף אותה בחלק מהתפקיד. הוחמאתי מאוד, אבל אמרתי שאני עושה את זה רק בתנאי שייתנו לי עוד כסף. לא ממש הייתה להם ברירה, ולמשך כל התקופה שאעשה את התפקיד הזה אני מקבלת עוד 300 ש"ח למשכורת. זה לא הרבה, אבל זה משמעותי, בעיקר לאור העובדה שגם ככה העלו לי לאחרונה את השכר. 

אז עכשיו יש לי עוד אחריות, זה קצת מלחיץ, אבל אני מנסה לעשות את זה על הצד הטוב ביותר.

מחר אנחנו חוגגים יום נישואים שלישי, ובהמשך השבוע אנחנו טסים לוורשה - לנקות קצת את הראש.

בשבוע 6 הרופאה ראתה דופק במוניטור.

שלושה שבועות אחר כך, בבדיקה שגרתית אצל הרופא נשים- ראו שק היריון ריק. העובר כנראה לא הפתתח והתמוסס.

אני לא כל כך יודעת איך לכתוב ומה בדיוק, כי כל הימים האחרונים רצים לי בראש כמו איזה סרט.

חשבתי שאני באה לבדיקה שגרתית, אבל בבדיקה ראיתי לפי הפנים של הרופא שמשהו ממש לא טוב. ואז הוא אמר לי שהוא ממש מצטער, ואני מרגישה בהיריון (ןבאמת הרגשתי וסבלתי מבחילות קשות) אבל השק היריון ריק. אצלו בחדר עוד איכשהו שמרתי על פאסון, שאלתי שאלות וניסיתי להבין מה עכשיו.

אבל כשיצאתי ממנו הדמעות פשוט זלגו בלי שליטה, נכנסתי לאוטו ובקושי הצלחתי לדבר ולהסביר לבעלי מה קרה. דרשתי ממנו שייקח אותי לאמא שלי.

אפילו לא התקשרתי. אבא שלי פתח את הדלת וכל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד.

מבחינה רציונלית - אין לזה הסבר. זה קורה לכל כך הרבה נשים. אני מכירה אישית לא מעט נשים שזה קרה להן, וכל פעם מישהי מספרת לי על עוד אחת ועוד אחת שזה קרה לה. כנראה היה איזשהו פגם גנטי בעובר, ולכן לא התפתח. וטוב שזה קרה עכשיו, ולא בשבועות מתקדמים יותר. וטוב שזה קרה, כי אח"כ לגלות שיש לעובר מומים או בעיות... זה יותר גרוע. אבל מבחינה רגשית זה פשוט כואב. תחושה של אובדן, של החמצה. הרגשתי כאילו אני במשחק "סולמות ונחשים" וירדתי עם הנחש למטה.ידעתי שזה עלול לקרות. אבל קיוויתי שזה לא יקרה לי. שאי אפשר - גם טיפולי פוריות וגם זה. 

גם מה שעוד הטריד אותי- שאנשים שלא היו צריכים לדעת שאני בהיריון ידעו מזה.

סיפרנו רק למשפחה המצומצמת - להורים ולאחיות. חוץ מזה, יש לי חברות ממש טובות וקרובות בעבודה שסיפרתי גם להן. אנחנו חבורה של חמש בנות ופשוט התחברנו אחת לשנייה - וזה גם מעבר לשעות העבודה.

ביקשנו שלא לספר לאף אחד עדיין- בעיקר בגלל סיטואציות כאלו. ואבא של בעלי סיפר לאחותו והיא סיפרה לגיסתה. למה? אני יודעת שזה לא מרוע כמובן, וזו דודה מקסימה שאנחנו מאוד אוהבים - אבל יש סיבה שלא מתחילים לספר לכל העולם ואשתו בהתחלה. אמא של בעלי ממש התרגזה על זה ואמרה שלהבא אנחנו לא נספר לו שום דבר כי הוא לא יכול להיות בשקט.

וגם אצלי בעבודה- מי שלא היה אמור לדעת- ידע. כמובן שהיו חשדות, וכמעט כולם יודעים שאני בטיפולי פוריות. והתחילו הלחשושים והרכילויות.

ויום שישי לפני שבועיים ארגנו החברות הטובות ארוחת שישי בבית של אחת מהן. והזמנו עוד שתי בנות מהמשרד - שאמנם הן לא הכי קרובות אלינו, אבל יש לנו כן יחסים טובים איתם. ובטעות לבעלי נפלט שאני בהיריון. וביקשתי מהן כמה פעמים שלא לספר שום דבר, כי זה עוד התחלה ואני ממש לא רוצה שהמנהל שלנו ישמע על זה מגורמים אחרים שהם לא אני.

ואחת מהן הלכה וסיפרה למישהי, שהיא הלכה וסיפרה למישהי והיא הלכה וסיפרה לעוד מישהי. ואז אחת מהן באה לאחת החברות הטובות שלי ואמרה לה שהיא יודעת. אז הלכתי למנהל שלי וסיפרתי לו, כדי שזה לא יגיע מגורמים אחרים. הוא מאוד מאוד שמח, כי גם הוא ואשתו עברו טיפולי פוריות ועשו IVF. וכשקרה מה שקרה - הוא גם התקשר אליי ודיבר איתי ועודד אותי. אבל עדיין -זה כל כך עצבן אותי! אני לא מאמינה בעין הרע ובאמונות טפלות. אבל זה משהו אישי, פרטי, ולא בא לי לחשוף את מצב הרחם שלי לכל העולם ואשתו. זו צריכה להיות בחירה שלי. ובלי שום קשר - סמכתי עלייך! מכבדים אותך, מזמינים אותך. נכון שאנחנו לא חברות נפש - אבל ביקשתי! ביקשתי שלפחות בנושא הזה תשתקי. התאכזבתי ונפגעתי ממנה מאוד, כי לא היא הייתה נראית לי בחורה רכלנית. גם כשאני ידעתי שבנות אחרות במשרד בהיריון - לא העזתי לדבר ולספר לאף אחד ואחת. שתקתי, כי ידעתי שזה דבר אישי וכל אחת צריכה לספר בזמנה.

והכי מעצבן שאני לא יכולה להגיד שום דבר - כי אותה בחורה שחשפה את זה אמרה שלא לספר. הרי אם זה היה קורה לה, היא הייתה עומדת באמצע המשרד וצורחת. מילא, את הלקח שלי למדתי, עכשיו אני מתייחסת אליה בקרירות ולא נזמין אותה לשום מקום.

גם עוד חברה שלי (לא מהמשרד) כל הזמן שאלה מה חדש בנושא הזה, ואפילו שלחה הודעה לבעלי שהיא יודעת שיש משהו שאנחנו לא מספרים ושלא יכחיש! ל-מ-ה?! באמת, למה? למה להעמיד אותנו בסיטואציה הזו? למה אי אפשר לשתוק?  כמובן שום דבר זה לא סוד, אבל למה לכל הרוחות אנשים מרגישים בנוח להידחף, לחטט? למה אי אפשר לכבד בחירה שלנו? זה פשוט נורא.

לא שהדברים האלו חשובים עכשיו, אבל בכל זאת - זה מרגיז ומעצבן אותי גם עכשיו. זו צריכה להיות החלטה של *שנינו* ודיי עם כל האנשים שנדחפים לי לרחם.

בכל מקרה, הרופא נשים שלי שלח אותי לאולטראסאונד נוסף כדי לאשר את מה שהוא ראה. הייתה לי איזשהי תקווה קטנה שהוא טעה (והוא לא, הוא רופא מומחה עם ניסיון של איזה 25 שנים) או שאולי משהו במכשיר היה לא טוב... אבל לצערי הוא לא טעה.

החלטתי לקחת את האופציה של גרידה ולא של כדורים. רציתי שיוציאו את זה בפעם אחת וזהו, ולא שאני אתחיל לדמם דימומים מטורפים שיכולים לגרום לי להיות מאושפזת.

לשמחתי, הרופא נשים שלי גם כירורג שעובד בבי"ח פרטי שעובד גם עם הקופה שלי (ויש לי גם ביטוח פרטי). הוא ישר התקשר למזכירה שלו ואמר לה להכניס אותי אליו, אני רק הייתי צריכה לתאם איתה את השעה.

אז אתמול עשיתי את זה. הייתי מאוד מאוד לחוצה ומבועתת. עושים את זה בהרדמה מלאה ונורא פחדתי מהעניין של ההרדמה. כאשר נכנסתי לחדר הניתוח עצמו הייתי ממש ממש מבעותת ולחוצה וירדו לי דמעות. העוזרת של המרדים הייתה ממש מקסימה, הרגיעה אותי, התחילה לשאול אותי מתי הייתי בחופשה... ואז פתאום הרופא נשים שלי העיר אותי בחדר התאוששות. בעלי אמר שזה לקח בערך 20 דקות, ואח"כ עוד נשארנו שם להשגחה של שעתיים. אני שמחה שעשיתי את זה בבי"ח פרטי, קיבלתי באמת יחס ותנאים שלא בטוח הייתי זוכה להם אם הייתי עושה את זה בבי"ח ציבורי.

סה"כ היינו שם לכל התהליך ארבע שעות. כאבה לי קצת אתמול הבטן התחתונה ויש עוד דימומים, אבל אחרי מקלחת וארוחה (הייתי צריכה להיות בצום) הרגשתי יותר טוב. אני עכשיו ביומיים מחלה ואני לאט לאט מתאוששת.

בעלי באמת היה מדהים ומקסים. הוא כל כך תמך בי ודאג לי וליווה אותי. בכלל, לא רק אתמול, גם בזמן ההריון וגם בזמן הטיפולים הוא תמיד היה חלק מזה. גם לו כמובן לא היה פשוט והיה לו מאוד קשה... באמת נוכחתי לדעת שזכיתי בו.

אני מנסה להמשיך הלאה, להיות עם הפנים קדימה. יש איזשהו שיר שיש בו שורה שאומרת משהו "כשהחיים עוצרים צריך לרוץ הרבה יותר מהר". אני לפחות יודעת שאני יכולה להיכנס להיריון. ואני אהיה שוב בהיריון (עם קצת עזרה). אנחנו צריכים עכשיו להמתין חודשיים ואז נחזור לטיפולים. נעשה אולי עוד הזרעה אחת ואז IVF, או שכבר ייתנו לנו ישר לגשת לIVF. אני באמת אתן לגוף שלי לנוח ולהתאושש. כנראה שגם נסגור לנו איזה טיסה לחו"ל בשביל להירגע. ואז נחזור לזה בכל הכוח.

נתחיל מהסוף: אני בהריון :)

***

בחודש שעבר הגענו שוב לרופאת הפריון להמשך מעקב. לפי ה"כללים" צריך לעבור שלוש הזרעות על מנת לעבור לשלב הבא - ההפרייה החוץ גופית -IVF. כבר היינו אחרי שתי הזרעות, וידענו שזו הפעם האחרונה לפני שעוברים הלאה. הרופאה עשתה לי מעקב זקיקים ותוך כדי היא אומרת שיש זקיק של 21 ס"מ - משמע- ביוץ טבעי. היא אמרה שאעשה גם בדיקת דם ליתר ביטחון, ואז יתקשרו אליי בצהריים שיגידו לי מה לעשות ומתי לבוא להזרעה. שאלנו אותה אם אחרי זה - כבר אפשר ללכת ל-IVF, אז היא אמרה שלא, שצריך גם שלוש הזרעות וגם שלוש פעמים של זריקות הורמונים! ממש התבאסתי. כל כך רציתי את ה-IVF, כי האמנתי שרק זה יעבוד. התעצבנתי שהשחלות הפוליציסיטיות שלי התחילו לבייץ מעצמן, ועכשיו אני סתם מבזבזת זמן. אני ובעלי דיברנו על זה שבפעם הבאה ננסה ללחוץ עליהם שייתנו לנו כבר לגשת ל-IVF. אפילו החלטתי לקבוע תור לבדיקת שד אצל כירורג (כל מי שמתחילה טיפולי פוריות חייבת לעשות בדיקת שד אצל כירורג, ודחיתי את הבדיקה הזו חצי שנה) כדי שלא יהיה לה שום דבר להגיד לי.

עשיתי את הבדיקת דם, אחה"צ התקשרו מהמרפאה, אמרו שאני לא צריכה להזריק כלום (בפעמיים הקודמות הזרקתי גונאל, ויום לפני ההזרעה הזרקתי אובריטול) ושאני אגיע למחרת להזרעה.

אני חושבת שביום של ההזרעה היה ממש את הביוץ, כי הייתה לי קצת בחילה והרגשתי כאב חד בבטן התחתונה בצד.

עשינו את ההזרעה, ובערב גם שכבנו. שכבנו סתם, כי רצינו והתחשק לנו.

הרופאה נתנה לי גם הפנייה לבדיקות הורמונלית לעשות ממש בזמן המחזור, ואמרה שאני גם אבוא אליה בזמן שיש לי מחזור. ואני חיכיתי כבר בקוצר רוח למחזור שיבוא כדי לעשות את הבדיקות ולבוא אליה.

שבועיים אחרי ההזרעה- או שמקבלים מחזור או שצריך לעשות בדיקת היריון בבדיקת דם.

עוברים בדיוק שבועיים ואין כלום. סירבתי להתרגש. אחרי ההזרעה השנייה - הייתי אמורה לקבל מחזור ביום שני, וזה לא הגיע. כבר ממש שמחתי! הייתי בטוחחה שזהו, נקלטתי. אפילו עשיתי בדיקת היריון ביתית שיצאה שלילית וסירבתי להאמין לזה שהיא שלילית, חשבתי שלא היה מספיק שתן או שזה בגלל שעשיתי אותה בערב. ואז בחמישי בבוקר קיבלתי והייתה נפילה. הייתי מבואסת מאוד, בערב סתם רבתי עם בעלי על שטות והתחלתי ממש לבכות, אמרתי לו שאני רוצה להיות לבד, ישבתי בוכה לבד בחדר וכשהוא בא אמרתי לו שכבר אין לי כוחות נפשיים יותר לזה, שאני רוצה להפסיק ונמאס לי.

עובר עוד שבוע. שלושה שבועות מיום ההזרעה ושבוע של איחור במחזור. היו רגעים שהרגשתי קצת כאב בחזה, קצת בחילה, התחילו לי חצ'קונים, היו לי מצבי רוח והרגשתי ממש עייפה, לא ישנתי טוב בלילה, אבל אלו תסמינים גם של מחזור או סתם דברים שבאמת לא חייבים להיות קשורים להיריון. האמת שבעיקר הרגשתי שהחזה שלי קצת נפוח ורגיש, אבל לא ידעתי מה לחשוב. כל כך לא האמנתי. 

ואז החלטנו לעשות בדיקה ביתית ביום שישי (אתמול). אמרתי לעצמי שאני כבר חייבת לבדוק את זה. חשבתי שזה יהיה שלילי, ואמרתי לעצמי שאם זה שלילי אני חייבת לרוץ למרפאה שיבדקו מה לא בסדר.

היו לי כן תקוות קטנות כאלו שאולי הפעם זו הפעם.... אבל לא רציתי להתאכזב. כל הזמן דיכאתי אותן.

אתמול הייתה מסיבת הפתעה לכבוד היום הולדת של דודה שלי, וגם ככה התכוונתי לקום מוקדם כדי שנספיק ללכת לחדר כושר לפני זה, אז החלתי לשים לי שעון מעורר לשש (כמו כל בוקר) כדי לעשות את הבדיקה עם השתן הראשון של הבוקר. היה לי קשה לישון, והתעוררתי לפני שש.

הלכתי לשירותים במקלחת, עשיתי את הבדיקה ושמתי אותה בצד ליד השירותים.

כדי להעביר את הזמן התחלתי לצחצח שיניים, לשטוף פנים, לשים עדשות מגע. כשהגיע הזמן הרגשתי שהרגליים שלי רועדות לגמרי והלב שלי דופק במהירות של 100 קמ"ש. הכנתי את עצמי לראות פס אחד ולא להתאכזב ולהתבאס. ואז ניגשתי לבדיקה וראיתי אותם - שני פסים ורודים בוהקים. עמדתי שם עם פה פתוח לאיזה חצי דקה, ואז לקחתי את הבדיקה ביד, רצתי לחדר לשינה, וצרחתי לבעלי שהיה חצי ישן שהתוצאה חיובית. התחלתי לבכות ולרעוד, והוא פשוט ניסה להרגיע אותי.

לא האמנתי שזה יקרה!

יותר משנה וחצי, קרוב לשנתיים, שאנחנו מנסים להיכנס להיריון. ב-05/09/2014 הפסקתי את הגלולות. כבר לא האמנתי שזה יגיע, זה נראה כמו משהו רחוק מאוד ממני, כמו זה שאני ובעלי מדברים שאנחנו מתים לעשות טיול קוסט טו קוסט בארה"ב- אולי, יום אחד, זה יקרה.

אני כמובן מנסה לא להתרגש יותר מדיי, כרגע אני בשלב מאוד מאוד התחלתי, זה רק תאים. אני צריכה מחר לעשות בדיקת בטא, וכמובן צריכה להיות במעקב ולראות שהכל בסדר, כי אני בשלב הקריטי... אני דואגת שמשהו ישתבש, אבל אני מנסה לחשוב חיובי. אני מקווה שזו בת :), אבל באמת שיותר משנה לי שהכל יילך לפי המתוכנן, שהכל יהיה בסדר ותקין ומשעמם ומתישהו בחודש מרץ - אני אהייה אמא.

האמת שאין לי כל כך חשק ומוזה לכתוב, אז רק אעדכן בקצרה.

ביום חמישי היינו במרפאת הפוריות להמשך טיפול, הרופאה נתנה לי שתי אופציות: או לקחת פעם נוספת את הכדורים והפעם עם הזרעה או לעבור כבר לזריקות + הזרעות.

למרות הסתייגותי ממחטים, החלטנו באמת שעדיף להעביר הילוך. הרופאה הסבירה שאם נצטרך לעבור להפריות חוץ גופיות, דורשים לפחות שלוש ניסיונות של שימוש בזריקות והזרעות, ואי אפשר לעשות את זה רצוף - חייבים הפסקה של חודש בין לבין. אז באמת חבל על הזמן.

אז עוברים שלב.

מדובר בזריקות ישירות לבטן מדי יום, במעקב זקיקים ובדיקות דם באופן קצת יותר תכוף, עד לשלב בו יהיה ביוץ ואז יצטרכו "להזריע" אותי (אוי,זה גורם לי להרגיש כמו איזה פרה).

האחות פוריות כמובן הסבירה לי על כך התהליך ושלבי המעקב, ונתנה לי להזריק לעצמי- כמובן ללא שום חומר, רק לשם ההדגמה. היא אמרה שכדאי שאני אדע לעשות את זה לעצמי. היד שלי ממש רעדה וחשבתי שאני מתעלפת, אבל בסוף זה באמת לא כואב ולא היה נורא. מדובר במחט מאוד עדינה וקטנה ואני מניחה שאוכל לעשות את זה כמו שצריך.

אז מחר אני צריכה לעבור בדיקת דם, שלאחריה יגידו לי אם אני כבר יכולה להתחיל בזריקות, או לחכות למחזור.

בהצלחה לנו.

בחודש יולי 2013 קיבלתי רישיון נהיגה. כפי שקוראיי הותיקים זוכרים, זה היה תהליך ארוך שגבה ממני הרבה כסף, יזע ודמעות.

ומאז לא נהגתי הרבה, ורק אם בעלי יושב לידי, חוץ מפעם אחת שלקחתי את אמא שלי מהבית שלי לקניון (שנמצא בערך חמש דקות נסיעה מהבית שלי).

בהתחלה בעלי מאוד הלחיץ אותי והיו כמה פעמים שהתחלתי לבכות ולהילחץ בנהיגה - מה שעשה לי טראומה.

גם בפעמים שהוא ישב לידי ולא אמר כלום והכל היה בסדר - עדיין הרגשתי שזו מעמסה, שזו מטלה, שממש קשה לי לעשות.

האמת שגם הנהיגה של בעלי דיי מלחיצה, ואמרתי לו את זה הרבה פעמים. הוא נוהג מאוד מהר, נצמד כשהוא עוקף, עובר מנתיב לנתיב כל הזמן. אז נכון שיש לו ניסיון ושליטה, והוא היה פעם שוטר ועבר קורס נהיגה מבצעית - זה עדיין מלחיץ. מה גם שהוא נורא נורא עצבני על הכביש - הוא כל הזמן צופר, מספיק שמישהו קצת מעכב אותו באיזה חצי דקה - הוא ישר מתרגז ומקלל, צופר ומהבהב. יש לו קטע כזה של להיות צודק במקום להיות חכם.

המון פעמים דיברתי איתו על זה, הייתה גם פעם אחת לפני כמה שנים שפשוט פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב. הוא מצידו אמר שהוא מאוד מנסה להיות רגוע ולא להתעצבן. האמת שגם אבא שלו ככה, עצבני על הכביש ואוהב להתפאר ולהתלהב איך הוא פותח את החלון ומקלל אנשים במיטב קללות עסיסיות (שזה כבר ממש דוחה ומרגיז אותי לשמוע, מה ההתלהבות פה?).

בכל מקרה, הזמן הלך ועבר ואני נהגתי פחות ופחות. כל הסביבה שלי, כל מי ששמע שיש לי רישיון, שיש אוטו ושאני לא נוהגת - אמרו לי שאני לא נורמלית וזה לא בסדר ושאני צריכה לתפוס אומץ ולנסוע לבד. הרבה פעמים בעלי ביקש "קחי חברה או את אמא שלך לסיבוב". יעצו לי לעשות סיבוב ברחוב של הבית כדי שאני אתפוס אומץ. אבל לא הייתי מסוגלת. כל כך הרבה אנשים נוהגים. גם סבא וסבתא שלי שכבר חצו את ה- 70 - נוהגים. כל כך רציתי להיות עצמאית, לא להיות תלויה באף אחד, להיכנס לאוטו ופשוט לנסוע ולא הייתי מסוגלת. עד אתמול.

אני ועוד שתי חברות מהעבודה רצינו להיפגש ביום שישי לארוחת בוקר, כדי לחגוג יום הולדת לאחת מהן. אחת מהן  מחיפה, והשנייה גרה לא רחוק ממני ויש לה רשיון - אבל לא אוטו. המטרה הייתה להיפגש באמצע הדרך. יום לפני זה תהיתי איך לעזאזל נגיע לשם ויש גשם, ומה נעשה, והן אמרו לי "יאללה, קחי את האוטו!". אני לא יודעת מה עבר עליי- אבל הסכמתי. בבוקר בעלי הציע לי שהוא ייקח אותי לחברה שגרה לידינו, ואני אחזיר אותו הבייתה - כדי שלא אצטרך לנהוג לבד. החלטתי שאני עושה את זה לבד, שאני חייבת לקפוץ למים אחרת לעולם לא אעשה את זה.

הוא ירד איתי לאוטו, נתן לי הסבר קצר על כל הכפתורים, יצאתי מהחנייה וקלטתי שאני על הכביש. לבד. נוהגת. התתחלתי להגיד לעצמי "יאאאא אני נוהגת!!!" והיה לגמרי, אבל לגמרי בסדר. אני גם אחת שממש לא יודעת לנווט ולא יודעת כיוונים (עד היום בעלי צוחק עליי שבפעם הראשונה שהוא בא לאסוף אותי וניסיתי להסביר לו איך להגיע - הייתי צריכה לתת לאבא שלי את הטלפון כדי שיסביר לו), והדרך שאני מכירה לבית של החברה שלי הייתה חסומה בגלל עבודות, לא נלחצתי, עצרתי בצד, התקשרתי אליה ושאלתי איך להגיע. (אני ווייז לא מסתדרים). וגם בחזור, שמתי אותה בגן של הבנות שלה שנמצא במקום שאני לא מכירה (את הבנות שלה כמובן שלא יכולתי לאסוף מאחר שאין לי כיסאות בטיחות), והצלחתי לחזור לבד.

לא נסעתי על עוקף הקריות, אלא על ההסתדרות (כי לא רציתי לנסוע על 100 קמ"ש ויותר, רציתי לנסוע רגוע), הקפדתי להיות על הימין. ודווקא הייתי מאוד רגועה והתמודדתי לבד.

אני קצת "קונטרול פריק". אני אוהבת להיות בשליטה, אני אוהבת שהכל הולך לפני התוכנית שלי, אני אוהבת וודאות ושונאת שינויים. ונהיגה - יש בה המון שינויים. לא משנה הרי כמה אני אהיה בסדר, אני צריכה לסמוך על אנשים זרים שיהיו גם הם בסדר.

זו גם הייתה אחת הסיבות שלא הצלחתי לעבור טסטסים. בשונה ממבחן "רגיל" שאת יודעת שיהיו כך וכך שאלות, ואיזה סוגי שאלות, ואת רק צריכה לעבור על החומר טוב טוב - נהיגה זה משהו שהוא לא קבוע ומשתנה.

זה גם היה אחד הפחדים שלי - שיקרה משהו ואני לא אדע מה לעשות.

אבל ידעתי. גם שבטעות לקחתי נתיב לפנות שמאלה ברמזור, ובכלל הייתי צריכה שמאלה בפנייה הבאה - ישר חזרתי לימין.

ושהייתה פנייה מסובכת שמאלה - הסתכלתי מה הרכב שלפניי עושה - ופשוט עקבתי אחריו.

הייתי יחסית רגועה ובטוחה בעצמי ופעלתי בהחלטיות.

גם סמכתי על האוטו שלנו. יש לנו אוטו באמת כייפי ונוח לנהיגה- מיצובישי לנסר 2010, ובעיקר בטיחותי. אני לא כמו הבחורות שמתלהבות מרכבים קטנים- אני אוהבת מכוניות גדולות עם עוצמה. (למדתי נהיגה על סובראו B4 טופ והאוטו שאני הכי רוצה זה ניסן קשקאי).

עם החנייה קצת התקשיתי - פעם אחת שעצרתי ליד תחנת אוטובוס לאסוף את החברה קצת נגעתי במדרכה, וגם שהחנינו במגרש חנייה - אז למרות שיש חיישני רוורס ומצלמת רוורס באוטו - קצת התקשיתי להיות ישרה ופעמיים נתקעתי במדרכה, ובסוף חברה שלי חנתה בשבילי.

נכון שכולי רעדתי והיה לי חם שיצאתי מהאוטו - אבל עמדתי בזה בגבורה. חברה שלי אמרה שנהגתי ממש אחלה והיא לא מבינה על מה אני מדברת.

ובכלל, האמת שהיה כיף להיפגש עם חברות. אין לי הרבה חברות בנות.  שנים שלא נפגשתי עם חברות לבד. אני ובעלי ביחד שש שנים - ומאז שאנחנו ביחד התחברנו לחבורה של זוגות - ותמיד שנפגשים זה עם הבעלים (חוץ מהמסיבות רווקות שלנו).

זה היה בוקר שישי כייפי.

אני כל כך שמחה וגאה בעצמי, ירדה לי אבן מהלב. הרגשתי שקפצתי מעל משוכה רצינית וגבוהה בשבילי.

כל כך הרבה פעמים בהיתי במסך הלבן, רוצה לכתוב ולא מצליחה.

המקום הזה הפך חשוף מדיי עבורי. 

אני מרגישה שאני לא יכולה לכתוב את הכל, ומה שאני אכן יכולה - נראה לי משעמם, שטחי וסתמי.

אני יכולה לכתוב על השגרה, שגרה של עבודה ובית. אבל מה זה כבר מעניין?

מתחת לפני השטח קורים דברים. יש מחשבות, רגשות, תהליכים ופחדים שאני שומרת לעצמי.

אני מפחדת שהדברים יגיעו לידיים הלא נכונות.

שאנשים יבינו אותי שלא כראוי, או שייעלבו.

או גרוע מכך - שזה יבוא נגדי כמו בומרנג. נהייתי קצת פראנואידית.

יש דברים שמצד אחד מאוד הייתי רוצה לשתף את הקוראים האנונימייים, אבל מצד שני לא הייתי רוצה שהקוראים הלא אנונימיים ישותפו.

חשבתי להפוך את הבלוג לפרטי. אבל אני תוהה האם באמת מישהו יקרא כאן. זה לא שאני "זונת סטטיסטיקות"- זה כבר מזמן לא מעניין, אבל הייתי רוצה לדעת אם אני אכתוב לעצמי או שיהיו אנשים שיקראו. גם אם בשקט, מבלי להגיב.

אופציה נוספת זה לסגור ולפתוח אחד חדש.

אבל אני לא באמת מסוגלת. "פייק ריאליטי" זו אני. זה חלק ממני. להתחיל מחדש נראה לי מפחיד.

יותר מזה- העבר שלי, החוויות שלי, ההתבגרות שלי, המהות שלי - הכל כאן.

אני לא מסוגלת לנטוש.

או שאולי אני צריכה לשים פס על העולם ולכתוב מה שאני רוצה מבלי לדאוג מהשלכות?

עברו בערך חודשיים מאז הפעם האחרונה שממש עדכנתי כאן.

יש פה עוד בכלל קוראים?

אז היו חגים שהיו מלאים בטיולים, בספרים, במנוחה, במשפחה ובחברים, וגם חגגתי 27 שלהי קייצים.

חגגנו יום נישואים ראשון - היינו גם במסעדה מעולה וגם בצימר בצפון.

ואנחנו גם טסים החודש לברלין.

קיבלתי קידום בעבודה ואני כבר מרגישה יותר טוב.

התפקיד החדש הרבה יותר מעניין והרבה יותר מתאים לי. זה גם יותר כסף ושעות יותר נוחות. התחלתי השבוע ושבוע שעבר לאט לאט בחפיפה.

בשבוע האחרון עוד הייתי חצי בתפקיד הישן וחצי בתפקיד החדש, ומיום ראשון כבר עזבתי סופית את התפקיד הישן והתחלתי קצת לעבוד בפועל.

יש הרבה מאוד מה ללמוד, אבל אני מרגישה שמצאתי את מקומי. אם כי בחודש האחרון היה לי  יחסית נחמד- כי הבחורה שעבדה איתי ממש מקסימה והיה לנו מעיין קליק. גם קשיי ההסתגלות עברו, ולאט לאט התחלתי להיפתח ולהתחבר לשאר הבנות, אפילו הייתי בחתונה של מישהי מהעבודה.

אני ממש מקווה שילך לי טוב.

פתאום שמתי לב שבתחילת החודש הבלוג שלי חגג 12 שנים להיווסדו.

אז אנצל את ההזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שעוד נמצא כאן, קורא ומגיב.

שנה עברה מאז יום החתונה שלנו, שלאחר כמעט 10 חודשים של הכנות+ שבועיים אחרונים של לחץ, היה מושלם. אני זוכרת שבדרך הביתה, שאלתי את בעלי הטרי "מה, כבר נגמר?"
כולם מדברים על כמה הערב הזה הוא מדהים, חד פעמי, מיוחד במינו, והכלה היא בעצם נסיכה או מלכה. והאגדות הרי תמיד מסתיימות ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אבל אגדות לחוד ומציאות לחוד. ועם כמה שזה כיף גדול להתחתן, מדובר רק בכמה שעות, שלאחריהן הכל מתחיל.

כל פעם מחדש מחלחלת בי ההבנה כי עוצמת הקשר נמדדת דווקא ברגעים הפחות יפים. בריבים, בוויכוחים, בהחלטות החשובות של החיים המשותפים שצריך לקבל ביחד. בהתפשרויות, בויתור על האגו. 
כשצריך לדעת להקשיב, לתמוך, לעודד ולהרים מתוך תהומות.
שלא תמיד צריך מחוות רומנטיות גדולות, אלא פיסות של תשומת לב, דאגה ואכפתיות.
הרומנטיקה, הריגוש, התשוקה והפרפרים מתגלים דווקא ברגעי השגרה השוחקת. 
שהחברות וההערכה- הן הבסיס.

אז נתחיל מהסוף: שבוע הבא אני מתחילה עבודה חדשה.

ועכשיו נחזור להתחלה.

עבדתי במקום נחשב מאוד בתחומו, אחד מהטובים בארץ ובעולם. המשרד מעוצב, התנאים נחשבים לטובים, אנשים איכותיים. אבל הייתי כבויה.

כל זה לא שינה את העובדה שמאוד לא נהניתי בעבודה- הייתי מזכירתו של אחד מהמנהלים הבכירים. התפקיד לא ממש עניין אותי. היו ימים של לחץ, אבל רוב הזמן היה לי דיי משעמם. מה גם שאני חושבת שזה לא מתאים לי להיות מזכירה/עוזרת אישית, גם לא התחברתי לתחום.  ויותר מזה - פשוט לא הסתדרתי עם הבוס שלי. הרבה פעמים הרגשתי שאני לא מסוגלת לתקשר איתו. הרבה פעמים הוא היה מתייחס אליי בזלזול, מקטין אותי. גורם לי להרגיש מטומטמת. היה זורק לי הערות ציניות מעליבות. גרם לי להרגיש שכל מה שאני אעשה - זה לא בסדר. היו פעמים שהרגשתי ממש מושפלת. הוא לא היה עושה את זה מרוע. הוא לא איש רע. הוא תמיד נתן לי חופש/לצאת מוקדם כשהייתי צריכה. לא היה יושב לי על הראש. אבל פשוט אין לו יחסי אנוש. זה הגיע למצב שניסיתי להימנע מלדבר איתו. כל פעם שהיה מגיע למשרד, כל פעם שהיה קורא לי - הייתי בחרדות של "הנה תכף תבוא ההשפלה, תכף ייתנו לי על הראש". אין לי בעיה עם ביקורת, אין לי בעיה עם בוס שדורש. אבל יש דרך להגיד את הדברים. לפני שבוע הוא ממש צרח עליי בטלפון ופשוט נשברתי ובכיתי במשרד. הרבה פעמים החזקתי את עצמי במשרד לא לבכות ופעם אחת הלכתי לבכות בשירותים. אבל הפעם פשוט לא התאפקתי. יצאתי החוצה מהבניין והלכתי לבכות. 

יכול להיות שזה גם עניין של אי התאמה. אני בחורה עדינה ורגישה, לא יעזור. זה האופי שלי. נכון שעם הזמן למדתי לפתח אסרטיביות ומרפקים ותמיד עבדתי בשירות לקוחות (שזה דורש אסרטיביות), אבל באופיי אני עדינה. והאמת - שאף פעם לא נתקלתי בזה. גם לא בצבא. יכול להיות שהוא היה צריך מישהי מבוגרת, אגרסיבית, שתעמיד אותו על מקומו. מאז ומעולם קיבלתי פידבקים חיוביים על העבודה שלי. אני אחראית, מסודרת, אני שירותית, יש לי יחסי אנוש טובים, אני לומדת מהר את העבודה. אני נאמנה מאוד למקום העבודה, אני לא מסוגלת להוציא מחלה כדי ללכת להסתובב בקניון. אפילו כשאני חולה אני מגיעה לעבודה (אם כי בזמן האחרון למדתי כן לקחת ימי מחלה כשאני זקוקה לזה). אני לא זורקת זין ולא מזלזלת. וכאן פשוט הרגשתי שאני חסרת תועלת בכלל. וזה עוד עם העובדה שידעתי שאני סה"כ זמנית.

לשמחתי מצאתי עבודה יחסית מהר. וביום ראשון התפטרתי. הבוס שלי מאוד מאוד לא אהב את זה, אפילו דיי יצא עליי. העדפתי לא להגיד לו שהוא פוגע בי ולא טוב לי - כי ידעתי שאני אבכה וידעתי שזה לא יזיז לו. אחר כך דיברתי עם מנהלת משאבי האנוש אצלנו וסיפרתי לה את כל הסיפור והיא הבינה.

אנשים ניגשו אליי - ואמרו שעשיתי בשכל, וכל הכבוד לי, ואיזה ביצים יש לי ושהם גאים בי.  חלק מהאנשים גם ראו איך אני נפגעת והבינו אותי לגמרי. הסתבר לי גם שאני לא היחידה שהרגישה ככה, ואני לא היחידה שקיבלה קיתון רותח של עצבים כשהיא עזבה- כאילו זה לא לגיטמי לעזוב מקום עבודה, כאילו אנשים לא עוזבים עבודות כל הזמן. 

זכיתי להרבה מחמאות חמות ולהרבה פידבקים חיובים- בעיקר היום, היום האחרון שלי במשרד. קניתי עוגות כדי להיפרד יפה מכולם, סה"כ אהבתי את הצוות ויש אנשים שנקשרתי אליהם.  חלק מהאנשים גם ידעו כמה היה לי טוב וראו שאני כבויה ומדוכאת וניסו לעודד אותי כל פעם. להפתעתי הבוס שלי התקשר ואמר לי הרבה דברים יפים ואפילו טיפים להמשך הדרך. מאוד הופתעתי - איפה היית עד עכשיו? בכל מקרה הודיתי לו ואמרתי לו שאני מעריכה אותו. העדפתי לגמור את הסיפור יפה. היה לי עצוב להיפרד מכולם ומאוד התרגשתי. בכל זאת, אני לוקחת את הדברים החיוביים והטובים ואת האנשים המקסימים שהכרתי. 

שבוע הבא אני מתחילה עבודה חדשה. אז כן, השכר יותר נמוך (אם כי אמרו לי שלאחר כמה חודשים יהיה מה לדבר על העלאה בשכר) ואולי התנאים קצת פחות  נוצצים- אבל כשהגעתי לראיון הראשוני הייתה לי תחושה ממש טובה, שהמקום מוצא חן בעיניי, וגם התפקיד. גם תפקיד אדמינסרטיבי, אבל גם משלב אנשים. אני תמיד חוזרת לפן של שירות הלקוחות - כי זה מתאים לי ואני טובה בזה. אחד מהדברים שהבוס שלי אמר היום זה שיש לי צד בינאישי חזק מאוד והוא צודק. 

כמעט שנה עברה מאז שעזבתי את מקום העבודה הקודם שלי. לקח לי זמן למצוא את עצמי, אבל לראשונה אני ממש בתחושה טובה, תחושה שהדברים יסתדרו והעבודה הזו תביא איתה הרבה דברים טובים. חזר לי הבטחון העצמי, החיוך, ואני ממש נרגשת ושמחה להתחיל, וזה משהו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. אחלו לי בהצלחה.

מחר סוף סוף הרגע הגדול הגיע- ואנחנו עוברים לבית שלנו.

ביוני שלפני שנתיים עברנו לדירה השכורה- עשינו את הצעד הראשוני הגדול בזוגיות שלנו. הייתי צריכה להתרגל לכל כך הרבה דברים בו זמנית:

לסביבה חדשה עם שגרה חדשה, לחיים עצמאיים ולמגורים עם בן זוג.

במהלך השנתיים האלו למדנו לבנות זוגיות ביחד, אימצנו חתולות, התחתנו.

אני מאמינה שהמעבר הזה יביא דברים טובים, למרות שמאוד קשה לי עם שינויים. אני מאוד רגילה לשגרה שלי וקשה לי מאוד שהדברים משתנים.

את השיפוץ סיימו ביום שני.

מחר או בשישי יבואו להתקין לנו דלתות, ומטבח יהיה רק חודש הבא, ולאחריו יהיו עוד דברים קטנים - תיקונים, בניית קיר גבס.

זה קצת קשה לי, כי אני אוהבת שהכל מסודר, מעוצב ומתוקתק וטיפ-טופ. אבל בינתיים - הבית יצא מדהים!

העיסוק העיקרי שלי הוא להסתכל בכל מיני אתרי עיצוב ולקבל השראה ורעיונות.

האריזות היו מתישות ומעייפות, לא להאמין כמה חפצים יש לנו.

אתמול והיום בעזרת אמא שלי ואחותי עשינו עבודות קרצוף וניקיון יסודי בכל הבית. אפילו העברנו היום חלק מהדברים וסידרתי כבר את הבגדים בארון.

ומחר עוברים.

אני מקווה שהכל יהיה בסדר, בעיקר עם החתולות... שמרגישות שמשהו קורה.

אחלו לי בהצלחה!

הרבה מחשבות והרבה דברים הצטברו בזמן האחרון.

ודווקא כשאני רוצה לכתוב, קשה לי למצוא את המילים. בעבר הייתי רגילה לעדכן כל כמה ימים, או לפחות פעם בשבוע.

הכל היה זורם לי. ופתאום זה קשה לי. כבר כמה ימים שהפוסט הזה תקוע לי בראש, ואני לא מצליחה לכתוב. אז אני פשוט אתחיל.

יש לי פז"פ של חודשיים בעבודה. מבחינה חברתית הכל בסדר. אבל מבחינה מקצועית - קשה לי. אני עוד עושה טעויות של טירונים, וכל פעם כזו - פשוט בא לי לבכות. אני מרגישה לא יוצלחית ושעוד רגע יפטרו אותי. כל הזמן יש עוד משימות ועוד משימות, ויש גם דברים שלא תלויים בי- שאני לא יכולה או לא יודעת לעשות. אבל זה לא מעניין אף אחד. מה גם שמדובר בתחום לא פשוט שממש רחוק ממני. אני באמת מנסה להיות הכי בסדר, הכי יעילה, לעבוד מסודר עם רשימת מטלות, לעשות כל מה שמבקשים ממני. כל בוקר אני מרגישה כאילו אני יוצאת למלחמה. גם ככה הבקרים שלי איומים. אני לא ישנה טוב- אז קשה לי לקום בבוקר. אין לי פינה אחת לעצמי להתארגן בה. אני מרגישה שאני מבזבזת זמן על שטויות- אני צריכה להתלבש בחושך (כי בעלי עוד ישן בבוקר) ולסדר את השיער בחושך. ואני מבזבזת זמן בלמצוא בחושך את הבגדים ואת הדברים שלי, להדוף בבוקר את החתולות שתמיד זקוקות ליחס ופינוקים, ללכת עם האיפור למקלחת (שממש לא נוח להתאפר שם, ותמיד אני צריכה לנקות את השיש לפני כי בגלל המבנה של הכיור כל הזמן רטוב שם), ואז לחזור עם האיפור לחדר. ולפעמים אני מגלה שמה שלבשתי לא נראה טוב/מקומט/יש עליו כתם. אני גם ככה לא בנאדם של בוקר, ועוד יותר מעצבן אותי שאני לא יכולה להתארגן בשקט ובנחת כמו בנאדם. וגם בעבודה עצמה - אני הרבה פעמים בתחושת חרדה שמשהו יקרה/יתפקשש/יטילו עליי משהו שאני לא יודעת לעשות. מעצבן אותי שאני לוקחת הכל ללב, שגם מחוץ לשעות העבודה אני חושבת על העבודה. אני יודעת שאני סתם מעצימה את התחושות שלי, ואולי אני מגזימה. אבל נמאס לי להרגיש ככה ולהתפוצץ מבפנים.

אני גם מקווה שעשיתי את הבחירה הנכונה. הרי באוקטובר הבחורה שהחלפתי לחופשת לידה אמורה לחזור. ואז באופן עקרוני - אני אמורה לעזוב, אלא אם כן משהו יקרה. אני מקווה שהדברים יסתדרו, אבל מבאס אותי לחשוב שאני כל כך מתאמצת ומנסה באמת להבין וללמוד כמה שיותר , ושעוד כמה חודשים אני אולי אעזוב. זה חוסר ודאות כזה. ועוד כמה חודשים - שוב פעם להתחיל במסע המייאש של מציאת עבודה חדשה. ואז להתחיל להתרגל מחדש לעבודה חדשה ואנשים חדשים וסביבה חדשה. ואני כל כך שונאת שינויים. וזה במידה ואני אמצא בקלות עבודה. מה יהיה אם אני לא אמצא ושוב אשאר מובטלת? 

וזה קצת מעכב ומבאס אותי. אולי זה בגלל שכל הסביבה בהיריון ולידה - אני מרגישה שגם אני רוצה.  אבל אני לא יכולה בכלל לחשוב על זה- כל עוד אני עובדת זמנית. כי הרי, מי ייקח אישה בהריון לעבודה? וגם אם תהייה לי עבודה חדשה - אני גם לא אוכל להיכנס להיריון יותר מדיי מהר, כי יכולים לפטר אותי.

לפני שבועיים חמותי צעקה עליי בפומבי.

היא אמרה שאני אף פעם לא עוזרת לפנות אחרי האוכל. וזה כל כך לא נכון! אני לא איזה פרינססה. ההורים שלי חינכו אותי תמיד לעזור בבית ובטח ובטח בבתים של אחרים. מאז שאני ילדה- כשאני מתארחת אצל משפחה/חברות /בני זוג- אין דבר כזה שאני לא אעזור. 

ועוד דבר- הרבה פעמים  בעלי מוריד את הצלחת שלו ואז הולך לשבת בסלון. אבל רק עליי צעקו. התחלתי להגיד שזה ממש לא נכון, אבל היא פשוט שטפה אותי! ואז גם אבא של בעלי התחיל להגיד שאני לא "בדיוק עוזרת" ובעלי בכלל לא הגן עליי. תוך כדי הוא הלך לשירותים. הרגשתי שכדאי שאני אשתוק, כי הדמעות התחילו לעלות ולא רציתי לבכות. רק חיכיתי ללכת משם. בערב פשוט ישבתי ובכיתי וניסיתי לשחזר את כל צעדיי אי פעם ולהבין מה עשיתי לא בסדר.

מה שמעצבן שאני כן מפנה את הדברים. אולי יש דברים שאני לא מורידה, כי אני לא יודעת איפה לשים. זה לא הבית שלי - שאני יודעת איפה הכל מונח ואיך מסדרים. וגם ככה אנחנו אוכלים בחד"פ- אז אין כלים לשטוף, אולי חוץ מכלי הבישול. אז את זה צריך לשטוף? לנקות את המטבח? אני לא יודעת מה... וגם אם היא חושבת שלא עזרתי מספיק - למה לא לבוא ולהגיד לי בשקט, שתינו לבד? 

ולא בא לי לבוא לשם יותר.גם לי יש דברים שמפריעים ולא נעימים לי שאני לא אכתוב כאן. אבל אין לי שום דרך נורמלית להתחמק. בעלי בכלל לא יודע איך אני מרגישה, כי אין לי חשק לפתוח את זה. אולי אני כבר רגילה לשמור את הכל בבטן. 

ולנושא קצת יותר משמח - יש לנו בית.

השבוע העברנו את המשכנתא וקיבלנו את המפתח. מבחינה רשמית יש עוד שני מסמכים כדי שהבית יירשם על שמנו בטאבו.

מחר אנחנו אמורים לסכם את כל הפרטים עם השיפוצניק, ושבוע הבא כבר מתחילים.

בהצלחה לנו.

הגיע הזמן לעדכן מה קורה איתי. כל מיני דברים קורים וממש מתחשק לי לכתוב.

יש לי פז"מ של חודש וחצי בעבודה החדשה. בינתיים אני יכולה לומר שסה"כ אני דיי מרוצה. יש ימים יותר מעניינים ויש ימים יותר משעממים. אני כבר דיי "שולטת בחומר", והתחלתי לרכוש חברים. יש לי הרגשה שמרוצים ממני. מצד אחד אני מאוד רוצה להשקיע ואני מנסה להיות הכי טובה שאפשר, מצד שני- כרגע אני רק עובדת זמנית שם, עד אוקטובר, אז זה קצת מבאס. אני מנסה לעשות את הכל על הצד הטוב ביותר, כי אני כן ארצה להפוך לעובדת קבועה, אבל גם אם זה לא יסתדר- לפחות שיהיו לי המלצות טובות. מה גם שאין לי אופי של אחת שזורקת זין. 

מחרתיים אני והבעל נחגוג חצי שנת נישואים. עבר כל כך מהר! 

לא עשינו אלבומי חתונה, ומאוד מתחשק לי להזמין אלבומים מאיביי ולהכין אלבומים כמו של פעם.

ואם כבר בהקשר הזה, אנחנו מתכוננים לפרוייקט החדש שלנו: בית.

לפני כמה חודשים יצאנו במסע לרכישת דירה. היו הרבה ריבים, אכזבות ותסכולים על הדרך... אבל בסופו של דבר מצאנו.

נכון שזה לא בדיוק האזור שעליו חשבתי, אבל מצאנו דירה מקסימה, ברחוב שקט, בבניין מטופח, באזור טוב ויחסית מרכזי, והכי חשוב - קומה ראשונה. 

לראשונה נכנסו לדירה והרגשנו שזה בית.

עוד באותו היום כבר עשינו משא ומתן וסגרנו את העיסקה, ואז התחלנו להריץ עניינים.

לפני שבוע וחצי חתמנו על חוזה לרכישה ושילמנו כבר 10%. וואו, כמה ביורקרטיה! וכמה חתימות! נעזרנו ביועץ משכנתאות, וככל הנראה אחרי החג כבר נלך לחתום בבנק על המשכנתא. ברגע שנקבל את הכסף מהבנק נוכל לקבל את המפתח ואז עוברים לכיף האמיתי: שיפוצים! אנחנו משפצים את המטבח ואת המקלחת והשירותים ועוד כל מיני דברים קטנים. אנחנו בדיוק בשלב של ההצעות מחיר. אני ממש מקווה שהכל יילך לנו מהר וחלק בלי יותר מדיי תקלות בדרך.

חשבתי על זה שעוד פעם החיים משתנים. בדיוק כמו שיש את השלב הזה שנפרדים מהחברים בתיכון, או שכבר שומרים פחות ופחות על קשר, ככה יש את השלב שגם החברים של אחרי התיכון קצת נפרדים. זוג אחד מהחבורה שלנו עבר למרכז לפני פחות משנה, זוג אחר גם בקיץ יעבור דירה לעיר אחרת, אנחנו גם נעבור לעיר אחרת וזוג אחר בהיריון! (שזה כבר הזוי בפני עצמו!). פתאום הכל משתנה, כל אחד בונה לו את החיים והמשפחה שלו. אבל זה מספיק חשוב, נצליח לשמור על קשר במידה כזו או אחרת... אם כי זה מוזר שמהימים שהיינו יוצאים בימי שישי לפאבים, שותים ועולים על הבר לרקוד, נעבור לימי העגלות והחיתולים... ככה זה.

אוטוטו החג נכנס. האמת שזה החג ה"רציני" הראשון שלנו בתור זוג נשוי. אנחנו עושים את החג עם המשפחה שלי, והערב- אני נוהגת! (כי אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה נהגתי... החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנהוג). אנחנו מתכננים לנצל את החופש הזה לעצמנו- גם לבילויים וגם למנוחה (יש לי כמה ספרים שמחכים לי), להתחיל להתסכל על מטבחים וחדרי אמבטיה וגם לצאת לטייל עם עוד חברים.

חג פסח שמח ומהנה לכל קוראיי!

חזרתי.

עברתי קצת על הארכיון שלי. בדקתי מה עבר עליי בתקופה הזו לפני שנה ולפני שנתיים. מצד אחד זה נראה לי כל כך רחוק, מצד שני אני זוכרת את הכל היטב. נדמה שעשיתי מה שצריך. היום אני עושה מה שאני צריכה. אני לומדת לשחרר, להרפות. לתת לדברים להוביל אותי. אני בונה את עצמי ומנסה לא לפחד מהשינויים.

השתנה לא מעט.

מצאתי עבודה חדשה, ביום ראשון חתמתי על חוזה. מצחיק, דווקא השבוע קיבלתי עוד שתי הצעות עבודה נוספות. איפה הייתם כל הזמן הזה? אני לא דשה ב"אם" ו"מה אם" ו"אולי". החלטתי על מקום מסויים ואיתו ננצח. התפקיד הוא תפקיד פקידותי/מזכירותי, בחברה שהיא בינלאומית. התחום בו החברה עוסקת רחוק ממני שנות אור, אולי זה יפתח לי אופקים חדשים. גם המשכורת וגם התנאים הסוציאליים טובים. לראשונה אני נתקלת במקום עבודה טוב, ושלא נותן רק את המינימום הקבוע בחוק (או אפילו זה לא). ביום ראשון כבר פגשתי מישהי שאני מכירה מהתיכון, וזה נחמד שיש פנים מוכרות. בתחילת מרץ אני אמורה להתחיל. הבאסה היחידה שמדובר בהחלפה לחל"ד והבחורה כמובן אמורה לחזור, אבל תמיד יכול להיות מצב שהיא בסוף תחליט שלא לחזור, או שיתפנה תפקיד אחר שאליו אוכל לעבור. וגם אם זה לא יסתדר – יהיה לי עוד ניסיון וזה ייראה טוב בקורות חיים. זה יהיה מבאס אחרי חצי שנה שוב לעזוב, אבל מה שיהיה יהיה. החלטתי שאני מגיעה בגישה חיובית. בלי תהיות, בלי השוואות למקומות אחרים. אני מגיעה, בטוחה בעצמי, מחייכת, לומדת, עושה את הכל על הצורה הטובה ביותר.

כנראה גם נשנה מקום מגורים בקרוב.

חשבנו לעבור למקום אחר בשכירות. הדירה שלנו קצת קטנה ומעבר לזה – מחולקת. הקיר שמפריד בינינו לבין הדירה שלידנו עשוי גבס ועובר בחדר שינה שלנו. ככה שההרגשה היא שאין פרטיות, כי אם השכנה שומעת מוזיקה (והיא חובבת גלגל"צ בכל שעות היום)- זה כאילו מישהו שומע מוזיקה אצלנו בחדר שינה.

הסתכלנו קצת על דירות להשכרה והמצב פשוט זוועה.  ראינו דירות מוזנחות, עם ריח של עובש/טחב/זקנים, בלי תריסים על החלונות, שירותים שבנויים בצורה שאי אפשר פשוט להשתמש בהם (והעיקר במודעה מתלהבים "שירותים כפולים!"), דירות עם מקלחות מגעילות ומוזנחות, עם ארונות מטבח עקומים ושבורים, וחוסר פרקטיות בעליל- תנור שנמצא במרפסת שירות ולא במטבח, הכנה למכונת כביסה באבטיה, במיקום צר ופצפון ששום מכונת כביסה לא תיכנס אליו, יש כיור במקלחת, אבל המראה ממקומת לא מעל הכיור אלא במקום אחר, מקומות שאין אפשרות אפילו לתלות כביסה על החבל. וכמובן – שהמחירים בשמיים! אמנם הדירה שלנו קטנה ומחולקת, אבל השכר דירה לא יקר יחסית ויש לנו דירה יפה, מרווחת, מתוקתקת ומשופצת. אני חובבת פתרונות אחסון והצלחתי לארגן ולסדר עוד מקומות אחסון.

ואז חשבנו – אולי כבר עדיף לקנות. לגייס את הכל החסכונות שלנו ושל מי שרק אפשר ולהשתעבד לבנק- אבל לפחות בעוד 25 שנים נזכה לדירה משלנו. וגם כאן – המחירים פשוט מטורפים בלי שום הצדקה! דירות קטנות, או בלי חלונות (העיקר מתלהבים משיפוץ שעלה 50,000 ש"ח. אין לכם חלונות בדירה, נחנקתי!), או שדירות מאוד מוזנחות וצריך להשקיע בהן עוד מאות אלפי שקלים... אני לא מחפשת דירת פאר. אבל אנחנו צריכים דירה שתהייה מספיק גדולה להכיל משפחה ושתי חתולות. לא רוצה 5 חדרים – אני יכולה להסתפק בשני חדרי שינה, רק בתנאי שאחד מהם יהיה מספיק גדול לדחוס שניים או שלושה ילדים. ולא תהייה מוזנחת ואאלץ להוציא כספים על שיפוצים. ושתהייה פרקטית! (מסבר שחבלי כביסה זה משהו נדיר...) ואז חשבנו... לעבור לקריות. כן, לחזור חזרה למקום מגוריי. המחירים הרבה יותר הגיוניים ומקבלים תמורה הרבה יותר גדולה. בעלי התבאס קצת, כי הוא חיפאי מגיל 0 וקשה לו לעזוב, וגם אני רציתי לעזוב ולשנות... אבל אין ברירה. אז נחזור לגור ליד ההורים שלי. היום אנחנו הולכים לראות כמה דירות ואני מקווה שנהייה פחות ופחות מאוכזבים.

האמת שאני דיי מתרגשת, אני באמת מקווה שיהיה לנו בית משלנו, שנבנה את החיים שלנו ואת המשפחה שלנו.

ביום חמישי שעבר הוזמנתי לריאיון המשך במקום עבודה מסויים.

זה באמת היה ריאיון המשך - אבל גם הודיעו לי באותו היום שהתקבלתי לעבודה.

בהתחלה הייתי מאוד נרגשת וגאה בעצמי. הרגשתי שאני מגיעה למקום של "גדולים", לעבודה רצינית. אפילו הלכתי לקנות שלושה זוגות מכנסיים חדשים (כי אסור ג'ינס) ושתי חולצות בסגנון מכופתר.

אבל יום אחרי זה- הייתי בדאון לגמרי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוכשרת, שסתם עשיתי רושם טוב בראיון אבל מבפנים אני כלום. התחייבתי לעבוד בין השעות 8-18 ומאוד כעסתי על עצמי שהסכמתי לזה. הייתי ממש בחרדות, במצב רוח רע ולא הפסקתי לבכות כל הסופ"ש.

רק רציתי שלא יגיע יום ראשון.

על תחילת הבוקר של יום ראשון - דיברתי עם האחראית והסברתי לה שאני לא מסוגלת לעבוד 10 שעות כל יום. היא נראתה קצת מאוכזבת או כועסת... אמרתי לה שפעמיים בשבוע אני מוכנה להישאר עד 18. עם כל הכבוד, יש לי חיים פרטיים. הרי עזבתי את מקום העבודה הקודם שלי בגלל שלא היו לי חיים מעבר לעבודה. היא צריכה לקבל את האישור של המנהל לזה (והאמת שעדיין לא קיבלתי תשובה). אחרי גם 8 שעות אני כבר לא מרוכזת - אז 10?! (אמנם משלמים לי על זה שעות נוספות- אבל בכל זאת. לבריאות הנפשית שלי אין מחיר). אני מקווה שזה באמת יסתדר. 

מדובר בעבודה אדמיניסטרציה- עם נגיעה מאוד גדולה לעולם הגיוס וההשמה (מבלי להיות רכזת השמה!), שזה תכלס קשור למה שלמדתי. אפשר ללמוד הרבה ולהתפתח. גם לחזור אחה"צ הבייתה זה תענוג. הייתי רגילה לחזור רק ב21 בערב הבייתה, וגם בכל העבודות הקודמות שלי - תמיד עבדתי בערב. רק במקרים חריגים עבדתי בבוקר.

והכי כיף- רק אוטובוס אחד! לוקח לי חצי שעה להגיע לעבודה או הבייתה, וגם התדירות של הקו מאוד גדולה- בעיקר בשעות הבוקר. ממש שינוי מרענן אחרי נסיעות של שעה- שעה וחצי בשני אוטובוסים.

ומעבר לזה - אין שירות לקוחות! מתעסקים רק עם לקוחות פנימיים. זה יתרון ענק. תמיד עבדתי בתחום של שירות לקוחות, ולמרות שהייתי מאוד מאוד טובה בזה- זה קצת שחק אותי.

השבוע הראשון היה מאוד לא קל עבורי.

מי שאמורה לדאוג לחפיפה שלי - טסה במפתיע לחופשה. אמנם ישבתי לצד מישהי והיא קצת הסבירה לי והראתה לי מה היא עושה - אבל זה לא משהו שלוקח יותר מדיי זמן. גם הרגשתי שזה שאני יושבת לידה ובוהה לה בצג המחשב- קצת מעיק עליה. אז רוב הזמן ישבתי חסרת מעש. והתחרפנתי. אני יושבת באזור פתוח, בלי מחשב, כשכולם עוברים לידי... וכל הבכירים רואים שאני יושבת ומתעסקת בטלפון שלי. וזו הרגשה מאוד לא נעימה, ואפילו מתסכלת. מדיי פעם נתנו לי לעשות דברים קטנים... אבל רוב שעות היום ישבתי כמו עציץ וחיכיתי לשעה 17. היום נתנו לי לתייק לא מעט מסמכים, לסדר קלסרים ולגרוס... אז זה דיי העביר לי את הזמן. לא אכפת לי לעשות את זה - העיקר לעשות משהו. אני מקווה ששבוע הבא הדברים קצת יהיו יותר מסודרים.

מבחינה חברתית - כולם מאוד נחמדים אליי ויוצא לי לדבר עם אנשים. אני מניחה שזה ייקח קצת זמן עד שאני אסתגל. אני קצת מרגישה בודדה כי אני לא באמת מכירה אף אחד, ואני דיי ביישנית ולא כל כך טובה בסמול טוקס. אני מקווה שגם זה יסתדר.

היה קשה לי לקום ב-6 בבוקר. לא פשוט לקום בחושך, לבזבז הרבה זמן בלמצוא את הבגדים שלי (כי אני לא רואה כלום). זה גם עוד יותר מבאס לקום כ"כ מוקדם בהרגשה שאת עציץ.

כן השתדלתי להמשיך בפילאטיס ובחדר כושר - הלכתי פעמיים לפילאטיס ופעמיים לחדר כושר (במקום שלוש פעמים), אמנם קצת קיצרתי את האימון, אבל זה עדיף מכלום. אני כנראה צריכה להתרגל, אבל אני שמחה שאני לא מוותרת לעצמי. תכלס- מה אני אעשה בבית?

הבית לא נראה כמו שאני אוהבת. אני כן מקפידה כל יום לנקות את הספות מהשיערות של החתולות ולהעביר מטאטא או כשיש לי זמן - להפעיל את השואב הרובוטי ( לצערי יש לי קרע בשטיח, והשואב פשוט "אוכל" את הקרע הזה ונתקע עליו. ככה שאי אפשר להשאיר את השואב בלי השגחה, ולא תמיד יש לי כוח בערב לשמוע את הרעש שהוא עושה), למרות שהבית נראה בסדר גמור, הסטדנרטים שלי גבוהים- ואני אוהבת שהבית מסודר טיפ-טופ ולשטוף את הרצפה פעמיים בשבוע... אני מקווה שאני אתגבר על זה. אז הנה, אני עכשיו אנצל את הזמן לנקות כמו שצריך (והנה, עוד פלוס: כשהייתי עובדת בימי שישי, הייתי מנקה את הבית בחמישי בערב. כן, נכנסת ב21 בערב ואז מתחילה עם הניקיון...).

מחר אני הולכת להסתפר ולצבוע את השיער, וליהנות כמו שצריך מהסוף-שבוע.

אני מקווה באמת ששבוע הבא יהיה הרבה טוב.

אז מה הספקתי בשנה הזו?

1. להתארס בינואר ולהתחתן באוקטובר (ובדרך חגגתי בחתונות של חברים טובים).

2. קיבלתי רישיון.

3. קיבלתי תעודת תואר ראשון.

4. הייתי בפראג הקסומה, בירח דבש קסום לא פחות.

5. התפטרתי מהעבודה אחרי שנתיים. זה היה כואב וקשה עבורי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות בדיכאון.

6. קראתי הרבה הרבה ספרים.

7. התחלתי להתעסק קצת בבישול ואפייה.

8. נרשמתי לחדר כושר - ואני אוהבת את זה!

אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה.

נכון שהיו לא מעט רגעים קשים, אבל סה"כ היו לי הרבה ימים טובים.

אני מאחלת לעצמי למצוא עבודה חדשה במהרה, לפתח ריבועים בבטן, ובעיקר - שרק ימשיך ככה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן."

שנה אזרחית טובה לכולם!

(ואל תשכחו: אם שותים - לא נוהגים!)