"יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו. 

 
וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה"

ראש השנה זה החג שאני הכי אוהבת, אולי בגלל שנולדתי בו. הוא תמיד מתקשר לי לחילופי עונות, לרוחות קרירות של סתיו, להתחלות חדשות ולשינויים.

השיר למעלה, "מחכה" בביצוע של עידן רייכל שתמיד מרגש וגורם לי להצמטרר מתקשר לי גם לשינויים שיגיעו.

היו לי שנים לא טובות. שנים של דיכאון, של ייאוש, של קושי. שנים בהן נאכלתי מבפנים במקום לאכול. בעיקר שנים של חוסר אמונה בעצמי. וכמו שכתב עידן רייכל - "יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה... זה יבוא בטוח בעצמו"- הדברים החלו להשתנות. התחלתי להתמודד. התחלתי להתגבר ובעיקר להתבגר. הוכחתי לעצמי שאני חזקה ושגם מהנקודה הנמוכה ביותר, גם מהמצב הכי גדול של ההרס  העצמי- אפשר לצמוח הלאה.

השנה העברית האחרונה הייתה שנה טובה. קרו לי בה הרבה שינויים משמעותיים וטובים. התחלתי שנה אחרונה באוניברסיטה וגם סיימתי אותה. בשבוע האחרון הגשתי את הסמינר האחרון לתואר ואפשר לומר שאני בעלת תואר ראשון. התחלתי עבודה חדשה ואפילו זכיתי לקידום. עברתי לגור עם הבן זוג שלי. הגעתי להרבה תובנות ומסקנות. היו לי הרבה ימים טובים, ימים של חיוכים ושל שמחה. למדתי ליהנות מהדברים הקטנים והפשוטים. ובעיקר- למדתי לאהוב את עצמי קצת יותר. להעריך את עצמי קצת יותר. לפתח קצת יותר ביטחון עצמי ואסרטיביות. אני יכולה לומר שהגשמתי את המטרות שהצבתי לעצמי. שאני סוף סוף יודעת מי אני ומה אני רוצה מחיי.

אני לא יודעת מה יקרה בשנה הבאה.

אני מקווה שהדברים הטובים ימשיכו. שאני אצליח להתמודד עם הדברים הפחות טובים. שיגיעו השינויים וייפתחו לי עוד דלתות. 

אני מקדישה את השיר הזה לעצמי. מה שייפתח לי מחכה.

שנה טובה וחג שמח.

אני לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה ומה בדיוק לכתוב, כי יש לי המון מה לספר.

ביום שישי האחרון הלכתי עם ההורים והחבר לראות דירות. הדירה הראשונה הייתה מדהימה ובתהליכי שיפוץ, אבל יקרה, יקרה מדיי. מאוכזבת מאוד, הלכנו לראות דירה אחרת. הגעתי ללא ציפיות. ולפתע- רחוב שקט ונעים, כניסה מטופחת ובפנים- דירה קטנה ומקסימה. התאהבתי. אחרי שיצאנו מהדירה וישבנו בבית קפה, אמרתי שזה מה שאני רוצה. לא צריכה לראות עוד דירות, לא צריכה לראות חורבות, זה מה שנראה לי. מייד דיברנו עם בעל הבית, ביום שבת הגענו שוב עם אמא של החבר לקחת מידות ולסגור עניינים וביום שלישי- קיבלנו את המפתחות. ביום שישי הקרוב אנחנו נכנסים.

ומשם, הכל קרה כל כך מהר.

המיקום של הדירה מושלם. הרחוב הוא רחוב פנימי, אבל תוך שתי דקות יוצאים החוצה אל הרחוב הראשי- עם תחנות אוטובוס לכל מקום, דואר ואפילו בית קפה. מהצד השני של הרחוב יש יציאה לרחוב ראשי אחר, שם יש לי סופר, מאפייה ושאר חנויות.

הדירה קטנה, 60 מ"ר סה"כ, אבל מטופחת, משופצת ונקייה. זו דירת קרקע ומהחלונות רואים עצים ועציצים ויש אוויר נעים.

בעלי הבית מאוד נחמדים וניכר שהם משקיעים בבית.

השבוע קנינו מקרר ומכונת כביסה ומחר ניסע לאיקאה לקנות ספה, שולחן קפה ושולחן אוכל עם כיסאות. חוץ מארון גדול בחדר השינה אין פשוט כלום. היום התקינו לנו כבלים ואינטרנט וביום שלישי אני ואמא שלי צחצחנו את הדירה. יום שישי אנחנו כבר מעבירים את הכל. חלק מהדברים כבר יש, חלק אנחנו לוקחים מההורים, חלק נקנה.

וזהו, אני יושבת פה, בחדר שלי, על המיטה ומסביב הרבה באלגן וגם קצת באלגן בראש. חלק מהארון שלי נמצא בשקיות ואני חושבת איך לארוז את הכל ומה בדיוק לקחת, והנעליים בתוך קופסאות- אז להשאיר בקופסאות או להוציא, ואולי חלק מפריטי החורף להשאיר בינתיים ואת כל הספרים צריך לסדר בארגזים.

והבטן שלי קצת מתהפכת והעיניים קצת דומעות, כי בכל זאת, זה הלילה האחרון שאני ישנה כאן בבית. וזה החדר שלי, מאז שאני בת 8. אני עוד זוכרת את הספרייה הענקית שהייתה ממוקמת בתוך הנישה, והיום עומד במקומה הארון. היו בה מדבקות של הדיירים הקודמים ואני ניסיתי לחפור במגירות ובדלתות, מנסה למצוא אוצרות. והחלפנו שני שולחנות, והורדנו מדפים והחדר נצבע בתכלת, סגול וקרם בהיר. החדר שלי, שאירחתי בו חברות (וגם חברים), הכנתי שיעורי בית, למדתי למבחנים, שמעתי מוזיקה, קראתי ספרים, חלמתי בהקיץ וגם בכיתי. העברתי פה כמעט את כל החיים שלי.

ואוטוטו אני בת 25.  עושה את הצעד הגדול הזה- צעד של עצמאות וצעד בזוגיות. וחיכיתי לזה, חיכיתי לזה כל כך. רציתי כבר את הפינה שלנו, רציתי כבר את הבית שלנו. אני הולכת לגור עם הגבר שאני הכי אוהבת בעולם. אחרי שדיברנו על זה כל כך הרבה – הגיע הרגע המיוחל.

אבל כמו בשיר "עוף גוזל" של אריק איינשטיין, שמרגש אותי מאז שצפיתי לראשונה בקלטת הוידאו "כמו גדולים" ואני שומעת אותו בריפיט וכבר זולגות לי הדמעות- " תמיד ידעתי שיבוא היום, שבו צריך להיפרד, אבל עכשיו זה בא לי פתאום... עכשיו כשבא הרגע אז מחניק קצת בגרון..."

אז אני קצת בוכה, וקצת מתרגשת, ויודעת שבימים הקרובים אני אבכה ואתרגש הרבה יותר. ויש לי פרפרים בבטן ואלפי מחשבות בראש, ואני מזכירה לעצמי שהעצמאות קוראת לי וגם אני רוצה לפרוש את הכנפיים. מאחלת לנו שנסתגל מהר, שנבנה את הקן הקטן שלנו ונטפח אותו בהרבה אהבה ושרק נהייה מאושרים ויהיה לנו טוב.

באוקטובר הקרוב, הבלוג שלי יחגוג 10 שנים להיווסדו. מה שאומר, שאני כאן כבר דיי הרבה זמן. וכשראיתי במערכת הנושא החם שמחדשים את פרוייקט אוהבים, עלתה בי צביטה של נוסטלגיה.

למי שלא יודע, כל 22 למאי בשנים 2004- 2007, הבלוגר ארז זוננשטיין יזם פרוייקט מיוחד בישראבלוג. פוסט חיובי על אהבה ועל מה שטוב לנו בחיים. וזה היה מקסים.

כל שנה השתתפתי בפרוייקט, וגלשתי קצת בארכיון שלי לבדוק מה כתבתי בשנים האלו. בשנה הראשונה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"א, כתבתי פוסט רגיל למדיי המתאר את קורות ימיי ובחלקו האחרון של הפוסט כתבתי על הדברים המובנים מאליהם, שהם למעשה חיוביים ועושים לי טוב. בשנה השנייה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"ב. הפוסט נכתב ממש בתחילת הטיפול שלי באנורקסיה נרווזה. כתבתי על הקושי שלי, על העצב שלי, על ההתמודדות שלי. כתבתי שזה שעכשיו קשה לי, זה רק מחשל אותי ומחזק אותי וזה בעצם הכי שמח שאפשר, כי יש בו אמת.  בשנה השלישית של הפרוייקט הייתי בשירותי הצבאי. כתבתי את הפוסט אחרי שיצאתי מקשר מעוות וחולני, שעשה לי רק רע. כתבתי על ההקלה ועל הרגשת השחרור. בשנתו הרביעית והאחרונה של הפרוייקט, הייתי לקראת סוף השירות הצבאי. ולמרות שכבר לקראת הסוף, כבר לא היה לי כל כך טוב בצבא, בכל זאת מצאתי את הדברים הטובים להישען עליהם.

ובכל פוסט שכזה, עלתה לי הרגשת נוסטלגיה. נזכרתי בעצמי של פעם. ואני קוראת וקצת צוחקת וקצת מתרגשת. והמילים שלי, של אז, הן כל כך אני. רק בגרסה יותר ישנה של עצמי.

ומה לכתוב היום?

עברתי כל כך הרבה שינויים מאז הפעם האחרונה שהשתתפתי בפרוייקט. החיים לקחו אותי לכל מיני מקומות ואני חושבת שבסופו של דבר הכל קרה על הצד הטוב ביותר. בספמטבר הקרוב אהיה בת 25. כשהייתי בתיכון, לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי מגיעה לגיל הזה. לא ידעתי מה יקרה ומה יהיה, אבל נדמה לי שהגעתי לאן שרציתי להגיע.

עוד קצת פחות מחודש אני מסיימת את התואר הראשון.

יש לי עבודה טובה, גם אם אתמול צעקו עליי ובכיתי ורציתי ללכת הבייתה ולשבור את הכלים.

בחודש הבא אני והחבר עוברים לגור ביחד. ואם אנחנו בנושא אהבה, אז מצאתי את אהבת חיי. נכון שאפשר לדעת רק לפני שמתים, אבל אני יודעת, כי זה כל מה שתמיד חלמתי עליו וככה דמיינתי שזה יהיה. וזה לא מלא בקיטש, ולא חף מקשיים. השבוע הייתי בחינה של בת של חברים טובים של ההורים. והיא אמרה לבעלה לעתיד- אתה החבר הכי טוב שלי. וחשבתי שזה הכי מקסים בעולם. כי אני מרגישה שהבן זוג שלי, הוא החבר הכי הכי טוב שלי. ואני כבר מחכה לרגע שנמצא את דירת החלומות שלנו, שנבנה ביחד את המקום שלנו ונתחיל לבנות ביחד את העתיד שלנו. אני לא מפסיקה לדמיין איך זה יהיה.

ובשבוע האחרון, על אף הלחץ בעבודה והמטלות החונקות בלימודים, הרגשתי פתאום ש- יהיה בסדר. שכל החלקים בפאזל מתחילים להתחבר.

אז, קוראיי האהובים. מאחלת לכם, וגם לי, שתמצאו את הטוב בכל דבר. האושר נמצא תמיד בפרטים הקטנים, בדברים האלו, שנראים לנו כל כך מובנים מאליהם. יש גם קושי בחיים וגם עצב. דברים רעים קורים כל הזמן. אבל לצד הרע, תמיד יש את הטוב. וכל קושי, הוא אתגר. וכמו שכתבתי פעם, בשנת 2005, זה רק מחשל ומחזק. ולא ידעתי כמה צדקתי.

אני מסיימת עם השיר "מחכה" שכתב עידן רייכל לריטה. השיר הזה, תמיד נוגע בי וגורם לי להתרגש. והוא תמצית האופטימיות.

יום אחד זה יקרה,

בלי שנרגיש משהו ישתנה

משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 

ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

יום אחד זה יקרה 

בלי שנרגיש, משהו ישתנה 

משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

אז היום הייתה המשמרת האחרונה שלי בסטודיו הפילאטיס והייתי מלאה בהמון רגשות מעורבים. "לכל סיום יש התחלה חדשה ותמיד הפרידה היא קשה". מצד אחד, אני נרגשת להתחיל מקום עבודה חדש. לצאת לדרך חדשה שבעקבותיה יקרו דברים טובים. אני מרגישה שמשהו טוב יקרה. מצד שני, קשה לעזוב מקום עבודה לאחר שנה וקצת. היו חסרונות במקום העבודה שלי: אין תלושי משכורת בזמן, אני זו שהייתי צריכה לתפקד כמנקה של הסטודיו ולא בשכר של מנקה, העובדה שהרגשתי המון פעמים שאני מסוגלת לנהל את המקום יותר טוב, הבוס שלי שהוא מעופף ואדיש, אחת הפקידות שעובדת איתי שפשוט... פסיכית ומוזרה, והקש ששבר את גב הגמל: קיצוץ מאסיבי בשעות המעטות שהיו לנו. הציעו לי לקבל עוד שתי משמרות, אבל גם כך היו יוצאות לי מעט מאוד שעות שבועיות.

אבל לצד החסרונות היו יתרונות: קרוב לבית, שעות נוחות והכי חשוב- עבודה שאני מרגישה שמתאימה לי. הייתה פשוט אווירה טובה- גם בינינו- הצוות: בין הבוסים, הפקידות והמדריכות, וגם עם הלקוחות. יש לקוחות פשוט מקסימות שהיה לי כיף לעבוד איתן. לראשונה, הייתי מגיעה לעבודה עם חיוך ועם תחושה טובה. היה לי טוב והרגשתי שאני נהנית. אני חושבת שהעבודה תרמה לי בהרבה מישורים ואני חושבת שצמחתי.

אני חושבת שאני מבין העובדות הכי ותיקות שם. הכרתי בנות מקסימות (עם חלקן אני לא בקשר) שכבר עזבו. שתי חברות מהלימודים באו לעבוד בעקבותיי.

הכרתי את הפילאטיס. לראשונה בחיי התחלתי להזיז את עצמי. זה גם תרם להרגשה טובה וחיובית בקשר לגוף ולדימוי העצמי שלי. אני לא יודעת מה אעשה עכשיו (אפילו שהרבה זמן לא התאמנתי), אני שוקלת להירשם לחדר כושר שאמא שלי מתאמנת בו.

לצערי לא נפרדתי כמו שצריך מכל המדריכות וגם מכמה לקוחות בגלל החגים. אבל לא נורא, אולי אני אקפוץ לבקר. השארתי לבוס שלי מכתב דיי ענייני (גם דיברתי איתו בטלפון ): כתבתי לו שאני מזכירה לו דמי הבראה(שכבר הייתי אמורה לקבל מזמן! אני לא בטוחה אם קיבלתי במשכורת הנוכחית, כי אין לי תלוש) ולפדות את ימי החופש שלי. זה לא הרבה, אבל זה מגיע לי וגם סכום הכסף הכי קטן יעזור לי. כתבתי לו תודה רבה על הכל, בהצלחה ושנהניתי לעבוד ואני אבוא לבקר. לאחראית שלי – היא לא ממש בוסית, היא מתחת לבוס שלי, כתבתי מכתב הרבה יותר אישי. היה חשוב לי לכתוב לה כמה מילים וכמעט דמעתי על הדף.

קלטתי שאני עושה היום את הדברים פעם אחרונה. בסוף המשמרת כשסגרתי את הסטודיו פשוט הסתכלתי עליו ועברה בי תחושה של עצב. הרגשתי את הדמעות בעיניים. אני שונאת פרידות. וקשה לי עם העובדה שאני נאלצת לעזוב, כי סה"כ כן היה לי טוב. חשבתי שאני אעבוד שם עד סיום הלימודים וקצת קשה לי עם שינויים, פתאום להתחיל עבודה חדשה. אבל צריך להמשיך הלאה.

"בטח היו לי סיבות לעזוב, כי שוב אני כאן. ושום אני קם ונוסע, סומך על הדרך שתוביל..."

בכיתה ד' אם אינני טועה, ילדי כיתתי החליטו לבחור את "מלכת הכיתה" בדרך הצבעה חשאית ודמוקרטית. ישבתי  ליד השולחן שלי ואני זוכרת את הדיון שהתנהל באיך לבצע את תהליכי ההצבעה. הופתעתי והתרגשתי שפנו אליי שאשתתף בבחירות, התרגלתי להיות שקופה.

ביום חמישי האחרון, הרבה שנים אחרי אני שומעת כבדרך אגב את החבר שלי מדבר עם מישהי, על זה שהם ייפגשו באותו היום בערב. עולה בי תערובת של זעם וקנאה. אני מרגישה מטומטמת. גורם לי להרגיש שוב פעם שקופה. נזכרת בפעם ההיא בכיתה ד' ובכל הפעמים האחרות שאנשים דיברו והדברים עברו לידי אבל לא אליי. נזכרת בכל הפעמים שחשבו שאני מטומטמת, שאני לא יודעת ולא שומעת, אבל בעצם אני מודעת להכל. בכל הפעמים שאף אחד לא שיתף אותי, אבל בסוף אני מגלה ויודעת. והזעם הזה מזין אותי במשך כל היום ולא מרפה. עד שבסוף הוא מתקשר. אחותי ישנה לידי, אני נחנקת מתחת לשמיכה ואומרת שאין בינינו תקשורת. אני מתקשה לבטא במילים, להוציא את מה שבעצם הפריע לי. בסוף זה היה סתם, ואי הבנה גדולה, אבל אני שוב מרגישה שקופה.

בגלל שאני מרגישה שקופה אני לא אומרת "שלום" לאנשים, אם לא דיברתי איתם קודם לכן. אנשים שלומדים איתי ואני רואה אותם באוטובוס או באוניברסיטה, אנשים שהיו איתי בצבא, אנשים שלמדו איתי בבית ספר. חלק מהעניין נובע מביישנות, אבל חלק גדול מזה שיש בי את הפחד שהם לא מכירים אותי בכלל. שאנשים שפעם הכרתי בעבר- כבר לא זוכרים אותי. גם בתיכון לא הייתי בטוחה שאנשים מהשכבה ואפילו מהכיתה שלי יודעים בכלל מה השם שלי. לכן אני לא אגש, לא אחייך, לא אשאל "מה נשמע". כי אני בטוחה, בטוחה שהם לא יודעים מי אני, איך קוראים לי ומאיפה נפלתי עליהם.

בגלל שאני מרגישה שקופה אני לא מספרת לאף אחד שום דבר. אני לא יכולה לדבר על מה שמפריע לי או מציק לי או כואב לי גם עם האנשים הקרובים אליי ביותר. אני גם לא מרגישה באמת חלק משום חברה. אני לא יודעת אם יש אנשים שאני יכולה לכנות אותם "חברים שלי". עם החברים של אז אני כמעט ולא נפגשת, גיליתי שהם עשו איזה מפגש פסגה אתמול ולא הוזמנתי בכלל. שיהיה. אפילו שיש לי את החברות באוניברסיטה- אני לא באמת מרגישה שאני חלק מהן, שאני באמת חברה שלהן. שאם אני אאחר אני מפחדת שלא ישמרו לי במקום. שאם אני לא אשים לב, אני שוב אשאר לבד בהפסקות.

אפילו במרחב הוירטואלי אני לא זוכה ליותר מדיי תגובות ואהדה.

אני מעלה לפייסבוק לינק על פוסט שכתבתי ל"הכצעתקה" וכמעט אף אחד לא מגיב. אפילו לא החבר שלי. אפילו לא המשפחה שלי. אפילו שאמרתי לאמא שלי שתקרא, שניסיתי להעביר לה כמה חשוב לי שהיא תקרא. שתדע כמה הנושא הזה חשוב לי, כמה הלחימה באלימות מינית נעשתה לחלק ממני, לחלק מהאג'נדה שלי.

אבל כנראה זה לא משהו שאפשר לדבר עליו. לא מספיק חשוב, לא מספיק מעניין, לא מספיק סקסי.

זה לא משהו שאפשר לספר בשיחות סלון.

לפעמים אני מרגישה שאפילו את המשפחה שלי אני לא מעניינת יותר מדיי. שאני רק הדר. רק הדר שקמה בבוקר והולכת לאוניברסיטה וחוזרת ויוצאת וישנה אצל החבר שלה ובאה איתו לצהריים, אבל האישיות, המהות, הדעות, הרגשות- זה לא מה שמעניין אף אחד.

לפני שבוע התפרסמה תגובה שלי במכתבים למערכת של "מעריב". הראיתי לאחיות שלי ואבא שלי גם ראה. לא טרחתי לספר לאף אחד, אפילו לא לחבר. לא חשבתי שזה יעניין מישהו.

לא פלא שהייתי אנורקטית. הרי מה זה משנה, אני גם ככה שקופה, אז למי אכפת אם אני אעלם עוד קצת.

אני מרגישה שקופה וזה כואב.

אני מנסה לומר לעצמי שאני אישה חזקה, עם מטרות, שאני יכולה להסתדר בעצמי ולא צריכה אף אחד. שאני במצב טוב יותר מאי פעם.

אבל זה לא באמת ככה. בתוך תוכי אני זקוקה שיאהבו אותי, שיקשיבו לי, שיתעניינו בי, שפאקינג מישהו יתגאה בי! יפרגן לי קצת!

אני מתעוררת משנת צהריים מאוחרת, מהרהרת את הפוסט הזה, מרגישה שקופה, שקופה, שקופה. ואני בוכה בלי קול, רק הדמעות יורדות, עד שאני שומעת את השעון המעורר:

And then she'd say it's OK I got lost on the way
...But I'm a Supergirl and Supergirls don't cry

שירים תמיד מזכירים לי דברים. הם תמיד מזכירים לי תקופות בחיים, אנשים, רגעים. שמתי לב שמאוד קשה לי להגדיר איזו מוזיקה אני אוהבת, כי מתחברת יותר לשיר ולא ללהקה או זמר מסויימים. כמובן שיש להקות ו/או זמרים שיש להם יותר שירים אהובים, אבל אני אוהבת הרבה מאוד שירים מסגנונות שונים זה מזה לחלוטין.

אני לא איזו מוזיקאית גדולה או מבינה יותר מדיי במוזיקה או "מוזיקה איכותית" (בשביל זה יש אחותי, היא מוזיקאית מוכשרת) אבל מוזיקה תמיד עשתה לי טוב ותמיד הייתה חלק מהחיים שלי והטעם המוזיקלי שלי השתנה דיי הרבה במהלך השנים. כשהייתי בכיתה ז' הייתי מאזינה בלילות ל"רדיו- חיפה". היו משדרים שירים עכשיווים והייתה תוכנית שהיה אפשר לבקש שיר והיו משדרים את זה. הייתי יושבת לילות שלמים מאזינה לרדיו בווקמן שלי. בכלל, הרבה לילות גם בהמשך העברתי כשאני מאזינה מוזיקה.

אני חושבת שהייתי מבין האחרונים שישבו ליד הרדיו והקליטו שירים מהרדיו לתוך קלטת. היו לי עשרות קלטות והייתי מקשיבה לרדיו ומנסה "לצוד" שירים.

בערך בכיתה ט' ההורים שלי חיברו את המחשב לאינטרנט ואז גם גיליתי את תוכנת "קאזה". הייתי מורידה עשרות שירים, אבל רק כעבור שנה בערך שדרגנו את המחשב עם צורב. וכך, במקום קלטות, הייתי מכינה לעצמי ערימות על גבי ערימות של דיסקים. היו לי כמה קייסים. לטיולים שנתיים הייתי סוחבת את הדיסקמן וקייס עם כמה דיסקים. היום, שלכולם יש נגני מוזיקה או אייפודים, אני לא יכולה להשוות. זה היה מאוד מסורבל ולא הייתי יכולה להסתובב עם דיסקמן ברחוב.

מהילדות שלי אני זוכרת כמובן את מיטב הקלאסיקה של שנות ה-90. אבל בעיקר אהבתי להקות בנים. פייב, בקסטריט בויז, ווסטלייף (ואפילו את היי-פייב. כשהיה את "האח הגדול" וי.איי.פי הייתי בעד אמיר פיי גוטמן כי זכרתי לו חסד נעורים). וכמובן, הערצתי את הספייס גירלז. אחרי שראיתי את הסרט שהן עשו דיימנתי איך גם לי יש להקת בנות ואוטובוס מגניב והדבר שרציתי מכל הן נעלי פלטפורמה בצבעים של דגל אנגליה.

Baby one more time של בריטני ספירס תמיד יזכיר לי את הטיול השנתי של כיתה ו'. השמיעו את השיר הזה באוטובוס, והמדריכה התחילה לשיר ולרקוד לפי הקליפ. אני לא זוכרת למה היא עשתה את זה, ואיך זה היה... אבל אני זוכרת את הרעיון. בכלל, פעם מאוד אהבתי את בריטני ספירס. הפרק מחווה שעשו לה ב"גלי" היה ממש כייפי ומהנה.

If you had my love של ג'ניפר לופז תמיד יזכיר טיול בת המצווה שלי, בצרפת, הולנד ואנגליה. הוא בדיוק יצא אז וחרך את מסכי האמ.טי.ו.

היום שמעתי ברדיו את genie in a bottle של כריסטינה אגילרה. הרבה מאוד זמן שלא שמעתי את השיר הזה ואיכשהו היה לי פלאשבק לעצמי, בכיתה ז'. יכולתי ממש לראות את עצמי, קוראת את העיתון "ראש 1" בכזו אדיקות, כאילו זו התורה שלי. נדמה כאילו אני ממש חווה את תחילת גיל ההתבגרות שוב, עם כל הבעיות של אז. עם הניסיון להבין מי ומה אני, עם הרצון הזה של להיות כמו כולם, של להשתלב. אני ממש יכולה להיזכר בימי החטיבה, להעלות בראשי אירועים וזיכרונות וחוויות. בכלל, בימי החטיבה הייתי נסיכת פופ, שמעתי את מוזיקת הפופ הפופלארית באותה תקופה. יש שירים שאני נהנית לשמוע עד היום.

(היה אחד האהובים עליי. אולי בזכות הקליפ הזה יש לי חיבה יתרה ללז'רי סקסי במיוחד)

Complicated  של אבריל לאווין ו- in the end של לינקין פארק יזכירו לי תמיד את סוף כיתה ט' ותחילת התיכון.

בתיכון שמעתי הרבה מאוד להקות ושירים וסגנונות, אבל בעיקר אהבתי את נירוונה, פרל ג'ם, ק'יס צ'ויס.

Black של פרל ג'ם תמיד יעשה לי צביטה בלב.

הייתה גם מוזיקה ישראלית כמובן כמו אביב גפן, כנסיית השכל, מופע הארנבות של ד"ר קספר, איפה הילד ובטח עוד להקות שאני שוכחת.

אבל הכי- הכי, הפסקול של חיי, היו היהודים ובעיקר האלבום "מציאות נפרדת". אני חושבת שזה האלבום היחיד שבאמת הייתי מסוגלת לשמוע אותו שוב ושוב, וגם ברצף.

השירים ששמעתי בתיכון תמיד יזכירו לי תקופה בטעם חמוץ- מתוק- מריר. תמיד יזכירו לי את תהומות הדיכאון, הייאוש, המחלה.

וכמובן, iris. השיר שלי. אני חושבת שזה השיר שאותו העליתי הכי פעמים לבלוג שלי. השיר ששמעתי הכי הרבה פעמים, השיר שאיתו בכיתי. המילים שלו תמיד יחדרו לי ללב וירעידו את כל נימי נפשי. הסולו של הגיטרות תמיד יעשה בי משהו. אני תמיד אזכור את המשפט when everything feel like the movies, yeah you bleed just to know you'r alive.

(לצערי אין אפשרות להעלות את הקליפ הרשמי)

מה אני זוכרת מהצבא? את השיר don't bother של שאקירה, שהיה הצלצול של השעון המעורר של הבחורה הכי מעצבנת באוהל בטירונות. את השיר "קיץ" של איה כורם שיצא בדיוק כשהתגייסתי. "אל תדאג" של בית הבובות. הייתי שומעת גלגל"צ במשרד, כך שכל שיר שגלגל"צ טחנו בתקופת שירותי הצבאי יכול להיצרב לי במוח, אבל איכשהו כשאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בעצמי לובשת את המדים של חיל הים, יושבת במשרד- אני עדיין זוכרת את המשרד לפרטי פרטים ומתעסקת בענייני היום- יום וקוראת ספר. אני עדיין זוכרת הרבה מאוד דברים מהצבא, אני יכולה לשחזר ולראות את עצמי מאותה התקופה בהרבה מאוד בהירות. אולי זה בגלל המילים שלו: "אל תחשוב לא הכל שחור, יכול להיות טוב... אל תדאג גם אתה תקבל פרח, גם באופק שלך יש ספינה". הוא בעיקר יזכיר לי חברה טובה וקרובה מתקופת הצבא, ג'ינג'ית הורסת שעד היום אני שומרת את המחזיק מפתחות שהיא עשתה לי כשהיא השתחררה- מצד אחד תמונת נוף של הבסיס ובצד השני תמונה של שתינו. היא מאוד אהבה את "בית הבובות" ושרה לי את השיר את הזה פעם כשהוא הושמע ברדיו כשהייתי עצובה. היא חיפאית, ואני מקווה שאראה אותה שוב יום אחד. בסוף מצאתי אותה בפייסבוק לאחר חיפושים רבים, אבל זה מוזר לי להוסיף אותה פתאום.

"מבול" ו"עיניים זרות" של רונה קינן תמיד יזכירו לי אהבות נשכחות, דברים שנגמרו ואינם. אולי זה מפתיע, אבל  אין שירים שמזכירים לי בחורים ספציפיים. אולי טוב שכך.

אני בטוחה שיש שירים ששכחתי. הזיכרון הוא לא מה שהיה.

Plug in baby  של מיוז יזכיר לי את הגשם. היום הלכתי בערב ברחוב הריק ושמעתי את השיר הזה כשהתחיל לרדת גשם. נעמדתי עם הידיים פרושות לצדדים והרמתי את הראש למעלה ועצמתי עיניים.

לפני שנה בדיוק, נרצחו ליז טרובישי וניר כץ זכרונם לברכה בפיגוע ירי בבר-נוער.

לעולם לא אשכח את הלילה הזה, שטלטל אותי לגמרי. לעולם לא אשכח את העצרת שבאה שבוע אח"כ בכיכר רבין. איך עמדתי שם בכיכר יחד עם עוד עשרות אלפי אנשים.

לעולם לא אשכח איך בכיתי כאשר חן לנגר שנפצע בפיגוע דיבר. לעולם לא אשכח את מילותיו.

שנה עברה. והרוצח עדיין חופשי. ולמען האמת, זה מפחיד אותי. אבל יותר מפחידה אותי השנאה, ההסתה.

שנה שעברה, ועדיין רבים מתושבי מדינת ישראל, כולל אלו שיושבים בממשלה מלאים בבורות, בפרמיטיביות, בשנאת חינם.

לא, אני לא הולכת להסביר לאף אחד שהומו, לסבית, בי, טרנס הוא אדם בדיוק כמוכם. אם אתם לא מבינים את זה, צר לי עליכם. אני אפילו מרחמת עליכם.

אודי רז היה חבר של ניר כץ. הוא תיעד את ליל הרצח במצלמת וידאו. טבע ברזילי ערך את הצילומים לסרטון.

אחותי הקטנה, נוי רויטנברג, מוזיקאית מוכשרת,בחורה מקסימה ומדהימה, עושה שירות לאומי במרכז הגאה בגן מאיר וכן, היא גם לסבית.

היא כתבה, הלחינה ושרה שיר שמלווה את הסרטון הזה.

את השיר הזה היא שרה מול 3,000 איש בעצרת בתום מצעד הגאווה בירושלים.

אני לרוב לא חושפת בני משפחה כאן, אפילו שחלק מקוראיי מכירים גם אותה ומגיעים להופעות (ואתם יכולים להגיד לי שלום! אני אשמח!), אבל הפעם הנושא הזה חשוב לי מאוד.

מוקדש לליז טרובישי וניר כץ. יהי זכרם ברוך.

 היום ט"ו באב ומחר אני והחבר חוגגים חצי שנה רשמית ביחד.

אפשר לומר שהסיפור שלנו יכול להופיע בסיפורי האהבה של סלקום, איך הוא התאהב בי מהרגע הראשון, עזב זוגיות של 10 שנים (לא רצופות) ואיך אני סוף כל סוף הבחנתי במה שהיה לי מתחת לאף.

אני יכולה לכתוב פה המוני מילים קיטשיות על אהבה וחיבור ומיוחדות ולעטר את הכל בלבבות ורודים.

אהבה אמיתית, אהבה אמיתית כמו שיש לי, לא נראית כך.

אהבה אמיתית זה שאפשר לדבר על כל דבר. ואפשר להרגיש חופשיים אחד ליד השנייה.

אהבה אמיתית זה שאני משאירה אצלו מברשת שיניים ומברשת שיער ודאודורנט ונוזל ומתקן של עדשות וקרם גוף וסבון פנים ושיש לי את המפתח לדירה שלו.

אהבה אמיתית זה שאני יכולה להיכנס למיטה עם טי שירט שלו ותחתונים והוא עדיין יחשוב שאני הכי יפה וסקסית שיש. גם בבוקר.

אהבה אמיתית זה שהוא מכין לי אוכל ואני שוטפת כלים.

אהבה אמיתית זה שאפשר סתם לשבת ביחד מול הטלוויזיה.

אהבה אמיתית זה להראות דאגה ואכפתיות ולהתקשר להגיד לילה טוב וסתם לקשקש ולשלוח סמסים חמודים ושהוא שולח לי סמס בלילה כשהוא הגיע והכל בסדר. אהבה אמיתית זה לשמוע שהוא חולה ולהיסחב בתחבורה ציבורית בכל חיפה רק כדי להגיע אליו ולתת לו את החיבוק שהוא צריך.

אהבה אמיתית זה לתת תשומת לב. במכתבים, בפתקים, במתנות קטנות. זה כשאני מסתובבת בחנות וקונה לו חולצות כי חשבתי עליו והוא זכר שאני אוהבת מוצרי טיפוח בסגנון של "סבון של פעם" ולקנות לי מארז.

אהבה אמיתית זה שאני יכולה לאכול לידו. וזה יהיה בסדר אם לא הספקתי לעבור אצל אשת השעווה.

אהבה אמיתית זה שאני שוכבת איתו אני מרגישה אחרת ממה שאי פעם הרגשתי. שאני מסוגלת להשתחרר וליהנות.

אהבה אמיתית זה להתגעגע אליו, לחשוב עליו, לחכות לרגע שניפגש. לשנינו עדיין יש פרפרים בבטן.

אהבה אמיתית זה לדעת להחמיא, לפרגן, לעודד, להקשיב ולתמוך.

אהבה אמיתית זה לדעת לבקש סליחה.

אהבה אמיתית זה כשאני מתעוררת בבוקר לצידו ובמקום להיות עצבנית כהרגלי על הבוקר אני מחייכת. זה להעביר את היד על הזיפים שלו ולדעת שזה הגבר שאני רוצה להיות איתו.

לפני שבוע אמרתי לו שאני והוא זה לתמיד. הוא חשב שזה מתוך שיכרות. בבוקר אמרתי לו בדיוק את אותו הדבר.

ביום שני השבוע הלכתי ברחוב לרועי, השעה הייתה אחרי אחת עשרה בלילה. שמעתי מוזיקה ושרתי עם המילים, ברחוב. הייתה בי הכרה כזו של – אני מרגישה טוב.

נזכרתי בעצמי לפני שנה – מבולבלת, מהוססת, מפורקת, שבורה, בורחת. חשבון בנק מוגבל, ביטול כרטיס אשראי. עבודה שאני לא סובלת אבל אין ברירה. לב שבור. לא יודעת מה יהיה איתי. המשקל שלי צונח.

ואילו השנה – סיימתי שנה ראשונה באוניברסיטה. יש לי אהבה ענקית. אני עובדת בעבודה שהכי מתאימה לי ואני כל כך נהנית ממנה. אני הולכת לים עם חבר שלי ולמרות שהגוף שלי אינו מושלם ואינני מרוצה ממנו, אני לובשת את הביקיני הלבן החדש שלי ולא שמה מעליו מכנסון. זין, אני רוצה להשתזף. ואח"כ חבר שלי אמר לי שלא הפסיקו להסתכל עליי ואני בכלל לא שמתי לב. ואחרי זה היינו בקניון, ואני קניתי עם הכרטיס אשראי שמלה פרחונית מדהימה מקסטרו וחצאית וגופייה מ H&M. (שיט, שכחתי שאנחנו מחרימים גם את שוודיה, שאשרוף אותן?).

ההרגשה של הזמן האחרון טובה. אני חושבת שדיי טוב לי.

ובלילה כשאני לא מצליחה להירדם אני קוראת איפה הייתי לפני שנה, וקוראת את התגובות ואת ה"אהבה הקשוחה".

היו לי הרבה משברים. במקום להתמודד ברחתי. וכמה מהמגיבים אמרו לי שאני חייבת ללכת לפסיכולוג. אז אני חייבת לסגור את הפינה הזו עם קוראיי.

הייתי כבר אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, למדתי מבוא לפסיכולוגיה ונהניתי מאוד מהקורס. רועי, שהוא ידיד טוב לומד פסיכולוגיה. אני מכירה הרבה אנשים שהולכים לפסיכולוג וזה עוזר ומקל עליהם.

אני לא אעשה זאת. אומנם אני באה מתחום של מדעי החברה ואני לומדת את זה, אבל זה לא מדע מדויק ויש תיאוריות בפסיכולוגיה שהן לא מוכחות בעליל.

אני מצטערת, אני, אישית, לא מאמינה בזה. אני זו שצריכה להתמודד. אני זו שצריכה להתבגר. אני זו שצריכה לקחת אחריות על חיי. אני זו שצריכה להבין ולהגיע לתובנות. רק אני. פסיכולוג לא יעשה זאת עבורי.

וכן, קראתם על הרבה משברים. אבל מכל משבר אני כן מתחזקת וצומחת, ולרוב אני מאוד דרמתית ומעצימה.

הכתיבה היא הפורקן שלי.

מבחינתי עדיף לי לדבר על מה שכואב עם אנשים שמוכרים לי מאשר עם פסיכולוג. מבחינתי יותר קל לי לכתוב – מילים כואבות ושורטות. ואחרי זה אני נרגעת ומרגישה יותר טוב.

עוד חודשיים אחגוג 23 סתווים. ובשינוי מהשנים האחרונות, אני מתחילה להרגיש מעט התאמה לגיל שלי.

אני לא מרגישה עוד כמו ילדה בת 16.

נדמה לי בשנה האחרונה, עשיתי קפיצה משמעותית ב"התבגרות", אם אפשר לקרוא לזה ככה.

אחרי הפרידה המשמעותית, היו לי כמה קשרים. שיברונות לב ואכזבות. עשיתי כל מיני דברים... לא משנה. הפכתי לאדם אטום וחסר רגש מצד אחד, ומהצד השני כן כמהתי לאהבה אמיתית. אני חושבת שבעיקר למדתי להיות לבד. שאני לא צריכה גבר כדי להרגיש טוב עם עצמי. אחרי הפעם האחרונה בה נשבר לי הלב, התרסקתי טוטאלית. ואחרי שעברתי את המשבר הזה הרגשתי חזקה. הבנתי שזה שמישהו לא רוצה אותי זה לאו דווקא משהו שדפוק בי, שקשור אליי. (ואגב, הבחור הוא איש יקר וידיד טוב). זה גרם לי להבין שלעיתים מעשים של אנשים, מחשבות של אנשים, לאו דווקא קשורים אליי. שאם משהו לא הולך לי לפי התוכניות – זה לא בהכרח קשור אליי. לא הכל סובב סביבי. ובעיקר – אם משהו לא הסתדר לפי איך שרציתי – זה לא אומר שצריך לשבור את הכלים. צריך קצת פרופורציות. אז מה קרה, העולם לא נחרב.

ואם עשיתי טעות, ואם התחרטתי - אני צריכה לקחת אחריות. אני צריכה להתמודד ולהבין את הטעות ולא לחזור עליה. אין מה לעשות, כולם טועים. גם אני טועה. אני לא צריכה להאשים את כל העולם בטעויות. הבחירות וההחלטות הן שלי, בלבד. ועליי להשלים עם מה שבחרתי. עליי להשלים עם מה שעשיתי. עליי להמשיך הלאה ולא להיות תקועה בעבר.

ודווקא אחרי כן היו הצעות. ופתאום הבנתי משהו שלא הבנתי שנים. שנים לא הבנתי בחורות שאומרות שהן לא רוצות קשר, שהן רוצות להיות לבד. כי חשבתי שזה שיש לך חבר, בנזוג, זה מה שמשלים אותך. ובגלל המחשבה הזו, גם נכנסתי לקשרים ולמקומות לא טובים רק מהפחד לא להיות לבד. המחשבה הזו באה מביטחון עצמי נמוך והערכה עצמית ברצפה. ופתאום הבנתי את זה, פתאום כן הבנתי את הבחורות האלו. ועם ההבנה הזו, אני חושבת שמשהו בהערכה העצמית שלי קצת עלה.

בהתחלה לא רציתי להיכנס לקשר עם החבר הנוכחי. כי הייתי מבולבלת. כי לא הייתי סגורה על עצמי. פחדתי להיכנס לקשר שאני לא בטוחה שאני באמת רוצה. ולכן כשנכנסתי לקשר הזה, עשיתי את זה מהמקום הכי אמיתי. ועובדה שמה שיש בינינו... זה אחד הדברים הכי עוצמתיים שיש.

You can't always get what you want, but you get what you need.

המשפט הזה מאוד מתחבר לי. כי בהתחלה רציתי דברים אחרים. ולא קיבלתי אותם. במקום את זה קיבלתי אותו – והוא בדיוק מה שהייתי צריכה.

היה לי משבר גדול בלימודים. קודם כל לקח זמן עד שהייתי סגורה על מה אני רוצה ללמוד ועד שקיבלתי תשובה חיובית. וגם כשהתחלתי את הלימודים – לא הייתי מרוצה. הייתי בעיקר מדוכאת. לא אהבתי כלום, לא התחברתי לכלום ומבחינה חברתית היה לי קשה. לא האמנתי שאני כמו כולם, הולכת ולומדת באוניברסיטה כי זה מה שצריך. מבחינה חברתית המצב השתפר, כמו מה שקורה. מכירים אנשים, נפתחים לאנשים. היום יש פייסבוק וזה יותר קל. אז נכון, אין לי חברי וחברות נפש מהלימודים. (חוץ מהחבר). אבל כנראה שאני אדם כזה, שלא אוסף חברי נפש. אני אדם שקשה לו להיפתח וליזום, אני מקווה שאוכל לשנות את זה יום אחד. ומבחינת התחום – היי, זה מה שבאמת רציתי ללמוד. אני לא הולכת ולומדת כי ככה צריך. אני הולכת ולומדת כי ככה אני רוצה וזה כן יקדם אותי. והתואר שלי כן אמור לתת לי איזשהי תעסוקה. וחוץ מזה, אני לא צריכה לא ללמוד כדי להצטייר בתור מישהי מיוחדת ומגניבה.

.

אני חושבת שבעיקר לא הייתי מרוצה משום דבר. הייתה לי איזה תמונה שקיבעתי לעצמי על איך החיים אמורים להיראות. יותר נכון הייתה לי איזו פנטזיה שלא התאימה למציאות, עזבו לא התאימה למציאות, לא התאימה למי שאני! וכשהפנטזיה התנגשה עם האמת ועם המציאות ועם מה שאני – לא יכולתי להתמודד. חייתי בהרגשה שיש אנשים שטוב להם יותר, שחיים את החיים האמיתיים והטובים ואילו אני נמצאת במקום מזויף ולא אמיתי.

והרי, אין דבר כזה "החיים האמיתיים והטובים".

רציתי לשנות את עצמי, רציתי להיות משהו שאני לא, כדי להתאים לפנטזיה הזו. כדי להתאים לכל מיני דברים.

ועכשיו – יש השלמה. השלמה עם מי שאני ומה שאני. השלמה על כך שיש חלומות ופנטזיות שלא אגשים.

אני לא אסע שנה לאירופה ואכתוב.( אני לא מוותרת על החלום לכתוב. אני יודעת שאעשה זאת. אני יודעת שגם אם לא אכתוב ספר – אני אמשיך לכתוב לעצמי.)אני לא אגור בת"א. אני לא אעשה כל מיני דברים "מיוחדים", "מגניבים", "פרועים" – אני אפילו לא יודעת איזה שם לתת וגם לא עולה לי דוגמא כרגע.

אני לא אפתח חיי חברה פרועים. לא יהיו לי עדרי מעריצים.

אני כן משלימה עם המציאות. ואולי זה נשמע עצוב, כאילו אני מוותרת על החלומות שלי. אבל עד כמה החלומות שלי התאימו לי? עד כמה החלומות היו באמת חלומות שלי ולא חלומות שהתעקשתי שיהיו לי כדי שאהיה אדם אחר?

פתאום אני חושבת על החלומות שלי, על המטרות שאני רוצה להגשים, ונכון שהם לא כאלו זוהרים, אבל הם אני. והם יעשו לי טוב ברגע שאגשים אותם. כי "חלום" זה לאו דווקא משהו מאוד זוהר ומתאים לסרט קולנוע. חלום זה אפילו לטוס ליפן. חלום זה אפילו להיות עצמאית ולגור לבד ולגדל עציצים במרפסת. חלום זה אפילו למצוא לעצמי תחביב או ללמוד לבשל. אז יש אנשים שיש להם חלומות כמו להופיע בברודווי. יש אנשים שזה מתאים להם.

אני משלימה עם המציאות, ואני לא משכנעת את עצמי שזו מציאות יפה. המציאות היא לרוב אפורה. לרוב היא שגרתית ומשעממת. אבל אני לומדת לגלות את הבזקי הצבעים. אני לומדת לגלות את הרגעים הקטנים, המאושרים שגורמים למציאות שלנו להיות מיוחדת יותר. כי כאן טמון הקסם והסוד. כי אני כן עושה דברים שאני נהנית מהם, שאני מרוצה מהם, שגורמים לי להרגיש טוב. כי אני כן גאה שאני סטודנטית. כן אני כן שמחה לגור עם ההורים. כי אני כן אשמח להישאר פה באזור ולעבור לגור עם החבר שלי. כי כן יש זיקוקים וניצוצות, אני רק צריכה להסתכל. כי עדיף ככה, מאשר לחיות בפנטזיה שבניתי לי, ואז לראות איך היא מתנגשת עם עצמי.

אני לא רק משלימה. אני גם אוהבת. אוהבת את מי שאני. ואני יותר ויותר מוצאת את עצמי מגלה "מי אני". אני עדיין חושבת שאני מורכבת, כי כל בני האדם מורכבים.

אני אוהבת וגאה במי שאני. אני שמחה שאני אני.

הפוסט הזה לא היה מתוכנן להיכתב. לא עכשיו ולא אף פעם.

היו לי כל כך הרבה שרציתי לכתוב, אבל מאז קראתי את הפוסט של אווה, הבנתי שאני חייבת לכתוב את זה.

אווה כותבת על אונס. ועל חברה שלה, שעברה את הדבר הנוראי הזה.

אני תמיד ברחתי מהמילה הזאת, מהדבר הזה, רק שזה לא יקרה לי. שזה לא יהיה קשור אליי.

אבל לאחרונה, אני מתחילה להבין שגם אני חלק מהסטטיסטיקות. ולא זה רק הטרדה מינית, כמו שחוויתי שהייתי בערך בת 12, ואיזה איש מבוגר ודוחה צבט לי בישבן. וזה לא רק ההערות, המבטים, ההצעות המגונות שעברתי, כמו כל אישה שלישית.

זאת המילה הזאת, מילת ה"א'", שלא רציתי שתדבק בי בכלל.

זה לא קורה רק בסמטאות חשוכות.

זה לא קורה לך ע"י איזה גבר דוחה ומסריח ומסומם ושיכור ואני לא יודעת מה עוד.

זה לא בא דווקא באיומים ברצח, במכות.

אני חושבת שכתבתי כבר עליו. כאן. שברי משפטים, רסיסים. אף אחד לא יודע מה בדיוק היה שם.

לחלק מהאנשים סיפרתי. העדפתי לספר ש"הוא הכריח אותי לעשות איתו דברים". אם אני אציג את זה ככה, אז זה יהיה פחות נורא. פחות כואב. אני לא אכנס לסטטיסטיקה הזו.

זה לא היה באיומים.

הוא לא אמר שאם אני לא, אז הוא יהרוג אותי, ירביץ לי, יחתוך אותי.

זה היה בדרך מניפולטיבית.

אני אפילו לא יכולה להסביר מה בדיוק היה שם ובאיזה דרכים ערמומיות, מניפולטיביות, הוא גרם לי לעשות את מה שעשה.

אני לא חושבת שאני מסוגלת באמת לכתוב את זה, אני לא חושבת שאני יכולה לספר את הכל.

איך הוא ידע לקחת בחורה כמוני וללחוץ לה בדיוק על הנקודות הרגישות והחלשות.

אונס, זה לא רק באיומים.

זה גם במילים.

והוא, היו לו הרבה מילים.

הוא עשה לי שטיפת מוח, אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה. "אם את אוהבת אותי אז את לא צריכה להגיד לי לא".

בצורה מתוחכמת, שאותה כמובן הוא עטף בכביכול אהבה, הוא רמס אותי. השפיל אותי. הפך אותי לסמרטוט ולשפחת מין שלו.

הוא השאיר בי רק קליפה ריקה.

אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לכתוב את הכל.

אני לא יכולה לכתוב על ההשפלה, הרמיסה.... איך הוא הפך אותי לחצי יצור, כי בנאדם לא הייתי.

איך שבסוף הייתי על כדורים פסיכיאטריים.

וזה נגמר.

על הסיוטים.

והעדפתי להדחיק. כי אני אלופה בהדחקות.

לפני בערך חצי שנה, דיברתי עם א'. הבחור שכל כך אהבתי, שזרקתי בשבילו את הכל.

וסיפרתי לו על זה. פחות או יותר. והוא אמר "את יודעת שיש לזה שם. אני אפילו לא רוצה להגיד את המילה הזו".

אבל אתם יודעים מה?

עם כמה שזה קשה לי, כן, אני עברתי את זה.

ואין יום שבו אני לא מרגישה אשמה ובושה וכעס, כעס על עצמי.

איך נפלתי ברשת הזו.

איך הסכמתי לדבר הזה.

איך הסכמתי שמישהו יפגע בי ככה, ייקח את כל שארית הכבוד העצמי שלי, יזרוק אותה על הרצפה ויירק עליה.

אין יום שבו אני לא מלקה את עצמי.

שאני מרגישה אשמה.

שאם אני אעיז ואספר את זה למישהו, רק יגידו לי שהייתי יכולה לקום וללכת, מבלי להבין שהוא הפך אותי בדרך המתוחכמת שלו למשהו שהוא יותר גרוע מזנות. או מעבדות.

שאם אני אגיד למישהו, יגידו לי שאני רק מקשקשת, כי אונס קורה רק בסמטאות חשוכות, רק ע"י גברים דוחים ומסריחים שמתנפלים עלייך בלי שתדעי מאיפה.

אני בוחרת לפרסם את זה.

אני לא מרוצה ממה שכתבתי. אני מרגישה שאני לא מעבירה את עצמי מספיק טוב.

כי אם הייתי כותבת כאן בגוף שלישי – "עליהן", הייתי חדה, היו לי מילים חותכות וכועסות.

אבל כשאני צריכה לכתוב את זה על עצמי, זה עדיין קשה לי.

אני בוחרת לפרסם את זה, למרות שהבלוג לא אנונימי במיוחד.

כי אני מצטרפת לקול של אווה, ושל החברה שלה – ל', ושל כל הנשים שנאנסו. גם בסמטה חשוכה, וגם בבית שלהן. גם כי איימו עליהן והרביצו להן, וגם כי מישהו היה מתוחכם ומניפולטיבי וידע איך לנצל.

אני בוחרת לפרסם את זה, כי אני יודעת שקוראות פה בנות צעירות. נערות, תמימות, מתוקות, שרוצות שמישהו יאהב אותן. זו לא אהבה. תלכו אחרי האינסטינקטים שלכם. תקשיבו לחברות, להורים. אני לא הקשבתי להורים שלי, שכל כך צדקו. אם מישהו גורם לכן להרגיש מושפלות, אם מישהו רומס את כבודכן, אם מישהו פוגע בכן, אל תשתקו. אף פעם. אני מתחננת בפניכן, מתחננת, תלמדו ממני. אל תישארו אף פעם בקשר שלא טוב לכן. מי שיאהב אתכן, יאהב אתכן גם אםלא תשכבו איתו או תרדו לו. הוא יישא אתכן על כפיים.

אני בוחרת לפרסם את זה,

בעיקר, כי אני יודעת, שאני לא צריכה להתבייש יותר.

זה רק הוא.

אף אחד יותר, אף פעם, אף פעם בחיים לא יגרום לי להרגיש ככה. לעולם. לעולם לא.

"בכל כוחך...

תצחקי, תשאגי, תפגעי תפצעי, תתלשי, תדפקי

שלא תשתקי לעולם יותר עוד.

תילחמי, תהלמי, תצעקי, תשגעי, תדרשי, תכבשי

 שלא תתביישי לעולם יותר עוד. "

אני, לא שותקת יותר, אף פעם.

"זה די ברור שאין סיכוי לחזור להיות שוב שני זרים
שלא דורשים לא הבטחה,
זה די ברור שאין סיכוי להיות שוב אוהבים..."

לקח לי זמן לכתוב את הפוסט הזה.

הייתי בבליל של רגשות שבלבלו אותי לחלוטין.

השבוע נפגשתי עם האקס שלי, להחזיר לו את הדברים השלו.

ישבנו בעזריאלי, ואכלנו ארוחת צהריים בבבלאק, ואח"כ עוד המשכנו להסתובב והוא אפילו חיכה בסבלנות כשנכנסתי לפול אנד בר לקנות ג'ינס.

כאילו שדבר לא קרה, כאילו לא נפרדנו מעולם.

התחבקנו, והתנשקנו על הלחי, המצח, הצוואר, לא על השפתיים. למרות שרציתי מאוד והרגשתי כאילו אני צריכה לעשות את זה.

אבל החזקתי את עצמי חזק, וחשבתי לעצמי מה הטעם. הרי אם נחזור, שום דבר לא ישתנה.

הוא עדיין יהיה מרחק שעתיים נסיעה ממני, הוא עדיין יקדיש קודם כל את עצמו ללימודים ואז אחרי, אני עדיין אראה אותו פעם בשבועיים ואולי יותר.

אני יודעת שהיה לי איתו הכי טוב. הוא הבחור בשבילי, מכל הבחינות. ואני רוצה לצעוק על הגורל ועל העולם ועל היקום- למה זה צריך להיות ככה.

אני עדיין אוהבת אותו, ומתגעגעת.

ולא אכפת לי שנתיים להיות בקשרים לא אמיתיים, כדי שבסוף אני והוא נהייה ביחד. ואם בעוד שנתיים זה יהיה אפשרי, והוא ירצה אותי, אני עוזבת הכל ורצה אליו.

אני מקווה שזה יקרה.

אם אתה עדיין קורא פה – הלב שלי שייך לך, תמיד.

התאהבתי בך, אפילו בלי פגישה אחת מעבר לצג המחשב או הסלולרי.

Romeo, take me somewhere we can be alone
I'll be waiting, all that's left to do is run
You'll be the prince and I'll be the princess
It's a love story, baby, just say yes

ואני גם מתחילה לשמוע שירי פופ סכריניים.

אני שומעת את Believe של k's choice.

לפני שבוע, נסענו לבקר חבר שאבא שלו נפטר מדום לב, כמה ימים לפני היום הולדת שלו. היינו אמורים לצאת ולחגוג לו את היומולדת, במקום נסענו לניחום אבלים.

ובדרך חזרה Cocoon Crash  התנגן באוטו, ונזכרתי איך בכיתה י"א שמעתי אותם המון, ספציפית את הדיסק הזה.

ופתאום שאני שומעת את השיר, ומצליחה להתחבר לכל מילה.

יש בי תחושה של חוסר מנוחה.

אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר, מחכה כל פעם לרגע הבא שיגיע.

זה קצת לא עוזר, בתקופה זו של מבחנים.

גם מצאתי עבודה, במשרד עו"ד.

העבודה סבירה, החברה גם, אבל אני באה נטו בשביל הכסף.

ביטלו לי את הכרטיס אשראי וכרגע אני לא יכולה לעשות אחד חדש.

בהחלט מצב לא נעים, ואני מרגישה רע שאני צריכה לבקש מההורים שלי כסף.

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה/צריכה: עדשות מגע חדשות, ג'ינס שחורים, נעליים, תיק חדש, הופעה של מדונה... (בעצם אין מי שיבוא איתי).

אני חושבת שאני בעיקר מנסה להגדיר את מה שאני מרגישה ומה שאני רוצה, ואני לא מצליחה.

מצד אחד אני מתגעגעת אליו. אני עדיין עוקבת אחריו בפייסבוק. הוא כתב למישהי "חמודה", וזה עדיין צובט.

אני מתחרטת על הפרידה הזו, אבל לעיתים אני חושבת אולי זה בסופו של דבר היה הדבר הנכון לעשותו.

אולי אני צריכה להפסיק להיאחז בכל הכוח בציפורניים שבורות.

יש את ההוא. שזה נגמר. עכשיו אנחנו מתעלמים אחד מהשנייה. ביום חמישי ראיתי אותו לראשונה מזה שבועיים, פשוט הסתכלנו אחד על השנייה ולא ידעתי מה להרגיש.

אולי זה לא היה אמיתי.

אני פשוט מרגישה פספוס. קצת.

מדהים איך גברים מצליחים להוציא אותי מדעתי ושלוותי.

אני חושבת שברך מגיל 15, כמעט תמיד היה לי מישהו.

אני בנאדם שלא יכול להיות לבד.

ואני לבד.

ולא רק מבחינת בן הזוג. אולי אם היו לי חברים באמת, אז לא הייתי מרגישה ככה.

ואני הולכת להתוודות פה, ולכתוב את אחד הדברים האמיתיים והנכונים עליי.

אני בודדה. וזה לא מטאפורה.

אני מרגישה אין לי עם מי לדבר איתו.

אתמול לראשונה מזה הרבה זמן יצאתי ביום שישי בערב, ולא ישבתי מול שידורים חוזרים של "סקס והעיר הגדולה".

רוב הזמן אני פשוט לבד בבית, כמו כלב מסכן.

אני בגיל 22, ואני מרגישה כמו מישהי זקנה, שמתו לה כולם, והיא מחכה למוות שלה.

אין לי למי לספר מה עובר עליי, מה קורה איתי, מה עשיתי היום.

זה לא שתבינו לא נכון, כן יש לי חברים, פחות או יותר.

וזה הדבר הכי רע והכי מגעיל והכי דוחה, אבל נמאס לי לשקר לעצמי ולכתוב פה שקרים על גבי שקרים.

זה לא כמו שהייתי רוצה.

אני מרגישה שאין בזה דבר אמיתי.

שמכוח האינרציה אנחנו נפגשים מדיי פעם, כדי שיהיה לנו איך להעביר את הזמן.

יכול להיות שאני חיה באיזשהי פנטזיה של איך החיים שלנו אמורים להיראות, אבל ממה שאני יודעת, רוב האנשים לא רק עובדים ולומדים כל היום. יש להם מעבר. ולי כמעט אין מעבר.

ואם כבר אנחנו בוידויים, וזין על מי שיקרא את זה, אני עולה על המשקל ועל הצג 44.7. וכן, אני לא אוכלת. לא כמו שצריך. אבל למי אכפת? אולי מרוב האדישות, הכלום, כבר אין לי כוח לכלום הזה ובא לי להיעלם.

ביום חמישי מרחתי את הציפורניים בלק סגול כהה ושמתי ליפסטיק תואם, והלכתי על עקבים לתחנת רכבת ונסעתי לת"א.

וזה היה אחד הלילות ההזויים מחד, אבל היותר כיפיים מאידך.

ואני אשמור לעצמי את זכות השתיקה.

שתיתי יין, ובירה והמון וודקה, והתפלאתי איך אחרי כל כך הרבה אלכוהול על כל כך מעט משקל ואוכל בקיבה, לא היה לי הנג-אובר. כנראה שהגנים הרוסיים מתחילים לעבוד.

ובבוקר ירדתי מהרכבת, ועמדתי מסריחה מסיגריות, אלכוהול וסקס, ורצתי מהר למונית שירות על העקבים שחתכו לי את הרגליים והרמתי את המכנסיים שלא ייפלו, וחשבתי שאני נראית כמו הגירסה הג'אנקית של עצמי.

והגעתי הביתה ועשיתי מקלחת, ועל אף שהייתי 24 שעות ללא שינה הלכתי לים כהרגלי בשבועיים האחרונים, ושכבתי בשמש והרגשתי איך השמש שורפת לי את הגב, וניסיתי לחשוב על מה שעובר עליי.

אני צריכה עוד ערבים כאלו.

אולי אני מכורה מדיי לריגושים, אבל מתי אם לא עכשיו.

בא לי שמישהו יסחוף אותי, שיגרום לי להתרגש.

בא לי לארוז את כל הדברים במזוודה, ופשוט לנסוע למקום אחר. להתחיל מחדש, לצבור חוויות, שיהיה לי משהו מעניין לכתוב, ולא רק את הדיכאון שלי.

משהו חייב לקרות לי. משהו צריך לטלטל אותי. אבל משהו טוב.

נמאס לי לחכות.

"נמאס לי לדבר לעצמי, נמאס לי מאנשים, נמאס לי לבכות בחושך, נמאס לי מהכל. כבר לא אכפת לי יותר."

זה הסטטוס ליין שלי בפייסבוק, והוא בערך ממצה את הכל, כל מה שבראשי, כל מה שאני מרגישה, כל מה שהחיים שלי נראים כרגע.

וניסיתי לכתוב את הפוסט הזה אולי ארבע פעמים, אבל כל מה שאני כותבת נראה לי מיותר, ולא נכון, וריקני.

אני לא מוצאת טעם בכמעט שום דבר.

אני פשוט כישלון.

אני פשוט עדיין ילדה מפגרת שרצה במעגלים של טמטום והרס עצמי.

בא לי לתקוע כדור בראש.

(אני לא מפסיקה לשמוע את השיר הזה, ואני מרגישה איך כל מילה צורבת אותי, חודרת לתוכי, וגורמת לי לבכות)

I hurt myself today
to see if i still feel.
I focus on the pain,
the only thing thats real.
 
The needle tears a hole;
the old familiar sting,
try to kill it all away,
but I remember everything.
 
what have I become,
my sweetest friend?
Everyone i know,
goes away in the end,
 
and you could have it all:
my empire of dirt,
I will let you down,
I will make you hurt.
 
I wear this crown of thorns
upon my liars chair:
full of broken thoughts,
I cannot repair.
 
Beneath the stains of time,
the feelings dissapear.
You are someone else,
I am still right here.
 
What have I become,
my sweetest friend?
Everyone I know,
goes away in the end,
 
and you could have it all:
my empire of dirt.
I will let you down,
I will make you hurt.
 
If I could start again,
a million miles away,
I will keep myself,
I would find a way.
 

לא מזמן בדקתי בסטטיסטיקות שלי את הבלוגים המקשרים אליי. בערך שליש מהם אלו בלוגים ישנים, שלא התעדכנו כבר שנים. אני רואה בקישורים כינויים ישנים, כינויים שמאחוריהם עומדים אנשים שלכמה רגעים היו חלק מחיי, ואני לכמה רגעים הייתי חלק מחייהם.

עוברת בי תחושה מוזרה, מעיין נוסטלגיה מרירה מתוקה. לכמה רגעים אני מרגישה את חיי כמו שהיו בעבר, בגיל 15-16, לפעמים אפילו פחות. לעיתים אני מסתכלת על העבר מבעד לזכוכית אטומה, אבל גם זכוכית נשברת לעיתים. לעיתים עולים בי פלשבקים מהתקופה של אז, אולי פחות אירועים ספציפיים, אלא יותר את המהות של חיי. עם כמה שהייתי רוצה לנעול מאחורי דלתות, אני לא יכולה למחוק את הכל.

הייתי רוצה להביט לעבר עתיד. אני מרגישה כאילו אני נמצאת בצומת דרכים, ואני צריכה לבחור את הדרך הנכונה, ואין לי שלטי הכוונה. הייתי רוצה שמישהו יגיד לי שהכל יהיה בסדר, על אף שאני יודעת שהכל בסוף יסתדר.

לפני כמה שנים לא הצלחתי לראות מעבר, לא ידעתי שהחיים שלי יהיו מלאי משמעות, לא ידעתי שהריקנות תעבור. לא ידעתי שאי פעם אצליח להיות מאושרת או לפחות כמעט, ליותר משעתיים. לא ידעתי שאוכל לומר לעצמי שאני מרוצה מחיי, פחות או יותר, כפי שהם.

לא הייתי צריכה הפרעת אכילה כדי למצוא משמעות לחיי, לתת לעצמי להתעסק במשהו. למרות שאני עדיין לא מוותרת עליה. לא. אני אשקר אם אגיד שכן. אני אשקר אם אני אגיד שאין טריגרים, שאין מחשבות, שאין ראייה מעוותת. ההבדל הוא שאני שמה אותה במגירה נעולה. כמו שד בבקבוק, שאם לא אשפשף את הקנקן, הוא לא ייצא החוצה.

כנראה ששינויי מזג האוויר גורמים לי לחשוב. פתאום נהיה כל כך חם ויוצאת השמש, ובא לי קיץ. בא לי להשיל מעליי את הסוודרים העבים, שגורמים לי להראות כמו דובון. אני רוצה לחזור לגופיות, לשמלות קיציות, לחצאיות קצרות. לנעול סנדלים חושפי ציפורניים צבועות לק צבעוני. אני יושבת בבית עם גופיה, מורחת לק אדום על הציפורניים, מרגישה רוחות חמות, שיביאו שינויים. הקיץ הוא תקופה של שינויים.

רונה קינן שרה את "מבול", והקול המדהים שלה גורם לי לצמרמורת ולדמעות. אני לא זוכרת מתי התחברתי כך למילים של מישהו אחר, ומתי התמכרתי לקול.

"אם נשרוד את המבול הפעם,
כל חיוך יהיה שונה, נגוע.
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום.
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה

והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות
לשבור חומות ולהאיר אותך
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן
בשיר אחר."

מאז שחבר שלי חזר מארה"ב אני לא רואה אותו יותר מדיי. אם בעבר הייתי רואה אותו פעם בשבוע, עכשיו עם כל הלחץ של הלימודים אני רואה אותו פעם בשבועיים. גם כשאנחנו ביחד אנחנו לא ביחד, כי הוא חייב ללמוד. אנחנו נפגשים לא לסופשבוע מלא, אלא חוזרים מקוצרת- ביום שבת בערב.

זה כל כך מתסכל ומייאש. כשאנחנו ביחד, יום שבת בבוקר אני קמה בהרגשת דיכאון. מדכדכת המחשבה שבערב אצטרך או שהוא יצטרך לנסוע הביתה.

התקשורת שלנו מבוססת על טלפונים שבורים, אבל זה יותר טוב מכלום.

אני מוצאת את עצמי מתגעגעת כל כך. אחרי שהוא הולך אני מרגישה בודדה כשאני צריכה פתאום לישון לבד. אני מנסה לדמיין אותו לידי, מחבק אותי. אני מתגעגעת כל כך לשעות האלו שבהן הוא נטו שלי, בלי לימודים מסביב, ובלי המתמטיקה הארורה.

לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בזה. אבל בכנות, אני לא אוכל לעמוד בזה עוד יותר אם פשוט לא נהייה. איכשהו, אני לא מסוגלת לראות את עצמי בלעדיו, כאילו הוא לא רק חלק מהחיים שלי, אלא הוא חלק מעצמי. אני לא מסוגלת לדמיין איך זה יהיה בלי.

כולי תקווה שלפחות שנה הבאה נוכל לסדר מערכת שלא נלמד ביום ראשון, או שנתחיל את הלימודים מאוחר, וזה קצת יקל, תקל הידיעה שיש לנו שלושה לילות לישון ביחד.

מרוב אהבה וגעגועים נגמרו לי המילים, יש רק שירים.

"מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיינים
נותן לדימיוני לזרום עם המים
ואין מה לעשות, זה מה שיש בינתיים
ואת בכל מקום, ככה וככה
בלילה וביום, ככה וככה
ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד"

לילות בלי שינה. רק נדמה ששכחתי מהם, אבל הם תמיד שם- מוכנים לתקוף.

בעיות שינה מאז ומעולם היו לי, וחזרו התקופות של הנדודים. כנראה השלווה הנפשית יצאה לטייל והשאירה אותי עם חרדות.

מספיק שמישהו ילחץ על הנקודות הרגישות, ויגיע הבכי הגדול וההיסטרי, ובאיזה שלב תיגמר השיחה. תיגמר השיחה ואני אשאר לבד, כי אחרי שבוכים והכרית רטובה, אי אפשר ללכת לישון כמו כלום.

אני כבר יודעת מראש, שהשינה שלי הלכה לטייל, לא משנה עד כמה הגוף תשוש והעיניים בקושי פקוחות- המוח ערני לחלוטין.

אז ככה, מקשיבים לשקט, לתקתוק של השעון.

מנסה לשמוע מוזיקה, עברי לידר ודנה ברגר בשיא הווליום. "ונדמה שאין סיבה לחיות אם אין סיבה למות".

גבי אומר שהמשפט הזה בדיוק אני.

אני מרגישה קצת כמו בלון הליום. חפץ יפה וצבעוני מבחוץ, אבל ריק מבפנים. ואקום.

תשו הכוחות, אין חשק לכלום. אין הרגשה, רק אדישות ואפאתיות.

והשעות עוברות, המחשבות לא מרפות ממני. כל הפחדים, כל החרדות, כל הלחצים, כל החוסר שביעות רצון, כל הרחמים העצמיים פוערים פה רחב עם שיניים מחודדות שננעצות ונוגסות בי ללא רחם.

ואח"כ לקום מהמיטה, לראות את העיניים נפוחות, להרגיש את הבחילה והראש מסתובב.

לנסות ללכת לעבודה בכל זאת, אבל במקום זה רק מתעלפים ושולחים אותי הבייתה.

משהו לא בסדר. משהו מתפרק לי, ואני עוד לא יודעת מה.

"זה לא האמיתי שמחפשים, זה רק הרגש שחוטף מכה."

אז אתה נגרר לאיזה פאב והיא יושבת על הבר
וזה כבר ממש מאוחר, בערך ארבע וחצי,
היא משחקת בשיער ואז רושמת את המספר
ודווקא אז אתה נזכר בחיוך של האקסית.
ולך תסביר לה עכשיו שאתה עדיין מאוהב
באיזו אחת שרחוקה מכאן אלפי קילומטרים,
שנתנה לך תחושה שאתה באמת מאושר
אבל זו חרדת הנטישה שהתעקשה באמת הרי...

כי לא עשית לה טוב ולא הצלחת לכתוב
ובכלל היא,עזוב, עם עצמה מסובכת...
אז באותה נקודה, כשהיא כבר ארזה מזוודה,
אתה מרפה מידה ונותן לה ללכת.

לא ידעתי מה לומר
היא עצרה בצד הכביש
ונלקח ממני משהו שלא היה שלי
לא ידעתי מה לומר
היא חתמה את השיחה
וידעתי שהפעם בלי ספק
זאת הפעם האחרונה

כל הגשרים כבר נשרפו מזמן
רק אני לא ראיתי מרחוק עשן
כל החיילים שלי הלכו לשם

לא ידעתי איך לחזור
מהפעם האחרונה
אל הרגע שלפני הטעות הראשונה
לא ידעתי איך לחזור
מקרקעית הבור
אל מפלס הנשימה
אל הפעם, אל הפעם הראשונה

כל הגשרים כבר נשרפו מזמן
ורק אני לא ראיתי מרחוק עשן
כל החיילים שלי הלכו לשם

כל הגשרים כבר נשרפו מזמן
רק אני לא ראיתי מרחוק עשן
כל החיילים שלי הלכו לשם
כל הגשרים כבר נשרפו מזמן
רק אני לא ראיתי מרחוק עשן
כל החיילים שלי הלכו לשם

הפעם האחרונה/רונה קינן

עריכה: הייתם צריכים לראות אותי ואת אחותי שרות ורוקדות לצלילי השיר הזה:)

חושך
לא ראיתי כלום
עיניים זרות עיבדו נתונים
ניסיתי להפוך את עורי
אבל העור שבפנים דמה מדי לשלי
רציתי להדוף את השנים שעומדות בינינו
בלי להבין
שאין כלי נשק בעולם שרק מתוקף אהבתי
יכריע את הזמן

אני לא אפסיק לרצות
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אכנע לרעיון הזה
שאי אפשר ואי אפשר
כי אי אפשר
זה עניין של הישרדות
גם אם תגידי שדי כבר ונגמר
אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר

ימים
ימים אל תוך לילות
חיבוק שלא נגמר
ואז ברגע הוא נגמר
וכשהריק הזה חושף את פרצופו
נדמה שכל מה שרציתי
אף פעם לא יבוא
אבל

אני לא אפסיק לרצות
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אכנע לרעיון הזה
שאי אפשר ואי אפשר
כי אי אפשר
זה עניין של הישרדות
גם אם תגידי שדי כבר ונגמר
אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר

שקט
שקט בסלון
שקט במטבח
שקט גם בטלפון
כל מה שרציתי זה לישון
אבל הרעש המחריד חדר לי לחלום
וסוף,סוף לסיפור
אני חותמת בלי רצון על טופס השחרור

עיניים זרות/רונה קינן