גם אני קיבלתי את ההודעה שסוגרים את ישראבלוג לתמיד בסוף החודש.

דווקא לפני כמה ימים נכנסתי לכאן שוב, בוהה במסך הלבן. הסתכלתי על הקישורים של הבלוגים שאני קוראת בצד- רובם קישורים שבורים, בלוגים ישנים ותהיתי איפה כולם.

אני משתדלת להחניק את הדמעות, כי בכל זאת, 15 שנים שאני כאן, וקשה לי כל כך למצוא את מילות הסיכום, ושוב הפכתי את הבלוג לפומבי.

הגעתי לכאן לגמרי במקרה, בימים בהם האינטרנט היה אנונימי ולא היו רשתות חברתיות. ימים בהם אנשים הצליחו לקרוא ולכתוב יותר מארבע שורות, ולא הסתפקו באימוג'י.

1,251 פוסטים. 1,251 פוסטים מאז גיל 15, חצי מחיי הבוגרים.

1,251 פוסטים המתעדים את חיי היום - יום שלי, המתעדים את כל הרגעים הטובים והטובים פחות. 1,251 פוסטים בהם כתבתי את כל המחשבות, הרגשות, הסודות, האכזבות, השמחות, התסכולים, ההצלחות, התהיות, התובנות. 1,251 פוסטים שמתעדים תקופות חיים- תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה, אימהות. 1,251 פוסטים שמתעדים את ההתבגרות שלי.

נכון שאני כבר פחות ופחות כותבת, ובשנתיים האחרונות כתבתי בפרטי- אבל עדיין המקום הזה מלא משמעות בשבילי.

על 1,251 הפוסטים האלו - קיבלתי אינספור תגובות ופידבקים. הרגשתי שהאנשים שקוראים כאן מכירים אותי יותר מהכל.

כיכבתי כמה  פעמים במומלצים בעמוד הראשי ואפילו ב"טבלת המקובלים", אבל בעיקר הרגשתי שזה המקום שלי, להיות מי שאני באמת. לא פעם הרגשתי שמצאתי כאן הזדהות ואוזן קשבת.

ומנגד- האנשים שקראתי את הבלוג שלהם - הרגשתי שאני ממש מכירה אותם, אפילו שלא ידעתי איך הם נראים, לא ידעתי מה השם האמיתי שלהם, ואיך נשמע הקול שלהם. כל כך הרבה כינויים עוברים לי בראש, את חלקם אני קצת יותר מכירה בזכות הפייסבוק, אבל הרבה מהם נעלמו לי.

דיי מצחיק, יש אנשים שאני קוראת את הבלוג שלהם כבר יותר מעשר שנים.

קשה להסביר לאנשים "מבחוץ" מה זה ישראבלוג.

שזה היה פעם מקום של קהילה קטנה ותומכת, אפילו היה לנו בלוג רכילות.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות לומר תודה.

תודה לקוראים שלי, לאלו המלווים אותי שנים (אתם כאן? השמיעו קול).

לכל אותם אלו שידעו להגיב במילים הנכונות והמדוייקות, תמיד כשהייתי צריכה אותן יותר מהכל.

החיים שלי היו לגמרי כאן.

ביי ביי ישראבלוג.

הדר, פייק ריאלטי.

חזרנו אחרי חמישה ימים מלאים בוורשה. עד לפני כמה חודשים הקונוטוציה שלי לוורשה הייתה של שואה ולא הבנתי מה יש לעשות שם. אבל לאחר ששמעתי חוויות – החלטתי לנסות בעצמי ואני מאוד מרוצה!

הזמנו טיסה ומלון בנפרד, כאשר את ההזמנה של המלון עשינו ישירות מול המלון. בנוסף, החלטנו לקחת לילה נוסף ביום של העזיבה (הטיסה תוכננה ל – 23:00). האפשרות לנוח ולהתקלח לפני הטיסה המאוחרת שווה את זה לדעתנו.

הטיסה הייתה דרך חברת התעופה הפולנית LOT – הייתה לנו איתם סאגה עם המזוודות. כשנחתנו בארץ גילינו שרק מזוודה אחת הגיעה – ולא שתיהן. ואנחנו לא היינו היחידים – הנציג מחברת התעופה שהתכתב עם בעלי בפייסבוק אישר לו ש- 21 מזוודות הושארו בוורשה. רק בדיעבד אני מבינה שכנראה זה משהו שיטתי אצלם.  אז כן, המזוודה האובדת כבר הושבה לנו, אבל בכל זאת זה מאוד מתסכל והייתי מציעה לקחת את זה בחשבון.

המלון –  Novotel Warszawa Centrum- מאוד מומלץ! מלון בן 31 קומות, קיבלנו חדר בקומה ה- 21 עם תצפית לעיר. מיקום מאוד מרכזי ובשדרה ראשית, קרוב מאוד לכל תחבורה ציבורית. גם ארוחת בוקר שלהם ממש טובה. למי שרצה, הייתה עמדה עם מישהי שמכינה חביתות על המקום עם כל מיני תוספות, היה פנקייק, וופל בלגי. ממש טעים ועשיר! ראיתי כל מיני ביקורות בבוקינג על זה שהכוסות לקפה ולמברשות שיניים חד פעמיות ושזה לא בסדר. תכלס, קראתי כתבה שאלו בדיוק החפצים הכי מזוהמים בחדרי מלון - אז אני מאוד זורמת עם החד פעמי.

מזג האוויר לא היה לטובתנו. בעיקר היה קר, אפור וגשום, חוץ מיום אחד שלא ירד גשם ויצאה קצת שמש. המעלות נעו בין 7 ל- 11, ככה שצריך להתלבש ממש טוב.

כדאי מאוד לרכוש שם סים מקומי. אנחנו קנינו סים רק של אינטרנט של חברת אורנג' – והלכנו לחנות שלהם על מנת שיעזרו לנו לתפעל ולהפעיל את הגלישה (כי קיבלנו סמסים עם הוראות הפעלה בפולנית).

התניידות – מהשדה תעופה למלון ומהמלון לשדה תעופה לקחנו מונית בעלות של 40 זלוטי. בעיר עצמה נעזרנו באפליקציה של "גוגל מאפס" – האפליקציה מציגה את המסלול, יש הסבר איזה קווים צריך לקחת ובאיזה תחנה לרדת, וגם יודעת לנווט ברגל. התחבורה הציבורית מאוד נוחה ויעילה, השתמשנו בעיקר באוטובוסים ובחשמלית, ופעם אחת גם נסענו במטרו.

את הכרטיסים אפשר לקנות בקיוסקים או במכונות אוטומטיות (אבל שם התשלום הוא באשראי). יש כרטיסים יומיים שתקפים לכל אמצעי התחבורה. חשוב רק לזכור לתקף את הכרטיס במכונה על האוטובוס/מטרו/חשמלית.

ביום הראשון הגענו גמורים לגמרי (כי הטיסה הייתה בחמש לפנות בוקר, וביום של הטיסה עבדנו, ככה שלא ממש יצא לנו לישון), אז לא עשינו יותר מדיי. השארנו את המזוודות במלון והלכנו לאכול ולהסתובב בעיר עד הצהריים. ברגע שקיבלנו את החדר התקלחנו והלכנו לישון, ובערב קצת יצאנו להתסתובב.

בשאר ימי הטיול קמנו בשמונה וחצי, אכלנו ארוחת בוקר ועשינו באיזי את הטיול.

מקומות שביקרנו בהם:

העיר העתיקה – העיר העתיקה המשוחזרת של וורשה. בתים יפים, פסלים שונים, כנסיות, בתי קפה קטנים.

רחוב Nowy Swait והרחוב שמוביל לו KRAKOWSKIE PRZEDMIESCIE— - רחובות מרכזיים ויפים בוורשה- עם מסעדות, בתי קפה, חנויות, מוסדות שונים, כנסיות, פסלים. שניהם מובילים לעיר העתיקה.

פארק לזינסקי – פארק ענק ויפהפה, עם הרבה פינות מקסימות. בפארק יש גם אגם ומעליו ארמון (לא נכנסנו). בפארק גם מסתובבים טווסים ובעיקר סנאים חמודים שממש מתקרבים לאנשים. ליד הפארק יש את הגנים הבוטניים – הם היו פחות מעניינים, עשינו שם סיבוב קצר ומיצינו.

ארמון התרבות והמדע -  לא עשינו את התצפית, נכנסו שם לתערוכה של טכנולוגיות ישנות. בין השאר מוצגות מכוניות ישנות, חלליות, מטוסים ישנים, אופנועים ישנים, מכונות כביסה, צעצועי מלחמה של פעם, תיבות נגינה, וגולת הכותרת – משחקי מחשב ישנים ואטארי – שגם אפשר לשחק בהםJ

מוזיאון ליהדות פולין – לטעמי הרבה יותר מוצלח מהמוזיאון היהודי בברלין. המוזיאון מציג את תולדות ורזי המסורת היהודית, מהרגע שהיהודים הגיעו להתיישב בפולין ופחות יותר עד ימינו. כמובן שיש התייחסות לשואה. מדובר בתערוכה מאוד מעניינת ואינטרקטיבית. כדאי לקחת מדריכי אודיו בעברית. זמן השהייה שם בערך שלוש שעות.

שוק ארוחת הבוקר – האמת שקצת נחלנו אכזבה. בגלל מזג האוויר הגשום- גם לא היו דוכנים, וגם את הדוכנים שכן היו – הכניסו לתוך מבנה של בית ספר. אז ככה שהיו כמה דוכנים בבית הספר וכמה בחצר של בית הספר. חשבתי שתהייה אווירה כמו של שווקי כריסמס, אבל בגלל שהדוכנים היו אחד ליד השני במסדרון שבין הכיתות –זה הרגיש כמו הורים שעושים יום תרומה בבית ספר. הם עוברים למקום חדש, אז אני מניחה שבמזג אוויר יפה או במקום קצת אחר – האווירה תהייה קצת שונה ויהיה גם מבחר. בכל זאת לא וויתרנו על אכילת פירוגי ואכילת תבשיל הודי של עוף ואורז.

ארמון וילנוב – ארמונו של מלך פולין, מציג את החדרים, החפצים, הכלים והלבוש של אותה התקופה. ליד הארמון יש גנים מקסימים עם אגם (צריך לרכוש כניסה לגנים בנפרד).

המלצות על מסעדות:

קודם כל- הבירות! הבירות המקומיות מאוד טובות (וגם זולות).

SŁOIK Warszawski    -  אכלנו שם ארוחת בוקר ביום הראשון. יש להם ארוחות בוקר ממש מגניבות וטעימות

Da Gusto- מסעדה איטלקית.

Barn Burger – אחד המקומות הכי טעימים לאכול המבורגר! יש להם מבחר לא קטן של המבורגרים טעימים מאוד. גם המקום ממש מגניב.

Hard Rock Cafe - למי שלא מכיר, מדובר בדיינר בסגנון רוקיסטי – גיטרות ותקליטים על הקירות, מסכים שמקרינים הופעות רוק ומלצרים קשוחים ואפלים.  כמובן האוכל הוא בסגנון אמריקאי – בעיקר המבוגרים וסנדווצ'ים ענקיים. יחסית לארץ המחיר סביר,  אבל יחסית לוורשה יקר שם.

BIERHALLE BEERS- נמצא ברחוב נובי שוויט. קצת יותר תיירותי, אבל קיבלנו מנות טעימות ומשביעות.

Restauracja Česká Warszawa – פאב שהיה לא רחוק מהמלון שלנו. הגענו בסביבות בתשע, ובעשר הם כבר סגרו. ככה שבנימוס אמרו לנו שאם אנחנו לא רוצים להזמין יותר שום דבר – אנחנו צריכים ללכת. אכלנו שם קינוח ממש טעים – עוגת גבינה ושוקולד – אחד הקינוחים הכי טעימים שאכלתי.

The Mexican – מסעדה בסגנון מקסיקני. מתאים למי שבאמת אוהב אוכל חריף, אני הזמנתי מנה גנרית שהייתה חביבה ולא יותר. בעלי לעומת זאת מאוד אהב.

קניות

מודה ומתוודה - שופינג זה לא מה שמלהיב אותי בחו"ל, מבחינתי זה על הדרך. אף פעם לא הבנתי את הנהירה של הישראלים לשופינג ואת היכולת להקדיש יום שלם לקניון או לקניות. יש הכל בארץ! בשביל ללכת להסתובב בקניון לא צריך לטוס לחו"ל. אז כמובן שבכל השדרות יש לא מעט חנויות.

ביום האחרון עשינו סיבוב גם בקניון זלוטי טרסה.

מרפרוף בבגדים - לא ראיתי משהו מיוחד, גם המחירים פחות או יותר זהים לארץ, אבל לא עשיתי חיפוש מעמיק.

מה שבעיקר מעניין אותי (בתור אחת שמזמינה בעיקר מחו"ל כי המחירים בארץ גבוהים בלי סיבה)- זה קוסמטיקה ואיפור. אז ברוסמן יש כמובן את כל חברות הקוסמטיקה והטואלטיקה המוכרות - במחירים ממש מגוחכים. יש גם ספורה למכורות- אבל גם שם לא זול והרבה יותר משתלם להזמין מארה"ב.

לסיכום, לוורשה יש המון מה להציע. נכון, היא לא מאוד יפה כמו פראג או מינכן, אבל היא מאוד מעניינת. גם הפולנים מאוד נחמדים ורוצים לעזור. 

היה ממש כיף, מנוחה לגוף ולנפש.

היום לפני 10 שנים בדיוק התגייסתי לצה"ל. ארבעה שבועות טירונות בבסיס ניצנים, ולאחר מכן שירות של שנה ו-10 חודשים בעתלית, בחיל הים.

לפני שבועיים הייתי חולה והיה לי קצת משעמם, אז התחלתי לחזור ולקרוא בארכיון שנים אחורה, על תקופת הצבא, והבנתי כמה לא יציבה ולא בריאה נפשית הייתי אז. אבל עברתי את זה.

אפשר לומר שזו הייתה תקופה מעצבת, אבל לא הייתי מוכנה לחזור עליה שוב. למרות שאני מאוד בנאדם של מסגרות, זו מסגרת לא פשוטה ודיי קשה - שאילצה אותי להתמודד. היו ימים מאוד לא טובים (וזה לאו דווקא בגלל הצבא, אלא בגלל שהייתי מדוכאת ומרעיבה את עצמי במסגרת של צבא), אבל היו ימים טובים, חוויות כיפיות,  טיולים, צחוקים ולא מעט אנשים שלזמן מה נכנסו לי ללב והיו חלק משמעותי מחיי.

כשהשתחררתי- יצאתי עם הרגשה שכן תרמתי את תרומתי הצנועה למערכת.

כמה אנקדוטות ודברים שלמדתי בצה"ל:

1. למדתי שבצבא לא "הולכים" אלא "נעים". ואני נעתי ממקום למקום חסרת דיגום מוחלט, אבל מה שכן - בתיק היה לי קבוע פק"ל כיסים מלא - ת.א, גז מדמיע ופנקס שבי. לא שממש ידעתי איך להשתמש  בהם, ועד היום פנקס שבי נשמע לי כמו דבר מטומטם למדיי - הרי אם היו חוטפים אותי, זה לא ממש היה מעניין את חוטפיי הפנקס שבי שלי.

2. הפעם הראשונה בחיים שלי שהתעלפתי - הייתה בבוקר הראשון של הטירונות.  היה לנו מסדר עם סמלת המחלקה, והתחלתי להרגיש ממש ממש לא טוב ולראות שחור. אבל בגלל שאני ביישנית וגם לא ידעתי איך להתנהג - לא אמרתי כלום וחיכיתי שזה יעבור. זה נגמר בזה שהתעלפתי על הפרצוף ופתחתי את הסנטר. כולן היו בהלם- כולל המפקדות - ואף אחת מהן אפילו לא ניגשה אליי! רק אחת החיילות באה לעזור לי לקום. זה נגמר בפינוי לבי"ח ברזילי, תפירה של הסנטר וחמישה גימלים. הצלקת כבר דיי נעלמה לי - אבל אהבתי לספר שהיא תוצאה של השירות הצבאי שלי.

3. למדתי להסתער על הרכבת ואיך לעלות על אזרחי בשתי דקות בתא שירותים של תחנת רכבת ת"א מרכז.

4. פתרתי המון המון תשחצים. כל בוקר הייתי קוראת עיתון, בימי חמישי היה גם את "במחנה". גם קראתי המון המון ספרים - הייתי קוראת במשרד כדי להעביר את הזמן כשהיה משעמם, והייתי קוראת גם בזמן השמירות. כן, כן, לשמירה הייתי עולה קבוע עם ספר (או שניים), טלפון ואמ.פי.שלוש (ענתיקה!). הייתה איזה פעם אחת שמישהי (או מישהו?) השאירה "לאישה" בעמדה - וישבתי וקראתי כל כתבה וכתבה, רק כדי להעביר את הזמן. אף פעם לא תפסו אותי.

5.  למדתי בתיאוריה איך יורים ב-M16. בפועל, עשיתי פעמיים בחיים שלי מטווחים עם התקף חרדה מטורף ובעיניים עצומות. ככה שפגעתי במטרות של כולן, רק לא שלי. הייתי יושבת עם הנשק עליי בשמירה ותהיתי לעצמי מי המפגר שחושב שאני באמת כשירה להשתמש בנשק ולהגן על הבסיס. הרי אם מחבל היה מחליט לתקוף את הבסיס - סביר להניח שהייתי בוהה בו בהלם.

6. היה לי לוח פז"מ. והייתי קוראת גיליונות של "ג'ובניק "- עיתון הג'ובניקים, שרץ איזה תקופה במייל הצבאי.

7. למדתי שאקמול זו התרופה האולטימטיבית לכל דבר - לכאבי ראש, קלקולי קיבה, יד קטועה, דלקת קרום המוח, פצע ירי. וגם שהסבון הירוק של "קלין" מנקה את הכל!

8. אגב ניקיון, נכון כולם חושבים כמה בנות הן נקיות ואסתטיות? אז בצבא למדתי שממש ממש לא. אני לא אתאר את הזוועות שראיתי בשירותים ובמקלחות. בנות! את הצרכים עושים בתוך האסלה! ואת הפדים המשומשים שלכן עוטפים היטב וזורקים לפח!

9. במשרד שלי היה את הנוף הכי יפה בבסיס. ואחד הדברים שהכי אהבתי - להסתכל על הים, בעיקר בזמן שיורד גשם.

10. כל השירות של סגרתי סה"כ 4 שבתות. אחת בטירונות, ועוד שלוש בבסיס כחלק מתורנות מיותרת של "נכס לאומי".

11. מעיל הדובון הצה"לי. נראיתי בו כמו ילדה שניסתה ללבוש בגד של אבא שלה - אבל המעיל הזה הוא פריט הלבוש הכי מחמם שהומצא אי פעם.

12. יש לי לא מעט מזכרות שאני שומרת עליהן עד היום, כולל את כל המכתבים והשטויות שאי פעם כתבו לי בצבא ותליתי בגאון על הלוח שעם. אגב, עד היום אני לא נפרדת מהחולצות של הצבא וישנה איתן בכיף ואני מצטערת שלא שמרתי על המדים הלבנים (והמהממים שלי!). הנה מדגם מייצג של המזכרות שלי:

ביום שישי חזרנו אחרי חמישה ימים נהדרים בבודפשט.

לא הייתה לנו תוכנית מוגדרת, נעזרנו הרבה בטריפ אזווייזר והחלטנו לזרום עם מה שיבוא לנו באותו הרגע, וזה באמת הוכיח את עצמו.

ביום הראשון לא עשינו הרבה. נחתנו בסביבות השעה 11:00 בבוקר, ובערך ב- 12:00 כבר היינו במלון. לשמחתנו כשהגענו החדר שלנו כבר היה מוכן.

התקלחנו, ישנו, הלכנו להסתובב קצת בעיר במשך שעתיים ואז חזרנו למלון עד הבוקר. היינו מאוד מאוד עייפים.

המלון שלנו היה מאוד מוצלח. המיקום שלו היה מאוד מרכזי - ממוקם על רחוב ה"ואצי" שזה המדרחוב הראשי שלהם. החדר לא היה גדול, אבל מאוד נעים ואסתטי. הארוחת בוקר היתה טובה ומספיק מגוונת (היה בייקון בבוקר אז בעלי היה מבסוט), ואנשי הצוות היו מאוד שירותיים. הייתה שם פקידת קבלה מאוד נחמדה ושירותית, שהמליצה לנו על מקומות וקצת דיברנו איתה מעבר, היא אמרה שהיא מתכננת טיול בישראל.

בודפשט עצמה מאוד נעימה, כיף ונעים להסתובב בה. מאוד הזכירה לי את פראג, רק יותר גדולה. מאוד שונה מברלין. ברלין יותר... עירונית, אדג'ית. קצת קשה לי להגדיר את זה.

בבוקר הייתה שמש נעימה וחמימה, ורק בערב היה קצת קר.

ביומיים הראשונים קנינו כרטיס לאחד מהאוטובוסים התיירותיים שלהם - זה בעצם אוטובוס עם שני קומות, כאשר הקומה העליונה פתוחה. יש שני לו שני קווים שעושים סיבוב בכל האזורים התיירותיים של בודפשט. מקבלים גם אוזניות, ואפשר לשמוע הסברים (גם בעברית) על התחנות וגם על ההיסטוריה של העיר. הכרטיס הזה תקף ל- 48 שעות, אפשר לעלות ולרדת כמה שרק רוצים, וזה מקנה גם שיט על הדנובה.

ביומיים האחרונים נעזרנו בחשמלית ובמטרו. סה"כ התחבורה הציבורית מאוד נוחה, מהירה ולא יקרה. אמנם קצת לא הבנו בהתחלה איך קונים כרטיסים ואיך בדיוק הקווים עובדים, ואמנם לא כל האנשים שם מדברים אנגלית, אבל כן ניסו לעזור לנו ובסוף הסתדרנו. גם הלכנו לא מעט ברגל.

ביום השני ביקרנו בכיכר הגיבורים, עשינו סיבוב בפארק והלכנו לגן חיות. בערב עשינו שיט על הדנובה. כמובן שכדאי לעשות את השיט בשעות הערב, אז כל בודפשט מוארת. העניין הוא שכדאי לשבת למעלה, באזור הפתוח- אבל היה לי ממש קר, אז באיזה שלב ירדנו לשבת למטה באזור הסגור, וזה קצת היה פחות מעניין.

ביום השלישי עלינו על הגבעות של בודשפט באמצעות הפוניקולר - שזה מעיין קרונית קטנה כזו שעולה על ההר באמצעות חשמל. טיילנו באזור הארמון והמצודה וראינו את בודפשט מלמעלה. גם בדיוק הייתה החלפת משמר שזה תמיד נחמד. אנחנו רגילים לצבא ולמדים ולמצעדים, לכן זה מצחיק לראות איך תיירים אחרים ממש מתלהבים מזה.  אחרי זה הלכנו לקניון הגדול של בודפשט - שזה היה קצת מיותר. לא ברור למה הלכנו לשם.

ביום הרביעי היינו בפרלמנט. היה סיור בשפה העברית, והיינו צריכים לחכות אליו. אז כדי להעביר את הזמן שתינו קפה ואכלנו עוגת גבינה מאוד טעימה. 

הבניין של הפרלמנט מאוד יפה. קיבלנו סיור של 45 דקות עם הסברים על ההיסטוריה של הפרלמנט. גם ראינו את הכתר של מלך הונגריה-באזור הזה אסור לצלם ויש גם שני שומרים על הכתר. גם זכינו לראות החלפת משמרות.

לאחר הפרלמנט הגענו לבניין האופרה, ואז הלכנו לבית הטרור. זה מוזיאון על הכיבוש הנאצי והכיבוש הסובייטי על הונגריה. קצת קשה להגיד על זה "יפה", אבל המוזיאון ואופן ההצגה של הדברים בנויים בצורה מאוד חזקה, שמעבירה את המסר. יש מוצגים והרבה סרטים עם עדויות על התקופה ההיא. אנחנו עוד מורגלים בסיפורי זוועות שכאלו, תיירים  ממדינות אחרות נראו מבועתים לגמרי. מתחילים מהקומה השנייה, יורדים לקומה הראשונה ואז נכנסים למעלית. כאשר כולם נכנסים, יש חושך ומוקרן סרט עם עדות על הכלא הסובייטי. והמעלית יורדת לאט לאט עד שמגיעים לקומת המרתף- הכלא של האסירים.

אני הייתי בטוחה שזה שחזור, ורק אחרי שיצאנו משם ואני בעלי שוחחנו על מה שראינו, הוא אמר לי שזה ממש לא שחזור. זה היה המבנה המקורי של הבית בו הנאצים ואחר כך הסובייטים השתמשו בו כדי לכלוא ולענות אנשים. ככה שהתאי כלא מבטון ועמוד התלייה שראינו שם ממש אמיתיים. זה היה קצת מבעית.

היום האחרון היה הכי קשה, כי הטיסה שלנו יצאה ב- 2:20 לפנות בוקר. בפעמים הקודמות שהיינו בחו"ל ביקשנו מהמלון להישאר עד שאוספים אותנו מהבית מלון לשדה התעופה, תמורת תשלום. נאמר לנו במלון שזה יעלה לנו 100 יורו, ואני חושבת שהיינו משלמים- אם היה מקום. המלון היה בתפוסה מלאה. שמענו גם אח"כ מישראלים אחרים שרצו גם להישאר- שגם במלונות שלהם הייתה תפוסה מלאה. 

יכולנו להישאר עד 13:00 במלון. אז אחרי הארוחת בוקר עלינו לחדר שלנו, התקלחנו וניסינו לנוח כמה שאפשר. ב- 13:00 עשינו צ'ק אאוט, השארנו את המזוודות וניסינו להעביר את הזמן עד השעה 22:00. הלכנו לשוק המקורה - שהיה מאוד נחמד, אבל זה רק העביר לנו שעה. אחרי זה הלכנו לאורך הדנובה- עד שהגענו לאנדרטה הבנוייה מנעליים על שפת הדנובה לזכר הקורבנות שנרצחו על הדנובה בעת הכיבוש הנאצי.

חזרנו למרכז העיר, אכלנו צהריים, הסתובבנו שוב על ה"ואצי", עשיתי קצת קניות. אחרי זה הלכנו לשבת בחוץ על פופים שאיזה בית קפה סידר על הגינה שלו, והעברנו עוד שעתיים בלובי של המלון. המרכזיות של המלון הוכיחה את עצמה כאן - במהלך כל הזמן הזה שהיינו בחוץ יכולנו לעשות גיחות למלון- לשירותים, למנוחה, להניח קניות. כשאספו אותנו ראיתי שהיו אנשים שלקחו מלונות במקומות מעפנים. אני לא מבינה את זה. לא עדיף לשלם קצת יותר? למה להתקמצן? (ואח"כ כמובן לשרוף כסף על שטויות בדיוטי פרי).

לא עשיתי שם הרבה קניות, כי לא היה כל כך מה. לקחתי איתי רק מגפיים וביום האחרון היה לי כל כך חם - שנכנסתי לחנות נעליים במטרה לקנות סניקרס, ובסוף יצאתי עם סניקרס ועם עוד זוג נעליים. בחנות להלבשה תחתונה קניתי כמה זוגות תחתונים וגרביונים. ב- h&m  מצאתי סריג נחמד במחיר זול. בשוק המקורה קניתי שני סטים של קופסאות פפריקה חמודות וקטונות מפח - סט אחד לי ואחד לאמא שלי. ומצאתי שם d.m! זה בעצם רשת הסופר פארם של גרמניה - בברלין היה d.m כל חמישה מטרים בערך וכל פעם נכנסתי שם לחנות אחרת לקנות קוסמטיקה. אז מצאתי שם את הסבון פנים ומי פנים שלי- לחדש קצת המלאי. (שם זה עולה 20-30 ש"ח, בעוד שבארץ זה סביב ה- 90 ש"ח) וגם הבאתי עוד כמה דברים מהמותג שלהם.

מבחינת אוכל - האוכל לא מאוד זול, אבל גם לא מאוד יקר. היינו פעם אחת בסופרמרקט וקנינו שם בקבוק מים, בקבוק קולה, סנדוויץ' מוכן, חטיף שוקולד, שני מעדני שוקולד גדולים ושני משקאות קפה וזה עלה בערך 30 ש"ח. לצערי הייתה לנו נפילה בשתי מסעדות תיירים- עם אוכל לא מי יודע מה בלא מעט כסף, אבל כיפרנו על זה בשתי המבורגיות שהיו מצויינות ומצאנו גם מסעדה איטלקית נהדרת (מקום ראשון במסעדות של הטריפ אזוויזר). אני לא זוכרת את שמה של המסעדה. זו מסעדה קטנה יחסית, עם שירות נהדר. בעל המסעדה איש מקסים שרואים שהוא אוהב את מה שהוא עושה. גם הסתבר לנו שאחותו גרה בישראל והוא הראה לנו תמונות של האחיין שלו במדי חיל האוויר. והאוכל היה פשוט נהדר! בפעם הראשונה שהיינו שם בעלי אכל פסטה בולנז ואני לקחתי ספגטי פירות ים, עם כל מיני פירות ים טעימים שלא הכרתי. וכמובן שביקרנו שם גם ביום האחרון שלנו - בעלי אכל שם פיצה דקה וטעימה ואני הזמנתי פסטה קרבונרה - שזה פסטה עם בייקון, ביצה וקרם שמנת (וסליחה כמובן מכל קוראיי שומרי הכשרות). לקינוח לקחנו טירמיסו שהיה מדהים. חוץ מזה הוא פינק אותנו בשתי הפעמים שהיינו שם במארז שוקולד מריר. ביום האחרון הוא גם פינק אותנו עם לא מעט אלכוהול- אנחנו הזמנו בירה, וחוץ מזה קיבלנו על חשבון הבית שמפנייה, יין קינוח, לימונצ'לו ועוד איזה ליקר עם איזה 50% אלכוהול. כמובן שאחרי זה הייתי מבושמת קלות וקצת הצטערתי ששתיתי כל כך הרבה, אבל לא נורא, זה עבר לי באוויר הפתוח.

גם היה יום אחד שהלכנו לשתות קפה ב- cat cafe, שזה בית קפה בסגנון חתולי- וגם גרים בו תשעה חתולים שמנמנים ופלאפיים. זה גרם לנו ממש להתגעגע לחתולות שהשארנו בבית.

החזרה לארץ הייתה מבאסת. כי כבר מותשים ומתים להגיע הבייתה. אספנו אותנו לשדה התעופה ראשונים, ואז עשינו סיבוב בכל בודפשט כדי לאסוף את כל הישראלים. ועד שהגענו לשדה התעופה היינו צריכים לחכות לא מעט בתור לצ'ק אין. וכמובן שהיו לא מעט חצופים שעקפו בתור. המראנו בערך בשעה 2:20 שעון בודפשט, ונחתנו בארץ בשעה 6:30 בשעון ישראל. ונתב"ג היה מפוצץ! היה תור ענקי לביקורת דרכונים, ואז לקח זמן עד שהמזוודות שלנו יצאו. הספקנו במזל את הרכבת של 7:30 - הגנו לרציף ממש דקה וחצי לפני שהיא נכנסה אליו. אם לא היינו מספיקים - היינו צריכים לקחת רכבת עם החלפה או לחכות שעה לרכבת ישירה. וכמובן שבארץ לקח זמן עד שמצאנו מונית שתיקח אותנו הבייתה.

וכשחזרנו - התחלנו לפרוק ולעשות כביסות וניקיונות. גם המקרר שלנו היה פשוט ריק! ישנו קצת צהריים, ואז בערב הלכנו להורים של בעלי לאכול, וגם לקחנו קצת אוכל ומים הבייתה. בשעה 22:00 כבר פשוט התמוטטתי מעייפות.

אין ספק שהטיול הזה היה מוצלח מאוד. הזמן  בבודפשט עבר לי כך כך מהר! כשחזרנו הבייתה והלכתי לישון, הייתה לי הרגשה מוזרה, כאילו רק לפני יום עזבנו. בהחלט התנתקנו ורק נהנינו, לגמרי היינו צריכים את זה.

ועכשיו מדגם מייצג של כמה תמונות (מתוך איזה 300 שצילמתי):

בתקופה האחרונה אני מאוד מרגישה שהתנפחתי והשמנתי, ואני לא יודעת למה.

אני לא חושבת שאני שמנה או משהו כזה, אבל הגוף לא כמו מה שהיה פעם.

בד"כ שבנות מתחילות לקחת גלולות הן מתלוננות שהן משמינות, ודווקא מאז שאני הפסקתי לקחת גלולות - התחלתי להשמין. אולי אצלי זה דווקא להפך?

אני לא אוכלת הרבה יותר ממש שאכלתי בעבר, אבל אולי הגיל עושה כבר את שלו.

שלוש פעמים בשבוע אני הולכת לחדר כושר - עושה 45 דקות על הקרוס ולאחר מכן תרגילי כוח עם משקולות לזרועות ולאזור הטוסיק והירכיים.

דווקא אני מרגישה שכן התחטבתי קצת באזור הירכיים והישבן - ואפילו שתי בנות מהעבודה אמרו לי (כל אחד בנפרד) שרזיתי והצטמטמתי, אני מרגישה מאוד נפוחה. מתחת למותניים יש לי פתאום "צדדים" ובעבר הבטן הייתה שטוחה כמו פלטה. זה לא שעכשיו יש לי כרס, אבל הבטן לא שטוחה כמו שהיתה ואני קצת יותר מרגישה אותה.

ככה אני נראית- תמונות עדכניות לפני חודש (נא להתעלם מהטייץ גרושות והסנדלי שורש):

אני בסדר, אבל זה לא מה שהיה פעם.

לא נוח לי עם הבגדים שלי. בתקופה האחרונה כמעט כל הג'ינסים והגרביונים שלי צמודים מדיי, לא נוחים ואני מרגישה שלא יושבים עליי טוב. העפתי לא מעט. גם תחתונים התחלתי להעיף, אולי הזדקנתי - אבל אם פעם הייתי קונה חוטיני, ברזיליאי, תחרות, שקוף - היום אני מחפשת תחתונים טובים שאורזים את הגוף טוב. בעניין מכנסיים- קשה לי למצוא משהו שיותר עליי טוב ומחמיא. וכל החצי שנה האחרונה לא התחשק לי לקנות בגדים חדשים, פשוט לא התחשק לי. מה גם שכל הזמן חשבתי שאוטוטו אני נכנסת להיריון ואז חבל על הבגדים... אבל בזמן האחרון כן קניתי קצת דברים - בעיקר חולצות לקיץ, וכן קניתי שני זוגות מכנסיים לפני כשלושה חודשים ולפני שבוע קניתי ג'ינס חדש - אבל פתאום אני מרגישה שהם לא טובים ולא יפים עליי. 

למרות שאני מידה קטנה בפלג גוף עליון - זה לא פשוט לי למצוא חולצות. הרבה חולצות הן או מאוד ארוכות או בגזרת אובר-סייז (בעיקר חולצות של חורף) מה שלא נראה טוב על מישהי נמוכה כמוני וגם - בגלל שהמותניים שלי צרים- אני צריכה להדגיש מותניים. ומה גם שזה נראה טוב רק עם מכנסיים בגזרת סקיני. וגם את זה קשה לי למצוא - המכנסיים מאוד ארוכים ונהיים צרים רק לקראת המכפלת שלהם. ואני נמוכה- אז המכפלת שאני עושה היא לפני שהמכנסיים נהיים צרים (יצא לי ניסוח מאוד מסורבל, אני מקווה שמישהו הבין למה התכוונתי). חולצות כאלו גם לא נראות טוב עם חצאית.

חצאיות ושמלות יושבות עליי יפה לרוב - אבל בגלל שיש לי אגן רחב ומותן צרה - כל מה שטוב לי בטוסיק גדול לי במותניים. וזה מעצבן, אני תמיד מרגישה שכלום לא יושב עליי כמו שצריך. וגם שמלות - צריך למצוא גזרה טובה שמדגישה מותן ומטשטשת אגן (וכאן גם צריך למצוא תחתונים טובים שאוספים).

בחורף ממש קשה לי להתלבש - גם כשלבשתי חצאית עם גרביונים - כל הזמן הרגשתי שהגרביונים לא נוחים ומציקים.

ועכשיו עונת מעבר - אז זה עוד יותר מעצבן, כי לא מספיק חם בשביל ללבוש חצאית בלי שום דבר מתחת. 

אוף, למה לא עושים בגדים לנשים כמוני?! 

אבל אין ספק שאני חייבת להקפיד גם על מה שאני אוכלת.

בעלי הביא לי יותר מדיי הרגלים לא טובים. אצלו בבית לא תמיד אוכלים בריא, קונים הרבה אוכל מוכן כזה (כמו שניצל תירס וצ'יפס קפוא) והוא גם היה מזמין לא מעט אוכל (לבית של ההורים הייתי מזמינה אוכל פעם ב...אני יכולה לספור על כף יד אחת שלי את כמות הפעמים שהזמנתי - וגם זה היה איזה סושי. אבא שלי היה מתפלץ אם מזמינים אוכל הבייתה בזמן שהמקרר מלא בכל טוב).

ושנינו חולים על המבורגרים - אז ידינו "קלה על ההדק". גם בעניין הכמות - שנינו יכולים לאכול לבד מגש של פיצה משפחתית.

והאמת - לשנינו לא יזיק לשמור על המשקל. אמנם אנחנו הולכים לחדר כושר ביחד, אבל זה לא מספיק. הוא בכלל לא מקפיד לאכול מסודר ותמיד מתבכיין שהוא משמין ושמן ומתחיל להגיד "אני אפסיק לאכול, אני לא אוכל יותר לחם" וכל מיני דברים כאלו, וזה מחרפן אותי - כי עשרים אלף פעם אני אומרת לו שאלו רעיונות מפגרים וצריך רק להקפיד לאכול מסודר.

בזמן האחרון אנחנו כבר לא קונים אוכל תעשייתי, והתחלנו לאכול בערב יותר ירקות וגבינות.

ואני מאוד משתדלת לאכול מסודר - לקחת איתי קופסת אוכל לעבודה.

ואם אני רוצה להיכנס להיריון - אז בכלל אני חייבת לשמור על תזונה יותר בריאה.

הגיע הזמן שבאמת נתחיל שנינו להקפיד לאכול מסודר ובריא - עם יותר ירקות ויותר מסודר. ואולי אני צריכה להתחיל לקחת לעבודה גם משהו קטן נוסף מלבד ארוחת צהריים (הבעיה שאין לי כוח וזמן בבוקר להכין סנדוויץ'. ואני שונאת פירות וחטיפי אנרגיה).

אבל אני חייבת להשתדל וליישם.

גם כדי להרגיש טוב עם עצמי, גם בשביל הבריאות ובטח אם אני רוצה היריון תקין ובריא.

שנה עברה מאז יום החתונה שלנו, שלאחר כמעט 10 חודשים של הכנות+ שבועיים אחרונים של לחץ, היה מושלם. אני זוכרת שבדרך הביתה, שאלתי את בעלי הטרי "מה, כבר נגמר?"
כולם מדברים על כמה הערב הזה הוא מדהים, חד פעמי, מיוחד במינו, והכלה היא בעצם נסיכה או מלכה. והאגדות הרי תמיד מסתיימות ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אבל אגדות לחוד ומציאות לחוד. ועם כמה שזה כיף גדול להתחתן, מדובר רק בכמה שעות, שלאחריהן הכל מתחיל.

כל פעם מחדש מחלחלת בי ההבנה כי עוצמת הקשר נמדדת דווקא ברגעים הפחות יפים. בריבים, בוויכוחים, בהחלטות החשובות של החיים המשותפים שצריך לקבל ביחד. בהתפשרויות, בויתור על האגו. 
כשצריך לדעת להקשיב, לתמוך, לעודד ולהרים מתוך תהומות.
שלא תמיד צריך מחוות רומנטיות גדולות, אלא פיסות של תשומת לב, דאגה ואכפתיות.
הרומנטיקה, הריגוש, התשוקה והפרפרים מתגלים דווקא ברגעי השגרה השוחקת. 
שהחברות וההערכה- הן הבסיס.

ליד הכניסה שמנו מראה ומנורה חדשה.


המטבח לפני.
קנינו את הדירה אחרי ששנים הייתה בשכירות. מעבר למטבח המכוער והמוזנח, היה צורך להחליף את כל האינסטלציה.



הכניסה למרפסת הכביסה. בתוך מרפסת הכביסה היה ארון שירות שאותו כמובן העפנו.


שוברים הכל!

כדי ליצור חלל פתוח- נשבר הקיר שבין המטבח לסלון, ונשבר גם הקיר שבין המטבח למרפסת הכביסה.
לאחר שהגיע המטבח הקמנו קיר גבס קטן שיסתיר את המקרר.

כמעט חודשיים גרנו בדירה ללא מטבח, אבל זה היה שווה את זה. 









גם בין מרפסת הכביסה לבין המטבח הקמנו קיר גבס קטן. בנוסף, עשינו חיפוי לצינור.















מבט למסדרון.
משיקולי תקציב- החלטנו לרצף רק את החללים הציבוריים ובחדרים להשאיר את הריצוף הישן לעת עתה. בנוסף, במקום להחליף את הדלתות חידשנו אותם - הדלתות והמשקופים נצבעו והידיות הוחלפו

שירותים לפני.

השירותים אחרי - השירותים היו במצב טוב, לכן החלטנו שאין צורך להחליף. רק הריצוף הוחלף.

מקלחת לפני.

לא היה לדיירים הקודמים מקלחון. הם התקלחו בנישה.

תוך כדי - מחליפים את כל הקרמיקה. גם במקלחת היה צריך לעשות אינסטלציה חדשה.

במקום הכיור והארון שמנו מקלחון חדש.

את הנישה בה התקלחו ניצלנו להוספת שירותים.

גם את החלון החלפנו.

מראה מרחפת.

ארון חדש ולבן.





חדר המחשב.

את החלון המכוער והישן הסתרנו עם וילון. החלפנו תאורה.





חדר שינה.

חדר שינה אחרי- גם כאן החלפנו תאורה.





החדר הנוסף.

אחרון חביב - החדר הריק שלא קופח וקיבל וילון ומנורה חדשה.

זה כבר לפרוייקט הבא שלנו (:

אז בשעה טובה לפני שבוע עברנו לדירה שלנו.

היינו בלופ- עוד אריזות, עוד ניקיונות, עוד סידורים, עוד העברות. העברנו חלק מהדברים יום לפני, וגם אחרי שעשינו את ה"העברה הרשמית"- היו לנו עוד דברים להעביר!

הקושי הכי גדול היה עם החתולות. מדובר בחתולות שממש לא מוכנות להיכנס למנשא, וכל פעם היינו צריכים להביא את הוטרינר הבייתה.

בבוקר ההעברה לפני שהגיעו הסבלים ישבתי איתן בשירותים והן לא ממש אהבו את זה. החתולה הגדולה ממש הגיבה בפחד וניסתה להתחבא. אחרי שהעבירו את הכל- בעלי נסע עם המובילים לדירה החדשה ואני נשארתי בדירה השכורה כדי לנקות ולרכז את שאר החפצים. כשהוא חזר- היינו צריכים להכניס את החתולות למנשאים. זה דווקא עבר ממש חלק - כנראה שהן היו פשוט בהלם מכך שהדירה הייתה ריקה לגמרי הן הסכימו להיכנס. אבל איך שהכנסו אותן לאוטו - הן התחילו לילל, יללות של חיה  סובלת. זה קרע לי את הלב והתחלתי לבכות גם. כשהגענו לבית החדש- החתולה הקטנה דווקא הסתגלה יחסית מהר. יצאה מהמנשא, התחילה לעשות סיבובים בכל הבית. היא עדיין המשיכה לילל כמו שיללה באוטו מדיי פעם, אבל היא נראתה בסדר פחות או יותר. החתולה הגדולה, שגם ככה פחדנית- הייתה פשוט בלחץ. היא בהתחלה סירבה לצאת מהמנשא. גם כשהיא יצאה מהמנשא, היא קפצה ישר למיטה ונכנסה מתחת למצעים, כולה מקופלת ורועדת עם עיניים עצומות. ניסיתי לתת לה קערת מים - אבל היא לא הסכימה לשתות. פחדנו שהיא תיחנק אז הזזנו את השמיכות מהמיטה, והיא פשוט נכנסה מתחת למיטה באותה התנוחה. ממש דאגנו לה, פחדנו שהיא תתייבש.

היינו צריכים לעשות קניות וסידורים ולנסוע לדירה השכורה כדי לסגור דברים עם בעל הבית ולקחת עוד חפצים. אחותי באה להיות איתן ודווקא אז החתולה החליטה לצאת החוצה מהמחבוא ולהסתובב קצת בבית. כשחזרנו היא הסכימה לשתות ולאכול.

אבל עכשיו הן הסתגלו לבית, יש להן יחסית הרבה חלונות (וגם גובה. קודם גרנו בבית קרקע ועכשיו אנחנו בקומה ראשונה), הן נהנות לשבת על החלונות ולהביט על החוץ.

גם אנחנו מנסים להסתגל, פחות או יותר.

עכשיו לוקח לי יותר זמן להגיע לעבודה. גם מאוד חסר לי הפילאטיס. אני מקווה שבחודש הבא ארשם אולי לחדר כושר ואתחיל להזיז את עצמי.

ביום הראשון לא היו לנו דלתות, ורק אחרי שבוע התקינו לנו מקלחון (התקלחנו בלי מקלחון, כמו בצבא). ועדיין אין מטבח. שזה קצת מחרפן.

בגלל שאין מטבח אז יש גם ארגזים שלא פרקנו ועוד אין ממש סדר לדברים. עוד אין תאורה נורמלית בסלון, ועוד אין קירות גבס (זה רק אחרי שיהיה מטבח) וצריך עוד לתלות מדפים, מראות, וילונות... אבל לאט לאט אנחנו בונים את הקן שלנו.

בגיל 5 הפכתי למשקפופרית.

ד"ר גלפר קבע שהראייה שלי דפוקה ושיש לי גם צילינדר וזכיתי לקבל את המשקפיים הראשונים שלי : זוג עיגולים ענקיים וורודים. בזמנו מאוד התרגשתי לקבל משקפיים. אני חושבת שפשוט שמחתי שאני לא אהייה מהילדים שנאלצו להסתובב ברחובות ובגני הילדים עם רטייה אחת כדי לשפר את עינם העצלה.

ההתרגשות והשמחה לא נמשכו יותר מדיי זמן. זה לא שהילדים האחרים העליבו או הקניטו אותי. אף אחד מעולם לא כינה אותי "משקפופרית" או "אבו-ארבע", ואפילו היו לי לא מעט חברים עם משקפיים.

זה פשוט שאני הרגשתי איתם מאוד מאוד מכוערת. אני זוכרת את עצמי מנסה לשפר לעצמי את המראה, מורידה את המשקפיים ומגששת את דרכי באפילה. הייתי משקיעה באיפור, מרוצה מעצמי, ואז מתבאסת שאני צריכה להרכיב את המשקפיים. אמא שלי טענה שמי שיפה – תהייה יפה גם עם משקפיים. אבל תהיתי איך אפשר להיראות יפה כשיש לך משהו שתקוע לך באמצע הפרצוף.

בגיל ההתבגרות (שאצלי היה מאוד נוראי גם ככה ) זה הקצין והתחננתי להורים לעדשות מגע (לייזר בחיים לא היה לי אומץ לעשות). בסוף כיתה י"ב הם נכנעו ולא הייתה מאושרת ממני! קיבלתי עדשות מגע ומאז בערך לא הורדתי אותן. היו לי איזה זוג משקפיים מכוער ודק מסגרת- שמיועד רק לבית ול"יתר ביטחון". ה"יתר ביטחון" במרכאות, כי לא משנה מה- לא היה שום סיכוי שארכיב את המשקפיים מחוץ לבית.

לא משנה אם עברו 12 או 14 שעות, אם העיניים שלי היו עייפות/רגישות/דומעות/כואבות- לא הורדתי את העדשות. אפילו בטירונות, בשיא הזוהמה ושאי אפשר היה להוריד את העדשות – לא נכנעתי למשקפיים. למזלי הייתה לי דלקת עיניים בערך פעם אחת בחיים וזה היה סבל בל יתואר- המחשבה שאני יוצאת לרחוב עם משקפיים! ידעתי שאם תהייה לי שוב דלקת- אני לא אצא מהבית, כי אסור שמישהו יראה אותי עם משקפיים.

משקפיים תמיד נראו לי כאביזר יפה, מדליק ואפילו סקסי- אבל פשוט לא עליי.

לפני שבועיים בערך, הסתובבתי עם אמא ואחותי בעזריאלי. בניגוד אליי, אחותי ממש אוהבת משקפיים והיא מחליפה אותם לפי המצב רוח. היא בחרה לעצמה זוג, ואני התחלתי סתם למדוד כל מיני זוגות תוך כדי. ואז בסוף מדדתי איזה זוג משקפיים, והן אמרו שזה ממש יפה והגיע הזמן שיהיו לי משקפיים נורמליים. מפה לשם, החלטתי לקנות והתוצאה לפניכם.

העזתי להצטלם, ואפילו להעלות תמונה!

נראה לי שזה דווקא נחמד, לא?

כל נושא החתונה היה מעיין מסע שלקח לנו תשעה חודשים – דומה להיריון. מאוד נהניתי מהתקופה הזו. היו גם בה גם דברים חיוביים וכייפיים – כמו המדידות, אבל היו גם דברים פחות נחמדים – אנשים שמודיעים ברגע האחרון (באותו היום אפילו) שהם לא יגיעו.

ביום החתונה כל הלחץ נעלם, והייתי מאוד רגועה, הרגשתי כמו נסיכה. מאוד דאגתי שאני אבכה מההתרגשות – אבל כמעט ולא בכיתי- רק במפגש ובכניסה לחופה. בכל זאת השתדלתי לחייך תוך כדי שיהיו תמונות יפות!

קצת קשה לסכם את היום הארוך והמרגש הזה. אני יכולה לומר שהכל התנהל בדיוק כפי שרציתי, ויצאתי סופר מרוצה מכל הספקים. מאוד הרגשתי שלמה עם הבחירות שעשינו. השיער והאיפור היו מחמיאים ויפים, והחזיקו מעמד לאורך כל הערב. השמלה הייתה כל כך יפה ומיוחדת, כל האורחים לא הפסיקו להחמיא. האוכל היה ממש טעים, הצלמים והדי-ג'יי היו אדירים והייתה מסיבה כל כך כייפית! אחותי שרה את שיר הכניסה לחופה (בדיוק כמו שחלמתי) והחברים הטובים הפתיעו אותנו עם קליפ.

והכי כיף - שאנשים ניגשו להורים שלנו, אמרו כמה הם נהנו והתרגשו ואיזו יופי של חתונה זו הייתה.

היום הזה עבר לי כל כך מהר, הרגשתי שאני מרחפת ובזמן המסיבה הייתי ב-היי מטורף. 

כשחזרנו למלון שאלתי את בעלי "מה? זה כבר נגמר? אני רוצה שוב!". לקח גם לי קצת זמן לעכל שזה קרה.

הסתכלתי על המגנטים על המקרר וחשבתי – זו אני בתמונה? אני הייתי כלה?

אבל בסופו של דבר, זה רק טקס.  מה שחשוב זה הזוגיות שלנו ואני מאחלת לנו המשך זוגיות יפה, פורייה, תומכת ואוהבת.

טסנו כמה ימים לאחר החתונה לירח דבש– התחתנו ברביעי וטסנו בראשון בלילה. 

התכנון המקורי היה על ירח דבש ברומא. כשהתחלנו לחפש דילים- הבנו שהמלונות בדילים האלו מאוד לא טובים. וכשחיפשנו על טיסה ומלון בנפרד – המחיר היה בשמיים. לכן חשבנו על אופציה אחרת – פראג.

פראג היא עיר קטנה ויפהפייה, שמאוד קל להתמצא בה וללכת ברגל.  ואכן חרשנו אותה ברגל.

המלון שלנו היה טוב ובמיקום מאוד מרכזי. אני חושבת שעדיף לשלם קצת יותר, ולהיות במלון במקום מרכזי. זה אפשר לנו להסתובב בבוקר, לחזור אחה"צ- להתקלח, לישון ואז לקום ולצאת בערב.

חוץ מזה, לקחנו שני ימים של טיול מאורגן דרך חברת התיירות. יום אחד נסענו לדרזדן ויום אחר נסענו לקרלובי – וארי (אני מקווה שאני כותבת את זה נכון).

המחייה בפראג מאוד זולה – גם האוכל (שהיה טעים), ובעיקר – הבירה. הבירה יותר זולה ממים, מקפה ומקולה. פער המחירים בין ישראל לפראג כל כך גבוה! לשם השוואה, קנינו בסופר בקבוק מים מינרליים ובקבוק קולה- וזה עלה 8 ש"ח. שתינו חצי ליטר בירה ב-10 ש"ח. סטייק טוב עולה 60 ש"ח. סבון הפנים שלי, שבארץ עולה 90 ש"ח- מצאתי בדרזדן ב-20 ש"ח ובפראג ב-30 ש"ח! כמובן שאין צורך לציין שקניתי סטוקים

ואם כבר מדברים על קניות – אין ספק שהתפנקנו. זאת הפעם הראשונה שלי בחו"ל אחרי 8 שנים, ופעם ראשונה שלנו בחו"ל ביחד. החלטנו שאנחנו נהנים כמו שצריך, בלי לחשוב על הכסף. אכלנו המון במסעדות, קנינו הרבה מאוד דברים והכי חשוב – ראינו הרבה מאוד מקומים יפים, מעניינים ומיוחדים.

העליתי את כל התמונות מהחתונה לפייסבוק, ועכשיו צריך להתחיל לחזור לשגרה... 

(:

יום חמישי האחרון, אני חוזרת הבייתה אחרי יום ארוך.

הבן זוג אומר שיש לי הפתעה בחדר. אני נכנסת לחדר- ורדים אדומים ולבנים על המיטה, נרות בכל מקום. 

הוא מראה לי במחשב סרטון שהכין עבורי עם כל מיני משפטים ותמונות שלנו. הסרטון נגמר במשפט " יש רק עוד דבר אחד, תזיזי את המחשב".

אני לא מבינה.

הוא מזיז את המחשב, הפרחים ואת כיסוי המיטה. 

ועל הסדין רקום - "התינשאי לי?"

אני מתרגשת, דומעת, מסתכלת עליו כורע ברך עם הטבעת ושואל אם אני ארצה להיות אשתו.

ואמרתי:  ברור שכן

הייתי בהלם מוחלט וממש לא ציפיתי לזה! כלומר, ידעתי שזה יגיע. בסוף החודש אנחנו חוגגים שלוש שנים ביחד ותיארתי לעצמי שזה יהיה אז.

הוא הצליח להפתיע אותי!

מייד אחרי זה עשיתי טלפונים לחברים שידעו ועזרו וטלפון לאחותי.

יצאנו למסעדה האהובה עלינו וחגגנו על הרבה אוכל ובקבוק יין.

התחלנו לספר לחברים, להורים שלו ואפילו יצאנו לחגוג ביום שישי בערב. להורים שלי רציתי לספר פנים אל פנים וממש התאפקתי שלא להגיד כלום, גם השבעתי את אחותי שלא תגיד שום דבר.

ביום שבת נפגשנו עם ההורים ואחותי השנייה לארוחת צהריים. היו לי פרפרים בבטן. חיכיתי שאבא שלי ייצא מהמקלחת וכבר לא יכולתי להתאפק ואמרתי שיש לנו סיבה מאוד טובה לחגוג ולהרים כוסית לחיים. ואז התחלתי לבכות, ואז גם אמא שלי ואחותי בכו. הבן זוג אומר שהוא בטוח שהוא ראה את אבא שלי הקשוח מוחה דמעה

כמובן שהחלפנו סטטוס בפייסבוק וזכיתי להרבה ברכות ולייקים, כולל מאנשים ששנים לא דיברתי איתם! 

אני מאוד מתרגשת ועדיין לא לגמרי מעכלת את העניין, בימים האחרונים אני בתחושת ריחוף עם חיוך מטופש על הפנים

עכשיו יש רק חתונה לארגן!

הגיע הזמן לכתוב את הפוסט על שתי החתולות שלנו, זואי ואשלי.

כמעט חודשיים חלפו מאז שאימצנו אותן, והיה קצת קשה להסתגל בתחילה.  הניסיון היחיד שלנו היה עם חתולי חצר ולמדנו ביחד איתן מה זה בעצם אומר לגדל חתול. זה לא תמיד פשוט, אבל התמורה שווה את זה.

אשלי היא טריקולורית בת שנה. היא חתולה מעט חשדנית ולא מתחברת לאנשים שהיא לא מכירה בקלות. היא חכמה וסקרנית וכבר יודעת לפתוח דלתות ואת האובן טוסטר. היא אוהבת לשבת מול החלון ולהריח את החוץ ובעיקר לשמוע ציפורים. כשהיא רואה יתוש בבית- היא מנסה לצוד אותו ולא משנה שהיתוש על התקרה במרחק של כמה מטרים טובים ממנה. כמה פעמים תפסנו אותה מסתכלת על הטלווזיה ואז מנסה להסתכל מאחורי הטלוויזה, כאילו היא מנסה להבין איפה נמצאים האנשים שהיא רואה. היא אפילו רואה את העכבר במחשב שזז ומנסה לתפוס אותו. היא גם "מדברת" איתנו הרבה ביללות.

זואי היא שחורה ובת שבעה חודשים. היא הרבה יותר חברותית ומתקרבת כמעט לכל אחד. היא אוהבת להתפנק ולהתלטף והיא גם נותנת נשיקות! כל בוקר היא רצה אליי ומתחילה לטפס עליי ו"מבקשת" שאקח אותה על הידיים. תמיד כשאני מכינה את הקפה של הבוקר והולכת עם כוס הקפה למחשב, היא רצה אחריי ומחכה שאתיישב. אחרי שאני מתיישבת, היא מתיישבת עליי גם כן. לרוב היא חתולה רגועה, אבל לפעמים יש לה את הקריזות שלה. היא אוהבת לשחק עם אשלי וגם קצת להציק לה.

הנה מקבץ תמונות מייצג:

שבוע שעבר הייתי בחופשה בצפון. אני והבן זוג, יחד עם עוד זוג חברים.

הצימר ששהינו בו היה מקסים, באחד מהיישובים בגליל המערבי. הכל ירוק ושקט, שומעים רק את התרנגולות מהלול. זה מתחם של 6 יחידות עם בריכה. הבקתות היו מאוד נחמדות ומרווחות, עשויות מעץ. מה שקצת הפריע לי שהן היו חשוכות.

אחרי שהגענו והתארגנו קצת, קפצנו לבריכה. זו לא ממש בריכה מובנית, אלא בריכה שקונים ושמים בחצר, אבל בכל זאת היא הייתה דיי גדולה והיה אפשר לעמוד בה. אחרי שמיצינו את עניין הבריכה, הלכנו למתחם של הסאונה והג'קוזי. ישבנו קצת בסאונה ולצערנו הרב הג'קוזי הגדול היה סגור. אז לא ויתרנו, ונכנסו ארבעתנו לג'קוזי שבאחד החדרים! כן, זה היה צפוף והזוי, אבל משעשע.

אחרי ארוחת ערב שכללה סטייקים ופירה, החלטנו לשבת עוד קצת בג'קוזי ואחר כך לראות סרט- "מחוברים לחיים". האמת שהשילוב של בטן שבעה , מיטה, שמיכה ומזגן גרם לי לנמנמם ואפילו קצת נרדמתי במהלך הסרט, אבל לא רציתי לוותר. זה סרט מקסים, מרגש ומצחיק. לרוב אני לא חובבת סרטים זרים, אבל אני ממליצה עליו בחום!

למחרת בבוקר אני והבן זוג נכנסו לבד לג'קוזי. כן, החלטנו למצות את העניין עד תום. לא היה לנו הרבה זמן, כי הזמנו ארוחת בוקר. החלטנו בסופו של דבר להזמין, כי למי יש כוח לקום ולהתחיל להכין. הגיעה ארוחת בוקר ממש מפוצצת: מיץ תפוזים, שני סוגי סלטי ירקות ועוד כמה סלטים, לחמניות, כמה סוגים של גבינות, קיש, חומוס, טחינה, חביתות וכמה מאפים. (כשאני חושבת על זה אני נהיית רעבה). אחרי הארוחה שוב ביקרנו בבריכה ואז הלכנו לסדר את הכל ולהתארגן.

אחרי שעזבנו את הצימר שמנו פעמינו לטיול טרקטורונים. אני כמובן עדיין לא כשירה לנהוג (וגם אם כבר היה לי רישיון- אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתמודד עם הדבר הזה). הבן זוג נהג בשיא ההתלהבות ואני צרחתי מאחוריו שייסע לאט. אבל היה כיף! אחרי הטיול היינו מלאים בחול ואבק.  אני חושבת שאפילו בטירונות לא הייתי כזו ג'יפה.

חזרנו הבייתה עייפים ומרוצים. היה כיף לחזור לבית מסודר ומדיף ריח של ניקיון. נכנסתי למקלחת וקרצפתי את עצמי ברמות מטורפות!

לסיכום, היה טיול מהנה ביותר. היה כיף לפרוק קצת מתחים ולחצים, הייתי זקוקה לחופשה הזו.

היה כיף לנשום קצת אוויר. ישבתי בבוקר על המרפסת וחשבתי שאולי אני זקוקה לשינוי. לפעמים מתחשק לי לעבור לאיזה מקום שקט ומבודד, בלי יותר מדיי רעש של כבישים ומכוניות ונוף עירוני. לפעמים מתחשק לי עבודה אחרת, אולי קצת יותר יצירתית ועם קצת פחות לחץ, לצאת מהחצאיות המחוייטות ולרדת מהעקבים הגבוהים. למרות שאני חווה הרבה שינויים בזמן האחרון, אני מרגישה צורך בשינוי קצת יותר מהותי.

אוטוטו אוגוסט נגמר.

ספטמבר שמח לכולם.

אז הגיע הזמן להעלות תמונות של ביתי הקט והחדש. התמונות הועלו ע"י מצלמת הסלולרי, כך שאיכותן בהתאם.

סלון:

פינת הספרים שלי:

מבט למטבח:













מבט נוסף למטבח:

יצא כהה כי צילמתי מול השמש, אבל רציתי שתראו את הנוף מחלוני:

כאן אני שומרת את אבקת הכביסה שלי:

השידה שליד המיטה:

הסקרטר וארון הלקים שלי. בקופסה הלבנה אני שמה את האיפור שלי ובקופסה הזהובה אני מאחסנת תכשיטים.

עכשיו אני שמה לב שבתמונה הקודמת הדובי שעל השידה נעלם. אבל הנה הוא:

המקלחת:

וזה החתול הג'ינג' שנמצא מחוץ לבית שלנו:

אז הנה אני. שוב כותבת כי כבר הגיע הזמן ומתחשק לי לכתוב.

אני נעה בין רגעי שמחה לעצב, בין תסכול לייאוש, בין חרדה להצלחה. המנעד הרגשי שלי הוא כמו של חתול ולפעמים מדהים אותי כמה הביטחון העצמי שלי שברירי.

כל פעם שמשהו לא מושלם בעבודה, או ששוב פעם אני לא עומדת ביעד, גורם לי לחשוב שאולי אני לא טובה בתפקיד שלי. אני כל כך רוצה להוכיח את עצמי לכולם ושזה לא מצליח אני נשברת. ועשיתי שיחה עם המנהלת שלי והיא אמרה שהיא תעזור לי בכל דבר, כדי שאני אצליח להוכיח את עצמי. אני מקווה שהחודש הזה הכל יילך טוב ואני אעמוד ביעד שלי. האמת שאני עובדת עם "מחברת מטלות", שזו פשוט מחברת עם כריכה קשה וצבעונית ואני פשוט רושמת בה הכל! כל דבר שאני צריכה לעשות, בין אם הוא הכי קטנטן, וזה ממש עוזר לי, כי ככה אני מרגישה שאני לא מפספסת כלום.

עוד חודש וחצי מסתיימים הלימודים.

היום קיבלתי מכתב מהאוניברסיטה על סיום חובותיי לתואר בחוג לסוציולוגיה- אנתרופולוגיה. אני צריכה לחתום על טופס סגירת ציונים ולהחליט באיזה פקולטה אני מקבלת את התואר. הממוצע שלי בחוג הזה הוא 82.77 דרך אגב. שזה, חביב. לא יספיק לתואר שני ואולי זה יגמור לי את כל ההתחבטות, אפילו שאמא שלי אומרת שהם משוועים לסטודנטים לתואר וכן יקבלו אותי. אז זהו, נותרו לי רק החובות בחוג לשירותי אנוש. 

לפני שבועיים הייתי צריכה להציג רפרט והרגשתי איך כל הבטן מתהפכת. שיניתי במקצת את הנושא, ולא הייתי בטוחה לגבי אופן עריכת המחקר. אבל בסה"כ ההצגה עברה יפה וכולם בכיתה פרגנו לי, ואפילו נתנו ביקורת בונה שבאה באמת ממקום של עזרה. קיבלתי כמה רעיונות לחשוב עליהם, ואני צריכה באמת כבר להתחיל לעשות את המחקר. אני עושה על הטרדה מינית במקום העבודה, אז אם יש מישהי שמוכנה להשתתף (בעילום שם כמובן), אני מאוד אשמח אם תשלח לי מייל.

לפני שבוע הייתי ממש מדוכאת. היה לי יום רע בעבודה, ידעתי שאני לא אראה את החבר שלי ולא רציתי ללכת ללימודים. הרגשתי כל כך מתוסכלת וחסרת אונים ומיואשת. בכיתי לחבר שלי שהקשר שלנו תקוע. שנמאס לי להתגעגע, שנמאס שדברים נתקעים ולא הולכים לשום מקום. שכל פעם אני מקווה מחדש שעוד מעט ונעבור לגור ביחד וזה לא קורה (לא באשמתו, כן?). שכל הזמן צריך לתכנן הכל מראש והכל סובב סביב זה. למשל, הוא מסיים לעבוד בשעה 22:00 ואני מסיימת ללמוד ב16:00. אז אני יכולה ללכת אליו ולחכות אצלו קצת יותר מ-6 שעות. ונכון שהוא גר ביחידת דיור, אבל אני לא מרגישה שזה הבית שלי, אני מרגישה שאני אצל ההורים שלו. אני לא מרגישה שם בבית בכלל. ואם לא, אז פשוט לא ניפגש. וזה מבאס אותי מאוד. אז נכון שנגור ביחד, זה לא ישתנה. שנינו נצטרך לעבוד וקשה. אבל הסיטואציה תהייה קצת שונה. כי אם אני אחכה שהוא יגיע, זה יהיה בבית של שנינו. הבנתם אותי?

הוא הגיע בערב אליי הבייתה עם זר פרחים, שוקולדים, כרטיס ברכה ונר ריחני. זה כמובן גרם לי לבכות עוד יותר. אבל דיברנו על הדברים וחשבנו מה הלאה, וחודש הבא המצב הכלכלי אמור להתאזן ונתחיל לחפש דירה ביחד.

חוץ מזה, היו גם ימים נחמדים.

היה את יום העצמאות. בערב יום העצמאות הלכנו לראות הופעות. לשמחתי לא היה הרבה דוחק וצפיפות כמו שנה שעברה. בשנים האחרונות, אני ממש סובלת מדוחק. ברגע שאני נמצאת במצב בו אני תקועה בין אנשים ולא יכולה לזוז, אני מרגישה סוג של חרדה. שאני לא יכולה לנשום ושאני עומדת למות באופן כללי. ממש חרדה. אולי אני נהיית קלסטרופובית. בכל מקרה, ההופעות היו טובות וכשמשינה עלו להופיע באיזה שתיים בלילה ועמדנו בשורה הראשונה וצרחנו את השירים, זה החזיר אותי לרגעי הטינאייג'ריות שלי.

וביום העצמאות עצמו היה ים ושמש. ויום אחרי זה חברה עשתה על האש. היו שם אנשים שאני לא מכירה ותמיד אני מרגישה מוזר ולבד, אבל הפעם דווקא התחברתי לאחת מהבנות מהחבר'ה שלי. אז נכון שהחבר שלה גס ובהמי, אבל פתאום ישבנו ודיברנו וגם היא לא מרגישה קשורה. אז אנחנו באחוות ה"לא קשורות". זה נותן לי את התחושה שאני לא לבד.

בתקווה לחודש מוצלח ופוסטים עם בשורות טובות.

טיילת לואי.

צולם דרך האינסטגרם.

פרוייקט מגניב בהחלט!

את התיק שלי רכשתי לא מזמן. הוא שחור, נוח ובעיקר גדול! אפשר להכניס לתוכו עוד ועוד, ועדיין יישאר מקום. אז הנה מדגם מייצג של מה שיש לי בתיק במהלך השבוע- גם כשאני ישנה אצל החבר (מן הסתם לא צילמתי בגדים להחלפה והלבשה תחתונה). אז נתחיל:

1. המיני לפטופ האדום של דל. תודו שהוא ממש חתיך!
2. פנקס קטן שקיבלתי במתנה מקסטרו+ עט. לרוב אני לא משתמשת בפנקסים ו/או יומנים כי אני זוכרת את הכל בראש, אבל קיבלתי את הפנקס במתנה והוא באמת מקסים. אז אני כותבת בו מעקבים על שיעורי הנהיגה וטיפולי הלייזר שלי.
3. ארנק
4. תיק איפור. את התיק איפור אני סוחבת איתי רק כשאני ישנה אצל החבר. תמיד בתיק איפור: איילנר, מסקרה, צללית רנדומלית, לק רנדומלי, בושם- ז'אדור של דיור והגלולות. מייק אפ ,מברשות ומייבש לק- לא מצולמים.
5. ג'ל חיטוי לידיים. כשאני במקום ציבורי- אני לא שוטפת ידיים, אלא רק משתמשת בג'ל. הרי הכי מטונף זה הברז. האמת שהג'ל הזה הוא בגדר התמכרות ולפעמים אני סתם משתמשת בו ללא צורך.
6. צרור מפתחות- מפתח של הבית, מפתח של הבית של החבר ומפתח של המשרד. מחזיק מפתחות ישן בצורת חמסה עם הציור של מזל מאזניים, מחזיק מפתחות בצורת סמל היחידה שלי בצבא.
7. אוזניות.
8. שפתון ולובלו שתמיד זרוקים אצלי בתיק.
9. מגבון לח שגנבתי מפאב (אני ממש אוהבת לשמור את האריזות של המגבונים הלחים שמחלקים במסעדות/פאבים).
10. דיסק און קי.
11. לא נמצא בתמונה, אך תמיד נמצא בתיק- הגלקסי 2 שלי, שצילם את התמונה.

ומה יש לכם בתיק?