שנה עברה מאז יום החתונה שלנו, שלאחר כמעט 10 חודשים של הכנות+ שבועיים אחרונים של לחץ, היה מושלם. אני זוכרת שבדרך הביתה, שאלתי את בעלי הטרי "מה, כבר נגמר?"
כולם מדברים על כמה הערב הזה הוא מדהים, חד פעמי, מיוחד במינו, והכלה היא בעצם נסיכה או מלכה. והאגדות הרי תמיד מסתיימות ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אבל אגדות לחוד ומציאות לחוד. ועם כמה שזה כיף גדול להתחתן, מדובר רק בכמה שעות, שלאחריהן הכל מתחיל.

כל פעם מחדש מחלחלת בי ההבנה כי עוצמת הקשר נמדדת דווקא ברגעים הפחות יפים. בריבים, בוויכוחים, בהחלטות החשובות של החיים המשותפים שצריך לקבל ביחד. בהתפשרויות, בויתור על האגו. 
כשצריך לדעת להקשיב, לתמוך, לעודד ולהרים מתוך תהומות.
שלא תמיד צריך מחוות רומנטיות גדולות, אלא פיסות של תשומת לב, דאגה ואכפתיות.
הרומנטיקה, הריגוש, התשוקה והפרפרים מתגלים דווקא ברגעי השגרה השוחקת. 
שהחברות וההערכה- הן הבסיס.

אז מה הספקתי בשנה הזו?

1. להתארס בינואר ולהתחתן באוקטובר (ובדרך חגגתי בחתונות של חברים טובים).

2. קיבלתי רישיון.

3. קיבלתי תעודת תואר ראשון.

4. הייתי בפראג הקסומה, בירח דבש קסום לא פחות.

5. התפטרתי מהעבודה אחרי שנתיים. זה היה כואב וקשה עבורי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות בדיכאון.

6. קראתי הרבה הרבה ספרים.

7. התחלתי להתעסק קצת בבישול ואפייה.

8. נרשמתי לחדר כושר - ואני אוהבת את זה!

אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה.

נכון שהיו לא מעט רגעים קשים, אבל סה"כ היו לי הרבה ימים טובים.

אני מאחלת לעצמי למצוא עבודה חדשה במהרה, לפתח ריבועים בבטן, ובעיקר - שרק ימשיך ככה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן."

שנה אזרחית טובה לכולם!

(ואל תשכחו: אם שותים - לא נוהגים!) 

כל נושא החתונה היה מעיין מסע שלקח לנו תשעה חודשים – דומה להיריון. מאוד נהניתי מהתקופה הזו. היו גם בה גם דברים חיוביים וכייפיים – כמו המדידות, אבל היו גם דברים פחות נחמדים – אנשים שמודיעים ברגע האחרון (באותו היום אפילו) שהם לא יגיעו.

ביום החתונה כל הלחץ נעלם, והייתי מאוד רגועה, הרגשתי כמו נסיכה. מאוד דאגתי שאני אבכה מההתרגשות – אבל כמעט ולא בכיתי- רק במפגש ובכניסה לחופה. בכל זאת השתדלתי לחייך תוך כדי שיהיו תמונות יפות!

קצת קשה לסכם את היום הארוך והמרגש הזה. אני יכולה לומר שהכל התנהל בדיוק כפי שרציתי, ויצאתי סופר מרוצה מכל הספקים. מאוד הרגשתי שלמה עם הבחירות שעשינו. השיער והאיפור היו מחמיאים ויפים, והחזיקו מעמד לאורך כל הערב. השמלה הייתה כל כך יפה ומיוחדת, כל האורחים לא הפסיקו להחמיא. האוכל היה ממש טעים, הצלמים והדי-ג'יי היו אדירים והייתה מסיבה כל כך כייפית! אחותי שרה את שיר הכניסה לחופה (בדיוק כמו שחלמתי) והחברים הטובים הפתיעו אותנו עם קליפ.

והכי כיף - שאנשים ניגשו להורים שלנו, אמרו כמה הם נהנו והתרגשו ואיזו יופי של חתונה זו הייתה.

היום הזה עבר לי כל כך מהר, הרגשתי שאני מרחפת ובזמן המסיבה הייתי ב-היי מטורף. 

כשחזרנו למלון שאלתי את בעלי "מה? זה כבר נגמר? אני רוצה שוב!". לקח גם לי קצת זמן לעכל שזה קרה.

הסתכלתי על המגנטים על המקרר וחשבתי – זו אני בתמונה? אני הייתי כלה?

אבל בסופו של דבר, זה רק טקס.  מה שחשוב זה הזוגיות שלנו ואני מאחלת לנו המשך זוגיות יפה, פורייה, תומכת ואוהבת.

טסנו כמה ימים לאחר החתונה לירח דבש– התחתנו ברביעי וטסנו בראשון בלילה. 

התכנון המקורי היה על ירח דבש ברומא. כשהתחלנו לחפש דילים- הבנו שהמלונות בדילים האלו מאוד לא טובים. וכשחיפשנו על טיסה ומלון בנפרד – המחיר היה בשמיים. לכן חשבנו על אופציה אחרת – פראג.

פראג היא עיר קטנה ויפהפייה, שמאוד קל להתמצא בה וללכת ברגל.  ואכן חרשנו אותה ברגל.

המלון שלנו היה טוב ובמיקום מאוד מרכזי. אני חושבת שעדיף לשלם קצת יותר, ולהיות במלון במקום מרכזי. זה אפשר לנו להסתובב בבוקר, לחזור אחה"צ- להתקלח, לישון ואז לקום ולצאת בערב.

חוץ מזה, לקחנו שני ימים של טיול מאורגן דרך חברת התיירות. יום אחד נסענו לדרזדן ויום אחר נסענו לקרלובי – וארי (אני מקווה שאני כותבת את זה נכון).

המחייה בפראג מאוד זולה – גם האוכל (שהיה טעים), ובעיקר – הבירה. הבירה יותר זולה ממים, מקפה ומקולה. פער המחירים בין ישראל לפראג כל כך גבוה! לשם השוואה, קנינו בסופר בקבוק מים מינרליים ובקבוק קולה- וזה עלה 8 ש"ח. שתינו חצי ליטר בירה ב-10 ש"ח. סטייק טוב עולה 60 ש"ח. סבון הפנים שלי, שבארץ עולה 90 ש"ח- מצאתי בדרזדן ב-20 ש"ח ובפראג ב-30 ש"ח! כמובן שאין צורך לציין שקניתי סטוקים

ואם כבר מדברים על קניות – אין ספק שהתפנקנו. זאת הפעם הראשונה שלי בחו"ל אחרי 8 שנים, ופעם ראשונה שלנו בחו"ל ביחד. החלטנו שאנחנו נהנים כמו שצריך, בלי לחשוב על הכסף. אכלנו המון במסעדות, קנינו הרבה מאוד דברים והכי חשוב – ראינו הרבה מאוד מקומים יפים, מעניינים ומיוחדים.

העליתי את כל התמונות מהחתונה לפייסבוק, ועכשיו צריך להתחיל לחזור לשגרה... 

זהו זה,

מחר תשעה חודשים (כמו היריון) של הכנות מגיעים לשיא - יום נישואיי.

בזמן האחרון הייתי נתונה בלחץ רב. גם עזבתי את העבודה וגם ההכנות האחרונות - עשו את שלהם.

זה התבטא בכל מיני תחלואים שונים ומשונים, הרגשתי שאני עצבנית וחסרת סבלנות ואני בקושי מצליחה לישון כמו שצריך.

החברות הקרובות ארגנו לי מסיבת רווקות בהפתעה אצלי בבית. כך שגם אני זכיתי למיני אלמנטים פאליים והפעלות משעשעות. 

עד הרגע האחרון התעסקנו באישורי הגעה וסידורי ישיבה - וזה היה מחרפן! גם אחרי שהגענו לאולם למסור סידורי ישיבה סופיים - עשינו שינויים. זה ממש מבאס שגם ברגע האחרון אנשים מודיעים לא מגיעים. יש לי פחדים שאף אחד לא יגיע או שיגיעו ממש מעט אנשים, אבל אני מנסה לנטרל את זה.

בנוסף, הזמנו קופסאות בצורת חתן וכלה באיי.ביי כדי למלא בסוכריות. הזמנו לפני הרבה מאוד זמן והן הגיעו לפני כמה ימים. זה גם משהו שדיי חרפן אותי... (אני בריידזילה?!). ביום ראשון ישבתי להרכיב ולמלא אותן וזה לקח לי שמונה שעות וגב דואב.

אתמול הייתי במקווה.

מאוד חששתי מהחוויה הזו, זה גם משהו שאני לא מאמינה בו, אבל הופתעתי לטובה.

קודם כל - המקווה היה מהמם! אסתטי ומעוצב כמו ספא. חדר ההתארגנות מאובזר עד לפרטים הקטנים! והבלנית הייתה ממש מקסימה, נתנה לי להרגיש בנוח וגם חיבקה אותי אחרי הטבילה ובירכה אותי. גם חווית הטבילה הייתה בסדר - צללתי למופת. ואני חשבתי שאני לא יודעת לצלול...

אני כבר מתחילה להתרגש ומחכה למחר בקוצר רוח.

אני מאחלת לנו שתהייה חתונה שמחה, מרגשת, כיפית ושכולם יהנו, 

וכמובן - הרבה שנים של חברות ואהבה.

בהתחלה כתבתי כאן על התקף החרדה שעברתי ביום שלישי. אבל אז מחקתי.

אני מותשת נפשית. לכתוב על זה מתיש אותי עוד יותר נפשית.

במקום זה, אני אכתוב על ההכנות לחתונה.

1. היינו בטעימות ובחרנו תפריט.

2. הייתה לי מדידה אחרונה של השמלה. בעוד שבועיים אני אוספת אותה. השמלה פשוט מהממת ואני כבר רוצה ללבוש אותה!

3. יש לי עגילים ומסרקייה.

4. אחותי מצאה שמלה.

5. המפגש בין ההורים עבר בהצלחה יתרה.

6. רכשנו טבעות. בחרתי טבעת מצנצנת, בזהב צהוב לשם שינוי.

7. יש חליפה לחתן.

8. חלוקת ההזמנות החלה.

9. הייתה לנו הדרכת כלות ונפגשנו עם הרב המחתן.

אני מזכירה לעצמי שנותרו לי רק עוד 5 ימי עבודה נטו, ואני חייבת להעביר/לעבור אותם. ואז אולי אני לא אהיה בדיכאון.

התחילה התקופה האהובה עליי ביותר השנה.

מחר ראש השנה - החג האהוב עליי (לא פלא, נולדתי בו).

ככל הנראה יום העבודה האחרון שלי יהיה 29 לספמטבר. הבנתי שזה לא חוקי לתת לי מכתב, ואני גם לא אקבל שום דבר - אבל בסדר. אני צריכה להתמודד עם ההשלכות. בחרתי להתפטר בתקופה לא טובה - גם חגים וגם חתונה, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר. באופן רשמי אני אמורה לעזוב ב20 לחודש, אבל המנהלת שלי שאלה אם אני יכולה לעזוב אחרי החגים. אמרתי לה שאם זה בסדר מבחינת משאבי אנוש זה בסדר גם מבחינתי. אבל אף אחד לא הודיע לי שום דבר. 

זה דיי מעניין לראות איך כל התיאוריות שלמדתי בלימודים בנושא עבודה רוקמות עור וגידים. אני רואה את זה גם על עצמי וגם על אחרים. רמת השחיקה וחוסר השביעות רצון שלי כל כך גבוהות - שאני פשוט לא מסוגלת יותר. אני כן רוצה לעזוב בצורה יפה ולא לזרוק ז', אבל מבחינה נפשית- עייפתי. וזה עוד יותר מתסכל שאני גם צריכה לעבוד בחגים! הדבר היחיד שיש לי כוח לעשות זה קלסר החפיפה שלי, לבאה האחריי. זה בדיוק כמו החודש האחרון לפני השחרור מצה"ל- שהוא החודש הכי הכי קשה.

לשמחתי כולם מפרגנים לי, שמחים עבורי ומחזקים את החלטתי. כולם גם שואלים אותי מה אני רוצה לעשות עכשיו - ואני באמת לא יודעת. אני כן מחפשת בתחום האדמינסטרציה, אבל אני מרגישה שלא מצאתי את עצמי. מצד אחד אני אוטוטו בת 26, מתחתנת, ואפילו בי עולות בי מחשבות ורצון לילדים משלי (והיו תקופות שחשבתי שאני לא ארצה ילדים ואם כן - רק בעוד הרבה מאוד זמן). מצד שני, אני מרגישה לעיתים בת 16 שעדיין לא סגורה על עצמה. זה מזכיר לי שפעם שמעתי שיחה בין שתי נשים בפילאטיס על כך שגיל ההתבגרות נמשך עד גיל 30. שמצד אחד יש לצעירים הרבה ידע, הרבה ניסיון, הרבה חוויות, אבל מצד שני מבחינה רגשית הם עדיין לא מבוגרים. אולי אני עדיין לא מבוגרת, או שאני סתם רוצה לגלות מה יעשה לי טוב.

עוד חודש וחצי החתונה.

השבוע הייתה לנו פגישה עם האולם ובחרנו עיצוב (מפות בצבע שמנת ומפיות בצבע אדום) ותפריט. שבוע הבא כבר טעימות עם ההורים. גם קיבלנו סקיצה של האולם ופתקי ישיבה, וגם רכשנו באי.ביי מתנות לאורחים. גם ההזמנות כבר מוכנות ובראש השנה אנחנו נתחיל לחלק אותן וגם לשלוח. אני צוחקת על זה שמזל שאני מובטלת ויהיה לי הרבה זמן להתעסק בכל זה. זה מתקרב בצעדי ענק ואני מתחילה יותר ויותר להתרגש. אנחנו רק צריכים טבעות, בגדים לחתן (וגם לאחיות שלי!) ובטח עוד כמה דברים קטנים. ביום שבת סוף סוף יש מפגש של ההורים והאחיות ואני מקווה שזה יעבור בשלום.

היום הבן זוג שלי חוגג יום הולדת.

קמתי מוקדם ותליתי שרשרת יום הולדת שמח במטבח, ומתחתיה שמתי את המתנות שלו - חולצה מכופתרת מקסטרו ועוגת קראנץ' שוקולד מרולדין, וכמובן ברכה.

הוא ממש שמח(:

אני כבר מחכה לחג (למה לעזאזל מכריחים אותנו לעבוד גם מחר...).

אני מאחלת לעצמי שהשנה העברית החדשה תביא איתה דברים טובים, ושאמצא סוף סוף את הדרך שלי.

ובהזדמנות זו אאחל לקוראיי היקרים חג שמח ושנה טובה!

מתחילים את חודש אוגוסט, אחרי שחודש יולי היה עמוס בהרבה מאוד אירועים.

קודם כל – סוף סוף האוניברסיטה עשתה טקס קבלת תעודות, ויש לי תואר ראשון!

מבחינת ההכנות לחתונה – סגרנו כבר את רוב הדברים הגדולים. החלטנו לעשות את המאמץ וכן לפתוח את התיק ברבנות של "צוהר". מבחינת העדים –נורא דאגתי מה נעשה, כי זו נסיעה ללוד ולא ידעתי מי יגיע להעיד עבורנו... אבל בסופו של דבר  שני המנהלים של הבן זוג שלי הגיעו להעיד עבורנו. ב"צוהר" ממש נחמדים ומסבירי פנים. תקתקנו מהר את כל העניין, ואנחנו רק מחכים שיתאמו לנו רב. בדרך חזרה כבר עשינו סיבוב בדרום ת"א  לקנות את כל השטויות לרחבה. איכשהו, נראה לי שלא קנינו מספיק...

גם סגרתי סוף סוף מאפרת ומסרקת! זו הייתה ממש סאגה. לא רציתי ללכת לסלון כלות. אני לא חובבת המוניות, מה גם שלרוב בסלוני כלות – הסגנון הוא "עשוי" מדיי ופרחי קצת. אני אוהבת איפור פשוט, תסרוקות משוחררות וקלילות... לדעתי כלה צריכה להיות עדינה, ולא כאילו היא נפלה לתוך קופסת האיפור...  כשהתחלתי לחפש מאפרות, מהתחלה נדלקתי על המאפרת שלי– גם התחברתי מאוד לסגנון שלה – עדין וקלאסי וגם ראיתי עליה המון המלצות. אבל לא ידעתי איך אני אגיע  אליה, כי אמנם היא מגיעה עד אליי ביום החתונה, אבל הניסיון עושים אצלה והיא גרה במקום שאין בו תחבורה ציבורית. אז חשבתי לותר על זה. למשרד שלנו הגיעה עובדת חדשה שגם עבדה פעם בתור מאפרת והציעה לי לעשות אצלה את האיפור. אמרנו שנקבע איפור ניסיון. כשרציתי לקבוע איתה... היא פשוט נעלמה מהעבודה. (שזה כבר סיפור בפני עצמו). והתחלתי לדאוג, כי אוטוטו אוקטובר וישבתי וחפרתי לבן זוג שלי. ואז הבן זוג שלי אמר שהוא ייקח אותי למאפרת ושאני לא אדאג. וביום שישי שעבר נסענו ביחד עם אחותי הקטנה לעשות איפור ותסרוקת ניסיון. וסגרתי על המקום. היא גם מקסימה וכייפית, וגם האיפור היה מהמם! בדיוק בדיוק הטעם שלי, מה שחשבתי עליו והיא ידעה איך להוציא את הדברים היפים... וגם החלטנו על תסרוקת חצי אסופה בסוף. כל כך התבאסתי להוריד את האיפור כשהלכתי להתקלח. אני מרגישה כל כך שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר הבחורה מהמשרד מעולם לא חזרה, היא התפטרה או פוטרה, זה לא ממש היה ברור. אני בראש שקט, שלקחתי מישהי שזה בראש ובראשונה המקצוע שלה. הרי הבחורה מהמשרד, לא משנה כמה היא הייתה נחמדה ואני בטוחה שהיא יודעת לאפר יפה – סיפור ההיעלמות שלה הדליק לי נורה אדומה. מעדיפה לקחת מישהי מקצועית ואולי לשלם קצת יותר, אבל להיות בראש שקט. למדתי שיש דברים שלא מערבבים ביניהם.

נשאר לנו לסגור רק את הדברים היותר קטנים. לי כבר יש נעליים, וההורים שלי כבר קנו בגדים! עכשיו צריך להתמקד בהזמנות ולכל השאר יש לנו עוד קצת זמן.

אני מתרגלת לאט לאט לנהיגה. נהגתי בעיקר בלילה – שזה דבר לא פשוט בפני עצמו. אני גם לאט מתרגלת לאוטו (*געגועים לאוטו של המורה לנהיגה: סובארו B4 מנהלים. בצבע שחור. אוטו עם עוצמה!*) ולנהיגה בחיפה – עם כל העליות, הירידות והסיבובים החדים! אבל בינתיים אני בסדר. זה שקיבלתי רישיון הוריד ממני מועקה ענקית.

מבחינת העבודה... הצבתי כמה דרישות. ואני מקווה שייענו לי. כי אם לא... אני פשוט עוזבת. הבריאות הנפשית שלי חשובה הרבה יותר. ואני מאמינה בעצמי. אני מקווה שיהיו לי עדכונים בקרוב.

תמיד היה לי ברור, שאם הייתה אפשרות לחתונה אזרחית/ רפורמית/קונסרבטיבית בארץ- אז ברור שלא הייתי בוחרת להתחתן דרך הרבנות. אני לא מעוניינת בטקס לא שיוויוני, לא מעוניינת לעבור הדרכת כלות מטופשת ולא מעוניינת לטבול במקווה כי אני "לא טהורה". באופן כללי, מכעיס אותי מאוד שיש כפייה דתית.

אבל אין ברירה. אז חשבתי לעצמי- למה לא להתחתן דרך "צוהר"? שמעתי טובות על הרבנים של צוהר, שהם יותר נחמדים וקלילים וידידותיים ולא לוקחים כסף- כי זו מצווה גדולה לחתן!

אז אמרתי לעצמי, מאחר ו"צוהר" יושבים בלוד, שזה קצת בעייתי עבורנו- נפתח תיק ברבנות חיפה. נצחק על ההדרכת כלות. נתייחס למקווה כאל חוויה אנתרופולוגית. אבל לפחות רב של צוהר.

פניתי השבוע לצוהר, שאלתי איך מתבצע התהליך. ואמרו לי שזו בעייה. כי רבנות חיפה לא מאשרת את כל הרבנים שלהם. ואין להם רבנים שגם מאושרים ע"י רבנות חיפה וגם יכולים לחתן בצפון.

וזה ממש הוציא לי את הרוח מהמפרשים. אנחנו יכולים לנסוע ללוד- לפתוח תיק ברבנות של צוהר. אבל צריך להביא שני עדים. וזה בעייה. כי אני לא יודעת מי יוכל לבוא איתנו. ואני לא יכולה להסתמך על זה "שיהיה בסדר". ואני לא יודעת מי יחתן אותנו- כי אני לא מכירה שום רבנים. אין לי מושג בזה!

חשבתי אפילו לנסוע לפראג/קפריסין ולהתחתן בחתונה אזרחית, וכאן בארץ לעשות טקס רפורמי. טקס בו גם אני יכולה להשתתף ולהגיד משהו, שגם אני יכולה לענוד טבעת לבן זוג שלי.  זו אופציה שמאוד מאוד קוסמת לי- אבל אין לנו כסף לזה. אין לנו את האפשרות להוציא עוד אלפי שקלים על זה.

ואני יודעת שאפשר להיות ידועים בציבור, אבל אני רוצה להיחשב כנשואה.

וכל הסיפור הזה רק מקומם אותי ומציף בי את הכעס על כך שיש פה כפייה דתית ולרבנות יש מונפול על החיים של כולנו כאן. שאין לאנשים שום אפשרות בחירה! וזה פשוט הזוי, הזוי לחלוטין- שאנשים צריכים להתחתן בארץ אחרת!

אוף, אני כבר ממש אובדת עצות.

וואו, חודש שלא כתבתי.

נעלמתי קצת לשגרת היום-יום, קצת איבדתי את ההשראה. הגיע הזמן לקצת עדכונים, פתאום גם מתחשק לי לכתוב.

מבחינת ההכנות לחתונה כבר סגרנו על צלם. כלומר, ברגע שנחתום על החוזה ונשלם מקדמה זה יהיה סגור סופית. לא האמנתי שזה כזה יקר! אל הצלם הראשון הגענו דרך המלצה של חברה לעבודה של אמא שלי. התחברנו מאוד לצלם גם מבחינת אישיות וגם מבחינת הסגנון, אבל המחיר קצת הרתיע אותנו. כשסיפרנו להורים- הם ממש שיגעו אותנו ואמרו לנו שזה מוגזם ובלה בלה בלה. הלכתי לראות עוד צלמת, שהגעתי אליה דרך חברה אחרת של אמא שלי. ובכן, המחיר היה זול משמעותית- אבל הצילום לא היה לטעמי. מעבר לזה- זה פשוט לא היה מקצועי, נראה כאילו היא נשארה אי שם באייטיז. בסופו של דבר, כנראה שעל איכות צריך לשלם. היינו בעוד שתי פגישות עם צלמים, אחד שהציע לנו פחות או יותר את אותו המחיר ועוד אחד שהציע לנו מחיר הרבה יותר גבוה! החלטנו ללכת על הצלם הראשון שראינו, אמרנו לו שאנחנו רוצים לוותר על האלבומים והמחיר קצת ירד. 

שבוע הבא יש לנו פגישה עם ד'יגיי.

יש ב"חבורה" שלנו עוד שני זוגות שמתחתנים- שניהם מתחתנים עוד לפנינו. זוג אחד רק החליטו להתחתן לפני שבועיים ותוך פחות משבוע הם סגרו על תאריך ומקום, וכמה ימים אחרי זה על תאריך ומקום כבר לחינה! והם עוד מתחתנים לפנינו! מצד אחד גם לי כבר בא שזה יגיע, אבל מצד שני אני שמחה שיש לי זמן לסגור את הדברים בנחת ולא להיות בלחץ (ואולי גם לחסוך קצת כסף).

בעבודה הוחלט להעביר אותי ל100% משרה + עלייה משמעותית בשכר. אלו הן בשורות טובות ואני מרוצה.

אני ממשיכה להתאמן בפילאטיס- לא מוותרת על זה. אני מרגישה שאני משתפרת, ולפתע אני מצליחה ליישר את הרגליים- מה שלא הצלחתי בעבר.

אני מחכה כבר לפסח, ממש מתאים לי חופש ואני גם מתכננת באותה הזדמנות למצוא לי שמלת כלה

חודש מרץ שמח לכולם.

אז אחרי ההצעה המרגשת ואחרי שעדכנו את כולם- הגיע הזמן למצוא תאריך ומקום.

עשינו רשימת מוזמנים- מסתבר שלהורים שלי יש את ההכי הרבה מוזמנים! יש עוד אנשים שאני שוקלת האם להזמין אותם- זה מסוג האנשים שאני לא יודעת האם הם ייעלבו בגלל שלא הזמנתי אותם, או האם הם ישמחו.

בכל מקרה, יש לנו חתונה קטנה ומצומצמת של סביבות ה-250 אנשים.

בהתחלה נורא רציתי לעשות את החתונה בגן ואפילו היה לי מקום ספציפי. ואז הבנתי שזה גם יקר מאוד וגם אי אפשר לקחת סיכון עם מזג האוויר. אמא שלי השבוע הייתה אצל הספר שלה, שסיפר לה על לקוחה שלו שחיתנה את הבן שלה בגן אירועים וירד גשם באותו היום. האורחים פשוט קמו והלכו. בסופו של דבר הבנתי שזה לא באמת משנה, ולמרות שתמיד דמיינתי את החתונה שלי בגן אירועים יפה וקסום- יש את המציאות.

התלבטנו בין שני אולמות. היה לנו חשוב ללכת על מקום ידוע ומסודר, שיש לו את המוניטין והניסיון שלו. את אולם א' פחות אהבתי מבחינת העיצוב- עיצוב עממי נובורישי כזה (פמוטים וקריסטלים על השולחנות), אבל האוכל שם הוא ברמה מאוד גבוהה. את אולם ב' מאוד מאוד אהבתי- בדיוק הטעם שלי! אבל מה, הם דורשים התחייבות של 300 איש! בנוסף, בחודש שרצינו (אוקטובר) כמעט ולא היו תאריכים פנויים ובלי קשר- בחודש אוקטובר הם דורשים התחייבות של 350 אנשים. חזרתי הבייתה נורא נורא מבואסת. אבא שלי ניסה לדבר עם בעל האולם- אבל זה לא עזר. הבנתי שנצטרך ללכת על אולם א'. ובאמת סגרנו שם. סה"כ אני יודעת שמדובר במקום טוב וכולם נורא מפרגנים לנו על המקום וזה לא באמת משנה, כי בתכלס אף אחד לא זוכר באיזה צבע הייתה תאורה ואיפה עמדה החופה ומה היה הצבע של המפיות (חוץ מהמשפחה הקרובה). מה שבטוח- אני מעיפה מהשולחנות את הפמוטים והקריסטלים.

אז יש תאריך - 16 לאוקטובר.

נשאר לנו לסגור צלם ודי-ג'יי ולכל השאר יש עוד קצת זמן.

בינתיים אני גולשת לי באתרי חתונות והתמכרתי לפורום חתונות (מדהים איזה דיון סוער ופורה אפשר לנהל על סידורי ישיבה!).

מקווה לקחת את הכל ברוגע ובכיף.