גם אני קיבלתי את ההודעה שסוגרים את ישראבלוג לתמיד בסוף החודש.

דווקא לפני כמה ימים נכנסתי לכאן שוב, בוהה במסך הלבן. הסתכלתי על הקישורים של הבלוגים שאני קוראת בצד- רובם קישורים שבורים, בלוגים ישנים ותהיתי איפה כולם.

אני משתדלת להחניק את הדמעות, כי בכל זאת, 15 שנים שאני כאן, וקשה לי כל כך למצוא את מילות הסיכום, ושוב הפכתי את הבלוג לפומבי.

הגעתי לכאן לגמרי במקרה, בימים בהם האינטרנט היה אנונימי ולא היו רשתות חברתיות. ימים בהם אנשים הצליחו לקרוא ולכתוב יותר מארבע שורות, ולא הסתפקו באימוג'י.

1,251 פוסטים. 1,251 פוסטים מאז גיל 15, חצי מחיי הבוגרים.

1,251 פוסטים המתעדים את חיי היום - יום שלי, המתעדים את כל הרגעים הטובים והטובים פחות. 1,251 פוסטים בהם כתבתי את כל המחשבות, הרגשות, הסודות, האכזבות, השמחות, התסכולים, ההצלחות, התהיות, התובנות. 1,251 פוסטים שמתעדים תקופות חיים- תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה, אימהות. 1,251 פוסטים שמתעדים את ההתבגרות שלי.

נכון שאני כבר פחות ופחות כותבת, ובשנתיים האחרונות כתבתי בפרטי- אבל עדיין המקום הזה מלא משמעות בשבילי.

על 1,251 הפוסטים האלו - קיבלתי אינספור תגובות ופידבקים. הרגשתי שהאנשים שקוראים כאן מכירים אותי יותר מהכל.

כיכבתי כמה  פעמים במומלצים בעמוד הראשי ואפילו ב"טבלת המקובלים", אבל בעיקר הרגשתי שזה המקום שלי, להיות מי שאני באמת. לא פעם הרגשתי שמצאתי כאן הזדהות ואוזן קשבת.

ומנגד- האנשים שקראתי את הבלוג שלהם - הרגשתי שאני ממש מכירה אותם, אפילו שלא ידעתי איך הם נראים, לא ידעתי מה השם האמיתי שלהם, ואיך נשמע הקול שלהם. כל כך הרבה כינויים עוברים לי בראש, את חלקם אני קצת יותר מכירה בזכות הפייסבוק, אבל הרבה מהם נעלמו לי.

דיי מצחיק, יש אנשים שאני קוראת את הבלוג שלהם כבר יותר מעשר שנים.

קשה להסביר לאנשים "מבחוץ" מה זה ישראבלוג.

שזה היה פעם מקום של קהילה קטנה ותומכת, אפילו היה לנו בלוג רכילות.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות לומר תודה.

תודה לקוראים שלי, לאלו המלווים אותי שנים (אתם כאן? השמיעו קול).

לכל אותם אלו שידעו להגיב במילים הנכונות והמדוייקות, תמיד כשהייתי צריכה אותן יותר מהכל.

החיים שלי היו לגמרי כאן.

ביי ביי ישראבלוג.

הדר, פייק ריאלטי.

חזרנו אחרי חמישה ימים מלאים בוורשה. עד לפני כמה חודשים הקונוטוציה שלי לוורשה הייתה של שואה ולא הבנתי מה יש לעשות שם. אבל לאחר ששמעתי חוויות – החלטתי לנסות בעצמי ואני מאוד מרוצה!

הזמנו טיסה ומלון בנפרד, כאשר את ההזמנה של המלון עשינו ישירות מול המלון. בנוסף, החלטנו לקחת לילה נוסף ביום של העזיבה (הטיסה תוכננה ל – 23:00). האפשרות לנוח ולהתקלח לפני הטיסה המאוחרת שווה את זה לדעתנו.

הטיסה הייתה דרך חברת התעופה הפולנית LOT – הייתה לנו איתם סאגה עם המזוודות. כשנחתנו בארץ גילינו שרק מזוודה אחת הגיעה – ולא שתיהן. ואנחנו לא היינו היחידים – הנציג מחברת התעופה שהתכתב עם בעלי בפייסבוק אישר לו ש- 21 מזוודות הושארו בוורשה. רק בדיעבד אני מבינה שכנראה זה משהו שיטתי אצלם.  אז כן, המזוודה האובדת כבר הושבה לנו, אבל בכל זאת זה מאוד מתסכל והייתי מציעה לקחת את זה בחשבון.

המלון –  Novotel Warszawa Centrum- מאוד מומלץ! מלון בן 31 קומות, קיבלנו חדר בקומה ה- 21 עם תצפית לעיר. מיקום מאוד מרכזי ובשדרה ראשית, קרוב מאוד לכל תחבורה ציבורית. גם ארוחת בוקר שלהם ממש טובה. למי שרצה, הייתה עמדה עם מישהי שמכינה חביתות על המקום עם כל מיני תוספות, היה פנקייק, וופל בלגי. ממש טעים ועשיר! ראיתי כל מיני ביקורות בבוקינג על זה שהכוסות לקפה ולמברשות שיניים חד פעמיות ושזה לא בסדר. תכלס, קראתי כתבה שאלו בדיוק החפצים הכי מזוהמים בחדרי מלון - אז אני מאוד זורמת עם החד פעמי.

מזג האוויר לא היה לטובתנו. בעיקר היה קר, אפור וגשום, חוץ מיום אחד שלא ירד גשם ויצאה קצת שמש. המעלות נעו בין 7 ל- 11, ככה שצריך להתלבש ממש טוב.

כדאי מאוד לרכוש שם סים מקומי. אנחנו קנינו סים רק של אינטרנט של חברת אורנג' – והלכנו לחנות שלהם על מנת שיעזרו לנו לתפעל ולהפעיל את הגלישה (כי קיבלנו סמסים עם הוראות הפעלה בפולנית).

התניידות – מהשדה תעופה למלון ומהמלון לשדה תעופה לקחנו מונית בעלות של 40 זלוטי. בעיר עצמה נעזרנו באפליקציה של "גוגל מאפס" – האפליקציה מציגה את המסלול, יש הסבר איזה קווים צריך לקחת ובאיזה תחנה לרדת, וגם יודעת לנווט ברגל. התחבורה הציבורית מאוד נוחה ויעילה, השתמשנו בעיקר באוטובוסים ובחשמלית, ופעם אחת גם נסענו במטרו.

את הכרטיסים אפשר לקנות בקיוסקים או במכונות אוטומטיות (אבל שם התשלום הוא באשראי). יש כרטיסים יומיים שתקפים לכל אמצעי התחבורה. חשוב רק לזכור לתקף את הכרטיס במכונה על האוטובוס/מטרו/חשמלית.

ביום הראשון הגענו גמורים לגמרי (כי הטיסה הייתה בחמש לפנות בוקר, וביום של הטיסה עבדנו, ככה שלא ממש יצא לנו לישון), אז לא עשינו יותר מדיי. השארנו את המזוודות במלון והלכנו לאכול ולהסתובב בעיר עד הצהריים. ברגע שקיבלנו את החדר התקלחנו והלכנו לישון, ובערב קצת יצאנו להתסתובב.

בשאר ימי הטיול קמנו בשמונה וחצי, אכלנו ארוחת בוקר ועשינו באיזי את הטיול.

מקומות שביקרנו בהם:

העיר העתיקה – העיר העתיקה המשוחזרת של וורשה. בתים יפים, פסלים שונים, כנסיות, בתי קפה קטנים.

רחוב Nowy Swait והרחוב שמוביל לו KRAKOWSKIE PRZEDMIESCIE— - רחובות מרכזיים ויפים בוורשה- עם מסעדות, בתי קפה, חנויות, מוסדות שונים, כנסיות, פסלים. שניהם מובילים לעיר העתיקה.

פארק לזינסקי – פארק ענק ויפהפה, עם הרבה פינות מקסימות. בפארק יש גם אגם ומעליו ארמון (לא נכנסנו). בפארק גם מסתובבים טווסים ובעיקר סנאים חמודים שממש מתקרבים לאנשים. ליד הפארק יש את הגנים הבוטניים – הם היו פחות מעניינים, עשינו שם סיבוב קצר ומיצינו.

ארמון התרבות והמדע -  לא עשינו את התצפית, נכנסו שם לתערוכה של טכנולוגיות ישנות. בין השאר מוצגות מכוניות ישנות, חלליות, מטוסים ישנים, אופנועים ישנים, מכונות כביסה, צעצועי מלחמה של פעם, תיבות נגינה, וגולת הכותרת – משחקי מחשב ישנים ואטארי – שגם אפשר לשחק בהםJ

מוזיאון ליהדות פולין – לטעמי הרבה יותר מוצלח מהמוזיאון היהודי בברלין. המוזיאון מציג את תולדות ורזי המסורת היהודית, מהרגע שהיהודים הגיעו להתיישב בפולין ופחות יותר עד ימינו. כמובן שיש התייחסות לשואה. מדובר בתערוכה מאוד מעניינת ואינטרקטיבית. כדאי לקחת מדריכי אודיו בעברית. זמן השהייה שם בערך שלוש שעות.

שוק ארוחת הבוקר – האמת שקצת נחלנו אכזבה. בגלל מזג האוויר הגשום- גם לא היו דוכנים, וגם את הדוכנים שכן היו – הכניסו לתוך מבנה של בית ספר. אז ככה שהיו כמה דוכנים בבית הספר וכמה בחצר של בית הספר. חשבתי שתהייה אווירה כמו של שווקי כריסמס, אבל בגלל שהדוכנים היו אחד ליד השני במסדרון שבין הכיתות –זה הרגיש כמו הורים שעושים יום תרומה בבית ספר. הם עוברים למקום חדש, אז אני מניחה שבמזג אוויר יפה או במקום קצת אחר – האווירה תהייה קצת שונה ויהיה גם מבחר. בכל זאת לא וויתרנו על אכילת פירוגי ואכילת תבשיל הודי של עוף ואורז.

ארמון וילנוב – ארמונו של מלך פולין, מציג את החדרים, החפצים, הכלים והלבוש של אותה התקופה. ליד הארמון יש גנים מקסימים עם אגם (צריך לרכוש כניסה לגנים בנפרד).

המלצות על מסעדות:

קודם כל- הבירות! הבירות המקומיות מאוד טובות (וגם זולות).

SŁOIK Warszawski    -  אכלנו שם ארוחת בוקר ביום הראשון. יש להם ארוחות בוקר ממש מגניבות וטעימות

Da Gusto- מסעדה איטלקית.

Barn Burger – אחד המקומות הכי טעימים לאכול המבורגר! יש להם מבחר לא קטן של המבורגרים טעימים מאוד. גם המקום ממש מגניב.

Hard Rock Cafe - למי שלא מכיר, מדובר בדיינר בסגנון רוקיסטי – גיטרות ותקליטים על הקירות, מסכים שמקרינים הופעות רוק ומלצרים קשוחים ואפלים.  כמובן האוכל הוא בסגנון אמריקאי – בעיקר המבוגרים וסנדווצ'ים ענקיים. יחסית לארץ המחיר סביר,  אבל יחסית לוורשה יקר שם.

BIERHALLE BEERS- נמצא ברחוב נובי שוויט. קצת יותר תיירותי, אבל קיבלנו מנות טעימות ומשביעות.

Restauracja Česká Warszawa – פאב שהיה לא רחוק מהמלון שלנו. הגענו בסביבות בתשע, ובעשר הם כבר סגרו. ככה שבנימוס אמרו לנו שאם אנחנו לא רוצים להזמין יותר שום דבר – אנחנו צריכים ללכת. אכלנו שם קינוח ממש טעים – עוגת גבינה ושוקולד – אחד הקינוחים הכי טעימים שאכלתי.

The Mexican – מסעדה בסגנון מקסיקני. מתאים למי שבאמת אוהב אוכל חריף, אני הזמנתי מנה גנרית שהייתה חביבה ולא יותר. בעלי לעומת זאת מאוד אהב.

קניות

מודה ומתוודה - שופינג זה לא מה שמלהיב אותי בחו"ל, מבחינתי זה על הדרך. אף פעם לא הבנתי את הנהירה של הישראלים לשופינג ואת היכולת להקדיש יום שלם לקניון או לקניות. יש הכל בארץ! בשביל ללכת להסתובב בקניון לא צריך לטוס לחו"ל. אז כמובן שבכל השדרות יש לא מעט חנויות.

ביום האחרון עשינו סיבוב גם בקניון זלוטי טרסה.

מרפרוף בבגדים - לא ראיתי משהו מיוחד, גם המחירים פחות או יותר זהים לארץ, אבל לא עשיתי חיפוש מעמיק.

מה שבעיקר מעניין אותי (בתור אחת שמזמינה בעיקר מחו"ל כי המחירים בארץ גבוהים בלי סיבה)- זה קוסמטיקה ואיפור. אז ברוסמן יש כמובן את כל חברות הקוסמטיקה והטואלטיקה המוכרות - במחירים ממש מגוחכים. יש גם ספורה למכורות- אבל גם שם לא זול והרבה יותר משתלם להזמין מארה"ב.

לסיכום, לוורשה יש המון מה להציע. נכון, היא לא מאוד יפה כמו פראג או מינכן, אבל היא מאוד מעניינת. גם הפולנים מאוד נחמדים ורוצים לעזור. 

היה ממש כיף, מנוחה לגוף ולנפש.

היום לפני 10 שנים בדיוק התגייסתי לצה"ל. ארבעה שבועות טירונות בבסיס ניצנים, ולאחר מכן שירות של שנה ו-10 חודשים בעתלית, בחיל הים.

לפני שבועיים הייתי חולה והיה לי קצת משעמם, אז התחלתי לחזור ולקרוא בארכיון שנים אחורה, על תקופת הצבא, והבנתי כמה לא יציבה ולא בריאה נפשית הייתי אז. אבל עברתי את זה.

אפשר לומר שזו הייתה תקופה מעצבת, אבל לא הייתי מוכנה לחזור עליה שוב. למרות שאני מאוד בנאדם של מסגרות, זו מסגרת לא פשוטה ודיי קשה - שאילצה אותי להתמודד. היו ימים מאוד לא טובים (וזה לאו דווקא בגלל הצבא, אלא בגלל שהייתי מדוכאת ומרעיבה את עצמי במסגרת של צבא), אבל היו ימים טובים, חוויות כיפיות,  טיולים, צחוקים ולא מעט אנשים שלזמן מה נכנסו לי ללב והיו חלק משמעותי מחיי.

כשהשתחררתי- יצאתי עם הרגשה שכן תרמתי את תרומתי הצנועה למערכת.

כמה אנקדוטות ודברים שלמדתי בצה"ל:

1. למדתי שבצבא לא "הולכים" אלא "נעים". ואני נעתי ממקום למקום חסרת דיגום מוחלט, אבל מה שכן - בתיק היה לי קבוע פק"ל כיסים מלא - ת.א, גז מדמיע ופנקס שבי. לא שממש ידעתי איך להשתמש  בהם, ועד היום פנקס שבי נשמע לי כמו דבר מטומטם למדיי - הרי אם היו חוטפים אותי, זה לא ממש היה מעניין את חוטפיי הפנקס שבי שלי.

2. הפעם הראשונה בחיים שלי שהתעלפתי - הייתה בבוקר הראשון של הטירונות.  היה לנו מסדר עם סמלת המחלקה, והתחלתי להרגיש ממש ממש לא טוב ולראות שחור. אבל בגלל שאני ביישנית וגם לא ידעתי איך להתנהג - לא אמרתי כלום וחיכיתי שזה יעבור. זה נגמר בזה שהתעלפתי על הפרצוף ופתחתי את הסנטר. כולן היו בהלם- כולל המפקדות - ואף אחת מהן אפילו לא ניגשה אליי! רק אחת החיילות באה לעזור לי לקום. זה נגמר בפינוי לבי"ח ברזילי, תפירה של הסנטר וחמישה גימלים. הצלקת כבר דיי נעלמה לי - אבל אהבתי לספר שהיא תוצאה של השירות הצבאי שלי.

3. למדתי להסתער על הרכבת ואיך לעלות על אזרחי בשתי דקות בתא שירותים של תחנת רכבת ת"א מרכז.

4. פתרתי המון המון תשחצים. כל בוקר הייתי קוראת עיתון, בימי חמישי היה גם את "במחנה". גם קראתי המון המון ספרים - הייתי קוראת במשרד כדי להעביר את הזמן כשהיה משעמם, והייתי קוראת גם בזמן השמירות. כן, כן, לשמירה הייתי עולה קבוע עם ספר (או שניים), טלפון ואמ.פי.שלוש (ענתיקה!). הייתה איזה פעם אחת שמישהי (או מישהו?) השאירה "לאישה" בעמדה - וישבתי וקראתי כל כתבה וכתבה, רק כדי להעביר את הזמן. אף פעם לא תפסו אותי.

5.  למדתי בתיאוריה איך יורים ב-M16. בפועל, עשיתי פעמיים בחיים שלי מטווחים עם התקף חרדה מטורף ובעיניים עצומות. ככה שפגעתי במטרות של כולן, רק לא שלי. הייתי יושבת עם הנשק עליי בשמירה ותהיתי לעצמי מי המפגר שחושב שאני באמת כשירה להשתמש בנשק ולהגן על הבסיס. הרי אם מחבל היה מחליט לתקוף את הבסיס - סביר להניח שהייתי בוהה בו בהלם.

6. היה לי לוח פז"מ. והייתי קוראת גיליונות של "ג'ובניק "- עיתון הג'ובניקים, שרץ איזה תקופה במייל הצבאי.

7. למדתי שאקמול זו התרופה האולטימטיבית לכל דבר - לכאבי ראש, קלקולי קיבה, יד קטועה, דלקת קרום המוח, פצע ירי. וגם שהסבון הירוק של "קלין" מנקה את הכל!

8. אגב ניקיון, נכון כולם חושבים כמה בנות הן נקיות ואסתטיות? אז בצבא למדתי שממש ממש לא. אני לא אתאר את הזוועות שראיתי בשירותים ובמקלחות. בנות! את הצרכים עושים בתוך האסלה! ואת הפדים המשומשים שלכן עוטפים היטב וזורקים לפח!

9. במשרד שלי היה את הנוף הכי יפה בבסיס. ואחד הדברים שהכי אהבתי - להסתכל על הים, בעיקר בזמן שיורד גשם.

10. כל השירות של סגרתי סה"כ 4 שבתות. אחת בטירונות, ועוד שלוש בבסיס כחלק מתורנות מיותרת של "נכס לאומי".

11. מעיל הדובון הצה"לי. נראיתי בו כמו ילדה שניסתה ללבוש בגד של אבא שלה - אבל המעיל הזה הוא פריט הלבוש הכי מחמם שהומצא אי פעם.

12. יש לי לא מעט מזכרות שאני שומרת עליהן עד היום, כולל את כל המכתבים והשטויות שאי פעם כתבו לי בצבא ותליתי בגאון על הלוח שעם. אגב, עד היום אני לא נפרדת מהחולצות של הצבא וישנה איתן בכיף ואני מצטערת שלא שמרתי על המדים הלבנים (והמהממים שלי!). הנה מדגם מייצג של המזכרות שלי:

אז מה הספקתי בשנה הזו?

1. להתארס בינואר ולהתחתן באוקטובר (ובדרך חגגתי בחתונות של חברים טובים).

2. קיבלתי רישיון.

3. קיבלתי תעודת תואר ראשון.

4. הייתי בפראג הקסומה, בירח דבש קסום לא פחות.

5. התפטרתי מהעבודה אחרי שנתיים. זה היה כואב וקשה עבורי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות בדיכאון.

6. קראתי הרבה הרבה ספרים.

7. התחלתי להתעסק קצת בבישול ואפייה.

8. נרשמתי לחדר כושר - ואני אוהבת את זה!

אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה.

נכון שהיו לא מעט רגעים קשים, אבל סה"כ היו לי הרבה ימים טובים.

אני מאחלת לעצמי למצוא עבודה חדשה במהרה, לפתח ריבועים בבטן, ובעיקר - שרק ימשיך ככה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן."

שנה אזרחית טובה לכולם!

(ואל תשכחו: אם שותים - לא נוהגים!) 

לפני שבוע בדיוק, בשעה ארבע וקצת, העברתי אצבע בפעם האחרונה ויצאתי אל הריק. לא עוד ריצות באוטובוס ובמטרונית על עקבים דקיקים, דקיקים מדיי. לא עוד עבודה מהבוקר עד הערב. לא עוד התעסקות במיילים, טלפונים, כספים, ספרים, לקוחות, קורסים, כיתות, מכונות אלקטרוניות/חשמליות שמתקלקלות. לא עוד חוויות מוזרות ו/או הזויות שמעצבים מהן סטטוסים בפייסבוק, לא עוד אנשים שהולכים לאיבוד בבניין שבטוחים שהמרפאה ממש כאן, במשרד שלי. אף פעם לא היה לי את האומץ להגיד לאחד מהם "כן, תוריד את המכנסיים ותחכה לרופא".

לא עוד תלמידות שבוכות שהן לעולם יצליחו, לא עוד הורים לחוצים, אבות פלרטטניים למרות שהייתי יכולה להיות הבת שלהם, אמהות דוחפות, תלמידים שהם בגדר "המעריצים של הדר", תלמידות שמחבקות אותי כשהן נכנסות אליי למשרד. פתקי תודה. וכן, זה נדיר – אבל יש לא מעט כאלו שהודו לי על החיוך ועל השירות ועל העזרה.

כל כך הרבה אנשים צעירים בתחילת חייהם, שעם חלקם חלקתי שיחות חולין, סיפורים אישיים, שיחות עידוד ומוטיביציה. אנשים שרק התחילו את דרכם, והם לא יודעים כמה היא תהייה קשה ולא מתגמלת. אנשים שמתחילים לשפר את הבגרויות ועושים פסיכומטרי, בתקווה שהם יום אחד יהיו משהו. אני כבר לא אהיה חלק מזה.

לא עוד ארוחות צהריים בשעה 14, נשנושים בשעה 18, שחרורי קיטור, צחוקים, אינספור סיפורים ושיחות עם חבריי לצוות הסניף. השארתי מאחוריי קלסרים צבעוניים עומדים על מדפים כמו חיילים, מגירות מסודרות לפי נושאים וחברים וזכרונות.

לא פשוט לעזוב עבודה, בטח כזו שהייתה כל כך משמעותית עבורי, גם מקצועית וגם אישית. חונכתי חינוך רוסי וחינוך קיבוצי על כמה עבודה זה חשוב ושצריך להיות חרוץ ובעיקר לא להתלונן. ולא עוזבים כשאין לך משהו אחר. ועזבתי אל עולם האבטלה (בושה!),  למרות שיש לי שכר דירה לשלם ושתי חתולות להאכיל. אני לא יודעת מי אמר או כתב את זה, אבל הכי גרוע זה לפחד מהפחד. ויש שיגידו שזו ההחלטה הכי מטומטמת שלקחתי. עשיתי תואר שלם שעוסק בעולם העבודה, ובאחד הקורסים המרצה שלי הקביל את העבודה לזוגיות. וכמו שבזוגיות לפעמים אהבה זה לא מספיק, צריך לקום וללכת. עשיתי הרבה החלטות אמיצות בחיים. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הכי אמיצה שיש, אבל היא מתקרבת לזה.

כולם שואלים אותי מה עכשיו ומה אני רוצה לעשות, והתשובה בעיקר מתגבשת לאיטה בראש שלי. אולי אני אצליח ואולי אני אכשל, אבל עדיף כישלון מפואר מחלומות למגירה. ואת זה דודו טסה אמר. איכשהו, דווקא אחרי שהתפטרתי, התחלתי להאמין בעצמי ולמה אני מסוגלת. אי אפשר לומר עליי שאני לא הולכת עם הזרם, אבל גם כשאני הולכת עם הזרם, אני עושה את הדברים בדרך שלי. לפני שנתיים כשחתמתי על חוזה, השקפתי ממגדלי עזריאלי על הכיעור היפה של תל- אביב ותהיתי לאן תוביל אותי הדרך. הייתה לי הרגשה שלא ידעתי להסביר במילים שייפתחו לי דלתות לדברים טובים. וצדקתי. שנתיים אחרי, אני עם אותה הרגשה, שאני אמצא הדרך שלי.

והנה, אחרי זמן רב של קיפאון, סוף סוף הצלחתי לכתוב משהו אמיתי.

ב-1 לנובמבר 2002, כתבתי את הפוסט הראשון שלי  . מאז עברו 1,176 פוסטים, 194,508 כניסות, 74 מנויים, אלפי תגובות,כמה שבועות בטבלת הפעילים, ארבע פעמים ב"המלצת העורכים", עשרות עיצובים, שלושה כינויים, מיליוני מילים ועשר שנות חיים.

לישראבלוג הגעתי כמעט במקרה. זה היה אתר קטנטן עם מעט מאוד אופציות. כל אפשרויות העריכה שיש עכשיו, האפשרות להפוך בלוג לבלוג פרטי, הצפייה בסטטיסטיקות- לא היו קיימות אז. הן היו קיימות למנויי פרו ששילמו 100 ש"ח לשנה. בגלל שהיה לי את המנוי הזה- איןלי פרסומות בצד הבלוג.

אבל בעיקר-ישראבלוג היה קהילה קטנה של כותבים. קצת קשה להסביר במילים את הקסם שהיה אז, שיריב חבוט ניהל את האתר, לפני טבלת הפעילים- או כמו שקראנו לזה אז –"טבלת המקובלים", לפני המלצות העורכים, לפני ההתמזגות עם נענע10, לפני שמישהו בכלל ידע מה זה בלוג.  היינו קהילה קטנה ותומכת.

ישראבלוג היווה את מקום המפלט שלי. "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב". וכתבתי הרבה ברגעים הרעים. מצאתי את המקום שלי להתפרק ולכתוב על הכל. על אהבה, על שברונות לב, על תקוות, על אכזבות, על חיי בית הספר, על הגיוס, על השחרור, על חתולים, על עצב, על שמחה, על משפחה, על הדיכאון, על האנורקסיה, על החתכים, על הקבלה ללימודים וגם על סיום התואר הראשון, על חברים, על מקומות עבודה, על מחשבות ותהיות ומסקנות והתבגרות. על כל רגעי השיא וכל רגעי השפל, על הרגעים החשובים בחיי. כתבתי פה בעיקר בתקופות ההרס העצמי, בלילות של בדידות ישבתי וכתבתי

מילים ודמעות שנזלו על המקלדת, מחפשת בלוגים לקרוא.

והיו, היו הרבה בלוגים שמצאתי בהם נחמה. בעיקר בלוגים של נערות מבולבלות ומתוסבכות. אולי זו סתם הייתה אפיזודה של גיל ההתבגרות. הרבה בלוגריות פתחו לי צוהר לעולמן, גרמו לילהתרגש ולבכות ביחד איתן. אני זוכרת את כל הבנות האלו שנכנסתי להן לחיים ותוהה מה איתן היום.

יש בחורות שאני מכירה אותן שנים. כמו למשל Madonna_Lily, שקראתי אצלה בבלוג הראשון כשהיא הייתה בת 17. היא תמיד הייתה עבורי מושא הערצה ודמות לחיקוי. אפילו למדנו את אותו תחום.היום היא פחות כותבת,  אבל מזל שיש פייסבוק. אני עוקבת אחריה כבר 10 שנים. ויש גם את סתיו (הבלוג שלה הוא פרטי) שאני קוראת אצלה מאז שהייתהנערה בת 16 בתלמה ילין והיום היא אישה מדהימה שחיה בניו-יורק. 

חלק כבר לא כותבות, אבל הן חברות שלי בפייסבו. כמו Diane (שאפילו פגשתי פעם בת"א!), ומאליס- שבוודאי זכורה לכל הותיקים כאן, והרמוניה שמיימית, שכותבת פה רק לפעמים. אחריהן אני לפחות עוקבת בדרך זו או אחרת. אבל יש כאלו שאבדו עקבותיהן מזמן. איב לייטס, איימי, ביטצ'י אנגל, אימורטל, חן – שאני לא זוכרת את הכינוי שלה, אבל פעם נפגשנו ברוק עצמאות חיפה, פרג'ייל, קים, פרג, פרנצ'סקה, זרובבלה- לפני שהיא הפכה להיות אליזרין. ואני יודעת שאני שוכחת עוד רבות וטובות. ואני תוהה מה איתן ואיפה הן עכשיו.

אני אפילו זוכרת את ה"אקווריום"- בלוג הרכילות של ישרא. 

וכמובן, יש את הבלוגים הקבועים שלי. הרשימה ארוכה מכדי לכתוב. חלקם גם עברו מהצד הוירטואלי לצד הפייסבוקי, ויש בזה משהו קצת מוזר. לראות שיש שם ופנים מאחורי כינוי ומילים.

כל כך הרבה אנשים שאני מלווה את חייהם וכל כך הרבה אנשים שמלווים אותי.

עשר שנים.

רוב חיי הבוגרים אני כאן. כותבת. קוראת. המקום הזה, האתר הזה, הכינוי שלי- הוא כבר חלק ממני ומהמהות שלי. לפעמים אני קוראת פוסטים ישנים שלי. אני בעיקר מובכת וצוחקת. מה, אני כתבתי את זה? בכאלו שטויות התעסקתי? דברים שנראו כל כך משמעותיים בגיל צעיר לפתע מאבדים מערכם. אבל אין פוסטים בטיוטה. זו אני. אלו הם חיי (כך קראו לבלוג בהתחלה). חיים שלמים נמצאים על גבי האתר הזה, חיים שלמים שמורכבים ממילים וסימני פיסוק.

אני כבר כותבת פחות וגם מספר התגובות הולך ופוחת. כמעט ואין פוסטים של כרוניקה. אני הרבה יותר מצנזרת, כי המקום הזה חשוף לכל כך הרבה אנשים שלא אמורים לקרוא כאן. אבל זה בסדר. זה עדיין מקום המפלט שלי, לציון אירועים חשובים יותר וחשובים פחות, להרהורים ולמחשבות ולפעמים לסתם עדכונים על החיים.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה. תודה לכל מי שקורא, תודה לכל מי שמגיב. תודה לכל מי שמלווה אותי, בין אם זה בתגובות ובין אם זה במיילים.

אל תפסיקו לכתוב, נתראה בחגיגות העשרים.

"יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו. 

 
וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה"

ראש השנה זה החג שאני הכי אוהבת, אולי בגלל שנולדתי בו. הוא תמיד מתקשר לי לחילופי עונות, לרוחות קרירות של סתיו, להתחלות חדשות ולשינויים.

השיר למעלה, "מחכה" בביצוע של עידן רייכל שתמיד מרגש וגורם לי להצמטרר מתקשר לי גם לשינויים שיגיעו.

היו לי שנים לא טובות. שנים של דיכאון, של ייאוש, של קושי. שנים בהן נאכלתי מבפנים במקום לאכול. בעיקר שנים של חוסר אמונה בעצמי. וכמו שכתב עידן רייכל - "יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה... זה יבוא בטוח בעצמו"- הדברים החלו להשתנות. התחלתי להתמודד. התחלתי להתגבר ובעיקר להתבגר. הוכחתי לעצמי שאני חזקה ושגם מהנקודה הנמוכה ביותר, גם מהמצב הכי גדול של ההרס  העצמי- אפשר לצמוח הלאה.

השנה העברית האחרונה הייתה שנה טובה. קרו לי בה הרבה שינויים משמעותיים וטובים. התחלתי שנה אחרונה באוניברסיטה וגם סיימתי אותה. בשבוע האחרון הגשתי את הסמינר האחרון לתואר ואפשר לומר שאני בעלת תואר ראשון. התחלתי עבודה חדשה ואפילו זכיתי לקידום. עברתי לגור עם הבן זוג שלי. הגעתי להרבה תובנות ומסקנות. היו לי הרבה ימים טובים, ימים של חיוכים ושל שמחה. למדתי ליהנות מהדברים הקטנים והפשוטים. ובעיקר- למדתי לאהוב את עצמי קצת יותר. להעריך את עצמי קצת יותר. לפתח קצת יותר ביטחון עצמי ואסרטיביות. אני יכולה לומר שהגשמתי את המטרות שהצבתי לעצמי. שאני סוף סוף יודעת מי אני ומה אני רוצה מחיי.

אני לא יודעת מה יקרה בשנה הבאה.

אני מקווה שהדברים הטובים ימשיכו. שאני אצליח להתמודד עם הדברים הפחות טובים. שיגיעו השינויים וייפתחו לי עוד דלתות. 

אני מקדישה את השיר הזה לעצמי. מה שייפתח לי מחכה.

שנה טובה וחג שמח.

ביום רביעי שעבר, התקיימה ההרצאה האחרונה שלי בתואר הראשון.

שנה אחת של מכינה ושלוש שנים של לימודי B.A בחוגים  סוציולוגיה-אנתרופולוגיה ושירותי אנוש עברו כל כך מהר.

המכינה הייתה מאוד מהנה. החוייה הייתה של תיכון משודרג. כל הציונים שלי היו מעל 90 וזה בעצם עזר לי להתקבל ללימודים.

אני זוכרת את היום הראשון של שנה א', הגעתי לתרגול ראשון ב"מבוא  לסוציולוגיה". הגעתי לכיתה ולא הכרתי אף אחד. הייתי מלאת חששות והמתרגל הפחיד אותי עוד יותר: בחנים כל שבוע, מאמרים באנגלית. איך אני אסתדר? איך אני אצליח? ומי כל האנשים האלו? איך אכיר חברים? אני כל כך ביישנית...

התחלתי לדבר עם בחור שנראה לי מוכר מהמכינה. אני ואותו בחור כבר שנתיים וחצי ביחד.

בסמסטר הראשון כמעט ולא היו לי חברים. הייתי יושבת לבד בהפסקות. אבל עם הזמן יצרתי קשרים חדשים. התחלתי להכיר אנשים חדשים. חלק מהקשרים החזיקו מעמד וחלקם התרופפו. למדתי להיות חברותית ופחות ביישנית.

ולגבי הלימודים? למדתי. למדתי לקרוא מאמרים, גם באנגלית. למדתי איךלכתוב עבודות, איך לקרוא מאמר, איך לעשות את הסינון – מה חשוב ומה לא חשוב, במה צריך להשקיע, איך מחפשים חומר בספרייה, איך ללמוד למבחנים, איך כותבים סמינריון ואיך מציגים רפרט. גם הציונים דיי טובים.  אז
כן, יש כמה קורסים שקיבלתי בהם סביבות ה-70, אבל יש גם הרבה מאוד קורסים בהם הציונים הם 85-95. ומעבר לציונים- הרחבתי אופקים. וזו לא קלישאה. הרבה בנות נרשמו כבר לתואר שני ושואלים מה איתי, אבל אני מרגישה שאני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה ללמוד. האם ללמוד את הפרקטי או מה שמעניין. ואני גם זקוקה לחופש.

ציפיתי שיהיה לי מעיין "פרץ התרגשות", כמו שיוצאים לחופש הגדול, אבל הרגשתי אדישה. אולי רק שאגיש את הסמינריון האחרון שלי, ארגיש שזהו- זה,

זה באמת נגמר. אולי אני לא באמת מעכלת, שהנה כבר התחלתי חיים אמיתיים.

יום אחרי היום האחרון בלימודים, הייתי בלוויה. אמא של חברה מהלימודים נפטרה, אחרי שהייתה במצב קשה מאוד לאחר תאונת דרכים. זה היה פשוט עצוב. כואב. נורא. בעיקר קרע לי את הלב לראות אותה מתייפחת וצורחת וממאנת לעזוב את הקבר. ככה סתם, באמצע החיים, החיים שלה התהפכו לגמרי. אני חושבת שזה בעיקר מכניס לפרופורציות ומבינים מה באמת חשוב וכמה הכל שביר. לא ראיתי את ה"חברות הטובות" מהלימודים. כנראה  שהחברות הזו הייתה טובה בשביל להכין ביחד עבודות, או להשלים שיעור או לשתות קפה בדשא.

בינתיים כבר היה לי מבחן אחד ב"סוגיות בניהול ושיפור שירות". הקורס היה מאוד מעניין ואני מאוהבת במרצה, שהוא במקרה ראש החוג שלי. מסודר, מאורגן,שולח לנו מיילים מפורטים ובעיקר מרגישים שהוא אוהב ללמד ורוצה בהצלחת הסטודנטים שלו. אני חייבת להודות שבקושי למדתי למבחן הזה והמבחן היה לי קשה. זאת אומרת, המבחנים של המרצה גם ככה קשים ודורשים הרבה מאוד הבנה וחשיבה מחוץ לקופסה, וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. בשאר המטלות של הקורסים יש לי ציונים טובים, ככה שאני מקווהשאני אקבל ציון סביר.

שבוע הבא יש לי מבחן ב"ניהול משאבי אנוש". האמת שלא הייתיכל כך בקורס הזה, כי הוא שילוב של כמה קורסים שכבר עשיתי בעבר וגם כי תמיד נפלו לי על יום הקורס כל מיני בלת"מים. ככה שבינתיים ירד לי הציון בגלל הנוכחות. היום ארגנתי לי את כל החומר בצורה מסודרת ואפילו הסתכלתי על המאמרים והדפסתי את הסיכומים שלהם. אני אלמד בשישי- שבת ויש לי יום חופש לפני הבחינה, אני מקווה שיהיה בסדר.

משום מה, כבר אין לי ציפיות מעצמי. אני רק רוצה לעבור ולסיים עם זה כבר.

ונשאר לי הסמינריון להגיש מתישהו בסוף אוגוסט. ואם כבר מדברים על זה-מזכירה לכם את הקישור לשאלון שלי. ממש אשמח אם תענו ו/או תפיצו הלאה. זה מאוד מאוד חשוב לי.

http://tfasim.org.il/tofes/tm428

באוקטובר הקרוב, הבלוג שלי יחגוג 10 שנים להיווסדו. מה שאומר, שאני כאן כבר דיי הרבה זמן. וכשראיתי במערכת הנושא החם שמחדשים את פרוייקט אוהבים, עלתה בי צביטה של נוסטלגיה.

למי שלא יודע, כל 22 למאי בשנים 2004- 2007, הבלוגר ארז זוננשטיין יזם פרוייקט מיוחד בישראבלוג. פוסט חיובי על אהבה ועל מה שטוב לנו בחיים. וזה היה מקסים.

כל שנה השתתפתי בפרוייקט, וגלשתי קצת בארכיון שלי לבדוק מה כתבתי בשנים האלו. בשנה הראשונה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"א, כתבתי פוסט רגיל למדיי המתאר את קורות ימיי ובחלקו האחרון של הפוסט כתבתי על הדברים המובנים מאליהם, שהם למעשה חיוביים ועושים לי טוב. בשנה השנייה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"ב. הפוסט נכתב ממש בתחילת הטיפול שלי באנורקסיה נרווזה. כתבתי על הקושי שלי, על העצב שלי, על ההתמודדות שלי. כתבתי שזה שעכשיו קשה לי, זה רק מחשל אותי ומחזק אותי וזה בעצם הכי שמח שאפשר, כי יש בו אמת.  בשנה השלישית של הפרוייקט הייתי בשירותי הצבאי. כתבתי את הפוסט אחרי שיצאתי מקשר מעוות וחולני, שעשה לי רק רע. כתבתי על ההקלה ועל הרגשת השחרור. בשנתו הרביעית והאחרונה של הפרוייקט, הייתי לקראת סוף השירות הצבאי. ולמרות שכבר לקראת הסוף, כבר לא היה לי כל כך טוב בצבא, בכל זאת מצאתי את הדברים הטובים להישען עליהם.

ובכל פוסט שכזה, עלתה לי הרגשת נוסטלגיה. נזכרתי בעצמי של פעם. ואני קוראת וקצת צוחקת וקצת מתרגשת. והמילים שלי, של אז, הן כל כך אני. רק בגרסה יותר ישנה של עצמי.

ומה לכתוב היום?

עברתי כל כך הרבה שינויים מאז הפעם האחרונה שהשתתפתי בפרוייקט. החיים לקחו אותי לכל מיני מקומות ואני חושבת שבסופו של דבר הכל קרה על הצד הטוב ביותר. בספמטבר הקרוב אהיה בת 25. כשהייתי בתיכון, לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי מגיעה לגיל הזה. לא ידעתי מה יקרה ומה יהיה, אבל נדמה לי שהגעתי לאן שרציתי להגיע.

עוד קצת פחות מחודש אני מסיימת את התואר הראשון.

יש לי עבודה טובה, גם אם אתמול צעקו עליי ובכיתי ורציתי ללכת הבייתה ולשבור את הכלים.

בחודש הבא אני והחבר עוברים לגור ביחד. ואם אנחנו בנושא אהבה, אז מצאתי את אהבת חיי. נכון שאפשר לדעת רק לפני שמתים, אבל אני יודעת, כי זה כל מה שתמיד חלמתי עליו וככה דמיינתי שזה יהיה. וזה לא מלא בקיטש, ולא חף מקשיים. השבוע הייתי בחינה של בת של חברים טובים של ההורים. והיא אמרה לבעלה לעתיד- אתה החבר הכי טוב שלי. וחשבתי שזה הכי מקסים בעולם. כי אני מרגישה שהבן זוג שלי, הוא החבר הכי הכי טוב שלי. ואני כבר מחכה לרגע שנמצא את דירת החלומות שלנו, שנבנה ביחד את המקום שלנו ונתחיל לבנות ביחד את העתיד שלנו. אני לא מפסיקה לדמיין איך זה יהיה.

ובשבוע האחרון, על אף הלחץ בעבודה והמטלות החונקות בלימודים, הרגשתי פתאום ש- יהיה בסדר. שכל החלקים בפאזל מתחילים להתחבר.

אז, קוראיי האהובים. מאחלת לכם, וגם לי, שתמצאו את הטוב בכל דבר. האושר נמצא תמיד בפרטים הקטנים, בדברים האלו, שנראים לנו כל כך מובנים מאליהם. יש גם קושי בחיים וגם עצב. דברים רעים קורים כל הזמן. אבל לצד הרע, תמיד יש את הטוב. וכל קושי, הוא אתגר. וכמו שכתבתי פעם, בשנת 2005, זה רק מחשל ומחזק. ולא ידעתי כמה צדקתי.

אני מסיימת עם השיר "מחכה" שכתב עידן רייכל לריטה. השיר הזה, תמיד נוגע בי וגורם לי להתרגש. והוא תמצית האופטימיות.

יום אחד זה יקרה,

בלי שנרגיש משהו ישתנה

משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 

ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

יום אחד זה יקרה 

בלי שנרגיש, משהו ישתנה 

משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

לימודים

סיימתי שנה שנייה והתחלתי את שנתי השלישית והאחרונה לתואר. את שנת 2010 סיימתי ממש לפני תקופת המבחנים וכהרגלי הייתי מלאת חששות ופחדים שמא אני לא אצליח. בסופו של דבר אני חושבת שקיבלתי ציונים יפים מאוד. עוד חודש מסתיים לו סמסטר א' ואני כבר מתחילה להריח את סוף התואר. אני עדיין מתלבטת לגבי תואר שני.

עבודה

עבדתי בסטודיו לפילאטיס ומאוד נהניתי מהעבודה, עם כל החסרונות שהיו בה. אבל החסרון העיקרי שנחת עליי היה קיצוץ מאסיבי בשעות העבודה שלי. המשכורות שקיבלתי נראו יותר ויותר דומות למשכורות שקיבלתי בצבא בתור חיילת. הבנתי שעם כמה שאני אוהבת את העבודה ומאוד שונאת שינויים, אין לי ברירה אלא לעזוב. חיפוש העבודה היה קשה ומייאש. רוב המשרות שמציעים לסטודנטים אלו משרות במוקדי שירות הלקוחות או במכירות. חיפושים באתרי האינטרנט הגדולים והמוכרים לא הניבו דבר. בסופו של דבר התקבלתי לשני מקומות עבודה: אחד בתור מתאמת שירות לעובד באחת מחברות היי- טק והשנייה בתור רכזת שירות לקוחות באחת מחברות ההכנה לפסיכומטרי ובגרות. רוב האנשים היו בוחרים במקום העבודה בחברת היי-טק. אבל כשהמנהל שלי (עוד לפני שהוא נהיה מנהל שלי בפועל) התקשר והזמין אותי לגשת לריאיון- הרגשתי שאני רוצה לעבוד שם. הגעתי לריאיון והייתה אווירה טובה. וכמובן, היו שיקולים נוספים כמו קרבה לבית ויותר שעות (השכר היה זהה ד"א). היה לי מאוד קשה לעזוב את הפילאטיס. קשה לעזוב מקום עבודה שאוהבים לאחר יותר משנה. ועד היום אני קצת מתגעגעת. אבל מצד שני אני מאוד אוהבת את העבודה הנוכחית שלי. יש הבדל של שמיים וארץ ואני מרוצה.

אהבה וזוגיות

בחודש הבא אני והחבר נחגוג שנתיים, אם כי באופן לא רשמי הקשר שלנו החל בדיוק ב1/1. אנחנו מאוד רוצים כבר לעבור לגור ביחד ומה שמונע מאיתנו זה הפן הכלכלי. אז נכון שהוא גר ביחידת דיור אצל הוריו, אבל זה לא אותו הדבר. אמנם יש לי שם חפצים אישיים ואני מנקה ומסדרת ומגיעה לשם גם כשהוא לא נמצא- אבל אני לא מרגישה שם בבית. אני גם לא אוהבת את היחידה הזו. אני רוצה את המקום של שנינו. ועוד ועוד אנשים מסביבי מתחילים לעבור לגור ביחד. ופתאום כולם סביבי מתחילים להתחתן, כולל שתי חברות מאוד מאוד טובות שלי. וגם אני רוצה. אני רוצה את העצמאות שלי, אני רוצה את הפינה הנעימה שלנו. נמאס לי לעשות תיאומים כל הזמן מתי ניפגש. חצי מהשבוע אני נמצאת אצלו וחצי מהשבוע אני נמצאת בבית ואני מתחילה להרגיש קצת תלושה. אני יודעת שזה קרוב וזה יקרה וזה עניין של זמן, אבל נמאס לי לחכות.

חברים

הקשר עם חבריי מהתיכון כמעט וניתק. לראשונה ביום הולדתי האחרון לא הזמנתי את כל "החבורה" מהתיכון. יש אנשים שחשוב לי לשמור איתם על קשר, אבל יש כאלו שכנראה זה פחות. אני כמובן תמיד אשמח להיפגש ולשאול מה קורה איתם. לפני כשבועיים הוזמנתי למסיבת יום הולדת של אחד מהידידים מפעם והיה מאוד נחמד להתעדכן עם כולם.

יש כמובן את החברים הקרובים אליי שהכרתי דרך החבר. כולנו האמת חבורה של זוגות ואפילו יש זוג חדש יחסית וזוג שנפרד וחזר. אבל גם הקשרים האלו לא מושלמים. כי לומדים להכיר את האנשים לעומק ולעיתים האינטרסנטיות והקנאה יוצאת החוצה במלוא כיעורה. ומלבד זאת, יש גם אנשים מסויימים שאני לא ממש מחבבת. אבל ככה זה, אין דבר מושלם.

דעות

בשנה האחרונה פיתחתי יותר ויותר אג'נדות בנושאים מסויימים כמו פמינזם. כמו בע"ח. אני כבר לא מתביישת להביע את דעותיי.. אז נכון שלא הלכתי להפגנות. ונכון שהפעילות שלי רק ברשת, אבל אני מרגישה אני יותר מודעת לאידיאולוגיה שלי ולעקרונות וערכים בהם אני מאמינה. אני יותר מודעת למי ומה שאני ולמי ומה שאני שואפת להיות.

חתולים

לצערי השנה איבדתי שני חתולים. החתולים הם אמנם לא "שלי", אלא גרים אצל החבר בבית, אבל מאחר ואני אצלו כל כך הרבה זמן- מבחינתי הם היו שלי. מיצי הלכה לעולמה כשהיא נתפסה בחוץ ע"י תן. חצי שנה אחר כך שרגא הלך לעולמו כאשר הוא נפצע והוטרינר לא הצליח להציל אותו. וזה כואב ומייאש. וכל הזמן חושבים "מה אילו". וכשמיצי הלכה לעולמה הייתי מדוכאת וסירבתי לאכול ולחייך ולא יכולתי להפסיק לבכות. ושרגא פחות או יותר מת לחבר שלי בידיים והייתי צריכה להחזיק את החבר שלי שלא יישבר. אבל החיים ממשיכים. יש עדיין חתולים בחצר. והיום אני כבר נזכרת במיצי ומחייכת. אנחנו מעלים זכרונות ומתגעגעים. וגם עם שרגא זה יקרה. רוב רובם של החתולים סובלים. אז מנחמת אותי העובדה שלפחות לכמה חתולים הענקתי חיים נהדרים. ואני יודעת שאני אמשיך לגדל חתולים, ואני יודעת שכשאעבור לבית משלי- אני גם אקח חתול. אני אקח את החתול הכי מסכן, את זה שאף אחד לא רוצה.

ועודד אותי דבר נוסף. שבועיים אחרי שמיצי מתה "תנו לחיות לחיות" העלו תמונה של חתולה שנערים שפכו עליה חומצה. זה היה פשוט מזעזע. הלב שלי נשבר והחלטתי לתרום לה 100 ש"ח לטיפול רפואי. הרגשתי שאני עושה את זה לזכרה של מיצי. החתולה שרדה ומפעם לפעם נראתה יותר טוב. החליטו לקרוא לה מיצי. הרגשתי שאני ממש רוצה לקחת אותה, אבל היום היא נמצאת אצל בחורה שאימצה אותה.

אני וגופי

הפסקתי להישקל. אני חושבת שנשקלתי פעמים ספורות ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה נשקלתי. אני מעריכה פחות שאני סביב אותו המשקל. אני מנסה לשמור על תזונה מאוזנת כמה שרק אפשר, אבל אני לא אתן לכמה ספרות לשגע אותי. שיניתי גם את סגנון הלבוש שלי. זרקתי את הג'ינסים הישנים ואת החצאיות הקצרות העברתי לאחותי הקטנה. אני לובשת הרבה יותר חצאיות ושמלות, ובעיקר אני לובשת מה שמחמיא לי ואני מרגישה איתו בטוב.

לצערי הפסקתי לעשות פילאטיס וזה מאוד חסר לי. גם כואב לי הגב. אני מקווה שאצליח לחזור להתאמן מתישהו, אם יהיה לי קצת יותר זמן.

התחלתי טיפולי הסרת שיער בלייזר, שיניתי קצת את סגנון האיפור.

אבל הכי חשוב- אני הרבה יותר ויותר אוהבת את מה שאני רואה במראה.

רישיון

לקח לי הרבה זמן להתגבר על הפחד ופשוט להתחיל ללמוד לנהוג. וסה"כ זה לא כזה מפחיד ומוזר כמו שזה נראה. טסט יהיה בקרוב.

ומה לשנה הבאה?

יש לי הרגשה ששנת 2012 תהייה השנה שלי. קודם כל אני אסיים תואר ראשון ואצא לחיים האמיתיים. אני והחבר נעשה את הצעד. יהיה לי רישיון סוף סוף! אני מאחלת לעצמי להגשים את כל זה ובצורה הכי טובה שאפשר.

שנה אזרחית טובה לכולם.

ביוני 2006 הייתי חיילת צעירה ומניתי חמישה חודשים בצבא ההגנה לישראל. אני זוכרת שישבתי במשרד בחוסר מעש ושתיתי עם מיכל ומיכל קפה. לא הרבה אחרי זה, התחילו שמועות שנחטף חייל. אני זוכרת שהדלקנו את הטלוויזיה והסתכלנו בחדשות. הייתי אז תמימה והאמנתי שבטח תכף הצבא ייצא למבצע וישחרר אותו.

כמה שבועות אחרי זה, הודיעו שנחטפו עוד שני חיילי מילואים, אחד מהם גר בעיר שלי. בינתיים גם הספיקו להחזיר את הגופות שלהם ואני זוכרת שהייתי אז במשמרת ב"הוט" ואחד הלקוחות התרגז שנדפק לו הממיר. הוא אמר שלא היה לו אכפת, אבל דווקא עכשיו, ביום הזה, הוא רוצה לראות טלוויזיה. הודיתי בכנות שגם אני הייתי מעדיפה לשבת מול הטלווזיה, אבל אני עוברת מדיי כמה דקות מול הטלוויזיה במוקד ובאמת שאין מה לראות.

 עם חטיפת החיילים פחות או יותר הגיעו גם הקטיושות ואחותי הקטנה הייתה בלחץ והיסטריה שהקטיושות יגיעו גם לחיפה והקריות. אני זוכרת שזה היה יום שישי בערב וצחקתי עליה. אמרתי לה שאין מצב שהקטיושות יגיעו הנה.

כמה ימים אחרי זה הייתי בבסיס בעתלית והלכתי לקחת עיתון ושמעתי בומים מוזרים. הגעתי למשרד והילה הייתה שם, בוהה בחלון וניסינו להבין מה זה הרעש הזה. כמה דקות אחרי זה הבנו שאלו קטיושות והן הרבה יותר קרובות אלינו. ישבנו רוב היום מול הטלוויזיה וקלטנו שנפלו קטיושות גם בחיפה והרגו שמונה אנשים וגם בקריות. אני זוכרת שניסיתי להתקשר לאחותי וכל הקווים נפלו, אבל איכשהו המטכ"לי עבר והצלחתי להתקשר. היא הייתה בהיסטריה מוחלטת ואני ניסיתי להרגיע אותה. וככה התחילה מלחמת לבנון השנייה. למדנו לחיות עם רוטינת האזעקות, אפילו ברחנו מהבית לשבוע. נפלה אפילו קטיושה ליד הבית שלי. מהמשרד שלי הייתה התצפית הכי טובה לקטיושות שנופלות על חיפה ולתוך הים.

נגמה המלחמה. קיבלתי רב"ט, סמל ואות מלחמה. עשיתי אינספור שמירות. המפקדים שלי התחלפו. היו גם טיולים וימי כיף, שגרה משביזה ושגרה נעימה ומבורכת, ימים של לחץ וימים של אקשן. שיפצו את המשרד. הכרתי הרבה אנשים. הייתי בלוויה צבאית. החברים הטובים השתחררו. השתחררתי גם אני.

החלפתי ארבעה וחצי מקומות עבודה. ביום שישי תהייה המשמרת האחרונה במקום העבודה הנוכחי שלי ואני אתחיל באופן רשמי את מקום העבודה החמישי שלי כשגלעד שליט יהיה כבר בבית.

עשיתי פסיכומטרי פעמיים. עשיתי שנה מכינה. התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה ואני תכף מתחילה את השנה השלישית והאחרונה.

היה לי קשר רציני וארוך שנמשך שלוש שנים. בפעם הראשונה אני נפרדתי ממישהו. התחלתי עוד קשר רציני וכנראה גם האחרון. בין לבין הספקתי להתאהב, להתאכזב, להישבר לי הלב. לשבור את הלב לאחרים. לצאת לדייטים. התנשקתי עם עוד 18 אנשים.

החברים שלי גם הספיקו להשתחרר. חלקם כבר מסיימים את התואר. אנשים מהשכבה שלי עשו את הטיול הגדול בדרום אמריקה או המזרח הרחוק. שתי חברות טובות שלי מתחתנות בקרוב.

אחות אחת סיימה תיכון. התגייסה. עברה לעשות שירות לאומי. השתחררה. עברה לא מזמן לת"א.

אחות שנייה סיימה חטיבת ביניים, התחילה ללמוד בתיכון  וגם סיימה אותו. לא מזמן היא התגייסה.

כל אחת משתי הבנות דודות שלי ילדה שני ילדים.

לא טיילתי בחו"ל, אבל טיילתי בארץ. אני חולמת על טיול גדול באירופה או להסתפק באמסטרדם וברלין. עשיתי עוד קעקוע. קראתי מאות של ספרים. הרווחתי כסף וגם בזבזתי אותו. זרקתי המון בגדים. שיניתי כמה פעמים סגנון לבוש. החלפתי פעמיים מכשיר סלולרי. החלפתי כמה צבעים בשיער. השמנתי ורזיתי. שיניתי כמה וכמה פעמים את העיצוב של החדר. כתבתי מאות של פוסטים. קנו לי שני מחשבים ניידים. קיבלתי הרבה מתנות. הכרתי הרבה מאוד אנשים. חלקם כבר לא חלק מהחיים שלי יותר. החלפתי כמה פעמים את החוג החברתי שלי. חגגתי שישה ימי הולדת. השתכרתי למוות כמה וכמה פעמים. חגגתי בפאבים בחיפה, בקריות, בת"א ובירושלים. התחלתי ללמוד נהיגה. הייתה לי חתולה שהייתה כמו החיית מחמד שלי והיא הלכה לעולמה. יש עוד חתולים. אחד מהם נכנס לליבי באופן מיוחד. הייתי בהפגנה אחת. פתחתי פייסבוק.

שמחתי, בכיתי, צחקתי, התאכזבתי, התבאסתי, הייתי בדיכאון, הייתי בטיפול, הוחמאתי, החמאתי, התרגשתי, הייתי גאה בעצמי. עברתי כל כך הרבה חוויות. חלקן טובות וחלקן פחות. ובעיקר- התבגרתי והשתניתי.

אני לא אותה הבחורה שהייתי ביוני 2006.  בכל זאת, עברו חמש שנים וקצת.

בסיכום העשור שלי לפני שנה כתבתי " אני לא יודעת לאן תוביל אותי השנה החדשה ולאן ייקח אותי העשור הבא. אני מקווה שזה יהיה מוצלח."

אני יכולה לומר שהשנה החדשה, שנת 2010, הובילה אותי למקומות מוצלחים.

שנת 2009 הייתה שנה שהסתיימה בכאב גדול. זו הייתה שנה קשה של הרבה שינויים, החלטות כואבות והתבגרות. שנת 2010 התחילה מעט מקרטעת.

ב-1.1 יצאתי לדייט הראשון עם החבר שלי. אז זה לא הוגדר כדייט. היתה לי תחושה שהוא מעוניין בי וראה את זה כהרבה יותר מ"סתם ידידים שיוצאים לבלות ביחד". באותו ערב הוא נישק אותי, וזה גם זרם לכיוונים אחרים. אבל לא הכל הלך חלק. לקח לי זמן להבין שאני בעצם מאוהבת בו. לקח לי זמן להבין מה אני רוצה, להתגבר על הפחדים שלי. לא רציתי להיכנס לקשר שאני לא שלמה איתו ב100%. גם לו לקח זמן. באותו זמן המערכת יחסים עם האקסית שלו לא הייתה סגורה. זאת אומרת, מבחינה טכנית הם עדיין היו ביחד, אבל בפועל לא. ידעתי שאני לוקחת סיכון, שאני עשויה להיפגע. גם לא רציתי לקחת עליי את האחריות לסיומו של הקשר שלהם. רועי אמר לי לדבר איתו ולהבהיר לו שזה או אני הוא היא, כי במצב הזה שתינו נדפקות ונפגעות, השאלה מי תיפגע יותר. אבל בסופו של דבר הוא נפרד ממנה. הוא אמר שזו החלטה הכי טובה שהוא עשה, כי הקשר שלהם היה גרוע והם נשארו ביחד מתוך ההרגל. ב-27.1 החלטנו שזה התאריך הרשמי שלנו, וכן, בקרוב אנחנו חוגגים שנה.

בסמסטר א' לא הייתי מרוצה מהציונים שלי. הציונים שקיבלתי היו נמוכים יחסית, פגעו בביטחון העצמי. התחלתי לחשוב שאולי אני לא כזו טובה, שאולי לא מתאימים לי לימודים אקדמיים. מאוד התאכזבתי מעצמי. לא הבנתי איך למרות שלמדתי, למרות שהשקעתי, למרות שנדמה לי שאני יודעת את החומר- לא הצלחתי ולא קיבלתי ציונים גבוהים.

גם מהעבודה לא הייתי מרוצה. זאת אומרת, העבודה הייתה נחמדה, אבל משעממת. (עבדתי כעוזרת במרכז הפסיכולוגי של האוניברסיטה). היא לא איתגרה או עניינה אותי, והמשכורת הייתה מאוד מאוד נמוכה. כמו של חיילת. במרץ פיטרו אותי עקב קיצוצים והייתי מאוד מודאגת מהעובדה שאין לי עבודה ואין לי כסף ומה יהיה.

אבל איכשהו כל הדברים התחילו להסתדר ולהשתפר.

הקשר שלי עם החבר צמח, גדל והתעצם. אנחנו חולקים אהבה גדולה, שיתוף והבנה. הוא גם חבר, וגם החבר הכי טוב. נכון שאהבתי בעבר והיו לי קשרים טובים בעבר, אבל כאן זה שונה. אני לא יכולה להעביר את זה למילים כי רגשות כאלו קשה להסביר. למדתי להיפתח, לשתף, לדבר. וגם הוא. להגיד מה אני רוצה ולהגיד מה מפריע לי. יש לנו תקשורת טובה וזה הבסיס להכל. אני פשוט אוהבת להיות בחברתו. אנחנו מדברים על לגור ביחד וחתונה, ואני אוהבת לדמיין איך יהיו החיים המשותפים שלנו, איך ייראה הבית שלנו, האם יהיו לנו חתולים, אבל כרגע זה עוד רחוק. כל דבר בעיתו.

סיימתי שנה א'. הגעתי קצת יותר מוכנה, יותר מודעת לציפיות לסמסטר ב'.  שיניתי הרגלי למידה וכן, הציונים שלי עלו והשתפרו.

מצאתי עבודה חדשה, לגמרי במקרה. עבודה שאני נהנית ממנה. אני באה לעבודה בחיוך. עבודה שמשתלבת נהדר עם הלימודים. עבודה שבה מתחשבים בי. עבודה שבה מעריכים אותי וסומכים עליי.

התחלתי לעשות פילאטיס. מצאתי לי תחביב חדש. אני מוצאת את ההנאה של אחרי האימון, ההנאה של "עבדתי קשה" ויש תוצאות. ומעבר לתוצאות הפיזיות, יש תוצאות נפשיות. בזכות הפילאטיס, וגם בזכות העובדה שחבר שלי לא מפסיק להחמיא לי ואני גם מקבלת מחמאות מאחרים, דימוי הגוף שלי עלה. אני מתעסקת פחות ופחות באיך שאני נראית. אני יותר סלחנית כלפי עצמי. נכון, אני שומרת ומקפידה על מה שאני מכניסה לגוף שלי, אבל לא בצורה אובססיבית. אני יודעת שלא אוכל להיות הבחורה הרזונת שפעם הייתי. לראשונה גם לא הגעתי למשקלים נמוכים. אני שומרת על המשקל שלי פחות או יותר, הבגדים נראים עליי טוב ואני נהנית לקנות בגדים. אני יודעת שאני נראית טוב, אני מרוצה מהגוף שלי. אני לא עומדת מול המראה ובוחנת את עצמי בעין ביקורתית. כן, חשוב לי להיראות טוב. אני לא זורקת זין. אבל מצד שני, אני מסתכלת על מה שיפה. לא יהיה לי את הגוף שהיה לי שהייתי צעירה יותר. אני גם לא צריכה להיראות ככה. גם הרבה זמן לא נשקלתי. אני לא יודעת אם זה כי אני לא רוצה להתמודד או כי אולי לא באמת אכפת לי וזה לא כזה משנה. מה שמשנה זו ההרגשה שלך.

אני לא מגדירה את עצמי כמופרעת אכילה יותר. נכון, הייתי חולה וכן, המחלה הפכה אותי למי שאני היום. אני לא שוכחת אותה. אבל כבר אין בי נספחים שלה. אין לי שאריות. היא לא חלק ממני ומהיום- יום. הרבה זמן שלא היו טריגרים או מחשבות. היא בתת מודע, אי שם. אני מודעת לה, אני זוכרת אותה, אני מי שאני בזכותה או בגללה, אבל היא בעבר. אני לא חולה יותר. אני לא שם. אני יכולה לומר בלב שלם שהיא לגמרי מאחורי.

אני מרגישה שהשתניתי. שעשיתי קפיצת דרך באיך שאני מרגישה ותופסת את עצמי ואת חיי.

גם מבחינה חברתית המצב השתפר והשתנה לטובה. הכרתי אנשים חדשים ומדהימים. אנשים שכיף לי בחברתם, שאני מרגישה משוחררת. נכון, לפעמים אני מרגישה קצת בודדה ושאף אחד לא מכיר ולא מבין אותי, אבל זה טבעי וקורה לכולם. תמיד אהיה יותר שקטה וביישנית, כי זה האופי שלי, אבל אני מצליחה להתגבר על זה.

בלימודים התקרבתי לכמה בנות ואני כבר לא יושבת לבד. למדתי להתחבר ולהשתלב. וזה כיף להיות חלק מחבורה.

ובכלל, יצאתי הרבה ונהניתי מאוד ביציאות האלו, זה משהו שהיה לי קצת חסר בעבר.

אני מאחלת לעצמי ששנת 2011 תמשיך במגמה הזו. שאמשיך להצליח בלימודים- בשביל עצמי. שיהיה לי טוב. שאמשיך ליהנות. אני מאוד רוצה לטוס לחו"ל, מקווה שהשנה זה יקרה. אני גם מקווה שתחזור לי קצת המוזה. שתהיה שנה טובה, מלאת הגשמה, סיפוק הצלחה ואהבה.

מי שמבקר בבלוג שלי, יכול לשים לב לרשימת הספרים האהובים בצד. כבר קיבלתי הרבה תגובות על אורכה של הרשימה ואיזה ספר הוא האהוב עליי.

אתמול דיברתי עם ההורים על הנושא של קריאה. אני תפסתי מהר מאוד את עניין הקריאה. בכיתה א' כשכולם כתבו עם ניקוד, אני מהר מאוד וויתרתי עליו, כי הבנתי את המילים מבלי הניקוד. מעולם לא כתבתי עם שגיאות כתיב או שגיאות תחביר. תמיד בהבנת הנקרא הציונים שלי היו גבוהים. עד היום אני שומרת את התעודות של כל השנים, ותמיד היה כתוב לי (ביסודי) שאני טובה מאוד בהבנת הנקרא ובכתיבה, אבל חייבת להשתפר בחשבון.

ודבר נוסף- אני קוראת מהר. מאוד מהר. ספר ממוצע של 200- 300 עמודים אני מסיימת תוך שלוש שעות בערך. אנשים תמיד נדהמים מהקצב בו אני קוראת ספרים וקוראת בכלל. את אחד הספרים של הארי פוטר – קצת יותר מ-800 עמודים קראתי בבערך שש שעות.

בצבא תמיד היו צוחקים עליי איך בכל יום יש לי ספר אחר על השולחן של המשרד.

אמא שלי תמיד הייתה מקריאה לי ולאחיות שלי ספרים, אבל אני זו שקוראת הכי הרבה.

יש לי שתי אחיות, אחת קוראת לפעמים ואחת לא קוראת בכלל.

אבא שלי אמר שאחותי הצעירה קוראת רק בתנאי שהספר ממש יגרה אותה ואני (ילדה טובה שדומה לאבא) קוראת הכל.

וזה נכון. אני יכולה לקרוא כל דבר. גם אם הספר ישעמם אותי – אני אקרא אותו עד סופו.

אם מישהו יעבור על הרשימת ספרים בצד – הוא יקלוט הרבה סגנונות שונים.

את הרשימה התחלתי בערך בכיתה י"א. חשבתי לעצמי שספרים הם חלק משמעותי ממני ומחיי, אז למה שלא אעשה רשימת ספרים בצד. עם השנים היא פשוט התארכה וגדלה, אין לי ברירה אלא לעשות רשימה נגללת.

ברשימה (נכון להיום) מצויינים 267 ספרים (אם לא התבלבלתי בספירה).  אלו הספרים שאהבתי. קראתי הרבה יותר, אבל היו כאלו שלא אהבתי במיוחד. כמובן, זה לא כולל את הספרים שקראתי בתור ילדה/ נערה.

אז מהו הספר האהוב עליי?

לפני שנה בערך חברה ביקשה ממני המלצה לכמה ספרים טובים. כמובן שזו הייתה רשימה ארוכה מאוד ואני מקווה שהיא נהנתה.

קשה לי מאוד לבחור את הספר האהוב והמיוחד והמומלץ.

אני אנסה לבחור מספר ספרים וגם להסביר למה (כדי שיהיה ערך מוסף לפוסט הזה!)

אז למען הסר ספק – כל הספרים ברשימה בצד הינם מומלצים וכן, קראתי את כולם, וכן, אני זוכרת את העלילה. אז נתחיל:

ספרים שהשפיעו עליי:

אלו בעיקר ספרים שגרמו לי לחשוב אחרי הקריאה שלהם. אני לא יכולה להסביר את התחושה הזו, אבל אחרי  שסיימתי לקרוא המשכתי לחשוב על הספר במשך כמה ימים.

* הספרים של ג'ודי פיקו – ההסכם, שומרת אחותי, המעגל העשירי. הספרים של ג'ודי פיקו כולם על נושאים כואבים ולא נעימים בחיים. מה שאני אוהבת בספריה שאין רע ואין טוב מוחלט. את "שומרת אחותי" אהבתי במיוחד (אל תראו את הסרט, תקראו את הספר). קראתי אותו מספר פעמים ובכל פעם בכיתי מחדש. פה יש עליו המלצה שאותה כתבתי.

* אני, כריסטיאנה פ'-  המלצה שאותה כתבתי.

* הלנה על הגג/ יורם יובל- ספר מדהים על בחור שעושה מילואים בלבנון, במחנה הפליטים אנצר.  אם אתם אוהבים פסיכולוגיה, יורם יובל שהוא פסיכולוג במקצועו כתב גם הרבה ספרי פסיכולוגיה- אחד מהם -"סערת נפש"- קראתי והוא מומלץ.

* אלגנטיות של קיפוד/ מוריאל ברברי

* זה לא שאני לא אוהבת /אורית הראל

* אותה אהבה, כמעט/ מירי רוזובסקי

*והיום איננו כלה/ צ'ינגיס אייטמטוב

* דור הפרוזאק/ אליזבת וורצל

* ואל אישך תשוקתך/ נעמי רגן

* אכולות /רותי זוארץ

* היה לך מזל/ אליס סיבולד- ספר מאוד קשה. הכותבת עברה אונס והיא מספרת על החוויה ועל מה שקרה לאחר מכן.

ספרי מתח:

* הספרים של הרלן קובן – הנעלמים, התמימים, דם חם, משחק הציד, ההזדמנות האחרונה, דיו חיוור (הכי טוב), היער, הבטיחי לי, אל תגלה (הכי פחות טוב). יש כאלו שלא קוראים לזה "ספרות" אלא זבל, אבל מדובר במותחנים כיפיים ומהנים.

* הספרים של קייט אטקינסון – אקדח במערכה הראשונה, מאחורי התמונות במוזיאון, מקרים אבודים, מתי כבר יהיו חדשות טובות.

*מיסטיק ריבר/ דניס ליהיין – גם הסרט מצויין.

הרוקי מורקמי: או שאוהבים אותו או שלא. הספרים שלו משלבים היגיון וחוסר היגיון: ספונטיק אהובתי, יער נורווגי, קורות הציפור המכנית (שמתחיל טוב, אבל האמצע קצת מייגע), לרקוד לרקוד לרקוד (החדש).

דיוויד גרוסמן: אישה בורחת מבשורה, מישהו לרוץ איתו, יש ילדים זיג- זג, שתהיי לי הסכין

ספרי היסטוריה וספרים על תרבויות אחרות:

אני מאוד אוהבת ספרים על תקופות מהעבר ועל תרבויות שונות, בעיקר ספרים על נשים ומשפחות.

* הספרים של פיליפה גרגורי – כותבת על הנשים של המלך הנרי השמיני. היא משלבת עובדות היסטוריות ואמיתות בספרים, מאוד מעניין ומרתק: בת בולין האחרת, ירושת בולין, השוטה מחצר המלוכה, קתרין מארגון. הספרים הם בסדר כרונולוגי, לכן כדאי מאוד לקרוא את הספרים לפי הסדר אותו רשמתי.

* הביתה/ אסף ענברי – מתעד את סיפור הקמתו של קיבוץ "אפיקים". ההתחלה קצת משעממת, אבל כדאי להמשיך.

* הספרים של ליסה סי – סיפור כתוב במניפה, נערות שנחאי.

* זיכרונותיה של גיישה / ארתור גולדן.

* חוויה יפנית/ שפרה הורן.

ספרות שואה:

אלו לא ספרים על השואה ממש, אלא רובם (חוץ מהכלב היהודי) מספר את הסיפור של ניצולי השואה.

* הספרים של אמיר גוטפרוינד – שואה שלנו, בשבילה גיבורים עפים (אותו אהבתי הרבה יותר).

*הכלב היהודי/ אשר קרביץ – השואה מנק' מבטו של כלב.

* ועד הים הגדול/ אסתר קון. סיפור מעניין: תאריך הלידה של גיבורת הספר הוא תאריך הלידה שלי (בשנה אחרת) - 26.9.

ספרי "בנות":

* הספרים של מריאן קיז- סושי למתחילים, יש שם מישהו, החופשה של רייצ'ל, הצד השלישי של הסיפור.

* הספרים של ג'ניפר ווינר- טוב במיטה, בנעליה, רעידות אדמה קלות, ישנן בנות, לילה טוב אף אחד.

* הספרים של אוליביה גולדסמית – הבחורות של בילי, מועדון האקסיות, החלפות, ילד רע.

*הספרים של אנה מקסטד- רצה על עקבים, להתגבר על זה.

*הספרים של לורן וייסברגר- השטן לובשת פראדה, כל מי שנחשב

אשכול נבו: צימר בגבעתיים, ארבעה בתים וגעגוע, משאלה אחת ימינה.

שפרה הורן: תמרה הולכת על המים, ארבע אימהות, היפה בנשים.

יהושע קנז: התגנבות יחידים, מחזיר אהבות קודמות.

בלילה שבין ה-31 בדצמבר 1999 לבין ה- 1 בינואר 2000 צפיתי בטלוויזיה והסתכלתי איך כל העולם חוגג את בוא המילניום החדש. אני זוכרת את ההתרגשות של הספירה לאחור, נורא חיכיתי שמשהו יקרה, שבאג 2000 האיום והנורא יגרום לכל המנורות להתפוצץ או משהו כזה.

הייתי אז בת 12, בכיתה ז', ונורא רציתי שתהייה לי נשיקת חצות והייתי מודאגת מכך שלעולם לא אתנשק.

ב-1 בינואר 2000  ראיתי בטלוויזיה את הסרט "קלרה הקדושה", וההורים היו בבית חולים עם סבא רבא. 25 יום אחרי זה הוא נפטר.

אני לא יודעת מה אעשה בלילה של ה-31 לדצמבר 2009, ואיך אפתח את השנה החדשה. אני כבר בת 22, שנה ראשונה באוניברסיטה. הספקתי להתנשק עם בערך 22 אנשים (אם הספירה שלי אכן נכונה), אבל רק פעם אחת זכיתי לנשיקת חצות.

ניסיתי, ואני עדיין מנסה לסכם את העשור הזה. אני מניחה שזה פשוט בלתי אפשרי. אלו היו עשר שנים כל כך משמעותיות, שהפכו אותי לאדם שאני עכשיו. ככה זה, כשמתבגרים.

אני גם חושבת שאני נראית הרבה יותר טוב עכשיו, ואני ממש לא אוהבת להסתכל על תמונות ישנות מתקופת גיל ההתבגרות שלי.

הספקתי לעשות כל כך הרבה בשנים האלו.

שנים שהיו מורכבות מכל כך הרבה אירועים טובים ורעים כאחד. מכל כך הרבה רגעי שמחה, עצב, תובנה.

כל כך הרבה אנשים שהיו חלק משמעותי מחיי, ואינם עוד. חלק מהם עדיין איתי.

כל כך הרבה דברים שהעסיקו אותי פעם נראים לי היום לא משמעותיים.

אני חושבת שהשתנתי לטובה במהלך עשר השנים הללו. אני יותר אוהבת את עצמי עכשיו.

ומה על 2009? שנה של שינוי. שנה של החלטות כואבות, שאני עדיין מנסה להבין את מהותן. שנה בה עשיתי דברים שחשבתי שלא אעשה לעולם, שנה של התנסויות, של תוכחות, של תובנות.

אני לא יודעת לאן תוביל אותי השנה החדשה ולאן ייקח אותי העשור הבא.

אני מקווה שזה יהיה מוצלח.

שבע שנים עברו מאז ה- 1/11/2002, שעה 8:08, כששחררתי את הפוסט הראשון שלי לעולם.

הצגתי את עצמי, כילדה בת 15 מתוסבכת, רגשנית ועם חבר.

מאז זרמו הרבה מים בנהר, אבל נשארתי פחות ילדה, יותר אישה, רגישה ורגשנית. החבר הלך, אח"כ היו עוד כמה וכמה (כשאני חושבת על זה – כמעט אף פעם לא הייתי לבד. תמיד היה מישהו) והיום יש התחלה של קשר.

מתוסבכת?

כן, עדיין מתוסבכת, אבל פחות.

המשכתי לכתוב.אחרי הפוסט הראשון באו עוד 998 פוסטים. סימבולי, איך בחגיגות השבע שנים, אני מגיעה לפוסט ה- 1000. כן, כן, אתם זוכים לקרוא את פוסט ה- 1000.

בכל אותם 999 פוסטים כתבתי על הכל.

על הפרידה.

על הבית ספר.

על החברים.

על הצבא.

על האהבות, ועל השיברונות לב.

על הפחדים.

על ההפרעות אכילה, וכל מה שנלווה לזה.

על הצלחות, כישלונות, תקוות ואכזבות.

על החיים כפי שהם.

נכון, במשך השנים צנזרתי, כי יותר ויותר אנשים לא רצויים קוראים פה.

נכון, במשך השנים אני כותבת קצת פחות.

אבל עדיין, בוערת בי התשוקה לכתוב, לחלוק ולשתף, פשוט כי זה עושה לי טוב לפרוק את הכל.

הכרתי אנשים חדשים דרך הבלוגספירה.

ברשימה נכבדת של הבלוגים שאני קוראת בצד, את רובם של הבלוגים האלו אני קוראת כבר כמה וכמה שנים.

זכיתי להיכנס לאנשים לחיים, להתרגש יחד איתם, לשמוח ולהתעצב איתם. חלק גדול מהם כבר אינם עוד, ואני תוהה מה עלה בגורלם. איפה הם היום.

יש כמה שהם חברים שלי בפייסבוק.

אני אוהבת לקרוא דברים מהעבר. אני בעיקר אוהבת לראות איך השתניתי, איך התבגרתי.

מצחיק אותי לקרוא על אנשים שהיו ואינם עוד חלק בחיי. וחלקם, הטובים באמת, נשארו.

אני לפעמים משועשעת וקצת נבוכה, מהדברים שהעסיקו אותי.איך הענקתי משמעות גדולה לדברים שהיום נדמים לי כל כך שוליים ו/או טיפשיים ו/או חסרי משמעות. אבל ככה זה, עכשיו אני מבינה מה כתבו לי תמיד על פרופורציות ופרספקטיבה.

אני בעיקר יוצאת מרוצה, כי בסופו של דבר, הכל הסתדר לי. אחרי כל הפוסטים הרעים והעצובים, תמיד באו שמחים.

אלו החיים, כנראה.

אני רוצה לומר תודה ענקית.

תודה לכל מי שקורא. לכל מי שמגיב. אני לא תמיד מגיבה לתגובות שלכם, אבל אני קוראת הכל, וכל תגובה חשובה לי.

בתקווה שאמשיך לכתוב וליהנות מזה.

Fake Reality

(השם הזה, הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני)

נדמה כאילו רק אתמול פסעתי החוצה משער הבסיס, הסתכלתי לאחור על הבסיס בידיעה שלא אראה אותו יותר לעולם. כאילו רק אתמול ישבתי ברכבת על אזרחי, ושילמתי, וחשבתי "מה אני אעשה עכשיו, איפה אהיה בעוד שנה?"

כבר עברה שנה, וכל כך קשה להאמין. כתבתי פה לא פעם ולא פעמיים, עד כמה תקופת הצבא הייתה משמעותית מבחינתי.

לא נשארתי בקשר עם אף אחד. מובן שמלבד החבר שלי, ומור, חברתי הטובה מהתיכון ועד ימינו, ובמקרה שובצה איתי באותו בסיס. היו עוד שני אנשים מהשכבה שלי יחד איתי באותו הבסיס, אחד שאפילו היה איתי בכיתה בחטיבת ביניים- ואותם יצא לראות כמה פעמים. גם מדי פעם יצא לי לראות אנשים אחרים מהבסיס.

אבל חוץ מזה- שום דבר. גם לא בפייסבוק, בעצם, יש מעט. איכשהו, אני אוהבת להשאיר תקופות ואנשים מאחור. כשאני סוגרת מעליי דלת, היא נשארת נעולה. הטלפונים עדיין ברשימת הזיכרונות שלי, ואולי מוטב למחקם.

כשאני נוסעת לחבר שלי, כשהתחנה עוצרת בעתלית, אני תמיד מרגישה צביטה בלב. עולים חיילים ואני כבר לא מכירה אף אחד.

אבל כן, לעיתים אני תוהה איפה הם היום. החברות, הידידים, המפקדים. מה איתם עכשיו.

אז בשנה שחלפה הספקתי לעשות פסיכומטרי, להתאכזב, להרוויח משכורת יותר גבוהה ממשכורת של פועל תאילנדי, לבזבז אותה, לקרוא המוני ספרים, לישון, לעשות מה שבא לי,להחליט החלטות לבד, להתבטל, לרדת שמונה וחצי קילו ובינתיים לעלות שניים וחצי, להתחיל ללמוד ולמצוא את עצמי כתלמידה מצטיינת ולמופת, ובעיקר, להתבגר.קצת.

שנת 2008 הייתה שנה של מפנה בחיי. בסיכום שנה הקודם איחלתי לעצמי מספר דברים:

הלם שחרור לא גדול מדיי, להצליח בפסיכומטרי- לשבת על התחת וללמוד,להתחיל להקפיד על הרגלי אכילה מסודרים ובריאים, שאני והחבר נתגבר על כל קשיי המרחק וכל החרא הזה, לעבוד ולהרוויח כסף, טיסה לתאילנד עם החבר ורק אושר ובריאות.

בתחילת השנה השתחררתי. בתחילה הייתה בהחלט הרגשה משונה- הרי השגרה הכל כך מוכרת של לקום מוקדם בבוקר, לעלות על מדים, לנסוע ברכבת, לשבת במשרד ולהעביר את היום, לצאת הביתה לעיתים בשעות לא שעות, לאכול, להתקלח, לישון וחוזר חלילה פתאום נעלמה. פתאום אף אחד לא אומר לי מה לעשות, מתי לבוא, מתי לחזור. אף אחד לא יכריח אותי להישאר ביום חמישי עד הלילה גם שכל הבסיס כבר יצא מזמן הביתה, אף אחד לא ישבץ אותי לתורנות שמירה ואף אחד לא יצעק עליי למה לכל הרוחות השיער שלי פזור. אבל מהר מאוד הסתגלתי לשגרה. אולי בניגוד לאנשים אחרים, כבר לקראת השירות ידעתי פחות או יותר מה אני רוצה לעשות- פסיכומטרי ואז עבודה. כך שישר הכנסתי את עצמי לעוד מסגרות.

עניין הפסיכומטרי. חרשתי וחרשתי, הסימולציות היו מבטיחות, אבל בסוף- אכזבה. קיבלתי 511. כן, למדתי על בשרי שהכל עניין של מזל, וכאן- אף אחד לא מבטיח כלום. זו הייתה אכזבה מרה ובכיתי המון. הוצאתי 112 בחלק המילולי, בבת עייני. במבחן הראשון הוצאתי 110. זה היה מדכא. לאחר שהבנתי שהפסיכומטרי לא מעיד על שכל, חוכמה ואינטליגנציה, החלטתי להמשיך הלאה ולהתייחס לזה כאל סימן. אם הייתי מקבלת את ה-600 ומעלה המצופה לי, הייתי הולכת ללמוד משהו מפוצץ שיש מה לעשות איתו. הבנתי, שאצטרך להתאמץ במכינה, אבל אלך ללמוד משהו שאני אוהבת ושמדבר אליי. מה לעשות עם זה? אף אחד לא יודע, העתיד לא ברור לאף אחד. גם מי שלומד מחשבים, לא יכול להיות בטוח שכשהוא יסיים את לימודיו תהייה לו דרישה בשוק העבודה. החלום שלי זה לעסוק במשהו שמשלב כתיבה, ואני חייבת לנסות להגשים אותו.

בענייני אכילה והרגלי אכילה. בצבא עליתי שמונה וחצי קילו, הגעתי למשקל שיא של 54.5 ק"ג. כן, לאחרים זה יישמע נמוך, אבל אני קטנטונת. אני גאה לספר שהתחלתי באמת לנסות ולסגל לעצמי הרגלי אכילה נורמלים לשם שינוי. הרי שנות הבגרות שלי העברתי בצומות, בתזונה מצומצמת ובהרעבה. לא ידעתי מה זה לאכול מסודר, מה זה לאכול בריא. גם בצבא, כידוע, אי אפשר לסגל לשמור על תזונה מאוזנת, וכך, לקראת סוף השירות פרקתי כל עול- אכלתי ואכלתי גם שלא יכולתי יותר. אבל אחרי השחרור, אט אט הורדתי את כל הקילוגרמים העודפים, והגעתי למשקל בו הייתי לפני שהתגייסתי. (בינתיים עליתי בערך שני קילו). אבל הדבר החשוב ביותר שהבנתי, זה שאין או שחור או לבן. אין או דיאטה או אכילה פרועה וחסרת מעצורים. יש שילוב. שילוב בין הלחם הקל והירקות לבין העוגת שמרים. הבנתי שיש דברים שהם בראש, והעיקר- אותה תפיסה מעוותת של "אני צריכה לשקול 46 קילו, וכל קילו מעל זה שמנה" שאין לי מושג מאיפה הבאתי אותה, אבל היא הייתה קיימת במשך שנים- נעלמה.  נכון שהגעתי למשקל הזה בקיץ, אבל לא בגלל הרעבה או מניעה, אלא כי ככה כנראה זה יצא. דווקא אכלתי בלי לחשוב על זה יותר מדיי. למדתי לאהוב את הגוף שלי ואת עצמי כמו שאני, ולהעריך את עצמי קצת יותר. אני לא רוצה להעניק יותר חשיבות למספרים האלו בחיים שלי, יש מספרים שהם חשובים בהרבה יותר.

החבר ואני. כבר כתבתי פה פוסט על כך. בינתיים אנחנו מתגברים על קשיי המרחק, ואני מאמינה שנצליח לעמוד בזה. סה"כ עמדנו בזה יפה עד עכשיו.

ענייני עבודה- אני כנראה אשאר לנצח במצב מחוסרת מזומנים. אז מצאתי עבודה, אבל היא הייתה נוראית. החלטתי שאני לא בצבא יותר, ואין שום סיבה שאני אעשה משהו שאני לא רוצה. אין שום טעם שבגילי הצעיר אני אבוא לעבודה עם דמעות בעיניים. כן, להיות הפח אשפה של לקוחות הוט ממש לא כוס התה שלי, אני לא מוכנה להיות בור ספיגה של אף אחד. אני לא הייתי מוכנה לספוג קללות, איומים וסתם אנשים עם דפיקויות, וזה לא שמקבלים משכורת מי יודע מה. אהבתי מאוד את האווירה- האנשים היו נהדרים ומקסימים, ואני מאוד משתדלת לשמור על קשר עם החברים הטובים שלי. וגם, מאז יש לי אנטי כלפי כל לקוחות הוט באשר הם.

הבעיה הייתה שחודשיים לאחר שהתפטרתי התחלתי ללמוד, ו... נו, זה קצת בעיתי לעבוד וללמוד, וגם בעייתי מבחינת מעסיקים להעסיק מישהי כולה לחודשיים. ככה יצא שלא עבדתי במיוחד. חסכתי משהו כמו 8000 ₪, וגם ביומולדת שלי קיבלתי עוד כסף, ככה שעכשיו יש לי בסביבות ה-4000 ומשהו. זה דיי נחמד, בהתחשב בכך שמאז אוגוסט לא עבדתי. אין ברירה, חייבים לחיות על חשבון ההורים.

תיאלנד- נו מה, ברור שלא נסעתי. לא באמת היה לי את הכסף ואת הראש ובעיקר את הרצון לכך. איכשהו, זה לא מה שהכי מושך אותי. בסוף החבר טס לבד לארה"ב.

אושר ובריאות- אמן.

לשנה הבאה, אני מאחלת לעצמי להצליח בלימודים, להמשיך במגמת הציונים הגבוהים, כי אלו המספרים שקובעים. להחליט מה אני רוצה סופית ללמוד (יש לי כמה כיוונים) וגם להתקבל.

שייפול עליי כסף באופן מפתיע, שאני והחבר נחגוג ביחד את השלוש שנים ואף יותר, ושכולם יהיו מאושרים ובריאים.

וקצת מחוץ לבועה שלי: שיהיה פה קצת, אבל קצת שקט. שתושבי עוטף עזה יחיו בשלום ובשלווה, ושגלעד שליט יחזור בריא ושלם. אמן!

שתהייה שנה אזרחית טובה קצת יותר

קצת קשה להאמין איך הזמן עובר. קודם כל אני אפתח בתודות. תודה לכל מי שקורא כאן (מעניין מי קורא אותי מאז שהתחלתי), לכל מי שמגיב, תומך ומעודד. אני לא תמיד מגיבה חזרה לתגובות, אבל דעו לכם שאני קוראת כל תגובה ותגובה, והן מאוד חשובות לי.

אני חושבת שאני מבין הבלוגרים הותיקים הפעילים. אני כמו אישה זקנה שראתה הרבה, ולא מתרגשת מכלום.אפילו שלפעמים אני קצת נדהמת ממה שהאתר הזה הפך להיות.

למשל, הבלוגרים הפופולרים. פעם היה אפשר למצוא שם איכות. היום- יש, אבל מעט. רוב הבלוגים הפופולרים הם על להקה לא מי יודע מה מגרמניה, או שהם... נו טוב.... אני אשתוק. כבר הפסקתי לקוות לראות יותר רמה, יותר איכות, כבר קשה לי יותר ויותר למצוא את אלו שיש להם כתיבה מרגשת, מעניינת, אמיתית, על רמה. למרות שמי אני שתקבע.

או בלוגי הנאצה. או אנשים רעים ללא שם שמגיבים נאצה לבלוגרים. זה פשוט, דוחה אותי. אם יש ביקורת- יש דרך. כשאני לא מסכימה עם מישהו, אני אדע איך לומר לו את זה בדרך נאותה, שלא תפגע בו.

ואם יש בלוג שלא מוצא חן בעייני- אני אלחץ על האיקס למעלה. לא ברור לי למה אנשים טורחים ומשקיעים בלכתוב בלוגי או תגובות נאצה, זה רק מוציא אותם חסרי מעש ופאתטיים.

אבל למרות הכל, זה האתר שממלא את שעות הגלישה שלי באינטרנט. מעבר למציצנות, אני שמחה שנפתח בפניי צוהר לעולמם של אחרים. לשמחתי, יש את הבלוגריות (כן, אני קוראת בעיקר נשים,יותר קל לי להתחבר) שדרך כתיבתן הן גורמות לי להתרגש, להתעצב, לשמוח, להתעצבן ובעיקר להזדהות- אני מרגישה ממש חלק מחייהן, כאילו הייתי חברה טובה.

יש את הפוסטים המומלצים בדף הראשי, פינה אהובה שהייתה צריכה להתקיים כבר ממזמן.

אבל בעיקר, זה כיף גדול, בשבילי.

אני מאוד אוהבת לכתוב, וזו הדרך הכי טובה בשבילי להתבטא. לעיתים אני לא מבינה אנשים האומרים "אוי, אני לא מעדכן כי קשה לי לנהל בלוג". אני לא מבינה מה קשה, כותבים שרוצים ושיש קצת זמן. כתיבת פוסט לוקח לי בממוצע 20 דקות. בדרך כלל זה פשוט זורם ממני.

מהות הבלוג השתנתה בשש שנים האלו. כשהתחלתי כאן, הייתי ילדה מתבגרת. בדרך כלל בגיל ההתבגרות אתה בדיכאון תהומי. רבים מכם וודאי יודעים, ששנות התיכון שלי לא היו שנים קלות. אלו ממש לא היו השנים הכי יפות בחיי, אלא היו צבועות בעיקר שחור. דיכאון, אנורקסיה, פגיעה עצמית, בדידות, והרגשה שאף אחד לא מבין אותי. הפוסטים של אז היו עצובים. הייתי מאוד בודדה. אני לא אכנס עכשיו שוב לסאגת – הדר וחברים, כי זה ארוך וסבוך ואם כבר, אקדיש לנושא הזה פוסט משל עצמו. אבל במקום הזה, יכולתי להוציא את כל מה שאני מרגישה החוצה. כאן לא הייתי חייבת לעטות על עצמי מסיכה, כאן לא הייתי צריכה לזייף חיוכים, ובעיקר לא הייתי צריכה למצוא חן בעייני אף אחד. כאן, קיבלתי תגובות תומכות. כאן, מצאתי לי חברה, של בנות רגישות כמוני. בנות רגישות- עצובות-מופרעות אכילה- שאף אחד לא מבין אותן. אם כי, למזלי הטוב, בתקופתי לא היו כל כך בלוגים המעודדים אנורקסיה ובולמיה. לא היו כל כך הרבה יומני "דיאטה" או יותר נכון- יומני הרעבה. בכל מקרה, ידענו לתמוך ולעודד אחת את השניה. אם תציצו פה בצד, תוכלו לגלות בנות מדהימות שנתנו לי הרבה כוח. בנות מדהימות שהסתכלתי עליהן בהערצה.

לאחרונה קראתי פוסטים ישנים שלי. קצת צחקתי, קצת הובכתי, קצת תהיתי. פעם הייתי כותבת פה- הכל. היום כבר לא. היום כבר אין כל כך פוסטים של כרוניקה, אלא בערך פעם בשבוע, אם לא יותר, אני כותבת כאשר יש לי משהו להגיד. יותר פוסטים המביעים רעיונות, מחשבות ורגשות שלי. וכן גם תמונות.

אני גם לא כותבת על הכל, כי אני חשופה.נכון, בחרתי לחשוף את עצמי. כן, יש פה אינספור תמונות שלי, ופרטים מזהים. שמות החברים הם שמותיהם האמיתיים. אני יודעת שלא תמיד הייתי זהירה עם הלינקים. אני יודעת שנתתי את האופציה לקריאה כאן בשל תמימותי הרבה. אני תוהה לעיתים, האם כל אלו שהיו ואינם עדיין מציצים לי לחיים. האם הם עדיין בתוך חיי כאשר אני אינני בתוך חייהם.

לעיתים הייתי רוצה להכניס פוסטים לטיוטות, שכן הם לא אני יותר. אבל בעצם, מה זה "אני" של אז ומה זה "אני" של היום? האם אני יכולה למחוק את העבר, ועד כמה? גם אם הרגשות והמחשבות כבר לא הכי רלוונטיים להיום, אבל הם עדיין חלק ממה שאני.

הבלוג הזה, בעיקר נתן לי הזדמנות להיות עצמי. בלי שאף אחד יבקר או ישפוט או יזלזל. אלא להפך, בעיקר זכיתי כאן להכי הרבה הערכה. אני חושבת שרק כאן, בין כותלי האתר הזה, בבלוג מספר 2144, אני יכולה להיות מי שאני באמת.

היום סיימתי את שירותי הצבאי, לאחר שנה ו-11 חודשים, בתור פקידת לשכתו של מפקד בית הספר ללוחמים בשייטת 13 (או בקיצור מפל"ג הדרכה).

אז הסתובבתי לי בבסיס על אזרחי וכולם, אפילו כאלו שאני לא מכירה אמרו לי מזל טוב ו"איזה כיף לך".

עשיתי היום את השתייה, ובאו הרבה אנשים, וזה היה כיף.

המפקדים שלי נתנו לי מחמאות, וממש התרגשתי והייתי קצת נבוכה.

לחברות הקרובות שלי הבאתי מתנות, הכנתי לכל אחת כוס לקפה, ובפנים שמתי כל מיני שוקולדים ושקיות תה בטעמים, וכתבתי לכל אחת מכתב, ואת הכל עטפתי בצלופן, וזה יצא מקסים וכולן התלהבו.

למפקד הישיר שלי קניתי ספר, וכתבתי גם לו ברכה, והוא מאוד התרגש, ואני חושבת שהיו לו דמעות בעיניים, והוא אמר שבשביל דברים כאלו שווה להיות בצבא.

גם אני קיבלתי מתנות- ספר ועגילים, וחוץ מזה כתבו לי ברכות ושתי חברות שלי אמרו שהן יביאו לי משהו שהן מכינות.

ההרגשה מוזרה להיות אזרחית שוב (סליחה, מזה לשלם ברכבת?!), וכשגזרו לי את החוגר הזלתי כמה דמעות.

מצב אחד אני שמחה, אבל יש מין צביטה בלב, של עצב.

הטירונות

את הטירונות עשיתי בבט"ר ניצנים, פלוגה ו', מחלקה 3 (כבוד!). טירונות זה בעצם ניסוי, מכניסים בנות שלא מכירות אחת את השנייה, מכל שכבות האוכלוסייה, ופשוט מכניסים אותן לסיר לחץ.

(חוויות: 1,2,3)

אני חושבת שבטירונות קלטתי בדרך קשה, שצריך להסתדר לבד. שזו רק את, שצריכה עכשיו להסתדר.

למזלי הטוב, עשיתי טירונות עם בנות מקסימות. עשיתי טירונות כלל צה"לית, והיה לי מזל, כי באמת היו בנות איכותיות, הדוגמא הכי טובה היא שלא היה אף מקרה גניבה אחד, שזה דבר שמאוד נפוץ בצבא.

היינו שם אחת בשביל השנייה, ונשארתי בקשר טוב עם הבנות מהאוהל.

היו מטווחים, מטבחים, שמירות והאמת שרוב הזמן אספנו עלים מהרצפה, למרות שאין בזה תכלית, כי גם ככה העלים ימשיכו לנשור מהעצים.

הטירונות הייתה תקופת הג'יפה שלי. מבחורה שמאוד מקפידה על טיפוח, גיליתי מה זה לעשות מקלחת פעם ביומיים (מחוסר זמן וגם מבושה להתקלח ליד כולן). אני חושבת שאני לא אדרדר לשום מצב ג'יפתי יותר אי פעם בחיים שלי.

אבל זו הייתה חוויה.

להשמין בצבא

בצבא עליתי שמונה קילו (והספקתי לרדת בינתיים שניים). אין מה לעשות, כמעט כל הבנות מעלות במשקל, ומי שאומר אחרת- משקר. כתוצאה משעמום, מישיבה במשרד במשך שעות ארוכות, מעצבים, מתסכול, מאוכל לא בריא ומאכילה לא מסודרת.

האמת, שגם אחרי שעליתי את המשקל הזה, נשארתי רזה יחסית. אני חושבת שאני נראית טוב עכשיו (יש לי ציצים!) ואני לא צריכה להיות שדופה כי זה לא נשי ולא סקסי. אז אני לא מידה 36. אז אני 38-40. אפשר לחשוב.

הרפואה בצה"ל

הרופאים בצה"ל כנראה סבורים שבבקו"ם את מקבלת חיסון נגד כל המחלות האפשריות, ואין מצב שאת חולה. אף פעם. את יכולה לשבור את היד, לקבל התקף לב ולפתוח את הראש, אבל אם אין לך חום- את בריאה. ואם ממש רע לך- קחי אקמול. זאת התרופה שלהם להכל. זה תמיד שיגע אותי.

המדים

אבוי! תודה לאל שאני לא צריכה ללבוש שוב את הזוועה הזאת. מזיעים בטירוף בקיץ, קופאים למוות בחורף, וסתם גוף שנראה מעוות באופן כללי.

"אני לא רוצה להיות פקידה"

אני שומעת הרבה בנות וחיילות שאומרות "אני לא רוצה להיות פקידה, מה אני, מפגרת?" אז קודם כל, למען יבינו כולם- רוב התפקידים של הבנות הם ישיבה במשרד. התעסקות עם ניירת, טלפונים, הזנות נתונים למחשב. עבודה פקידותית.  אז גם אם מש"קית שלישות או אנערף, את פקידה במשרד שלישות.

דבר שני, אני לא טיפשה בהחלט. אני הייתי פקידה, וניהלתי לו"ז וסדר יום של קצינים בכירים, לוחמים ביחידה מובחרת. אני אמרתי להם מתי לקום בבוקר ומתי ללכת הביתה.

כל פעולה שהיא, כל אימון, כל יציאה לפעילות מבצעית- כל דבר שצריך לקרות בצבא- קורה לאחר שעושים עליו דיון. אם לא תהייה פקידה שתיקח את הדיון ותדאג להעביר אותו הלאה- לא יקרה כלום. אם הפקידה לא תדע לזמן את האנשים הרלוונטיים לדיונים ולדאוג שהם יגיעו- שום דבר לא ייצא לפועל.

ברגע שלו"ז לא פועל כמו שצריך- זה משפיע על הכל.

אם לא יוצג אימון- לא יהיה אימון.

אם לא ידונו על מנהלות לגיבוש- הגיבוש לא יעבוד כמו שצריך, או יותר גרוע- לא יעבוד בכלל.

אם אני לא אדאג שהמפקד שלי יילך לדיון על פעילות מבצעית- הפעילות לא תצא לפועל.

לקח גם לי קצת זמן להבין את זה, אבל העיקר שהבנתי.

היום מפקדים, בעיקר בדרגות בכירות, רוצים בחורה שתהייה אחראית, שתדע לנהל עניינים ושהם יוכלו לסמוך עליה.

כל תפקיד בצבא הוא חשוב, ויש לאנשים נטייה לזלזל בתפקידים שהם כביכול "קטנים" ו"לא משמעותיים" ולצערי זה בא גם מתוך הצבא, אבל כל אחד הוא חשוב, וכל אחד תורם למערכת בדרכו.

כי את כל אחד צריך.

אני לא חושבת שתרמתי פחות. אני חושבת שעשיתי את מה שצבא רצה שאני אעשה בשבילו. ועשיתי את זה בדרך הטובה ביותר.

ועוד מילה על משתמטים

אני חושבת שהעליהום על המשתמטים היה מוגזם מדיי. יש אנשים שלא משרתים בצבא כי הצבא לא רוצה אותם. כל הפטוריסטים למיניהם- קיבלו את פרופיל 21 כחוק, לפי מה שצבא קבע.

אני חושבת שכל הקמפיין הזה היה מוגזם.

גם כי הצבא שחרר אותם, גם כי היום אנשים שואלים שאלות וזה לא נראה להם שחיילים חטופים ואף אחד לא דואג להחזיר אותם הבייתה וזה גם לא נראה שחרדים לא משרתים בצבא, למרות שהם אזרחים וחיים על חשבון המדינה.

ואני חושבת שכל מי שיש לו בעיה נפשית חמורה שתמנע ממנו לשרת בצבא- צריך להביא מספיק חוות דעת מפסיכולוג ופסיכיאטר אזרחי- שמטפלים בו, כי לפי ההגיון, מי שיש לו מחלת נפש כלשהי חייב להיות מטופל ע"י גורמים אלו.

בדיוק היום קראתי כתבה, שאליעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש, רוצה לקחת תשלומי משפחה מחיילים עורפיים עניים, ואולי לא לגייס אותם בכלל. זה ממש יגביר את המוטיבציה. סליחה, לא כולם יכולים להיות קרביים ויש גם חיילים בעורף- שהצבא צריך אותם גם.

הצבא צריך לבדוק את עצמו קודם כל, ואז לבוא בטענות.

אבל כן, מציק לי שיש אנשים שבוחרים לא להתגייס. אני לא רציתי ללכת לצבא, הלכתי לצבא כי זה מה שצריך לעשות. אין לנו ברירה, אנחנו מוקפים אוייבים, והצבא זה מה שמגן עלינו. חובת הגיוס היא על כולם.

וכמו שאני נתתי שנתיים מהחיים שלי, ככה אני מצפה שכולם יעשו. כל אחד יכול לתרום בדרכו שלו.

צבא לא מתאים לאף אחד. אף אחד לא רוצה ללבוש מדים, אף אחד לא רוצה שיגידו לו מה לעשות, אף אחד לא רוצה להרוויח משכורת שלא מכסה כלום.

אבל אין ברירה.

אני מאותם אנשים שכנראה לא היו מתגייסים. אנורקסיות זה הדבר האחרון שהצבא רוצה. אבל הנה, עשיתי את זה.

מה שלא הורג מחשל. וצבא יותר מחשל מאשר הורג.

אז לסיכום

אז את רוב זמני בצבא העברתי בבסיס מבצעי, שהכל יכול לקרות בו, מהרגע להרגע. הפיצוי הוא שיש לנו בסיס יפהפה על הים, ומחלון משרדי נשקף נוף מדהים.

אם שמעתם בחדשות על פעולה של יחידה מובחרת, יש סיכוי טוב שזה היינו אנחנו. ואני אומרת "אנחנו" כי היינו יחידה קטנה, וכי כל אחד, תרם למאמץ. אבל סביר להניח שלא שמעתם על אף פעולה של הקומנדו הימי, מאחר ומדובר ביחידה מסווגת, ועל כן, למרות שראיתי ושמעתי והייתי עדה לדברים- לא אוכל לפרט יותר מדיי.

אבל מה שכן, בכל פעולה, הייתי מלאת גאווה. ראיתי אלפי סרטי תדמית- סרטי רעל, וכל פעם הייתי גאה מחדש.

אז, הייתי חיילת בזמן המלחמה וקיבלתי את אות מלחמת לבנון השנייה, לצערי הרב נכחתי בהלוויה צבאית, של דוד רובין ז"ל, שהיה חניך שלנו, שנרצח בדם קר ע"י מחבלים, וזו הייתה אחת החוויות הקשות ביותר.

עשיתי אינספור שמירות (ציוד חובה לשמירה- ספר, סלולרי ואמפי שלוש).

חיכיתי הרבה זמן לרכבות,

ויריתי בנשק- עם עיניים עצומות.

חזרתי כמעט כל יום הבייתה בטווח שעות שנע בין 18:00 ל- 23:00.

ברחתי מהרס"ר, שנאתי את השוטרים הצבאיים (למרות שמעולם לא נתקלתי בהם).

עשיתי שבת אחת בטירונות ועוד שלוש בסדיר, נשפטתי פעמיים- על דיגום ועל איבוד חוגר, וקיבלתי ריתוקון- שלושה ימים שהומתקו ליומיים.

מעולם לא נעתי מדוגמת. כי בצבא אתה לא הולך, אתה נע.

לא תמיד היה לי קל. היו הרבה תקופות קשות. היו ימים שבקושי יכולתי לקום מהמיטה מרוב דיכאון. היו פעמים שרציתי כבר לסיים עם זה.

אבל לא וויתרתי לעצמי.

החלטתי שאני לא יכולה לברוח כל פעם שקשה. שאני לא יכולה לעשות באלגן ולתת למישהו אחר לנקות אחריי. שזאת רק אני, ואני זו שצריכה להתמודד עם דברים.

מה שחשוב זה לא התפקיד, זה מי שאיתך.

ובהחלט הייתה אווירה. היו הרבה טיולים וצחוקים ושטויות. לשמחתי, שירתי עם אנשים טובים, ולמרות שלא תמיד הסתדרתי עם כולם- היו לי את החברות שלי, והיו את החוויות הטובות, שאותן אני מעדיפה לזכור.

והרווחתי.

למדתי איך להסתדר עם כל דבר. להסתדר שצריך לחזור ביום חמישי בלילה הביתה (מהבסיס אפשר לצאת אל ורק עם רכב, ורכבת מעתלית, שזה איפה שהבסיס נמצא- יש פעם בשעה) אז הולכים ללוחמים ושואלים אותם אם אפשר טרמפ. להסתדר עם נסיעות, לרוץ לתפוס את הרכבת.

לדעת לקחת אחריות.

למדתי שצריך לקום בבוקר, גם כשלא בא.

למדתי להיפתח קצת יותר לאנשים.

למדתי איך מדברים בטלפון(תמיד שנאתי את זה, לעשות כל מיני טלפונים של "סידורים"), איך עובדים בלחץ, איך מדברים גם לקצינים בכירים, בלי להתבייש.

אני יודעת איך להשיג כל מספר טלפון שבעולם.

הבנתי שזה בסדר לקבל עזרה כשצריך, והייתי בטיפול אצל קב"ן, והשמיים לא נפלו.

הצלחתי לקרוא אינספור ספרים ולפתור מאות תשחצים.

גיליתי שאפשר למצוא בכל דבר, גם הכי קטן שבעולם, סיפוק. וכן, היו פעמים שהלו"ז היה מבולגן ותיקתקתי אותו בעשר דקות, גם כשזה בסוף השבוע שהלו"ז כבר סגור, להשיג מספרי טלפון קשים להשגה ולסיים להודיע על דיון רב משתתפים- מהדברים האלו קיבלתי סיפוק.

והרווח הכי גדול שלי- החבר שלי, האהבה הענקית שלי- שאם לא הייתי הולכת לצבא, לא הייתי זוכה להכיר לעולם.

מסתיימת לה תקופה, עוד פרק חשוב.

מעכשיו, מתחילים החיים האמיתיים.

קצת באיחור... זה סיכום שנה לשנת 2006. נבדוק מה קרה ומה לא.

להתחיל לצאת יותר ולהפסיק למצוא את עצמי יושבת בבית בימי שישי.

יאפ. לקח קצת זמן, אבל זה קרה.

שנמשיך להיות ביחד עוד הרבה זמן, טפו טפו טפו.

אז הייתה פרידה של שלושה חודשים, אבל בסוף חזרנו. כנראה שצריך לפעמים להיפרד ולהיות בנפרד, כדי להגיע לתובנות. אנחנו כבר שנה ושבעה חודשים יחד (כולל הפרידה).

למצוא לי איזה תחביב.

לא.

להתחיל לכתוב כמו שצריך ולהפסיק להתעצל.

גם לא קרה. לא כתבתי יותר מדיי, הצבא לקח לי את כל המוזה.

לקרוא עוד הרבה ספרים ולנדנד למורן שתביא לי כבר את "אם יש גן עדן". כוסאמק חצי שנה אני מחכה לו .

קראתי המון ספרים, טובים יותר וטובים פחות, אבל בדרך כלל אני קולעת בבחירות שלי. וכן, לקחתי ממורן את "אם יש גן עדן".

לעשות דיאטה – לרדת שלושה קילו, ולהתחיל לשמור על תזונה מסודרת ובריאה.

טוב, אומנם ירדתי במשקל, קצת יותר משלושה קילו, אבל מיותר לציין שהעליתי את הכל בחזרה. בצבא אחד הדברים שהכי קשה זה להקפיד על אכילה מסודרת, אז או שלא אכלתי בכלל או שאכלתי סתם שטויות. אבל אני בסדר עם עצמי, אני לא מתייחסת למשקל יותר מדיי. אני יודעת שברגע שאשתחרר ואתחיל לאכול יותר מסודר ופחות לנשנש שטויות, אני אתאזן.

לחסוך כסף – הסוף לבזבוז!

ניסיתי... היו פעמים שהצלחתי, והיו פעמים שלא. בכל זאת, אני לא מבקשת כסף מההורים בדר"כ, ואני חיה על משכורת צבאית דלה.

עוד שנה אחרונה בצבא- בסיכום הבא אני אהייה על סף שחרור, אז שימשיך להיות לי סבבה, שהמפקד שלי יפסיק לטחון אותי בשעות שמירה מטורפות, לקבל קצת יותר הערכה על דברים שאני עושה, שתמיד יהיה לי כיף להישאר בבסיס (בפעמים שאני נשארת).

נו, עוד 18 יום למנייאק, וב-21 לחודש, אני כבר אהייה בחוץ. אז, אני אשמור את סיכום הצבא שלי לאז, אבל באופן כללי, היו ימים קשים והיו ימים טובים. שמירות טחנתי, עד הרגע האחרון, הערכה לא קיבלתי יותר מדיי, הייתה פעם אחת שבה המפקד שלי נתן לי פידבק חיובי, אבל ציפיתי ליותר... וכן, ברוב הפעמים שנשארתי לישון בבסיס היה דיי סבבה.

שתהייה לי שנה טובה באופן כללי.

בהחלט.

ולשנה הבאה?

הלם שחרור לא גדול מדיי, להצליח בפסיכומטרי- לשבת על התחת וללמוד,להתחיל להקפיד על הרגלי אכילה מסודרים ובריאים, שאני והחבר נתגבר על כל קשיי המרחק וכל החרא הזה, לעבוד ולהרוויח כסף, טיסה לתאילנד עם החבר ורק אושר ובריאות.