בשבוע 6 הרופאה ראתה דופק במוניטור.

שלושה שבועות אחר כך, בבדיקה שגרתית אצל הרופא נשים- ראו שק היריון ריק. העובר כנראה לא הפתתח והתמוסס.

אני לא כל כך יודעת איך לכתוב ומה בדיוק, כי כל הימים האחרונים רצים לי בראש כמו איזה סרט.

חשבתי שאני באה לבדיקה שגרתית, אבל בבדיקה ראיתי לפי הפנים של הרופא שמשהו ממש לא טוב. ואז הוא אמר לי שהוא ממש מצטער, ואני מרגישה בהיריון (ןבאמת הרגשתי וסבלתי מבחילות קשות) אבל השק היריון ריק. אצלו בחדר עוד איכשהו שמרתי על פאסון, שאלתי שאלות וניסיתי להבין מה עכשיו.

אבל כשיצאתי ממנו הדמעות פשוט זלגו בלי שליטה, נכנסתי לאוטו ובקושי הצלחתי לדבר ולהסביר לבעלי מה קרה. דרשתי ממנו שייקח אותי לאמא שלי.

אפילו לא התקשרתי. אבא שלי פתח את הדלת וכל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד.

מבחינה רציונלית - אין לזה הסבר. זה קורה לכל כך הרבה נשים. אני מכירה אישית לא מעט נשים שזה קרה להן, וכל פעם מישהי מספרת לי על עוד אחת ועוד אחת שזה קרה לה. כנראה היה איזשהו פגם גנטי בעובר, ולכן לא התפתח. וטוב שזה קרה עכשיו, ולא בשבועות מתקדמים יותר. וטוב שזה קרה, כי אח"כ לגלות שיש לעובר מומים או בעיות... זה יותר גרוע. אבל מבחינה רגשית זה פשוט כואב. תחושה של אובדן, של החמצה. הרגשתי כאילו אני במשחק "סולמות ונחשים" וירדתי עם הנחש למטה.ידעתי שזה עלול לקרות. אבל קיוויתי שזה לא יקרה לי. שאי אפשר - גם טיפולי פוריות וגם זה. 

גם מה שעוד הטריד אותי- שאנשים שלא היו צריכים לדעת שאני בהיריון ידעו מזה.

סיפרנו רק למשפחה המצומצמת - להורים ולאחיות. חוץ מזה, יש לי חברות ממש טובות וקרובות בעבודה שסיפרתי גם להן. אנחנו חבורה של חמש בנות ופשוט התחברנו אחת לשנייה - וזה גם מעבר לשעות העבודה.

ביקשנו שלא לספר לאף אחד עדיין- בעיקר בגלל סיטואציות כאלו. ואבא של בעלי סיפר לאחותו והיא סיפרה לגיסתה. למה? אני יודעת שזה לא מרוע כמובן, וזו דודה מקסימה שאנחנו מאוד אוהבים - אבל יש סיבה שלא מתחילים לספר לכל העולם ואשתו בהתחלה. אמא של בעלי ממש התרגזה על זה ואמרה שלהבא אנחנו לא נספר לו שום דבר כי הוא לא יכול להיות בשקט.

וגם אצלי בעבודה- מי שלא היה אמור לדעת- ידע. כמובן שהיו חשדות, וכמעט כולם יודעים שאני בטיפולי פוריות. והתחילו הלחשושים והרכילויות.

ויום שישי לפני שבועיים ארגנו החברות הטובות ארוחת שישי בבית של אחת מהן. והזמנו עוד שתי בנות מהמשרד - שאמנם הן לא הכי קרובות אלינו, אבל יש לנו כן יחסים טובים איתם. ובטעות לבעלי נפלט שאני בהיריון. וביקשתי מהן כמה פעמים שלא לספר שום דבר, כי זה עוד התחלה ואני ממש לא רוצה שהמנהל שלנו ישמע על זה מגורמים אחרים שהם לא אני.

ואחת מהן הלכה וסיפרה למישהי, שהיא הלכה וסיפרה למישהי והיא הלכה וסיפרה לעוד מישהי. ואז אחת מהן באה לאחת החברות הטובות שלי ואמרה לה שהיא יודעת. אז הלכתי למנהל שלי וסיפרתי לו, כדי שזה לא יגיע מגורמים אחרים. הוא מאוד מאוד שמח, כי גם הוא ואשתו עברו טיפולי פוריות ועשו IVF. וכשקרה מה שקרה - הוא גם התקשר אליי ודיבר איתי ועודד אותי. אבל עדיין -זה כל כך עצבן אותי! אני לא מאמינה בעין הרע ובאמונות טפלות. אבל זה משהו אישי, פרטי, ולא בא לי לחשוף את מצב הרחם שלי לכל העולם ואשתו. זו צריכה להיות בחירה שלי. ובלי שום קשר - סמכתי עלייך! מכבדים אותך, מזמינים אותך. נכון שאנחנו לא חברות נפש - אבל ביקשתי! ביקשתי שלפחות בנושא הזה תשתקי. התאכזבתי ונפגעתי ממנה מאוד, כי לא היא הייתה נראית לי בחורה רכלנית. גם כשאני ידעתי שבנות אחרות במשרד בהיריון - לא העזתי לדבר ולספר לאף אחד ואחת. שתקתי, כי ידעתי שזה דבר אישי וכל אחת צריכה לספר בזמנה.

והכי מעצבן שאני לא יכולה להגיד שום דבר - כי אותה בחורה שחשפה את זה אמרה שלא לספר. הרי אם זה היה קורה לה, היא הייתה עומדת באמצע המשרד וצורחת. מילא, את הלקח שלי למדתי, עכשיו אני מתייחסת אליה בקרירות ולא נזמין אותה לשום מקום.

גם עוד חברה שלי (לא מהמשרד) כל הזמן שאלה מה חדש בנושא הזה, ואפילו שלחה הודעה לבעלי שהיא יודעת שיש משהו שאנחנו לא מספרים ושלא יכחיש! ל-מ-ה?! באמת, למה? למה להעמיד אותנו בסיטואציה הזו? למה אי אפשר לשתוק?  כמובן שום דבר זה לא סוד, אבל למה לכל הרוחות אנשים מרגישים בנוח להידחף, לחטט? למה אי אפשר לכבד בחירה שלנו? זה פשוט נורא.

לא שהדברים האלו חשובים עכשיו, אבל בכל זאת - זה מרגיז ומעצבן אותי גם עכשיו. זו צריכה להיות החלטה של *שנינו* ודיי עם כל האנשים שנדחפים לי לרחם.

בכל מקרה, הרופא נשים שלי שלח אותי לאולטראסאונד נוסף כדי לאשר את מה שהוא ראה. הייתה לי איזשהי תקווה קטנה שהוא טעה (והוא לא, הוא רופא מומחה עם ניסיון של איזה 25 שנים) או שאולי משהו במכשיר היה לא טוב... אבל לצערי הוא לא טעה.

החלטתי לקחת את האופציה של גרידה ולא של כדורים. רציתי שיוציאו את זה בפעם אחת וזהו, ולא שאני אתחיל לדמם דימומים מטורפים שיכולים לגרום לי להיות מאושפזת.

לשמחתי, הרופא נשים שלי גם כירורג שעובד בבי"ח פרטי שעובד גם עם הקופה שלי (ויש לי גם ביטוח פרטי). הוא ישר התקשר למזכירה שלו ואמר לה להכניס אותי אליו, אני רק הייתי צריכה לתאם איתה את השעה.

אז אתמול עשיתי את זה. הייתי מאוד מאוד לחוצה ומבועתת. עושים את זה בהרדמה מלאה ונורא פחדתי מהעניין של ההרדמה. כאשר נכנסתי לחדר הניתוח עצמו הייתי ממש ממש מבעותת ולחוצה וירדו לי דמעות. העוזרת של המרדים הייתה ממש מקסימה, הרגיעה אותי, התחילה לשאול אותי מתי הייתי בחופשה... ואז פתאום הרופא נשים שלי העיר אותי בחדר התאוששות. בעלי אמר שזה לקח בערך 20 דקות, ואח"כ עוד נשארנו שם להשגחה של שעתיים. אני שמחה שעשיתי את זה בבי"ח פרטי, קיבלתי באמת יחס ותנאים שלא בטוח הייתי זוכה להם אם הייתי עושה את זה בבי"ח ציבורי.

סה"כ היינו שם לכל התהליך ארבע שעות. כאבה לי קצת אתמול הבטן התחתונה ויש עוד דימומים, אבל אחרי מקלחת וארוחה (הייתי צריכה להיות בצום) הרגשתי יותר טוב. אני עכשיו ביומיים מחלה ואני לאט לאט מתאוששת.

בעלי באמת היה מדהים ומקסים. הוא כל כך תמך בי ודאג לי וליווה אותי. בכלל, לא רק אתמול, גם בזמן ההריון וגם בזמן הטיפולים הוא תמיד היה חלק מזה. גם לו כמובן לא היה פשוט והיה לו מאוד קשה... באמת נוכחתי לדעת שזכיתי בו.

אני מנסה להמשיך הלאה, להיות עם הפנים קדימה. יש איזשהו שיר שיש בו שורה שאומרת משהו "כשהחיים עוצרים צריך לרוץ הרבה יותר מהר". אני לפחות יודעת שאני יכולה להיכנס להיריון. ואני אהיה שוב בהיריון (עם קצת עזרה). אנחנו צריכים עכשיו להמתין חודשיים ואז נחזור לטיפולים. נעשה אולי עוד הזרעה אחת ואז IVF, או שכבר ייתנו לנו ישר לגשת לIVF. אני באמת אתן לגוף שלי לנוח ולהתאושש. כנראה שגם נסגור לנו איזה טיסה לחו"ל בשביל להירגע. ואז נחזור לזה בכל הכוח.

נתחיל מהסוף: אני בהריון :)

***

בחודש שעבר הגענו שוב לרופאת הפריון להמשך מעקב. לפי ה"כללים" צריך לעבור שלוש הזרעות על מנת לעבור לשלב הבא - ההפרייה החוץ גופית -IVF. כבר היינו אחרי שתי הזרעות, וידענו שזו הפעם האחרונה לפני שעוברים הלאה. הרופאה עשתה לי מעקב זקיקים ותוך כדי היא אומרת שיש זקיק של 21 ס"מ - משמע- ביוץ טבעי. היא אמרה שאעשה גם בדיקת דם ליתר ביטחון, ואז יתקשרו אליי בצהריים שיגידו לי מה לעשות ומתי לבוא להזרעה. שאלנו אותה אם אחרי זה - כבר אפשר ללכת ל-IVF, אז היא אמרה שלא, שצריך גם שלוש הזרעות וגם שלוש פעמים של זריקות הורמונים! ממש התבאסתי. כל כך רציתי את ה-IVF, כי האמנתי שרק זה יעבוד. התעצבנתי שהשחלות הפוליציסיטיות שלי התחילו לבייץ מעצמן, ועכשיו אני סתם מבזבזת זמן. אני ובעלי דיברנו על זה שבפעם הבאה ננסה ללחוץ עליהם שייתנו לנו כבר לגשת ל-IVF. אפילו החלטתי לקבוע תור לבדיקת שד אצל כירורג (כל מי שמתחילה טיפולי פוריות חייבת לעשות בדיקת שד אצל כירורג, ודחיתי את הבדיקה הזו חצי שנה) כדי שלא יהיה לה שום דבר להגיד לי.

עשיתי את הבדיקת דם, אחה"צ התקשרו מהמרפאה, אמרו שאני לא צריכה להזריק כלום (בפעמיים הקודמות הזרקתי גונאל, ויום לפני ההזרעה הזרקתי אובריטול) ושאני אגיע למחרת להזרעה.

אני חושבת שביום של ההזרעה היה ממש את הביוץ, כי הייתה לי קצת בחילה והרגשתי כאב חד בבטן התחתונה בצד.

עשינו את ההזרעה, ובערב גם שכבנו. שכבנו סתם, כי רצינו והתחשק לנו.

הרופאה נתנה לי גם הפנייה לבדיקות הורמונלית לעשות ממש בזמן המחזור, ואמרה שאני גם אבוא אליה בזמן שיש לי מחזור. ואני חיכיתי כבר בקוצר רוח למחזור שיבוא כדי לעשות את הבדיקות ולבוא אליה.

שבועיים אחרי ההזרעה- או שמקבלים מחזור או שצריך לעשות בדיקת היריון בבדיקת דם.

עוברים בדיוק שבועיים ואין כלום. סירבתי להתרגש. אחרי ההזרעה השנייה - הייתי אמורה לקבל מחזור ביום שני, וזה לא הגיע. כבר ממש שמחתי! הייתי בטוחחה שזהו, נקלטתי. אפילו עשיתי בדיקת היריון ביתית שיצאה שלילית וסירבתי להאמין לזה שהיא שלילית, חשבתי שלא היה מספיק שתן או שזה בגלל שעשיתי אותה בערב. ואז בחמישי בבוקר קיבלתי והייתה נפילה. הייתי מבואסת מאוד, בערב סתם רבתי עם בעלי על שטות והתחלתי ממש לבכות, אמרתי לו שאני רוצה להיות לבד, ישבתי בוכה לבד בחדר וכשהוא בא אמרתי לו שכבר אין לי כוחות נפשיים יותר לזה, שאני רוצה להפסיק ונמאס לי.

עובר עוד שבוע. שלושה שבועות מיום ההזרעה ושבוע של איחור במחזור. היו רגעים שהרגשתי קצת כאב בחזה, קצת בחילה, התחילו לי חצ'קונים, היו לי מצבי רוח והרגשתי ממש עייפה, לא ישנתי טוב בלילה, אבל אלו תסמינים גם של מחזור או סתם דברים שבאמת לא חייבים להיות קשורים להיריון. האמת שבעיקר הרגשתי שהחזה שלי קצת נפוח ורגיש, אבל לא ידעתי מה לחשוב. כל כך לא האמנתי. 

ואז החלטנו לעשות בדיקה ביתית ביום שישי (אתמול). אמרתי לעצמי שאני כבר חייבת לבדוק את זה. חשבתי שזה יהיה שלילי, ואמרתי לעצמי שאם זה שלילי אני חייבת לרוץ למרפאה שיבדקו מה לא בסדר.

היו לי כן תקוות קטנות כאלו שאולי הפעם זו הפעם.... אבל לא רציתי להתאכזב. כל הזמן דיכאתי אותן.

אתמול הייתה מסיבת הפתעה לכבוד היום הולדת של דודה שלי, וגם ככה התכוונתי לקום מוקדם כדי שנספיק ללכת לחדר כושר לפני זה, אז החלתי לשים לי שעון מעורר לשש (כמו כל בוקר) כדי לעשות את הבדיקה עם השתן הראשון של הבוקר. היה לי קשה לישון, והתעוררתי לפני שש.

הלכתי לשירותים במקלחת, עשיתי את הבדיקה ושמתי אותה בצד ליד השירותים.

כדי להעביר את הזמן התחלתי לצחצח שיניים, לשטוף פנים, לשים עדשות מגע. כשהגיע הזמן הרגשתי שהרגליים שלי רועדות לגמרי והלב שלי דופק במהירות של 100 קמ"ש. הכנתי את עצמי לראות פס אחד ולא להתאכזב ולהתבאס. ואז ניגשתי לבדיקה וראיתי אותם - שני פסים ורודים בוהקים. עמדתי שם עם פה פתוח לאיזה חצי דקה, ואז לקחתי את הבדיקה ביד, רצתי לחדר לשינה, וצרחתי לבעלי שהיה חצי ישן שהתוצאה חיובית. התחלתי לבכות ולרעוד, והוא פשוט ניסה להרגיע אותי.

לא האמנתי שזה יקרה!

יותר משנה וחצי, קרוב לשנתיים, שאנחנו מנסים להיכנס להיריון. ב-05/09/2014 הפסקתי את הגלולות. כבר לא האמנתי שזה יגיע, זה נראה כמו משהו רחוק מאוד ממני, כמו זה שאני ובעלי מדברים שאנחנו מתים לעשות טיול קוסט טו קוסט בארה"ב- אולי, יום אחד, זה יקרה.

אני כמובן מנסה לא להתרגש יותר מדיי, כרגע אני בשלב מאוד מאוד התחלתי, זה רק תאים. אני צריכה מחר לעשות בדיקת בטא, וכמובן צריכה להיות במעקב ולראות שהכל בסדר, כי אני בשלב הקריטי... אני דואגת שמשהו ישתבש, אבל אני מנסה לחשוב חיובי. אני מקווה שזו בת :), אבל באמת שיותר משנה לי שהכל יילך לפי המתוכנן, שהכל יהיה בסדר ותקין ומשעמם ומתישהו בחודש מרץ - אני אהייה אמא.

אני קצת חולה ומעוכה במיטה, אז החלטתי לעבור על דברים ישנים שכתבתי לפני שנים.

לפעמים אני מתגעגעת לאיך שכתבתי פעם. הצורה הנקייה והכנה בה הצלחתי להעביר את חיי היום היום, החוויות, הרגשות, המחשבות והתהיות שלי למילים.

אני כבר לא מסוגלת לכתוב ככה יותר, וזה קצת עצוב, כי הכתיבה הייתה חלק כל כך משמעותי ממני. 

החיים שהיו לי, גם אם היו בהם ריקנות וכאב גדולים לפרקים, נראים הרבה יותר מעניינים וחיים מהשגרה שלי עכשיו- מטלות, מטלות, מטלות. גם סקס הופך להיות מטלה, כשנמצאים במסלול הזה של טיפולי פוריות.

ואולי פשוט ידעתי לכתוב טוב, ועם השנים המוזה שלי דהתה. ואולי ככה זה אצלי, ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב, ועכשיו טוב לי מדיי ואז אני לא כותבת כמעט כלום.

ונתקלתי בדברים שכתבתי עליך. אפשר לומר הרבה דברים על הקשר המוזר והלא ברור שלנו, אבל היה בו משהו מיוחד.

הכרנו בצבא, כשהייתי כמעט בת 19 ואתה היית בן 25. זה נראה לי אז כל כך מבוגר, והיום עוד חצי שנה אני בת 29 ובאופן כללי קולטת ש- 30 זה כבר לא גיל זקן עבורי.

היו כמה פעמים כאלו שכל פעם מחדש קצת חתכתי לך את הלב, בלי כוונה. כמו שחתכו לי את הלב בלי כוונה. 

אני לא רוצה להגיד ששברתי את הלב, כי אני לא באמת חושבת שהייתי כזו חשובה בחיים שלך, אבל אני מקווה שאתה עדיין שומר לי פינה חמה איפשהו.

אני חושבת שלא באמת היינו יכולים ביחד. אולי בעולם מקביל. אבל מה עושים כשבין שנינו עבר הרבה חשמל, וזה לא רק בקטע הפיזי. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה לפני משהו כמו שבע או שמונה שנים, כשהצעת לי להיפגש לקפה בת"א והלילה הזה נגמר כמו שהוא נגמר. כי תמיד כשאנחנו נפגשים החשמל הזה בינינו... גורם לנו להיכנס למיטה, למרות ששנינו לא תכננו ולא חשבנו על זה בכלל.

וזו הייתה הפעם האחרונה שכעסת עליי, שאני שוב גורמת לך לפתח רגשות. גם לי היו רגשות, אבל ידעתי, ידעתי שזה לא יעבוד. ואם אני לא טועה, היית כאן לחופשת מולדת ואח"כ חזרת לארה"ב ואיך בדיוק זה היה עובד.

וכל אחד הלך לדרך שלו ולמסלול שלו. אתה המשכת לדעת עליי כמעט את הכל, כי אני משתפת הכל בפייסבוק ואתה קצת פחות, והרבה פעמים תהיתי מה איתך ומה אתה עושה.

ומאז לא דיברנו הרבה, רק פעם ביובל שיחות קצרות של מה נשמע ומזל טוב בימי הולדת. פעם אחרונה שהתכתבנו הייתה מתישהו ביולי ודיברנו קצת על החיים ואמרת לי שאתה מקווה למצוא מישהי מיוחדת משלך. ואני מקווה שמצאת.

אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב את כל זה עכשיו. אבל פתאום הייתה לי תחושה כזו שאני חייבת לכתוב תכף ומייד.

תחושה שהרבה זמן לא הרגשתי.

אולי רציתי להגיד באיזה מקום - סליחה. סליחה שהתנהגתי כמו שהתנהגתי. כל הזמן חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון ואני אף פעם לא התכוונתי לפגוע באף אחד. אבל אלו החיים וכל זה. לפעמים אני נזכרת בך ובמה שהיה לנו, וזה דווקא מעלה לי חיוך. אולי ביקום מקביל או בזמן אחר זה היה עובד. ואולי אתה לא חושב עליי בכלל ואני סתם איזה מישהי מהעבר שלך, אבל כן מקווה שיש לך איזה פינה בשבילי, כמו שלי יש בשבילך.

רק רציתי לסגור מעגל.

(אני ממש מתלבטת אם לשלוח לו את זה)

שנה עברה מאז יום החתונה שלנו, שלאחר כמעט 10 חודשים של הכנות+ שבועיים אחרונים של לחץ, היה מושלם. אני זוכרת שבדרך הביתה, שאלתי את בעלי הטרי "מה, כבר נגמר?"
כולם מדברים על כמה הערב הזה הוא מדהים, חד פעמי, מיוחד במינו, והכלה היא בעצם נסיכה או מלכה. והאגדות הרי תמיד מסתיימות ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אבל אגדות לחוד ומציאות לחוד. ועם כמה שזה כיף גדול להתחתן, מדובר רק בכמה שעות, שלאחריהן הכל מתחיל.

כל פעם מחדש מחלחלת בי ההבנה כי עוצמת הקשר נמדדת דווקא ברגעים הפחות יפים. בריבים, בוויכוחים, בהחלטות החשובות של החיים המשותפים שצריך לקבל ביחד. בהתפשרויות, בויתור על האגו. 
כשצריך לדעת להקשיב, לתמוך, לעודד ולהרים מתוך תהומות.
שלא תמיד צריך מחוות רומנטיות גדולות, אלא פיסות של תשומת לב, דאגה ואכפתיות.
הרומנטיקה, הריגוש, התשוקה והפרפרים מתגלים דווקא ברגעי השגרה השוחקת. 
שהחברות וההערכה- הן הבסיס.

הגיע הזמן לעדכן מה קורה איתי. כל מיני דברים קורים וממש מתחשק לי לכתוב.

יש לי פז"מ של חודש וחצי בעבודה החדשה. בינתיים אני יכולה לומר שסה"כ אני דיי מרוצה. יש ימים יותר מעניינים ויש ימים יותר משעממים. אני כבר דיי "שולטת בחומר", והתחלתי לרכוש חברים. יש לי הרגשה שמרוצים ממני. מצד אחד אני מאוד רוצה להשקיע ואני מנסה להיות הכי טובה שאפשר, מצד שני- כרגע אני רק עובדת זמנית שם, עד אוקטובר, אז זה קצת מבאס. אני מנסה לעשות את הכל על הצד הטוב ביותר, כי אני כן ארצה להפוך לעובדת קבועה, אבל גם אם זה לא יסתדר- לפחות שיהיו לי המלצות טובות. מה גם שאין לי אופי של אחת שזורקת זין. 

מחרתיים אני והבעל נחגוג חצי שנת נישואים. עבר כל כך מהר! 

לא עשינו אלבומי חתונה, ומאוד מתחשק לי להזמין אלבומים מאיביי ולהכין אלבומים כמו של פעם.

ואם כבר בהקשר הזה, אנחנו מתכוננים לפרוייקט החדש שלנו: בית.

לפני כמה חודשים יצאנו במסע לרכישת דירה. היו הרבה ריבים, אכזבות ותסכולים על הדרך... אבל בסופו של דבר מצאנו.

נכון שזה לא בדיוק האזור שעליו חשבתי, אבל מצאנו דירה מקסימה, ברחוב שקט, בבניין מטופח, באזור טוב ויחסית מרכזי, והכי חשוב - קומה ראשונה. 

לראשונה נכנסו לדירה והרגשנו שזה בית.

עוד באותו היום כבר עשינו משא ומתן וסגרנו את העיסקה, ואז התחלנו להריץ עניינים.

לפני שבוע וחצי חתמנו על חוזה לרכישה ושילמנו כבר 10%. וואו, כמה ביורקרטיה! וכמה חתימות! נעזרנו ביועץ משכנתאות, וככל הנראה אחרי החג כבר נלך לחתום בבנק על המשכנתא. ברגע שנקבל את הכסף מהבנק נוכל לקבל את המפתח ואז עוברים לכיף האמיתי: שיפוצים! אנחנו משפצים את המטבח ואת המקלחת והשירותים ועוד כל מיני דברים קטנים. אנחנו בדיוק בשלב של ההצעות מחיר. אני ממש מקווה שהכל יילך לנו מהר וחלק בלי יותר מדיי תקלות בדרך.

חשבתי על זה שעוד פעם החיים משתנים. בדיוק כמו שיש את השלב הזה שנפרדים מהחברים בתיכון, או שכבר שומרים פחות ופחות על קשר, ככה יש את השלב שגם החברים של אחרי התיכון קצת נפרדים. זוג אחד מהחבורה שלנו עבר למרכז לפני פחות משנה, זוג אחר גם בקיץ יעבור דירה לעיר אחרת, אנחנו גם נעבור לעיר אחרת וזוג אחר בהיריון! (שזה כבר הזוי בפני עצמו!). פתאום הכל משתנה, כל אחד בונה לו את החיים והמשפחה שלו. אבל זה מספיק חשוב, נצליח לשמור על קשר במידה כזו או אחרת... אם כי זה מוזר שמהימים שהיינו יוצאים בימי שישי לפאבים, שותים ועולים על הבר לרקוד, נעבור לימי העגלות והחיתולים... ככה זה.

אוטוטו החג נכנס. האמת שזה החג ה"רציני" הראשון שלנו בתור זוג נשוי. אנחנו עושים את החג עם המשפחה שלי, והערב- אני נוהגת! (כי אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה נהגתי... החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנהוג). אנחנו מתכננים לנצל את החופש הזה לעצמנו- גם לבילויים וגם למנוחה (יש לי כמה ספרים שמחכים לי), להתחיל להתסכל על מטבחים וחדרי אמבטיה וגם לצאת לטייל עם עוד חברים.

חג פסח שמח ומהנה לכל קוראיי!

חזרתי.

עברתי קצת על הארכיון שלי. בדקתי מה עבר עליי בתקופה הזו לפני שנה ולפני שנתיים. מצד אחד זה נראה לי כל כך רחוק, מצד שני אני זוכרת את הכל היטב. נדמה שעשיתי מה שצריך. היום אני עושה מה שאני צריכה. אני לומדת לשחרר, להרפות. לתת לדברים להוביל אותי. אני בונה את עצמי ומנסה לא לפחד מהשינויים.

השתנה לא מעט.

מצאתי עבודה חדשה, ביום ראשון חתמתי על חוזה. מצחיק, דווקא השבוע קיבלתי עוד שתי הצעות עבודה נוספות. איפה הייתם כל הזמן הזה? אני לא דשה ב"אם" ו"מה אם" ו"אולי". החלטתי על מקום מסויים ואיתו ננצח. התפקיד הוא תפקיד פקידותי/מזכירותי, בחברה שהיא בינלאומית. התחום בו החברה עוסקת רחוק ממני שנות אור, אולי זה יפתח לי אופקים חדשים. גם המשכורת וגם התנאים הסוציאליים טובים. לראשונה אני נתקלת במקום עבודה טוב, ושלא נותן רק את המינימום הקבוע בחוק (או אפילו זה לא). ביום ראשון כבר פגשתי מישהי שאני מכירה מהתיכון, וזה נחמד שיש פנים מוכרות. בתחילת מרץ אני אמורה להתחיל. הבאסה היחידה שמדובר בהחלפה לחל"ד והבחורה כמובן אמורה לחזור, אבל תמיד יכול להיות מצב שהיא בסוף תחליט שלא לחזור, או שיתפנה תפקיד אחר שאליו אוכל לעבור. וגם אם זה לא יסתדר – יהיה לי עוד ניסיון וזה ייראה טוב בקורות חיים. זה יהיה מבאס אחרי חצי שנה שוב לעזוב, אבל מה שיהיה יהיה. החלטתי שאני מגיעה בגישה חיובית. בלי תהיות, בלי השוואות למקומות אחרים. אני מגיעה, בטוחה בעצמי, מחייכת, לומדת, עושה את הכל על הצורה הטובה ביותר.

כנראה גם נשנה מקום מגורים בקרוב.

חשבנו לעבור למקום אחר בשכירות. הדירה שלנו קצת קטנה ומעבר לזה – מחולקת. הקיר שמפריד בינינו לבין הדירה שלידנו עשוי גבס ועובר בחדר שינה שלנו. ככה שההרגשה היא שאין פרטיות, כי אם השכנה שומעת מוזיקה (והיא חובבת גלגל"צ בכל שעות היום)- זה כאילו מישהו שומע מוזיקה אצלנו בחדר שינה.

הסתכלנו קצת על דירות להשכרה והמצב פשוט זוועה.  ראינו דירות מוזנחות, עם ריח של עובש/טחב/זקנים, בלי תריסים על החלונות, שירותים שבנויים בצורה שאי אפשר פשוט להשתמש בהם (והעיקר במודעה מתלהבים "שירותים כפולים!"), דירות עם מקלחות מגעילות ומוזנחות, עם ארונות מטבח עקומים ושבורים, וחוסר פרקטיות בעליל- תנור שנמצא במרפסת שירות ולא במטבח, הכנה למכונת כביסה באבטיה, במיקום צר ופצפון ששום מכונת כביסה לא תיכנס אליו, יש כיור במקלחת, אבל המראה ממקומת לא מעל הכיור אלא במקום אחר, מקומות שאין אפשרות אפילו לתלות כביסה על החבל. וכמובן – שהמחירים בשמיים! אמנם הדירה שלנו קטנה ומחולקת, אבל השכר דירה לא יקר יחסית ויש לנו דירה יפה, מרווחת, מתוקתקת ומשופצת. אני חובבת פתרונות אחסון והצלחתי לארגן ולסדר עוד מקומות אחסון.

ואז חשבנו – אולי כבר עדיף לקנות. לגייס את הכל החסכונות שלנו ושל מי שרק אפשר ולהשתעבד לבנק- אבל לפחות בעוד 25 שנים נזכה לדירה משלנו. וגם כאן – המחירים פשוט מטורפים בלי שום הצדקה! דירות קטנות, או בלי חלונות (העיקר מתלהבים משיפוץ שעלה 50,000 ש"ח. אין לכם חלונות בדירה, נחנקתי!), או שדירות מאוד מוזנחות וצריך להשקיע בהן עוד מאות אלפי שקלים... אני לא מחפשת דירת פאר. אבל אנחנו צריכים דירה שתהייה מספיק גדולה להכיל משפחה ושתי חתולות. לא רוצה 5 חדרים – אני יכולה להסתפק בשני חדרי שינה, רק בתנאי שאחד מהם יהיה מספיק גדול לדחוס שניים או שלושה ילדים. ולא תהייה מוזנחת ואאלץ להוציא כספים על שיפוצים. ושתהייה פרקטית! (מסבר שחבלי כביסה זה משהו נדיר...) ואז חשבנו... לעבור לקריות. כן, לחזור חזרה למקום מגוריי. המחירים הרבה יותר הגיוניים ומקבלים תמורה הרבה יותר גדולה. בעלי התבאס קצת, כי הוא חיפאי מגיל 0 וקשה לו לעזוב, וגם אני רציתי לעזוב ולשנות... אבל אין ברירה. אז נחזור לגור ליד ההורים שלי. היום אנחנו הולכים לראות כמה דירות ואני מקווה שנהייה פחות ופחות מאוכזבים.

האמת שאני דיי מתרגשת, אני באמת מקווה שיהיה לנו בית משלנו, שנבנה את החיים שלנו ואת המשפחה שלנו.

אז מה הספקתי בשנה הזו?

1. להתארס בינואר ולהתחתן באוקטובר (ובדרך חגגתי בחתונות של חברים טובים).

2. קיבלתי רישיון.

3. קיבלתי תעודת תואר ראשון.

4. הייתי בפראג הקסומה, בירח דבש קסום לא פחות.

5. התפטרתי מהעבודה אחרי שנתיים. זה היה כואב וקשה עבורי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות בדיכאון.

6. קראתי הרבה הרבה ספרים.

7. התחלתי להתעסק קצת בבישול ואפייה.

8. נרשמתי לחדר כושר - ואני אוהבת את זה!

אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה.

נכון שהיו לא מעט רגעים קשים, אבל סה"כ היו לי הרבה ימים טובים.

אני מאחלת לעצמי למצוא עבודה חדשה במהרה, לפתח ריבועים בבטן, ובעיקר - שרק ימשיך ככה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן."

שנה אזרחית טובה לכולם!

(ואל תשכחו: אם שותים - לא נוהגים!) 

כל נושא החתונה היה מעיין מסע שלקח לנו תשעה חודשים – דומה להיריון. מאוד נהניתי מהתקופה הזו. היו גם בה גם דברים חיוביים וכייפיים – כמו המדידות, אבל היו גם דברים פחות נחמדים – אנשים שמודיעים ברגע האחרון (באותו היום אפילו) שהם לא יגיעו.

ביום החתונה כל הלחץ נעלם, והייתי מאוד רגועה, הרגשתי כמו נסיכה. מאוד דאגתי שאני אבכה מההתרגשות – אבל כמעט ולא בכיתי- רק במפגש ובכניסה לחופה. בכל זאת השתדלתי לחייך תוך כדי שיהיו תמונות יפות!

קצת קשה לסכם את היום הארוך והמרגש הזה. אני יכולה לומר שהכל התנהל בדיוק כפי שרציתי, ויצאתי סופר מרוצה מכל הספקים. מאוד הרגשתי שלמה עם הבחירות שעשינו. השיער והאיפור היו מחמיאים ויפים, והחזיקו מעמד לאורך כל הערב. השמלה הייתה כל כך יפה ומיוחדת, כל האורחים לא הפסיקו להחמיא. האוכל היה ממש טעים, הצלמים והדי-ג'יי היו אדירים והייתה מסיבה כל כך כייפית! אחותי שרה את שיר הכניסה לחופה (בדיוק כמו שחלמתי) והחברים הטובים הפתיעו אותנו עם קליפ.

והכי כיף - שאנשים ניגשו להורים שלנו, אמרו כמה הם נהנו והתרגשו ואיזו יופי של חתונה זו הייתה.

היום הזה עבר לי כל כך מהר, הרגשתי שאני מרחפת ובזמן המסיבה הייתי ב-היי מטורף. 

כשחזרנו למלון שאלתי את בעלי "מה? זה כבר נגמר? אני רוצה שוב!". לקח גם לי קצת זמן לעכל שזה קרה.

הסתכלתי על המגנטים על המקרר וחשבתי – זו אני בתמונה? אני הייתי כלה?

אבל בסופו של דבר, זה רק טקס.  מה שחשוב זה הזוגיות שלנו ואני מאחלת לנו המשך זוגיות יפה, פורייה, תומכת ואוהבת.

טסנו כמה ימים לאחר החתונה לירח דבש– התחתנו ברביעי וטסנו בראשון בלילה. 

התכנון המקורי היה על ירח דבש ברומא. כשהתחלנו לחפש דילים- הבנו שהמלונות בדילים האלו מאוד לא טובים. וכשחיפשנו על טיסה ומלון בנפרד – המחיר היה בשמיים. לכן חשבנו על אופציה אחרת – פראג.

פראג היא עיר קטנה ויפהפייה, שמאוד קל להתמצא בה וללכת ברגל.  ואכן חרשנו אותה ברגל.

המלון שלנו היה טוב ובמיקום מאוד מרכזי. אני חושבת שעדיף לשלם קצת יותר, ולהיות במלון במקום מרכזי. זה אפשר לנו להסתובב בבוקר, לחזור אחה"צ- להתקלח, לישון ואז לקום ולצאת בערב.

חוץ מזה, לקחנו שני ימים של טיול מאורגן דרך חברת התיירות. יום אחד נסענו לדרזדן ויום אחר נסענו לקרלובי – וארי (אני מקווה שאני כותבת את זה נכון).

המחייה בפראג מאוד זולה – גם האוכל (שהיה טעים), ובעיקר – הבירה. הבירה יותר זולה ממים, מקפה ומקולה. פער המחירים בין ישראל לפראג כל כך גבוה! לשם השוואה, קנינו בסופר בקבוק מים מינרליים ובקבוק קולה- וזה עלה 8 ש"ח. שתינו חצי ליטר בירה ב-10 ש"ח. סטייק טוב עולה 60 ש"ח. סבון הפנים שלי, שבארץ עולה 90 ש"ח- מצאתי בדרזדן ב-20 ש"ח ובפראג ב-30 ש"ח! כמובן שאין צורך לציין שקניתי סטוקים

ואם כבר מדברים על קניות – אין ספק שהתפנקנו. זאת הפעם הראשונה שלי בחו"ל אחרי 8 שנים, ופעם ראשונה שלנו בחו"ל ביחד. החלטנו שאנחנו נהנים כמו שצריך, בלי לחשוב על הכסף. אכלנו המון במסעדות, קנינו הרבה מאוד דברים והכי חשוב – ראינו הרבה מאוד מקומים יפים, מעניינים ומיוחדים.

העליתי את כל התמונות מהחתונה לפייסבוק, ועכשיו צריך להתחיל לחזור לשגרה... 

זהו זה,

מחר תשעה חודשים (כמו היריון) של הכנות מגיעים לשיא - יום נישואיי.

בזמן האחרון הייתי נתונה בלחץ רב. גם עזבתי את העבודה וגם ההכנות האחרונות - עשו את שלהם.

זה התבטא בכל מיני תחלואים שונים ומשונים, הרגשתי שאני עצבנית וחסרת סבלנות ואני בקושי מצליחה לישון כמו שצריך.

החברות הקרובות ארגנו לי מסיבת רווקות בהפתעה אצלי בבית. כך שגם אני זכיתי למיני אלמנטים פאליים והפעלות משעשעות. 

עד הרגע האחרון התעסקנו באישורי הגעה וסידורי ישיבה - וזה היה מחרפן! גם אחרי שהגענו לאולם למסור סידורי ישיבה סופיים - עשינו שינויים. זה ממש מבאס שגם ברגע האחרון אנשים מודיעים לא מגיעים. יש לי פחדים שאף אחד לא יגיע או שיגיעו ממש מעט אנשים, אבל אני מנסה לנטרל את זה.

בנוסף, הזמנו קופסאות בצורת חתן וכלה באיי.ביי כדי למלא בסוכריות. הזמנו לפני הרבה מאוד זמן והן הגיעו לפני כמה ימים. זה גם משהו שדיי חרפן אותי... (אני בריידזילה?!). ביום ראשון ישבתי להרכיב ולמלא אותן וזה לקח לי שמונה שעות וגב דואב.

אתמול הייתי במקווה.

מאוד חששתי מהחוויה הזו, זה גם משהו שאני לא מאמינה בו, אבל הופתעתי לטובה.

קודם כל - המקווה היה מהמם! אסתטי ומעוצב כמו ספא. חדר ההתארגנות מאובזר עד לפרטים הקטנים! והבלנית הייתה ממש מקסימה, נתנה לי להרגיש בנוח וגם חיבקה אותי אחרי הטבילה ובירכה אותי. גם חווית הטבילה הייתה בסדר - צללתי למופת. ואני חשבתי שאני לא יודעת לצלול...

אני כבר מתחילה להתרגש ומחכה למחר בקוצר רוח.

אני מאחלת לנו שתהייה חתונה שמחה, מרגשת, כיפית ושכולם יהנו, 

וכמובן - הרבה שנים של חברות ואהבה.

התחילה התקופה האהובה עליי ביותר השנה.

מחר ראש השנה - החג האהוב עליי (לא פלא, נולדתי בו).

ככל הנראה יום העבודה האחרון שלי יהיה 29 לספמטבר. הבנתי שזה לא חוקי לתת לי מכתב, ואני גם לא אקבל שום דבר - אבל בסדר. אני צריכה להתמודד עם ההשלכות. בחרתי להתפטר בתקופה לא טובה - גם חגים וגם חתונה, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר. באופן רשמי אני אמורה לעזוב ב20 לחודש, אבל המנהלת שלי שאלה אם אני יכולה לעזוב אחרי החגים. אמרתי לה שאם זה בסדר מבחינת משאבי אנוש זה בסדר גם מבחינתי. אבל אף אחד לא הודיע לי שום דבר. 

זה דיי מעניין לראות איך כל התיאוריות שלמדתי בלימודים בנושא עבודה רוקמות עור וגידים. אני רואה את זה גם על עצמי וגם על אחרים. רמת השחיקה וחוסר השביעות רצון שלי כל כך גבוהות - שאני פשוט לא מסוגלת יותר. אני כן רוצה לעזוב בצורה יפה ולא לזרוק ז', אבל מבחינה נפשית- עייפתי. וזה עוד יותר מתסכל שאני גם צריכה לעבוד בחגים! הדבר היחיד שיש לי כוח לעשות זה קלסר החפיפה שלי, לבאה האחריי. זה בדיוק כמו החודש האחרון לפני השחרור מצה"ל- שהוא החודש הכי הכי קשה.

לשמחתי כולם מפרגנים לי, שמחים עבורי ומחזקים את החלטתי. כולם גם שואלים אותי מה אני רוצה לעשות עכשיו - ואני באמת לא יודעת. אני כן מחפשת בתחום האדמינסטרציה, אבל אני מרגישה שלא מצאתי את עצמי. מצד אחד אני אוטוטו בת 26, מתחתנת, ואפילו בי עולות בי מחשבות ורצון לילדים משלי (והיו תקופות שחשבתי שאני לא ארצה ילדים ואם כן - רק בעוד הרבה מאוד זמן). מצד שני, אני מרגישה לעיתים בת 16 שעדיין לא סגורה על עצמה. זה מזכיר לי שפעם שמעתי שיחה בין שתי נשים בפילאטיס על כך שגיל ההתבגרות נמשך עד גיל 30. שמצד אחד יש לצעירים הרבה ידע, הרבה ניסיון, הרבה חוויות, אבל מצד שני מבחינה רגשית הם עדיין לא מבוגרים. אולי אני עדיין לא מבוגרת, או שאני סתם רוצה לגלות מה יעשה לי טוב.

עוד חודש וחצי החתונה.

השבוע הייתה לנו פגישה עם האולם ובחרנו עיצוב (מפות בצבע שמנת ומפיות בצבע אדום) ותפריט. שבוע הבא כבר טעימות עם ההורים. גם קיבלנו סקיצה של האולם ופתקי ישיבה, וגם רכשנו באי.ביי מתנות לאורחים. גם ההזמנות כבר מוכנות ובראש השנה אנחנו נתחיל לחלק אותן וגם לשלוח. אני צוחקת על זה שמזל שאני מובטלת ויהיה לי הרבה זמן להתעסק בכל זה. זה מתקרב בצעדי ענק ואני מתחילה יותר ויותר להתרגש. אנחנו רק צריכים טבעות, בגדים לחתן (וגם לאחיות שלי!) ובטח עוד כמה דברים קטנים. ביום שבת סוף סוף יש מפגש של ההורים והאחיות ואני מקווה שזה יעבור בשלום.

היום הבן זוג שלי חוגג יום הולדת.

קמתי מוקדם ותליתי שרשרת יום הולדת שמח במטבח, ומתחתיה שמתי את המתנות שלו - חולצה מכופתרת מקסטרו ועוגת קראנץ' שוקולד מרולדין, וכמובן ברכה.

הוא ממש שמח(:

אני כבר מחכה לחג (למה לעזאזל מכריחים אותנו לעבוד גם מחר...).

אני מאחלת לעצמי שהשנה העברית החדשה תביא איתה דברים טובים, ושאמצא סוף סוף את הדרך שלי.

ובהזדמנות זו אאחל לקוראיי היקרים חג שמח ושנה טובה!

מתחילים את חודש אוגוסט, אחרי שחודש יולי היה עמוס בהרבה מאוד אירועים.

קודם כל – סוף סוף האוניברסיטה עשתה טקס קבלת תעודות, ויש לי תואר ראשון!

מבחינת ההכנות לחתונה – סגרנו כבר את רוב הדברים הגדולים. החלטנו לעשות את המאמץ וכן לפתוח את התיק ברבנות של "צוהר". מבחינת העדים –נורא דאגתי מה נעשה, כי זו נסיעה ללוד ולא ידעתי מי יגיע להעיד עבורנו... אבל בסופו של דבר  שני המנהלים של הבן זוג שלי הגיעו להעיד עבורנו. ב"צוהר" ממש נחמדים ומסבירי פנים. תקתקנו מהר את כל העניין, ואנחנו רק מחכים שיתאמו לנו רב. בדרך חזרה כבר עשינו סיבוב בדרום ת"א  לקנות את כל השטויות לרחבה. איכשהו, נראה לי שלא קנינו מספיק...

גם סגרתי סוף סוף מאפרת ומסרקת! זו הייתה ממש סאגה. לא רציתי ללכת לסלון כלות. אני לא חובבת המוניות, מה גם שלרוב בסלוני כלות – הסגנון הוא "עשוי" מדיי ופרחי קצת. אני אוהבת איפור פשוט, תסרוקות משוחררות וקלילות... לדעתי כלה צריכה להיות עדינה, ולא כאילו היא נפלה לתוך קופסת האיפור...  כשהתחלתי לחפש מאפרות, מהתחלה נדלקתי על המאפרת שלי– גם התחברתי מאוד לסגנון שלה – עדין וקלאסי וגם ראיתי עליה המון המלצות. אבל לא ידעתי איך אני אגיע  אליה, כי אמנם היא מגיעה עד אליי ביום החתונה, אבל הניסיון עושים אצלה והיא גרה במקום שאין בו תחבורה ציבורית. אז חשבתי לותר על זה. למשרד שלנו הגיעה עובדת חדשה שגם עבדה פעם בתור מאפרת והציעה לי לעשות אצלה את האיפור. אמרנו שנקבע איפור ניסיון. כשרציתי לקבוע איתה... היא פשוט נעלמה מהעבודה. (שזה כבר סיפור בפני עצמו). והתחלתי לדאוג, כי אוטוטו אוקטובר וישבתי וחפרתי לבן זוג שלי. ואז הבן זוג שלי אמר שהוא ייקח אותי למאפרת ושאני לא אדאג. וביום שישי שעבר נסענו ביחד עם אחותי הקטנה לעשות איפור ותסרוקת ניסיון. וסגרתי על המקום. היא גם מקסימה וכייפית, וגם האיפור היה מהמם! בדיוק בדיוק הטעם שלי, מה שחשבתי עליו והיא ידעה איך להוציא את הדברים היפים... וגם החלטנו על תסרוקת חצי אסופה בסוף. כל כך התבאסתי להוריד את האיפור כשהלכתי להתקלח. אני מרגישה כל כך שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר הבחורה מהמשרד מעולם לא חזרה, היא התפטרה או פוטרה, זה לא ממש היה ברור. אני בראש שקט, שלקחתי מישהי שזה בראש ובראשונה המקצוע שלה. הרי הבחורה מהמשרד, לא משנה כמה היא הייתה נחמדה ואני בטוחה שהיא יודעת לאפר יפה – סיפור ההיעלמות שלה הדליק לי נורה אדומה. מעדיפה לקחת מישהי מקצועית ואולי לשלם קצת יותר, אבל להיות בראש שקט. למדתי שיש דברים שלא מערבבים ביניהם.

נשאר לנו לסגור רק את הדברים היותר קטנים. לי כבר יש נעליים, וההורים שלי כבר קנו בגדים! עכשיו צריך להתמקד בהזמנות ולכל השאר יש לנו עוד קצת זמן.

אני מתרגלת לאט לאט לנהיגה. נהגתי בעיקר בלילה – שזה דבר לא פשוט בפני עצמו. אני גם לאט מתרגלת לאוטו (*געגועים לאוטו של המורה לנהיגה: סובארו B4 מנהלים. בצבע שחור. אוטו עם עוצמה!*) ולנהיגה בחיפה – עם כל העליות, הירידות והסיבובים החדים! אבל בינתיים אני בסדר. זה שקיבלתי רישיון הוריד ממני מועקה ענקית.

מבחינת העבודה... הצבתי כמה דרישות. ואני מקווה שייענו לי. כי אם לא... אני פשוט עוזבת. הבריאות הנפשית שלי חשובה הרבה יותר. ואני מאמינה בעצמי. אני מקווה שיהיו לי עדכונים בקרוב.

תמיד היה לי ברור, שאם הייתה אפשרות לחתונה אזרחית/ רפורמית/קונסרבטיבית בארץ- אז ברור שלא הייתי בוחרת להתחתן דרך הרבנות. אני לא מעוניינת בטקס לא שיוויוני, לא מעוניינת לעבור הדרכת כלות מטופשת ולא מעוניינת לטבול במקווה כי אני "לא טהורה". באופן כללי, מכעיס אותי מאוד שיש כפייה דתית.

אבל אין ברירה. אז חשבתי לעצמי- למה לא להתחתן דרך "צוהר"? שמעתי טובות על הרבנים של צוהר, שהם יותר נחמדים וקלילים וידידותיים ולא לוקחים כסף- כי זו מצווה גדולה לחתן!

אז אמרתי לעצמי, מאחר ו"צוהר" יושבים בלוד, שזה קצת בעייתי עבורנו- נפתח תיק ברבנות חיפה. נצחק על ההדרכת כלות. נתייחס למקווה כאל חוויה אנתרופולוגית. אבל לפחות רב של צוהר.

פניתי השבוע לצוהר, שאלתי איך מתבצע התהליך. ואמרו לי שזו בעייה. כי רבנות חיפה לא מאשרת את כל הרבנים שלהם. ואין להם רבנים שגם מאושרים ע"י רבנות חיפה וגם יכולים לחתן בצפון.

וזה ממש הוציא לי את הרוח מהמפרשים. אנחנו יכולים לנסוע ללוד- לפתוח תיק ברבנות של צוהר. אבל צריך להביא שני עדים. וזה בעייה. כי אני לא יודעת מי יוכל לבוא איתנו. ואני לא יכולה להסתמך על זה "שיהיה בסדר". ואני לא יודעת מי יחתן אותנו- כי אני לא מכירה שום רבנים. אין לי מושג בזה!

חשבתי אפילו לנסוע לפראג/קפריסין ולהתחתן בחתונה אזרחית, וכאן בארץ לעשות טקס רפורמי. טקס בו גם אני יכולה להשתתף ולהגיד משהו, שגם אני יכולה לענוד טבעת לבן זוג שלי.  זו אופציה שמאוד מאוד קוסמת לי- אבל אין לנו כסף לזה. אין לנו את האפשרות להוציא עוד אלפי שקלים על זה.

ואני יודעת שאפשר להיות ידועים בציבור, אבל אני רוצה להיחשב כנשואה.

וכל הסיפור הזה רק מקומם אותי ומציף בי את הכעס על כך שיש פה כפייה דתית ולרבנות יש מונפול על החיים של כולנו כאן. שאין לאנשים שום אפשרות בחירה! וזה פשוט הזוי, הזוי לחלוטין- שאנשים צריכים להתחתן בארץ אחרת!

אוף, אני כבר ממש אובדת עצות.

וואו, חודש שלא כתבתי.

נעלמתי קצת לשגרת היום-יום, קצת איבדתי את ההשראה. הגיע הזמן לקצת עדכונים, פתאום גם מתחשק לי לכתוב.

מבחינת ההכנות לחתונה כבר סגרנו על צלם. כלומר, ברגע שנחתום על החוזה ונשלם מקדמה זה יהיה סגור סופית. לא האמנתי שזה כזה יקר! אל הצלם הראשון הגענו דרך המלצה של חברה לעבודה של אמא שלי. התחברנו מאוד לצלם גם מבחינת אישיות וגם מבחינת הסגנון, אבל המחיר קצת הרתיע אותנו. כשסיפרנו להורים- הם ממש שיגעו אותנו ואמרו לנו שזה מוגזם ובלה בלה בלה. הלכתי לראות עוד צלמת, שהגעתי אליה דרך חברה אחרת של אמא שלי. ובכן, המחיר היה זול משמעותית- אבל הצילום לא היה לטעמי. מעבר לזה- זה פשוט לא היה מקצועי, נראה כאילו היא נשארה אי שם באייטיז. בסופו של דבר, כנראה שעל איכות צריך לשלם. היינו בעוד שתי פגישות עם צלמים, אחד שהציע לנו פחות או יותר את אותו המחיר ועוד אחד שהציע לנו מחיר הרבה יותר גבוה! החלטנו ללכת על הצלם הראשון שראינו, אמרנו לו שאנחנו רוצים לוותר על האלבומים והמחיר קצת ירד. 

שבוע הבא יש לנו פגישה עם ד'יגיי.

יש ב"חבורה" שלנו עוד שני זוגות שמתחתנים- שניהם מתחתנים עוד לפנינו. זוג אחד רק החליטו להתחתן לפני שבועיים ותוך פחות משבוע הם סגרו על תאריך ומקום, וכמה ימים אחרי זה על תאריך ומקום כבר לחינה! והם עוד מתחתנים לפנינו! מצד אחד גם לי כבר בא שזה יגיע, אבל מצד שני אני שמחה שיש לי זמן לסגור את הדברים בנחת ולא להיות בלחץ (ואולי גם לחסוך קצת כסף).

בעבודה הוחלט להעביר אותי ל100% משרה + עלייה משמעותית בשכר. אלו הן בשורות טובות ואני מרוצה.

אני ממשיכה להתאמן בפילאטיס- לא מוותרת על זה. אני מרגישה שאני משתפרת, ולפתע אני מצליחה ליישר את הרגליים- מה שלא הצלחתי בעבר.

אני מחכה כבר לפסח, ממש מתאים לי חופש ואני גם מתכננת באותה הזדמנות למצוא לי שמלת כלה

חודש מרץ שמח לכולם.

אז אחרי ההצעה המרגשת ואחרי שעדכנו את כולם- הגיע הזמן למצוא תאריך ומקום.

עשינו רשימת מוזמנים- מסתבר שלהורים שלי יש את ההכי הרבה מוזמנים! יש עוד אנשים שאני שוקלת האם להזמין אותם- זה מסוג האנשים שאני לא יודעת האם הם ייעלבו בגלל שלא הזמנתי אותם, או האם הם ישמחו.

בכל מקרה, יש לנו חתונה קטנה ומצומצמת של סביבות ה-250 אנשים.

בהתחלה נורא רציתי לעשות את החתונה בגן ואפילו היה לי מקום ספציפי. ואז הבנתי שזה גם יקר מאוד וגם אי אפשר לקחת סיכון עם מזג האוויר. אמא שלי השבוע הייתה אצל הספר שלה, שסיפר לה על לקוחה שלו שחיתנה את הבן שלה בגן אירועים וירד גשם באותו היום. האורחים פשוט קמו והלכו. בסופו של דבר הבנתי שזה לא באמת משנה, ולמרות שתמיד דמיינתי את החתונה שלי בגן אירועים יפה וקסום- יש את המציאות.

התלבטנו בין שני אולמות. היה לנו חשוב ללכת על מקום ידוע ומסודר, שיש לו את המוניטין והניסיון שלו. את אולם א' פחות אהבתי מבחינת העיצוב- עיצוב עממי נובורישי כזה (פמוטים וקריסטלים על השולחנות), אבל האוכל שם הוא ברמה מאוד גבוהה. את אולם ב' מאוד מאוד אהבתי- בדיוק הטעם שלי! אבל מה, הם דורשים התחייבות של 300 איש! בנוסף, בחודש שרצינו (אוקטובר) כמעט ולא היו תאריכים פנויים ובלי קשר- בחודש אוקטובר הם דורשים התחייבות של 350 אנשים. חזרתי הבייתה נורא נורא מבואסת. אבא שלי ניסה לדבר עם בעל האולם- אבל זה לא עזר. הבנתי שנצטרך ללכת על אולם א'. ובאמת סגרנו שם. סה"כ אני יודעת שמדובר במקום טוב וכולם נורא מפרגנים לנו על המקום וזה לא באמת משנה, כי בתכלס אף אחד לא זוכר באיזה צבע הייתה תאורה ואיפה עמדה החופה ומה היה הצבע של המפיות (חוץ מהמשפחה הקרובה). מה שבטוח- אני מעיפה מהשולחנות את הפמוטים והקריסטלים.

אז יש תאריך - 16 לאוקטובר.

נשאר לנו לסגור צלם ודי-ג'יי ולכל השאר יש עוד קצת זמן.

בינתיים אני גולשת לי באתרי חתונות והתמכרתי לפורום חתונות (מדהים איזה דיון סוער ופורה אפשר לנהל על סידורי ישיבה!).

מקווה לקחת את הכל ברוגע ובכיף.

יום חמישי האחרון, אני חוזרת הבייתה אחרי יום ארוך.

הבן זוג אומר שיש לי הפתעה בחדר. אני נכנסת לחדר- ורדים אדומים ולבנים על המיטה, נרות בכל מקום. 

הוא מראה לי במחשב סרטון שהכין עבורי עם כל מיני משפטים ותמונות שלנו. הסרטון נגמר במשפט " יש רק עוד דבר אחד, תזיזי את המחשב".

אני לא מבינה.

הוא מזיז את המחשב, הפרחים ואת כיסוי המיטה. 

ועל הסדין רקום - "התינשאי לי?"

אני מתרגשת, דומעת, מסתכלת עליו כורע ברך עם הטבעת ושואל אם אני ארצה להיות אשתו.

ואמרתי:  ברור שכן

הייתי בהלם מוחלט וממש לא ציפיתי לזה! כלומר, ידעתי שזה יגיע. בסוף החודש אנחנו חוגגים שלוש שנים ביחד ותיארתי לעצמי שזה יהיה אז.

הוא הצליח להפתיע אותי!

מייד אחרי זה עשיתי טלפונים לחברים שידעו ועזרו וטלפון לאחותי.

יצאנו למסעדה האהובה עלינו וחגגנו על הרבה אוכל ובקבוק יין.

התחלנו לספר לחברים, להורים שלו ואפילו יצאנו לחגוג ביום שישי בערב. להורים שלי רציתי לספר פנים אל פנים וממש התאפקתי שלא להגיד כלום, גם השבעתי את אחותי שלא תגיד שום דבר.

ביום שבת נפגשנו עם ההורים ואחותי השנייה לארוחת צהריים. היו לי פרפרים בבטן. חיכיתי שאבא שלי ייצא מהמקלחת וכבר לא יכולתי להתאפק ואמרתי שיש לנו סיבה מאוד טובה לחגוג ולהרים כוסית לחיים. ואז התחלתי לבכות, ואז גם אמא שלי ואחותי בכו. הבן זוג אומר שהוא בטוח שהוא ראה את אבא שלי הקשוח מוחה דמעה

כמובן שהחלפנו סטטוס בפייסבוק וזכיתי להרבה ברכות ולייקים, כולל מאנשים ששנים לא דיברתי איתם! 

אני מאוד מתרגשת ועדיין לא לגמרי מעכלת את העניין, בימים האחרונים אני בתחושת ריחוף עם חיוך מטופש על הפנים

עכשיו יש רק חתונה לארגן!

הרבה זמן שלא כתבתי. לא הייתה לי מוזה, כוחות. מנצלת את ההזדמנות שיש שקט וכולם ישנים.

אני קצת בדאון. אני מרגישה שלא כל כך הולך לי ושאני לא מוצאת את עצמי.

מבחינת העבודה יש ימים שאני מרגישה טוב ואני רוצה להישאר, אבל יש ימים שאני רק רוצה לברוח משם. אני עדיין בחיפושי עבודה אבל המצב לא ממש פשוט. בתחום שלי כמעט ואין הצעות, מלבד גיוס. שזה פחות מתאים לי. ומה שלא גיוס- רוצים שאהייה עם כמה וכמה שנות ניסיון. אני פונה גם לתחום האדמינסטרציה- אבל גם זה לא ממש הולך. יש הרבה משרות חלקיות/זמניות ואני חייבת משרה מלאה וקבועה. אני מנסה לא להיות בררנית, אבל אני מחפשת עבודה לטווח הארוך. אני רוצה לקחת עבודה מכורח הנסיבות כי אני פשוט אסבול. שיפרתי את קורות החיים שלי, אבל לא חוזרים אליי. הייתי בשלושה ראיונות לפני חודש וחצי בערך. למקום אחד התקבלתי, אבל משהו הרגיש לי לא טוב. מעיין "תחושת בטן" שכזו, שזה לא מתאים לי. למקום שני עשיתי מיונים מפרכים – שני ריאיונות + יום מבחני מיון (וזה כולה לתפקיד של מזכירה, כן?) ולא התקבלתי. למקום שלישי מאוד רצו שאגיע למרכז הערכה ואפילו התקשרו אליי כשעשו מרכז הערכה נוסף- אבל לא יכולתי להגיע בגלל העבודה. אני מנסה לקבוע ריאיונות ליום החופשי שלי, אבל זה לא תמיד אפשרי. אני לא יכולה להיעדר מהעבודה. ואני במלכוד, כי אני יודעת שיהיו עוד מקומות שידרשו ממני להגיע למרכזי הערכה או ראיונות גם בימים שלא מסתדרים לי. וזה נורא מתסכל. מצד אחד כן יש פידבק חיובי מהממונים עליי, אבל מצד שני אני מרגישה שנשבר לי. אני פשוט מיואשת מהמצב הזה.

יש בי גם הרבה הרהורים על תואר שני. הרבה מהחברות ללימודים המשיכו לתואר שני וגם בלי עולה החשק. אבל אני לא יודעת מה. ואני לא יודעת איך אשלב אותו עם עבודה במשרה מלאה. ואני לא יודעת אם באמת יש לי כוח לזה, אפילו שאני כן אוהבת ללמוד. אבל כרגע הממוצע שלי עומד על 83 בערך- והסף הוא 85. ככה שכנראה זה סתם חלומות באספמיה.

אני והבן זוג איחדנו חשבונות. הבנק שלי מערים קשיים וסחבת, אבל אני מקווה ששבוע הבא הכל נסגר סופית. החלטנו שזה הכי נכון כלכלי. זה צעד גדול, ואני תוהה מתי יגיע הצעד הבא. הרבה חברות ומכרות מתחתנות/מתארסות/נשואות ואני תוהה מתי יגיע תורי. אני יודעת שאנחנו בעל ואישה לכל דבר ונכון שלא צריך אישור מהרב- אבל אני עדיין רוצה שזה יגיע. האמת שאני חופרת לו וכולם חופרים לו, אבל אני כבר לא חושבת שזה יקרה בזמן הקרוב. בכלל, הזוגיות שלנו קצת תקועה. נכנסנו לשגרה כזו של עבודה ושינה. ואנחנו מנסים לתקן את זה, אבל אני כל כך מחוסרת אנרגיות. הרבה זמן שלא יצאנו מהבית. אם אנחנו יוצאים זה לעבודה, סידורים או ההורים. האמת שהיינו במסעדה האהובה עלינו ביום ראשון כי כבר לא יכולנו לשבת יותר מול החדשות. בכל מקרה, אנחנו ננסה לתקן ולעבוד על זה, כי אף אחד מאיתנו לא מרוצה מהמצב הזה.

וגם נכשלתי בטסט שלישי השבוע. זה לא פלא, כי לקחתי חצי שנה הפסקה בשיעורי הנהיגה. אפילו שנהגתי בשיעורים האחרונים ממש טוב. זה סתם משהו מבאס ובכיתי המון אחרי זה. המורה שלי אמר שהוא קובע לי טסט לזמן הקרוב. אני מקווה שלפחות את הבא אני אעבור.

הדבר הבאמת נחמד בחיי אלו הן החתולות. אבל להן אני אקדיש פוסט נפרד.

תקופה ארוכה שאני מרגישה מדוכדכת ושהכל תקוע ועומד במקום. אני צריכה איזו דחיפה.

בערב החג הייתי אמורה לעבוד, אבל לשמחתי הוחלט שסוגרים את הסניף. כמובן שניצלתי את ההזדמנות לביקור במספרה. צבעתי את השיער לאדום אש! הצבע דיי כהה, אבל באור הוא ממש בוהק. לאחר המספרה נפגשתי עם אחותי בקניון, חיפשנו (כמו כל עם ישראל) בגדים לחג. בסופו של דבר קניתי חולצה לבנה מתחרה ואחותי קנתה שמלה חדשה.

לפני ראש השנה לי ולבן זוג היו הרבה התלבטויות איפה נהייה. אמנם אנחנו עדיין לא נשואים, אבל אנחנו כן גרים ביחד ותכלס- לא צריך טבעת וחותמת של הרבנות בשביל להוכיח שאנחנו זוג. לא רצינו להתפצל, אבל גם לא רצינו להעליב אף צד. בסופו של דבר את ערב החג עשינו אצל סבא וסבתא שלי, ויום למחרת באנו אל ההורים שלו לארוחת צהריים. היה מאוד נחמד, עם הרבה מאוד אוכל. דודה שלי הכינה שתי פשטידות מדהימות! שמחתי סוף סוף לראות את כל המשפחה ובעיקר שמחתי לראות את אחותי. היא גרה בתל אביב ולא חוזרת הרבה בסופי שבוע, כך שבקושי יוצא לי לראות אותה. 

יש לנו מנהג במשפחה לכתוב את כל מה שאנחנו מאחלים לעצמנו ולמשפחה לשנה הבאה ולשים את הכל בקופסה. כל ראש השנה אנחנו פותחים את הפתקים של השנה הקודמת ומקריאים בקול וכמובן בודקים מה התגשם. אז כמובן שהיו הרבה פתקים מצחיקים, אבל למבוכתי הרבה כולם איחלו לי להתחתן, כאילו אני איזו רווקה זקנה שאין לה אף אחד. סבתא רבא שלי (שחגגה 100 חודש שעבר) הגדילה לעשות והחלה לומר לי משפטים כמו "ילד אפשר לגדל בסלון" ו"זה טוב להיות אמא צעירה". היא גם סחבה את העלון של הקיבוץ והראתה לי את התמונות של התינוקות שנולדו בשנה החולפת, בתקווה שזה יעשה לי חשק. משפחה יקרה, אני בקושי בת 25. מדינת ישראל מתייבשת, לא השחלות שלי.

את רוב החג העברנו בצפייה בטלוויזיה (ותודה לVOD ולעונה השנייה של "ילדי ראש הממשלה"), באכילת חומוס וישיבה בים. אפילו הספקתי ללכת לשיעור פילאטיס.

החג היה נחמד וחבל שעבר כל כך מהר. היה מאוד מבאס לחזור לעבודה, מזל שהשבוע מתחיל ביום רביעי ויש עוד חגים בפתח.

שבוע שעבר הייתי בחופשה בצפון. אני והבן זוג, יחד עם עוד זוג חברים.

הצימר ששהינו בו היה מקסים, באחד מהיישובים בגליל המערבי. הכל ירוק ושקט, שומעים רק את התרנגולות מהלול. זה מתחם של 6 יחידות עם בריכה. הבקתות היו מאוד נחמדות ומרווחות, עשויות מעץ. מה שקצת הפריע לי שהן היו חשוכות.

אחרי שהגענו והתארגנו קצת, קפצנו לבריכה. זו לא ממש בריכה מובנית, אלא בריכה שקונים ושמים בחצר, אבל בכל זאת היא הייתה דיי גדולה והיה אפשר לעמוד בה. אחרי שמיצינו את עניין הבריכה, הלכנו למתחם של הסאונה והג'קוזי. ישבנו קצת בסאונה ולצערנו הרב הג'קוזי הגדול היה סגור. אז לא ויתרנו, ונכנסו ארבעתנו לג'קוזי שבאחד החדרים! כן, זה היה צפוף והזוי, אבל משעשע.

אחרי ארוחת ערב שכללה סטייקים ופירה, החלטנו לשבת עוד קצת בג'קוזי ואחר כך לראות סרט- "מחוברים לחיים". האמת שהשילוב של בטן שבעה , מיטה, שמיכה ומזגן גרם לי לנמנמם ואפילו קצת נרדמתי במהלך הסרט, אבל לא רציתי לוותר. זה סרט מקסים, מרגש ומצחיק. לרוב אני לא חובבת סרטים זרים, אבל אני ממליצה עליו בחום!

למחרת בבוקר אני והבן זוג נכנסו לבד לג'קוזי. כן, החלטנו למצות את העניין עד תום. לא היה לנו הרבה זמן, כי הזמנו ארוחת בוקר. החלטנו בסופו של דבר להזמין, כי למי יש כוח לקום ולהתחיל להכין. הגיעה ארוחת בוקר ממש מפוצצת: מיץ תפוזים, שני סוגי סלטי ירקות ועוד כמה סלטים, לחמניות, כמה סוגים של גבינות, קיש, חומוס, טחינה, חביתות וכמה מאפים. (כשאני חושבת על זה אני נהיית רעבה). אחרי הארוחה שוב ביקרנו בבריכה ואז הלכנו לסדר את הכל ולהתארגן.

אחרי שעזבנו את הצימר שמנו פעמינו לטיול טרקטורונים. אני כמובן עדיין לא כשירה לנהוג (וגם אם כבר היה לי רישיון- אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתמודד עם הדבר הזה). הבן זוג נהג בשיא ההתלהבות ואני צרחתי מאחוריו שייסע לאט. אבל היה כיף! אחרי הטיול היינו מלאים בחול ואבק.  אני חושבת שאפילו בטירונות לא הייתי כזו ג'יפה.

חזרנו הבייתה עייפים ומרוצים. היה כיף לחזור לבית מסודר ומדיף ריח של ניקיון. נכנסתי למקלחת וקרצפתי את עצמי ברמות מטורפות!

לסיכום, היה טיול מהנה ביותר. היה כיף לפרוק קצת מתחים ולחצים, הייתי זקוקה לחופשה הזו.

היה כיף לנשום קצת אוויר. ישבתי בבוקר על המרפסת וחשבתי שאולי אני זקוקה לשינוי. לפעמים מתחשק לי לעבור לאיזה מקום שקט ומבודד, בלי יותר מדיי רעש של כבישים ומכוניות ונוף עירוני. לפעמים מתחשק לי עבודה אחרת, אולי קצת יותר יצירתית ועם קצת פחות לחץ, לצאת מהחצאיות המחוייטות ולרדת מהעקבים הגבוהים. למרות שאני חווה הרבה שינויים בזמן האחרון, אני מרגישה צורך בשינוי קצת יותר מהותי.

אוטוטו אוגוסט נגמר.

ספטמבר שמח לכולם.

כבר חודשיים שאני גרה כאן, בבית החדש שלי. לפעמים עולה בי מעיין תהייה כזו- "מה? זה אמיתי?" אבל בגדול אפשר לומר שהסתגלתי.

הסתגלתי לבית החדש, לרחוב, לשכונה, לשגרה, לחיים עם בן זוג.

היה לי משבר קטן בעבודה. שעות העבודה שלי הן קשות, מ-11 בבוקר ועד 20 בערב ובנוסף אני צריכה לבזבז שעה בנסיעה בשני אוטובוסים בכל כיוון, אם לא יותר. היו לי הרבה דילמות האם לעזוב או לא, ובסוף החלטתי שאני נשארת לעת עתה. בסופו של דבר אני אוהבת את מקום העבודה שלי והמחשבה על חיפוש עבודה מחדש והתסגלות למקום אחר עושה לי כרגע כאב ראש. אני מחכה שיהיה לי מספיק וותק בתפקיד שלי כדי שאוכל לבקש קידום.

חזרתי שוב לעשות פילאטיס, אחרי שנה של הפסקה. מאז שעברתי חיפשתי מקום להתאמן, הרגשתי שהגוף שלי מנוון ובעיקר שחזרו לי הכאבי גב. (הגב שלי נהרס לאיטו). אחת החברות אמרה שהיא עושה פילאטיס, ויום אחד סיימתי לעבוד מוקדם אז הצעתי שאבוא איתה לשיעור. הסטודיו במרחק שני אוטובוסים מהבית( התחבורה הציבורית בחיפה זוועתית!) אבל היא עוברת בסוף החודש למקום אחר, קצת יותר קרוב. ונכון שזו עוד הוצאה כספית, אבל זה כל כך שווה את זה. אני מרגישה שיש לי תחביב. שאני לא כל הזמן בעבודה או מבלה בבית בניקיונות וכביסות. זה אמנם פילאטיס מזרן ואני רגילה למכשירים, אבל עדיין- זה כיף. אני מרגישה את הגוף שלי עובד, את השרירים מתחזקים ואחרי שאני יוצאת מהשיעור אני מרגישה חיונית. וזה שווה את הכל.

הבנתי גם מי האנשים שאני רוצה להיות בחברתם. אנחנו חבורה של 6 זוגות, חברות שנוצרה בגלל החברות בין הבנים. תמיד היינו יוצאים ביחד ועושים הכל ביחד, אבל נפקחו לי העיניים. אני מסתדרת עם כולם וזה לא שהם אנשים רעים, אלא פשוט צבועים. יותר נכון, צבועות. לא מתחברת לכל ה"מאמי/חיים שלי/אהובה שלי" וכהנה וכהנה. יש לי חברות ואני מפרגנת, אבל זה אמיתי, מגיע מהלב. לי הכל נראה כמו הצגה אחת גדולה. יש גם התנהגויות שאני לא יכולה לסבול. יש שני זוגות שכרגע טוב לי איתם. שבוע הבא אני והבן זוג יוצאים עם זוג חברים טובים שלנו לצימר. לפני שנה נסענו חמישה זוגות ביחד, אבל השנה אנחנו רוצים שקט. אנחנו דיי לא סיפרנו לאף אחד... כאילו יש מה להסתיר. אני חוששת שייעלבו. אבל זו זכותנו. אני ממש מחכה לזה בקוצר רוח. מתחשק לי קצת פינוק, מתחשק לי קצת שלווה ושינוי שגרה.

ביום ראשון נחגוג חודש לדירה החדשה שלנו. אני חייבת לומר שעדיין לא התרגלתי לגמרי. עדיין יש פעמים בהן אני חושבת בפליאה "היי, אני גרה בבית שבו אני המבוגר האחראי!" ולהיות מבוגר אחראי, זה לא כזה פשוט כמו שחשבתי.

אני מאוד מרוצה מהשכונה בה אני גרה ובעיקר מהרחוב. מדובר ברחוב קטן ללא מוצא, אחד הרחובות הכי יפים בנווה שאנן. ומה שטוב- הכל קרוב. כבר למדתי להכיר קצת את השכונה ואפילו מצאנו סופר קרוב מאוד זול ואפילו יש לנו כרטיס חבר מועדון.

הדירה מקסימה. היא אמנם כולה 60 מ"ר, אבל להכל יש מקום והיא מאוד מרווחת וכבר התחילה לקבל צורה (פרפקציוניסטית שכמותי, לא הסכמתי שייכנסו אליי אנשים הבייתה עד שהכל היה טיפ-טופ!). כמובן שיש לה חסרונות, זה שהיא מחולקת (הטרנד עבר מת"א לחיפה)- אמנם זה לא נורא כי הדיירת שלידנו שקטה וגם עוד מעט עוזבת (אבל אין לי מושג מי יהיה במקומה), אבל עדיין הייתי מרגישה יותר פרטיות אם היא לא הייתה מחולקת, הנמלים החביבות שבאות לבקר כל כמה ימים (דירת קרקע) ועובש מעצבן שהתחיל על הקיר וצריך לחכות שזה יתייבש.

יום המעבר עצמו היה מאוד מתיש. ובכן, זה לא כזה קל ופשוט לעבור דירה. זה לוקח זמן ומאמץ וכל הדברים שיכלו להשתבש- כמובן שהשתבשו.

וכמובן שלוקח זמן להסתגל. להסתגל לבית חדש, מקום שונה, זה שאני צריכה לנסוע לעבודה בשני אוטובוסים ולחזור מאוחר בערב. פתאום צריך לעשות כביסות, ניקיונות, בישולים וקניות. פתאום צריך לחשוב על תשלומים שצריך לשלם ואין מה לעשות- לחשוב על כל שקל שמוציאים. השבוע עשיתי קצת שופינג, אבל כבר לא הייתי קלילה עם הגיהוצים באשראי. אני גם צריכה לשנות הרגלים- מאז שלמדתי לקרוא, אין דבר כזה לקום בבוקר ולא לשתות קפה עם העיתון. ועכשיו, אין לנו מנוי לעיתון, כי כרגע זו מותרות.  

והחתולים מאוד חסרים לי. בזמן המעבר החתול הרגיש שקורה משהו. בפעם הראשונה שבאנו לבקר, הוא ממש כעס עלינו. הוא התרחק מאיתנו ולא הסכים להתקרב. רק אחרי שעה הוא נתן לי ללטף אותו ונעמד מחוץ לדלת של היחידה של החבר, מחכה שניתן לו להיכנס, כמו שהיה רגיל. בפעם השנייה הוא כבר התנהג כרגיל. כנראה התרגל. נכון שדואגים להם, אבל בכל זאת, יש בי צביטה בלב. אני מאוד רוצה שנאמץ חתול ואפילו שניים, אני לא יודעת אם זה מותר.

צריך להסתגל לזה שאני גרה עם עוד מישהו. זה לא כמו לגור בבית, שההורים הם בעלי הבית והדעה ויש לי את החדר שלי. לא, זה אחרת. צריך להתחשב, להתגמש, להחליט ביחד. כשאני עצבנית, אני לא יכולה להיכנס לחדר שלי ולטרוק את הדלת. פתאום צריך להתרגל לשגעונות ולקריזות וגם לרגעים הפחות טובים. ולאט לאט אנחנו לומדים לעשות את זה. לדבר על מה שמפריע ומציק, להתרגל למה שאי אפשר לשנות. אני למשל חולת סדר. אני חייבת שכל דבר יהיה בדיוק בדיוק במקום שלו. ולו זה פחות חשוב. אז אני משלימה עם זה. והכי חשוב- לזכור לקחת לעצמנו את הזמן שלנו.

בסופו של דבר, אני יושבת מול המחשב והבית נקי עם ריח טוב, ואני מחכה שהמכונת כביסה תסיים לעבוד, ויש לי את הכמה רגעים לעצמי- אני דיי מרוצה ומתחילה לאהוב את החיים האמיתיים.