אז לא סגרו את ישראבלוג בסוף.

דווקא לפני שבועיים בערך התחלתי לדפדף כאן בארכיון ופתאום נזכרתי בעצמי. פעם כתבתי כאן על הכל, הבעתי את דעתי. 

לפעמים אני כל כך מתגעגעת לימים של פעם, לכתיבה שעשתה לי טוב. אולי זו באמת ההשפעה של הרשתות החברתיות, אולי אני איבדתי את האותנטיות, או שהתחלתי לפחד מההשלכות.

לא החלטתי אם לחזור לפרטי או לא, אבל בינתיים אולי כדאי שאעדכן קצת מה קורה איתי.

עוד שבועיים וחצי נגמרת חופשת הלידה שלי. ב- 1.2 אני אמורה לחזור לעבודה.

בתחילת החודש הבת שלי נכנסה לגן. רשמנו אותה לגן שקיבלנו עליו המון המון המלצות. התרשמתי מאוד לחיוב, אבל בכל זאת באופן טבעי היו לי הרבה פחדים וחששות. דאגתי מאוד איך היא תסתדר, איך יהיה לה, האם יהיו קשובים לה. בימים הראשונים היא הייתה ממש שעתיים- שלוש, ולפני שבוע כבר התחלנו לעבור לימים מלאים. עכשיו היא חולה (וזה סיוט!) ואני מקווה שתתאושש בקרוב.

אני מרגישה שהיא בידיים טובות ובעיקר אוהבות. היא גם חוזרת שמחה מהגן שזה הכי חשוב.

אני אכתוב כאן בכנות, שחופשת הלידה שלי הייתה תקופה מאוד מאוד קשה בעבורי. הכל קרה בבום. בבוקר הלכתי לעבודה ובערב הרגשתי את הצירים. הייתי בטוחה שבגלל שמדובר בהיריון ראשון, זה יקרה בשלב יותר מאוחר וזה פשוט הפתיע אותי. אבל האמת, שההורות נוחתת עליך בבום מטורף, שאי אפשר באמת להתכונן אליו. החיים שלי התהכפו בבת אחת. אני בנאדם שכל כך רגיל ואוהב את השגרה, את המסגרת, שקשה לו עם שינויים ועם אי וודאות. ועם ילד - זה סוג של אי וודאות, כי אין לו הוראות הפעלה.

אז נכון שככל שעובר הזמן זה נהיה יותר קל, כי מתחילים ללמוד את השגרה ואת ההתנהלות. בהתחלה הרגשתי ממש אבודה ולא ידעתי איך אני אמורה לטפל בתינוקת שלי.

והייתה לי עזרה ובאהבה. בעלי שותף מלא, אמא שלי וחמותי גם. אבל בכל זאת, היה לי מאוד קשה. היה לי קשה לקום בבוקר ולהישאר בפיג'מה. מקסימום לצאת החוצה עם העגלה עם טייץ ונעלי ספורט. הייתי רגילה לקום בבוקר, להתלבש יפה, לנעול עקבים, להתאפר, לסדר את השיער. הייתי רגילה להיות אדון לעצמי ועם תינוקת - ברור שאי אפשר להיות אדון לעצמך. הרגשתי מוזנחת, לא מאופרת, עם גולגול בשיער.

היה לי קשה לשבת בבית. גם כשהילדה הייתה רגועה וישנה - היה לי קשה, כי היה לי מאוד משעמם וכבר טיפסתי על הקירות. הרגשתי מאוד מנותקת ולא ידעתי איך להעביר את הזמן. בכיתי מהבוקר עד הערב. הבת שלי בוכה הרבה. אני לא יודעת אם היא באמת בוכה הרבה או שזה רגיל כי אין לי למה להשוות, אבל היו הרבה ימים שמבוקר ועד ערב היא בכתה, והייתה גם נכנסת לטירוף של ממש צרחות ושום דבר, אבל שום דבר לא היה מרגיע אותה. היא הייתה צורחת ומשתוללת לי על הידיים. עד היום אני לא יודעת ממה היא בכתה ובוכה ככה, יש לה ריפלוקס סמוי ויכול להיות שזה העניין, אבל זה היה פשוט נורא נורא מתסכל. לרופאה לא ממש היו תשובות. לפעמים זה היה ימים שלמים, יום אחרי יום. כמובן שהיו ימים יותר טובים וימים פחות טובים, אבל זה התיש אותי וחירפן אותי והרגשתי שיוצאת לי הנשמה. היא גם בכתה בטיולים. בגיל חודשיים בערך ויתרנו על העגלת אמבטיה וחיברנו את הסל-קל לעגלה כי חשבנו שזה העניין, שזה לא נוח לה - אבל זה גם לא עזר. כל האימהות בשכונה שלי היו מסתובבות בכיף שלהן עם עגלה ורק אני בעגלה עם תינוקת שצורחת. גם כשהייתי מרימה אותה ומרגיעה אותה על הידיים - ברגע שהיא חזרה לעגלה היא התחילה שוב עם הבכי והצרחות, כאילו חטפתי אותה. אז ככה שגם המפלט של לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר, לצאת מהפיג'מה, לראות אנשים, להעביר את הזמן קצת - גם זה לא ממש היה מפלט, כל הזמן הייתי בחרדות מתי הבכי יגיע וגם נמנעתי מללכת איתה למקומות. יכול להיות שהיא רוצה הרבה על הידיים (גם בגן היא הרבה על הידיים) ושהיא פשוט סקרנית ומשעמם לה מהר או שסתם היא הייתה עייפה ולא הצליחה לישון (כשהיא לא ישנה היא ממש ממש עצבנית) וברור לי שהיא לא עשתה את זה בכוונה - אבל זה פשוט שיגע אותי, כי זה היה כל הזמן. זה גרם לי להעיף דברים בבית, ללכת לחדר לצרוח את הגרון שלי (השתדלתי לא לצרוח עליה או ממש לידה, אבל לא תמיד הצלחתי), הייתי בוכה ממש ומייחלת למות. היו ימים שלא הייתי אוכלת פירור, לא שותה, לא הולכת לשירותים. הייתי בשלב של לפעול על אוטומט ושבעלי היה מגיע הבייתה כבר הייתי מפורקת, נותנת לו את הילדה ולא מסוגלת בכלל לשום דבר. לא רציתי להגיד שום דבר לאף אחד. ניסיתי להסתיר מכולם בעיקר כי התביישתי ואני עדיין מתביישת בעצמי. מבחינת חמותי ואמא שלי - רק להרים טלפון והן יתייצבו לעזור. בלי קשר לזה שכל אחת הגיע פעם בשבוע ושיחררה אותי לחדר כושר. אבל הסתרתי מהן. שנתיים שניסיתי להיכנס להיריון, ויש לי ילדה בריאה, סקרנית, יפה, מהממת. אני זוכה לכל כך הרבה תגובות שאני איתה. וכמובן אני מאוד מאוד אוהבת אותה. אז איך אני מגיעה למצבים האלו. בעלי אמר לי שאני בדיכאון אחרי לידה והתחנן שאלך לרופא, אבל סירבתי. גם התביישתי בעצמי, וגם התביישתי מהרופא משפחה כי אני לא מרגישה מולו בנוח, זה רופא חדש והייתי אצלו רק פעם אחת וגם טענתי שאין משהו שזה יעזור - כי זו הסיטואציה - ואני מדוכאת מהסיטואציה בה אני נמצאת. אבל אולי בדיעבד אם הייתי לוקחת איזה טיפול תרופתי - אולי היה לי יותר קל? אני ממש מנסה להימנע ממחשבות על ילד שני כי אני חוששת מאוד שהמצב יחזור על עצמו.

בשבוע שהיא הייתה בגן הרגשתי פתאום שיש לי חיים, שיש לי שקט, שאני קצת חוזרת לעצמי. אני מקווה שזה לא אומר שאני אמא מחורבנת.

האמת שאני קצת מתגעגעת לעבודה, מתגעגעת לחברות שלי, מתגעגעת להרגיש חיונית ומועילה ואני מצפה לחזור לשגרה.

גם אני קיבלתי את ההודעה שסוגרים את ישראבלוג לתמיד בסוף החודש.

דווקא לפני כמה ימים נכנסתי לכאן שוב, בוהה במסך הלבן. הסתכלתי על הקישורים של הבלוגים שאני קוראת בצד- רובם קישורים שבורים, בלוגים ישנים ותהיתי איפה כולם.

אני משתדלת להחניק את הדמעות, כי בכל זאת, 15 שנים שאני כאן, וקשה לי כל כך למצוא את מילות הסיכום, ושוב הפכתי את הבלוג לפומבי.

הגעתי לכאן לגמרי במקרה, בימים בהם האינטרנט היה אנונימי ולא היו רשתות חברתיות. ימים בהם אנשים הצליחו לקרוא ולכתוב יותר מארבע שורות, ולא הסתפקו באימוג'י.

1,251 פוסטים. 1,251 פוסטים מאז גיל 15, חצי מחיי הבוגרים.

1,251 פוסטים המתעדים את חיי היום - יום שלי, המתעדים את כל הרגעים הטובים והטובים פחות. 1,251 פוסטים בהם כתבתי את כל המחשבות, הרגשות, הסודות, האכזבות, השמחות, התסכולים, ההצלחות, התהיות, התובנות. 1,251 פוסטים שמתעדים תקופות חיים- תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה, אימהות. 1,251 פוסטים שמתעדים את ההתבגרות שלי.

נכון שאני כבר פחות ופחות כותבת, ובשנתיים האחרונות כתבתי בפרטי- אבל עדיין המקום הזה מלא משמעות בשבילי.

על 1,251 הפוסטים האלו - קיבלתי אינספור תגובות ופידבקים. הרגשתי שהאנשים שקוראים כאן מכירים אותי יותר מהכל.

כיכבתי כמה  פעמים במומלצים בעמוד הראשי ואפילו ב"טבלת המקובלים", אבל בעיקר הרגשתי שזה המקום שלי, להיות מי שאני באמת. לא פעם הרגשתי שמצאתי כאן הזדהות ואוזן קשבת.

ומנגד- האנשים שקראתי את הבלוג שלהם - הרגשתי שאני ממש מכירה אותם, אפילו שלא ידעתי איך הם נראים, לא ידעתי מה השם האמיתי שלהם, ואיך נשמע הקול שלהם. כל כך הרבה כינויים עוברים לי בראש, את חלקם אני קצת יותר מכירה בזכות הפייסבוק, אבל הרבה מהם נעלמו לי.

דיי מצחיק, יש אנשים שאני קוראת את הבלוג שלהם כבר יותר מעשר שנים.

קשה להסביר לאנשים "מבחוץ" מה זה ישראבלוג.

שזה היה פעם מקום של קהילה קטנה ותומכת, אפילו היה לנו בלוג רכילות.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות לומר תודה.

תודה לקוראים שלי, לאלו המלווים אותי שנים (אתם כאן? השמיעו קול).

לכל אותם אלו שידעו להגיב במילים הנכונות והמדוייקות, תמיד כשהייתי צריכה אותן יותר מהכל.

החיים שלי היו לגמרי כאן.

ביי ביי ישראבלוג.

הדר, פייק ריאלטי.

טוב אז, כמעט חצי שנה של שקט מצידי, ואני תוהה האם בכלל מישהו עוד יקרא כאן.

אבל לטובת הקוראים שאולי עוד נותרו לי - מפרסמת פה עדכון.

כבר חודשיים כמעט שאני אמא לאלמה.

חודשיים בהם החיים שלי התפכו והשתנו מקצה לקצה.

אבל נתחיל מההתחלה.

תאריך הלידה המשוער שלי היה 28.7. בתחילת חודש יולי, בשבוע 37,  התחילו לי צירים מדומים.

זה היה יום שבת, לאחר יומיים מאוד אינטנסיביים - בלילה שבין חמישי לשישי היה לנו ערב חברה, וחזרתי הבייתה בשלוש לפנות בוקר.

לא ישנתי יותר מדיי והתעוררתי כבר בשבע - כי קבענו עם השיפוצניק שלנו לעשות לנו תיקונים במקלחת (כל התקרה התקלפה), וכל יום שישי התעסקתי בלסדר ולנקות, וכמובן שלא שתיתי מספיק. התעוררתי למחרת עם הרגשה לא טובה, ביקרנו במוקד של מכבי ומשם שלחו אותי למחלקת יולדות ברמב"ם. בדקו אותי ואמרו לי שלא מדובר בצירי לידה, הנחו אותי לנוח בבית ולשתות הרבה.

אז גם לקחתי שבוע מחלה מהעבודה - הפעם הראשונה בה לקחתי מחלה בגלל ההריון.

שבועיים לאחר מכן -ב- 23.7, יום ראשון, החלטתי שאני רוצה כבר לקחת חופשת לידה. התחלתי שבוע 39, וכבר התחיל להיות לי קשה. אמנם לא התלוננתי ותפקדתי כרגיל, ועד תחילת חודש תשיעי גם המשכתי לעשות ספורט - אבל בכל זאת- היה לי חם מאוד (הייתי יושבת במשרד ומזיעה בטירוף), התנפחתי ממש, גם כבר לא הצלחתי להתרכז בעבודה. עשיתי שיחה עם המנהל שלי - וסיכמנו שאסיים את השבוע ואז אצא לחופשת לידה. המשכורת שלי בעיקרה מורכבת מבונוסים, והבנתי שבחודש יולי המשכורת שלי אמורה לרדת, ולא רציתי שהיא תיכנס לחישוב.

כבר סיפרתי לכולן במשרד שזה השבוע האחרון והתכוננתי לסגור את הכל, התחלתי לעדכן גם את הלקוחות שלי.

בלילה שבין ראשון לשני - התעוררתי בסביבות רבע לאחת עם כאבים בבטן התחתונה. בהתחלה חשבתי שאני צריכה לשירותים. אח"כ ניסיתי לתזמן את הכאבים עם אפליקציית תזמון צירים - וראיתי שממש לא מדובר במשהו סדיר. כולם גם אמרו לי שבגלל שזו לידה ראשונה - שאתכוננן לכך שאעבור את שבוע 40, ושזה יקרה בשבוע 41 או אפילו 42. לכן חשבתי שמדובר בצירים מדומים שוב וחיכיתי שזה יעבור. התהפכתי במיטה, לא רציתי להעיר את בעלי, כי חשבתי שזה סתם. רק חיכיתי שזה יעבור. אבל זה לא עבר והתגבר.

בשעה שש עוד קמתי מהמיטה ושמתי לי מים לקפה, אבל הבנתי שאני לא יכולה ללכת ככה לעבודה - ואולי עדיף שאסע לרמב"ם שוב. התקשרתי למוקד אחיות של מכבי - האח שאל אותי כל מיני שאלות ואמר שזה נשמע לו כמו צירים ושאלך לבי"ח. הערתי את בעלי ואמרתי לו שצריכים לנסוע לרמב"ם.

מי שמכיר את חיפה, יודע שהדרך לשם עוברת בצירי תנועה עמוסים במיוחד בשעות הבוקר ואין לי מושג איך בעלי נסע.

הכאבים הלכו והתגברו ואני ניסיתי לשמור על פאסון.

ברמב"ם עשו לי בדיקת שתן ובדקו לי פתיחה - חצי ס"מ. חיברו אותי למוניטור וחיכיתי לרופא במשך איזה שעה. הרופא בדק אותי ולאחר מכן גם המיילדת בדקה אותי - ולא השתנה כלום. אמרו לי שיש לי שתי אופציות: הראשונה - אני יכולה להתאשפז, אבל זה יכול לקחת כמה שעות או אפילו יום עד שיתקדם משהו והאופציה השנייה שעליה המליצו הרופא, המיילדת וגם רופא בכיר שבא לבדוק אותי - לחזור הבייתה ולמשוך בבית. שאלתי את הרופא האם הוא יכול לתת לי משהו לכאבים? הוא אמר שיכול לתת לי גז צחוק, אבל זה לא ממש עוזר. החלטתי שאם גם ככה אני אצטרך לסבול - אז אני מעדיפה לסבול בבית שלי. הגענו בחזרה הבייתה בסביבות 11. התחלתי ללכת, לנענע את האגן מצד לצד, עשיתי מקלחת- אבל הכאב הלך וגבר. בעלי ביקש שנלך לבי"ח - אבל רציתי למשוך בבית כמה שיותר. לקראת שלוש וחצי בערך כבר לא יכולתי יותר- וחזרנו חזרה לבי"ח.

הפעם כבר ישר הכניסו אותי לרופאה בלי שהייתי צריכה להמתין. הרופאה בישרה שיש פתיחה של 3 ס"מ, וזהו - אני הולכת לחדר לידה.

הלבישו אותי בכותנת, הכניסו אותי למחלקה, עשו לי חוקן ואז סוף סוף קיבלתי אפידורל!

אמא שלי וחמותי הגיעו לשבת איתנו. לאבא שלי לא הרשו להיכנס - כי לא נותנים לגברים להיכנס לחדרי הלידה, חוץ מלבעלים.

בינתיים ירדו לי גם המים, אבל למרות כל זה ולמרות שהיו לי צירים חזקים (שלשמחתי לא הרגשתי) - כמעט ולא התקדם שום דבר - רק פתיחה של איזה 5 או 6 ס"מ.

בסביבות שמונה בערך חמותי הלכה הבייתה.

בסביבות תשע נכנסה המיילדת לחדר לפני החלפת משמרת. היא אמרה לאמא שלי שהיא צופה שהלידה תקרה מחר בבוקר, ושעדיף שתלך הבייתה לישון וככה גם היא תוכל להיות הרבה יותר מועילה ולעזור לי. הסכמתי עם המיילדת - אמרתי לאמא שלי שיילכו הבייתה וינוחו כי באמת חבל, והם הרי גם ככה גרים קרוב יחסית.

סגרנו את האור, שכבתי על הצד והתחלתי לנמנם.

לקראת אחת עשרה וחצי בערך בדקו אותי שוב - ואז האחות הודיעה לי שיש פתיחה של 10 ס"מ, וזהו, אני בלידה, מקסימום שלוש שעות ואני יולדת.

מייד הזעקנו את אמא שלי שוב לבי"ח.

המיילדת שלי הייתה קשוחה, רס"רית. לא ממש הבנתי מה לעשות, ואיך ללחוץ ואיך לנשום. היא ניסתה לעזור לי ואף נזפה בי קלות, אבל כבר היה לי חם וכל הגוף שלי גירד, הייתי מתוסכלת שאני לא מצליחה וזה בתוספת צירי הלחץ (שכבר הרגשתי, ופה כבר הפסקתי לשמור על פאסון וצעקתי כבר מכאב), וכולם מסביב מדברים אליי....

ואז, ב- 25.7, בשעה 01:51 לפנות בוקר, יצאה אלמה במשקל של 2.943 ק"ג.

הרגע הזה ששמו אותה עליי - היה אחד המרגשים שחוויתי ובכיתי כל כך הרבה.

אבל, השילייה לא יצאה כמו שצריך. עד שלא רואים שהשילייה יוצאת שלמה - בכלל לא אומרים מזל טוב. אמא שלי אמרה "נגיד לאבא שהוא יכול להגיד מזל טוב", והמיילדת ישר אמרה לה "רגע, עוד לא מזל טוב". בסוף באה הרופאה והייתה צריכה לבדוק ידנית את חלל הרחם... וזה כואב יותר מהלידה. ולצערי בסוף בגלל זה סיימתי עם תפרים.

הגעתי להתאוששות, ואבא שלי סוף סוף אמר לי מזל טוב.

שלחתי את ההורים שלי לישון.

ואז לקראת ארבע האחות אמרה לי ולעוד בחורה - שאין מקום במחלקת יולדות, יש אופציה להתאשפז במחלקת נשים. אבל אי אפשר לקחת לשם את התינוק וזה לא מאוד נקי... ולמחרת גם ככה משתחררות הרבה יולדות וישימו אותי בסוף המסדרון עם פרגוד, הסכמתי לזה.

אחרי שכבר הכניסו אותי למחלקה - האחיות במחלקת יולדות אמרו שהן ממש לא שמות אותי עם פרגוד בסוף המסדרון. מאחר והיה את עניין השילייה - היה חשש לזיהום ושאני אהיה בסכנה. הן אמרו לי שהן חייבות לראות אותי כל הזמן, למקרה וחלילה יקרה משהו. 

זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה. הייתי לבד, עייפה מהלידה. כל הדברים שלי היו עליי והייתי עם קטטר. רציתי לישון, להתקלח, רציתי קצת פרטיות. היה מאוד לא נעים להיות כך באמצע המסדרון, שעוברות נשים וגם בעלים... הייתי מבולבלת, לא ידעתי מה לעשות. רציתי לבכות - אבל גם זה לא יכולתי מול כולם. האחיות היו באמת נחמדות אליי, בדקו אותי כל הזמן, הביאו לי מים, תה ואוכל. באיזה שלב גם שמו לי את הפרגוד ואז הרגשתי קצת יותר טוב - לפחות לא כולם רואים אותי. גם אח"כ אמא שלי, אחותי ובעלי הגיעו ולא הייתי לבד.

לקראת אחת בצהריים סוף סוף הכניסו אותי לחדר. אמא שלי הושיבה אותי על כסא ועזרה לי להתקלח.

החלטתי שאני לא לובשת את הכותנת של הבי"ח. הבאתי איתי טייץ של היריון מבד כותנה נעים וחולצה גדולה- וזה מה שלבשתי. ברגע שלובשים את הכותנת הזו- מרגישים חולים וכאובים. ובאמת אחרי המקלחת הרגשתי קצת יותר טוב.

היה באמת עומס של יולדות, חוץ ממני - אח"כ הביאו עוד יולדות להמתין במסדרון. אבל למעט מהעניין הזה - הייתי מרוצה. כל הזמן דאגו לי ובדקו אותי. לא חסרים סיפורים על יולדות שהתעלמו מהן והן נפטרו....

גם יש במחלקה קפיטריה ומביאים אוכל של קייטרינג - שהיה טעים ומגוון, לא אוכל מגעיל של בי"ח.

גם היה מאוד נקי. והקפידו מאוד על שעות ביקור. בין 14-16 ואחרי השעה 21 - מוציאים את כולם, כולל בעלים, כדי שהיולדות יוכלו לנוח.

אבל חיכיתי כמובן לחזור הבייתה.

החזרה הבייתה הייתה קצת הלם - פתאום יש יצור קטן שלא ממש יודעים מה הוא אמור לעשות.

האמת שהיינו כל כך עייפים ורצינו פשוט לנוח - אבל זה לא כל כך אפשרי.

חזרנו הבייתה בחמישי וביום ראשון בעלי כבר הלך לעבודה ונשארתי לבד. וזה היה קשה. אמא שלי בהתחלה הגיעה אליי כמעט כל יום אחה"צ, אבל זה לא אותו הדבר. הייתי עייפה, בודדה, לא יודעת מה לעשות, לא יודעת איך להתחבר לדבר הקטן הזה. בכיתי המון והרגשתי מותשת נפשית.

מה גם שמסתבר שהתינוקת סבלה מריפלוקס סמוי. כל האכלה שלה- הייתה מלווה בבכי ובצרחות. לא הייתה רגועה בכלל. היא הייתה מסוגלת לצרוח במשך שעה גם. זה התיש אותנו, ובעיקר אותי - כל היום לבד, לשמוע את הצרחות האלו, הייתי מתוסכלת וחסרת אונים, בוכה ביחד איתה וצורחת מרוב עצבים. לא ידעתי מה נורמלי ומה לא - חשבנו שזה גזים, החלפנו את האוכל- ושום דבר לא עזר. עד שיום אחד כבר נשברתי ממש והרגשתי שאני לא יכולה יותר. בעלי עזב את העבודה והגיע הבייתה. יום למחרת כבר היינו אצל הרופאה שאמרה שיכול מאוד להיות שזה ריפלוקס סמוי. החלפנו לה את התמ"ל לתמ"ל במיחד שמקבלים במרשם (וכמובן מאוד יקר) ובאמת יש שיפור. הילדה מרגישה יותר טוב וגם אני.

כמה פעמים יצאנו איתה החוצה ואפילו ביקרתי איתה בעבודה.

לבד - עוד אין לי ממש אומץ. מה גם שהעגלה שקנינו - עגלה יקרה וטובה - אבל כבדה לי. ואין לנו מעלית. נכון שאנחנו גרים בקומה ראשונה ומדובר ב-13 מדרגות - אבל עדיין - המחשבה שאני צריכה להתחיל לפרק את האמבטיה, לקפל את העגלה, להוריד ולהעלות, וגם את הילדה בנוסף - גורמת לי להתחמק מהעניין. אז בינתיים אני לא יוצאת איתה לבד (וגם עכשיו נורא חם, אנחנו מטיילים איתה בערב בשדרה שיש לנו ליד הבית).

קוראים לזה "חופשת לידה"- אבל זו ממש לא חופשה. לטפל בתינוק זו עבודה מעייפת.לפעמים אני עייפה יותר ממה שהייתי עייפה כשעבדתי 11-12 שעות.  זה גם לא פשוט כל היום להיות לבד בבית, בפיג'מה. בעלי עובד עד שש בערב ונכנס הבייתה בסביבות רבע לשבע. לפעמים אני מתגעגעת לקום בבוקר, להתלבש יפה, לנעול עקבים, להתאפר, ללכת לעבודה ולפגוש אנשים. לשבת עם החברות שלי ולנהל שיחת מבוגרים.

נכון שהמצב יותר טוב עכשיו עם האוכל החדש, ואני גם לאט לאט צוברת יותר ביטחון, משתדלת להיות יותר רגועה. גם הגיע הרגע שהתחברתי אליה והתחלתי להתאהב בה ממש. אמא שלי מאוד עוזרת ופעם בשבוע מגיעה לשמור עליה ואני הולכת להתאמן- ברגע שחזרתי לעשות ספורט התחלתי להרגיש יותר טוב (והאמת שחזרתי צ'יק צ'ק לעצמי, אמרו לי שאני אפילו יותר רזה ממה שהייתי קודם). גם היו כמה ימי שישי שאמא שלי לקחה את הילדה אליה ונתנה לנו לישון צהריים (ואז הרגשנו שהיא ממש חסרה והתגעגענו).

יש רגעים ששווים את הכל - זה שהיא נרדמת עליי, או הפרצופים המצחיקים שהיא עושה, והחיוכים המתוקים שלה!

רוב הזמן היא ישנה - אבל שהיא ערה אני משמיעה לה כל מיני שירי ילדים ושרה לה עם תנועות וריקודים, ואני מחכה שהיא תגדל קצת - ותתחיל קצת להיות יותר פעילה ותקשורתית.

מדהים כמה זה משנה את החיים. אי אפשר באמת להתכונן לזה. זה הפך את חיי ב- 180 מעלות ואני עדיין לא מעכלת את זה שאני אמא.

אתמול התחלתי שבוע 24, חודש שישי.

מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן הספקתי לעבור בדיקת חלבון עוברי וסקירה שנייה. 

התחלתי גם להרגיש את העוברית - או כמו שבעלי קורא לה "קוריצה" ואיכשהו זה הפך לשם העוברי שלה - בהתחלה זה היה יותר עדין, כמו גל כזה בבטן, ולאט לאט אני מתחילה להרגיש אותה יותר. לפעמים היא ממש מהתפכת או זזה וגם יש פעמים שהיא נותנת בעיטות קטנות. אני בעיקר מרגישה אותה כשאני במנוחה וזה דיי מוזר שיש לי משהו זז בבטן, מצד שני - אני אוהבת להרגיש אותה כי ככה אני מרגישה שהיא איתי.

תופעות הלוואי של תחילת ההיריון - עדיין ממשיכות איתי- אני עדיין סובלת מבחילות וגרעפסים (ככה כותבים?)- וזה משהו שלא היה לי לפני!

בשבוע 20 הייתה הפעם האחרונה שהקאתי - הקאתי יום אחרי יום, במקלחת, על עצמי וזה היה דוחה. לשמחתי מאז לא הקאתי.

היו ימים שקצת כאב לי הגב- אבל חוץ מזה אין לי טחורים או בצקות או התנפחויות.

התחלתי לקחת ברזל - אני נמצאת במעקב חודשי אצל האחות היריון ובכל פעם היא שואלת אותי מתי אני כבר מתחילה עם הברזל - אז פשוט התחלתי לקחת. אני יודעת שאני לא שותה כמו שצריך - ואני ממש, אבל ממש משתדלת לשתות. לפני ההיריון יכולתי להעביר ימים שלמים בלי כוס אחת של מים... אז אני באמת עושה את המאמץ. שמתי לי בקבוק מים על השולחן בעבודה כדי שאזכור לשתות - אבל לא תמיד זה עובד. הבעיה היא שמים עושים בחילות וגם ככה כל הזמן יש לי גרעפסים ואני מרגישה שהכל עולה לי - אז זה קשה. עברתי למים בטעמים כדי שיהיה לי יותר קל ואני באמת עושה את המאמץ.

הבטן שלי כבר יצאה החוצה ונוכחת. בתור מישהי שהייתה לה בטן שטוחה כל החיים - זה קצת מוזר ומרגיש לי גדול, אבל כולם אומרים לי שיש לי בטן קטנה ושעדיין נשארתי רזה- ובאמת שבינתיים עליתי רק קילו אחד מתחילת ההיריון... באמת שלא התנפחתי ולא השמנתי, ורק יש לי בטן - אחותי צוחקת עליי ואומרת שזה פשוט נראה כאילו אכלתי כמה לאפות, ואם מסתכלים עליי מקדימה כשאני לובשת חולצה לא צמודה - לא רואים שאני בהיריון. אין לי האמת כל מיני חשקים ואני אוכלת פחות או יותר אותו הדבר, ואני גם כמובן ממשיכה לעשות ספורט - אמנם הורדתי בעומס ואני עובדת יותר לאט ובזהירות - אבל עדיין מקפידה להתאמן בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע.

אני מקווה שאשאר ככה, כי אני מתגעגעת ללבוש חולצה צמודה בתוך הסקיני ג'ינס הצמודים והגבוהים שלי.... אבל עדיין לא נפרדתי מהעקבים! (נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד).

התחלתי כבר לחשוב על החדר שלה - כמובן שכל הפיד שלי בפייסבוק מלא בפרסומות למוצרים של תינוקות ואני מסתכלת בהתלהבות ומוצאת רעיונות - ואני כבר מחכה שיגיע הזמן ללכת ולקנות! חלק מהבגדים כבר יש לה- יש לי חברה שיש לה שלושה ילדים, ולפני כחודשיים עשינו ביחד סדר ומיינו את הבגדים הטובים שלא נלבשו או נלבשו מעט פעמים - והיא שומרת אותם אצלה.

גם התחלנו לחשוב על שמות, אבל עוד לא הגענו להחלטה ממשית, גם לזה יש זמן.

נתחיל מהסוף: אני בהיריון, שבוע 17+1, חודש רביעי ויש לי בת :)

ועכשיו קצת יותר במפורט.

כזכור, עברתי גרידה בחודש אוגוסט. בביקורת שעשיתי חודש וחצי לאחר מכן - מסתבר שנותר לי כנראה קריש דם ברחם, אז הייתי צריכה לקחת שתי מנות של ארבע כדורים של הפלה על מנת שהכל ייצא החוצה.

כשהיינו בוורשה קיבלתי מחזור וזו הייתה פעם ראשונה מזה שנתיים שממש שמחתי לקבל מחזור.

שבוע וחצי בערך לאחר מכן- במהלך יום עבודה- הרגשתי כאב חד בבטן התחתונה, בצד, שנמשך בערך עשר דקות. ביוץ. יש לי שחלות פוליציסטיות, ככה שלרוב אני לא מבייצת באופן סדיר, מה גם שפעם יחידה שהרגשתי את הכאב הזה היה כעשו לי את ההזרעה השלישית ואז נקלטתי.

שלחתי הודעה לבעלי שאני חושבת שאני מבייצת ושננסה השבוע.

החלטתי שאני לא מודדת חום, לא בודקת ביוץ עם הסטיקים- מקשיבה לגוף שלי. מה שיקרה- יקרה.

וזהו.

לאחר מכן כתבתי גם בפייסבוק פוסט מאוד ארוך על הקושי שלי להיכנס להיריון, על טיפולי הפוריות, על ההפלה שעברתי.

קיבלתי כל כך הרבה תגובות, כל כך הרבה חיזוקים, גם בפרטי, גם מבנות שאני כמעט ולא בקשר איתן. שתמכו בי, שסיפרו לי שגם להן זה קרה.

בנות דודות שלי גם התקשרו אליי ומאוד חיזקו אותי, כי גם הן עברו קשיים.

סביר להניח שכבר אז נקלטתי להריון ולא ידעתי, אבל אני מאמינה שלמילים יש כוח. כנראה משהו בי השתחרר וכנראה הייתי צריכה לקבל את החיזוק הזה ואולי... אולי זה עזר במשהו.

בת דודה שלי המליצה לי על רופא פרטי שטיפל גם בה, וללכת לעשות IVF באופן פרטי. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, כבר היה לי טלפון, כבר דיברתי על זה עם בעלי ועם אמא שלי שהבטיחה לעזור, התחלנו לבדוק מבחינת הביטוח הפרטי מה מכסה ומה לא.

ביום שבו הייתי אמורה לקבל מחזור "לפי הספר" (אני פוליציסטית, אז ככה שהמחזור שלי לא סדיר ואין לי מושג מתי הוא יופיע), התחלתי להרגיש בחילות. אמרתי לבעלי "או שאני בהריון או שאני הולכת לקבל מחזור רצחני".

הבחילות שלי הלכו והתחזקו משבוע לשבוע, גם הייתה לי הרגשה מוזרה בחזה (כמובן שאלו תסמינים של מחזור), אבל המחזור לא הגיע, וכבר ידעתי - ידעתי מהניסיון של פעם קודמת - שאני בהיריון. אבל בכל זאת- לא רציתי לבדוק, לא רציתי ללכת לרופא, לא רציתי לדעת. פחדתי. פחדתי ששוב אתאכזב ורציתי לדעת כמה שיותר מאוחר.

בסוף נשברתי בגלל הבחילות- הבנתי שאני צריכה להגיע לרופא כדי שייתן לי משהו נגדן.

קניתי בסופר-פארם בדיקת היריון והחלטתי לעשות אותה בשבת. בשישי בערב ביקשתי מבעלי שיזמין לי המבורגר - כי ידעתי שזהו, שאני בהיריון ויותר לא יהיו המבורגרים (אני מסרבת לאכול וול-דאן!). עשיתי בשבת בבוקר את הבדיקה- יצאו לי שני פסים - אחד בהיר ואחד כהה. החלטתי להמתין עוד שלושה ימים- ושוב יצאו לי שני פסים - אחד בהיר ואחד כהה. אבל ידעתי שזה הריון.

החלטתי גם להחליף רופא נשים, ובהמלצה של חברה הגעתי בשבוע 7 לרופא נשים חדש. הוא היה מאוד נחמד, הראה לי שיש דופק, שלח אותי הבייתה עם ערימה של דפים - הפניות, הסברים על בדיקות, הסברים על היריון.

האמת- שלא כל כך התרגשתי. רק רציתי לעבור את השלב הקריטי, לדעת שהכל בסדר. לא סיפרנו גם לאף אחד. אמא שלי כמובן ישר ניחשה וגם האחיות שלי הבינו אח"כ. גם שתי חברות שלי מהעבודה - שאלו באיזה שלב - ולא יכולתי לשקר.

היה מאוד קשה להסתיר - כי סבלתי מבחילות איומות וחזקות,24/7. הרופא נתן לי "דקלקטין" - שזו נחשבת לתרופה הכי טובה - וגם עולה בהתאם - 340 ש"ח לאחר הנחה של 50% מהקופ"ח - וגם זה לא עזר לי. בערב הייתי גמורה- יושבת מול האסלה ומנסה להקיא. הייתי מקיאה בערך שלוש פעמים בשבוע והרבה פעמים הייתי אוכלת - ומקיאה ישר את האוכל כמו שהוא - בלי שהוא התעכל בכלל.

לפני השקיפות העורפית בשבוע 12 שנינו היינו בלחץ מטורף. אמא שלי אמרה לי לא לדאוג, שהרבה פעמים רואים שהעורף קצת עבה וזה מתגלה כשום דבר (ככה היה עם אחותי הקטנה) אז לא לדאוג. אבל בכלל לא חשבתי על זה. דאגתי שלא יראו דופק, או שיראו שק ריק...

כשנכנסנו לבדיקה והרופא השמיע לנו את הדופק - נשמתי אנחת רווחה. סיפרתי לחברות הקרובות שלי שעברנו שקיפות והכל בסדר.

חיכינו כמובן לסריקה הראשונה על מנת לספר.

השבוע היינו בסריקה ראשונה-שוב הייתי מאוד לחוצה לפני, מה גם שבאותו יום אמא שלי עברה ניתוח - אבל הכל היה בסדר (גם עם אמא שלי). הרופא שם עליי את המטמר של ה-US - ופתאום אני רואה על המסך - פרופיל של עובר ואצבעות! הוא עבר איתנו על כל האיברים - לא שבדיוק הצלחתי לראות את הכל ואמר שיש לנו בת! בדיוק כמו שרצינו :) האמת, שהייתה לי הרגשה עוד מהיום שגיליתי שאני בהיריון שיש לי בת.

סיפרנו כמובן לחברים, וגם עדכנתי בעבודה, ואני מרגישה הקלה שסוף סוף לא צריך להסתיר.

אני גם מרגישה הקלה שכמו שזה נראה- הכל בסדר.

אני גם מרגישה יותר טוב - העייפות קצת עוברת והבחילות בשבועיים האחרונים נרגעו ומתחילות לעבור. אני משתדלת כמה שיותר לשתות מים, אני ממשיכה להתאמן - אם כי הורדתי קצת בעומסים.

כמעט ולא יצאה לי בטן- יש לי מעיין בליטה קטנה ולמי שלא מכיר אותי - לא יודע. זה נראה כאילו אכלתי איזה לאפה.

וזהו.

התאריך המשוער שלי הוא 28.7.

האמת שזה לא כל כך נתפס, מוזר לי לחשוב שאני הולכת להיות אמא, שיש לי תינוקת בבטן!

מקווה שהכל ימשיך ויהיה בסדר ומשעמם וקל.

חזרנו אחרי חמישה ימים מלאים בוורשה. עד לפני כמה חודשים הקונוטוציה שלי לוורשה הייתה של שואה ולא הבנתי מה יש לעשות שם. אבל לאחר ששמעתי חוויות – החלטתי לנסות בעצמי ואני מאוד מרוצה!

הזמנו טיסה ומלון בנפרד, כאשר את ההזמנה של המלון עשינו ישירות מול המלון. בנוסף, החלטנו לקחת לילה נוסף ביום של העזיבה (הטיסה תוכננה ל – 23:00). האפשרות לנוח ולהתקלח לפני הטיסה המאוחרת שווה את זה לדעתנו.

הטיסה הייתה דרך חברת התעופה הפולנית LOT – הייתה לנו איתם סאגה עם המזוודות. כשנחתנו בארץ גילינו שרק מזוודה אחת הגיעה – ולא שתיהן. ואנחנו לא היינו היחידים – הנציג מחברת התעופה שהתכתב עם בעלי בפייסבוק אישר לו ש- 21 מזוודות הושארו בוורשה. רק בדיעבד אני מבינה שכנראה זה משהו שיטתי אצלם.  אז כן, המזוודה האובדת כבר הושבה לנו, אבל בכל זאת זה מאוד מתסכל והייתי מציעה לקחת את זה בחשבון.

המלון –  Novotel Warszawa Centrum- מאוד מומלץ! מלון בן 31 קומות, קיבלנו חדר בקומה ה- 21 עם תצפית לעיר. מיקום מאוד מרכזי ובשדרה ראשית, קרוב מאוד לכל תחבורה ציבורית. גם ארוחת בוקר שלהם ממש טובה. למי שרצה, הייתה עמדה עם מישהי שמכינה חביתות על המקום עם כל מיני תוספות, היה פנקייק, וופל בלגי. ממש טעים ועשיר! ראיתי כל מיני ביקורות בבוקינג על זה שהכוסות לקפה ולמברשות שיניים חד פעמיות ושזה לא בסדר. תכלס, קראתי כתבה שאלו בדיוק החפצים הכי מזוהמים בחדרי מלון - אז אני מאוד זורמת עם החד פעמי.

מזג האוויר לא היה לטובתנו. בעיקר היה קר, אפור וגשום, חוץ מיום אחד שלא ירד גשם ויצאה קצת שמש. המעלות נעו בין 7 ל- 11, ככה שצריך להתלבש ממש טוב.

כדאי מאוד לרכוש שם סים מקומי. אנחנו קנינו סים רק של אינטרנט של חברת אורנג' – והלכנו לחנות שלהם על מנת שיעזרו לנו לתפעל ולהפעיל את הגלישה (כי קיבלנו סמסים עם הוראות הפעלה בפולנית).

התניידות – מהשדה תעופה למלון ומהמלון לשדה תעופה לקחנו מונית בעלות של 40 זלוטי. בעיר עצמה נעזרנו באפליקציה של "גוגל מאפס" – האפליקציה מציגה את המסלול, יש הסבר איזה קווים צריך לקחת ובאיזה תחנה לרדת, וגם יודעת לנווט ברגל. התחבורה הציבורית מאוד נוחה ויעילה, השתמשנו בעיקר באוטובוסים ובחשמלית, ופעם אחת גם נסענו במטרו.

את הכרטיסים אפשר לקנות בקיוסקים או במכונות אוטומטיות (אבל שם התשלום הוא באשראי). יש כרטיסים יומיים שתקפים לכל אמצעי התחבורה. חשוב רק לזכור לתקף את הכרטיס במכונה על האוטובוס/מטרו/חשמלית.

ביום הראשון הגענו גמורים לגמרי (כי הטיסה הייתה בחמש לפנות בוקר, וביום של הטיסה עבדנו, ככה שלא ממש יצא לנו לישון), אז לא עשינו יותר מדיי. השארנו את המזוודות במלון והלכנו לאכול ולהסתובב בעיר עד הצהריים. ברגע שקיבלנו את החדר התקלחנו והלכנו לישון, ובערב קצת יצאנו להתסתובב.

בשאר ימי הטיול קמנו בשמונה וחצי, אכלנו ארוחת בוקר ועשינו באיזי את הטיול.

מקומות שביקרנו בהם:

העיר העתיקה – העיר העתיקה המשוחזרת של וורשה. בתים יפים, פסלים שונים, כנסיות, בתי קפה קטנים.

רחוב Nowy Swait והרחוב שמוביל לו KRAKOWSKIE PRZEDMIESCIE— - רחובות מרכזיים ויפים בוורשה- עם מסעדות, בתי קפה, חנויות, מוסדות שונים, כנסיות, פסלים. שניהם מובילים לעיר העתיקה.

פארק לזינסקי – פארק ענק ויפהפה, עם הרבה פינות מקסימות. בפארק יש גם אגם ומעליו ארמון (לא נכנסנו). בפארק גם מסתובבים טווסים ובעיקר סנאים חמודים שממש מתקרבים לאנשים. ליד הפארק יש את הגנים הבוטניים – הם היו פחות מעניינים, עשינו שם סיבוב קצר ומיצינו.

ארמון התרבות והמדע -  לא עשינו את התצפית, נכנסו שם לתערוכה של טכנולוגיות ישנות. בין השאר מוצגות מכוניות ישנות, חלליות, מטוסים ישנים, אופנועים ישנים, מכונות כביסה, צעצועי מלחמה של פעם, תיבות נגינה, וגולת הכותרת – משחקי מחשב ישנים ואטארי – שגם אפשר לשחק בהםJ

מוזיאון ליהדות פולין – לטעמי הרבה יותר מוצלח מהמוזיאון היהודי בברלין. המוזיאון מציג את תולדות ורזי המסורת היהודית, מהרגע שהיהודים הגיעו להתיישב בפולין ופחות יותר עד ימינו. כמובן שיש התייחסות לשואה. מדובר בתערוכה מאוד מעניינת ואינטרקטיבית. כדאי לקחת מדריכי אודיו בעברית. זמן השהייה שם בערך שלוש שעות.

שוק ארוחת הבוקר – האמת שקצת נחלנו אכזבה. בגלל מזג האוויר הגשום- גם לא היו דוכנים, וגם את הדוכנים שכן היו – הכניסו לתוך מבנה של בית ספר. אז ככה שהיו כמה דוכנים בבית הספר וכמה בחצר של בית הספר. חשבתי שתהייה אווירה כמו של שווקי כריסמס, אבל בגלל שהדוכנים היו אחד ליד השני במסדרון שבין הכיתות –זה הרגיש כמו הורים שעושים יום תרומה בבית ספר. הם עוברים למקום חדש, אז אני מניחה שבמזג אוויר יפה או במקום קצת אחר – האווירה תהייה קצת שונה ויהיה גם מבחר. בכל זאת לא וויתרנו על אכילת פירוגי ואכילת תבשיל הודי של עוף ואורז.

ארמון וילנוב – ארמונו של מלך פולין, מציג את החדרים, החפצים, הכלים והלבוש של אותה התקופה. ליד הארמון יש גנים מקסימים עם אגם (צריך לרכוש כניסה לגנים בנפרד).

המלצות על מסעדות:

קודם כל- הבירות! הבירות המקומיות מאוד טובות (וגם זולות).

SŁOIK Warszawski    -  אכלנו שם ארוחת בוקר ביום הראשון. יש להם ארוחות בוקר ממש מגניבות וטעימות

Da Gusto- מסעדה איטלקית.

Barn Burger – אחד המקומות הכי טעימים לאכול המבורגר! יש להם מבחר לא קטן של המבורגרים טעימים מאוד. גם המקום ממש מגניב.

Hard Rock Cafe - למי שלא מכיר, מדובר בדיינר בסגנון רוקיסטי – גיטרות ותקליטים על הקירות, מסכים שמקרינים הופעות רוק ומלצרים קשוחים ואפלים.  כמובן האוכל הוא בסגנון אמריקאי – בעיקר המבוגרים וסנדווצ'ים ענקיים. יחסית לארץ המחיר סביר,  אבל יחסית לוורשה יקר שם.

BIERHALLE BEERS- נמצא ברחוב נובי שוויט. קצת יותר תיירותי, אבל קיבלנו מנות טעימות ומשביעות.

Restauracja Česká Warszawa – פאב שהיה לא רחוק מהמלון שלנו. הגענו בסביבות בתשע, ובעשר הם כבר סגרו. ככה שבנימוס אמרו לנו שאם אנחנו לא רוצים להזמין יותר שום דבר – אנחנו צריכים ללכת. אכלנו שם קינוח ממש טעים – עוגת גבינה ושוקולד – אחד הקינוחים הכי טעימים שאכלתי.

The Mexican – מסעדה בסגנון מקסיקני. מתאים למי שבאמת אוהב אוכל חריף, אני הזמנתי מנה גנרית שהייתה חביבה ולא יותר. בעלי לעומת זאת מאוד אהב.

קניות

מודה ומתוודה - שופינג זה לא מה שמלהיב אותי בחו"ל, מבחינתי זה על הדרך. אף פעם לא הבנתי את הנהירה של הישראלים לשופינג ואת היכולת להקדיש יום שלם לקניון או לקניות. יש הכל בארץ! בשביל ללכת להסתובב בקניון לא צריך לטוס לחו"ל. אז כמובן שבכל השדרות יש לא מעט חנויות.

ביום האחרון עשינו סיבוב גם בקניון זלוטי טרסה.

מרפרוף בבגדים - לא ראיתי משהו מיוחד, גם המחירים פחות או יותר זהים לארץ, אבל לא עשיתי חיפוש מעמיק.

מה שבעיקר מעניין אותי (בתור אחת שמזמינה בעיקר מחו"ל כי המחירים בארץ גבוהים בלי סיבה)- זה קוסמטיקה ואיפור. אז ברוסמן יש כמובן את כל חברות הקוסמטיקה והטואלטיקה המוכרות - במחירים ממש מגוחכים. יש גם ספורה למכורות- אבל גם שם לא זול והרבה יותר משתלם להזמין מארה"ב.

לסיכום, לוורשה יש המון מה להציע. נכון, היא לא מאוד יפה כמו פראג או מינכן, אבל היא מאוד מעניינת. גם הפולנים מאוד נחמדים ורוצים לעזור. 

היה ממש כיף, מנוחה לגוף ולנפש.

שלום לקוראים שעוד נותרו לי.

כבר תקופה שאין לי חשק או מוזה לכתוב, מאז ההפלה שעברתי אני קצת מדוכדכת.

עדיין לא חזרנו בחזרה לטיפולים, הייתה לי ביקורת אצל הרופא נשים והסתבר שנשארה לי שארית ברחם, הייתי צריכה לקחת פעמיים ארבע מנות של כדורים שיוציאו לי את זה החוצה. לשמחתי הכל יצא, אני צריכה לחכות לקבל מחזור ולבוא לביקורת שוב על מנת לבדוק שהכל תקין. אולי זה טוב לתת לזמן לעשות את שלו, לתץ לגוף ולנפש להתחזק.

חגגתי יום הולדת 29 לא מזמן. לא הרגשתי צורך כל כך לחגוג, אני לא מאמינה שאני בת 29, נראה לי הזוי שעוד שנה אני מחליפה קידומת. אני זוכרת את עצמי בת 20! ביום של היום הולדת הלכתי לעבודה כרגיל. בעלי הפתיע אותי עם בושם שממש רציתי -"לה ויוה בל" של לנקום. בעבודה יש לנו מנהג כזה, שכל מי שחוגג יום הולדת מביא עוגה ועושים לו שתייה. אז באמת עשו לי שתייה בעבודה והיה ממש נחמד, ובתזמון מושלם- גם הגיע אליי משלוח פרחים מבעלי. דווקא באותו היום הייתי תורנית בעבודה, אז בערב הלכנו רק לאכול ארוחת ערב, ובסוף השבוע הזמנו חברים אלינו הבייתה.

לפעמים אני מתגעגעת לזמנים של פעם, לפני שהיינו נשואים והורים ועם המון מחוייבויות. כשכולנו גרנו בנווה שאנן במרחק הליכה אחד מהשני, כשהיינו יוצאים כמעט בכל יום שישי לפאב, או סתם שהיינו נפגשים בבית, מזמינים אוכל, שותים, צוחקים עד השעות הקטנות של הלילה. או פעם כשלאחד מהזוגות בחבורה הייתה בריכת אינטקס (ככה כותבים?) וכל יום שבת אחה"צ היינו רובצים אצלם בבריכה. ברור לי שהחיים משתנים וזה טבעי ומובן, אבל בכל זאת - לפעמים אני קצת מתגעגעת לימים האלו.

אני קצת בלחץ בעבודה. אחת החברות שלי, שתפקידה היה לעשות בקרת איכות עלינו, יצאה לחופשת לידה, וביקשו ממני להחליף אותה בחלק מהתפקיד. הוחמאתי מאוד, אבל אמרתי שאני עושה את זה רק בתנאי שייתנו לי עוד כסף. לא ממש הייתה להם ברירה, ולמשך כל התקופה שאעשה את התפקיד הזה אני מקבלת עוד 300 ש"ח למשכורת. זה לא הרבה, אבל זה משמעותי, בעיקר לאור העובדה שגם ככה העלו לי לאחרונה את השכר. 

אז עכשיו יש לי עוד אחריות, זה קצת מלחיץ, אבל אני מנסה לעשות את זה על הצד הטוב ביותר.

מחר אנחנו חוגגים יום נישואים שלישי, ובהמשך השבוע אנחנו טסים לוורשה - לנקות קצת את הראש.

בשבוע 6 הרופאה ראתה דופק במוניטור.

שלושה שבועות אחר כך, בבדיקה שגרתית אצל הרופא נשים- ראו שק היריון ריק. העובר כנראה לא הפתתח והתמוסס.

אני לא כל כך יודעת איך לכתוב ומה בדיוק, כי כל הימים האחרונים רצים לי בראש כמו איזה סרט.

חשבתי שאני באה לבדיקה שגרתית, אבל בבדיקה ראיתי לפי הפנים של הרופא שמשהו ממש לא טוב. ואז הוא אמר לי שהוא ממש מצטער, ואני מרגישה בהיריון (ןבאמת הרגשתי וסבלתי מבחילות קשות) אבל השק היריון ריק. אצלו בחדר עוד איכשהו שמרתי על פאסון, שאלתי שאלות וניסיתי להבין מה עכשיו.

אבל כשיצאתי ממנו הדמעות פשוט זלגו בלי שליטה, נכנסתי לאוטו ובקושי הצלחתי לדבר ולהסביר לבעלי מה קרה. דרשתי ממנו שייקח אותי לאמא שלי.

אפילו לא התקשרתי. אבא שלי פתח את הדלת וכל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד.

מבחינה רציונלית - אין לזה הסבר. זה קורה לכל כך הרבה נשים. אני מכירה אישית לא מעט נשים שזה קרה להן, וכל פעם מישהי מספרת לי על עוד אחת ועוד אחת שזה קרה לה. כנראה היה איזשהו פגם גנטי בעובר, ולכן לא התפתח. וטוב שזה קרה עכשיו, ולא בשבועות מתקדמים יותר. וטוב שזה קרה, כי אח"כ לגלות שיש לעובר מומים או בעיות... זה יותר גרוע. אבל מבחינה רגשית זה פשוט כואב. תחושה של אובדן, של החמצה. הרגשתי כאילו אני במשחק "סולמות ונחשים" וירדתי עם הנחש למטה.ידעתי שזה עלול לקרות. אבל קיוויתי שזה לא יקרה לי. שאי אפשר - גם טיפולי פוריות וגם זה. 

גם מה שעוד הטריד אותי- שאנשים שלא היו צריכים לדעת שאני בהיריון ידעו מזה.

סיפרנו רק למשפחה המצומצמת - להורים ולאחיות. חוץ מזה, יש לי חברות ממש טובות וקרובות בעבודה שסיפרתי גם להן. אנחנו חבורה של חמש בנות ופשוט התחברנו אחת לשנייה - וזה גם מעבר לשעות העבודה.

ביקשנו שלא לספר לאף אחד עדיין- בעיקר בגלל סיטואציות כאלו. ואבא של בעלי סיפר לאחותו והיא סיפרה לגיסתה. למה? אני יודעת שזה לא מרוע כמובן, וזו דודה מקסימה שאנחנו מאוד אוהבים - אבל יש סיבה שלא מתחילים לספר לכל העולם ואשתו בהתחלה. אמא של בעלי ממש התרגזה על זה ואמרה שלהבא אנחנו לא נספר לו שום דבר כי הוא לא יכול להיות בשקט.

וגם אצלי בעבודה- מי שלא היה אמור לדעת- ידע. כמובן שהיו חשדות, וכמעט כולם יודעים שאני בטיפולי פוריות. והתחילו הלחשושים והרכילויות.

ויום שישי לפני שבועיים ארגנו החברות הטובות ארוחת שישי בבית של אחת מהן. והזמנו עוד שתי בנות מהמשרד - שאמנם הן לא הכי קרובות אלינו, אבל יש לנו כן יחסים טובים איתם. ובטעות לבעלי נפלט שאני בהיריון. וביקשתי מהן כמה פעמים שלא לספר שום דבר, כי זה עוד התחלה ואני ממש לא רוצה שהמנהל שלנו ישמע על זה מגורמים אחרים שהם לא אני.

ואחת מהן הלכה וסיפרה למישהי, שהיא הלכה וסיפרה למישהי והיא הלכה וסיפרה לעוד מישהי. ואז אחת מהן באה לאחת החברות הטובות שלי ואמרה לה שהיא יודעת. אז הלכתי למנהל שלי וסיפרתי לו, כדי שזה לא יגיע מגורמים אחרים. הוא מאוד מאוד שמח, כי גם הוא ואשתו עברו טיפולי פוריות ועשו IVF. וכשקרה מה שקרה - הוא גם התקשר אליי ודיבר איתי ועודד אותי. אבל עדיין -זה כל כך עצבן אותי! אני לא מאמינה בעין הרע ובאמונות טפלות. אבל זה משהו אישי, פרטי, ולא בא לי לחשוף את מצב הרחם שלי לכל העולם ואשתו. זו צריכה להיות בחירה שלי. ובלי שום קשר - סמכתי עלייך! מכבדים אותך, מזמינים אותך. נכון שאנחנו לא חברות נפש - אבל ביקשתי! ביקשתי שלפחות בנושא הזה תשתקי. התאכזבתי ונפגעתי ממנה מאוד, כי לא היא הייתה נראית לי בחורה רכלנית. גם כשאני ידעתי שבנות אחרות במשרד בהיריון - לא העזתי לדבר ולספר לאף אחד ואחת. שתקתי, כי ידעתי שזה דבר אישי וכל אחת צריכה לספר בזמנה.

והכי מעצבן שאני לא יכולה להגיד שום דבר - כי אותה בחורה שחשפה את זה אמרה שלא לספר. הרי אם זה היה קורה לה, היא הייתה עומדת באמצע המשרד וצורחת. מילא, את הלקח שלי למדתי, עכשיו אני מתייחסת אליה בקרירות ולא נזמין אותה לשום מקום.

גם עוד חברה שלי (לא מהמשרד) כל הזמן שאלה מה חדש בנושא הזה, ואפילו שלחה הודעה לבעלי שהיא יודעת שיש משהו שאנחנו לא מספרים ושלא יכחיש! ל-מ-ה?! באמת, למה? למה להעמיד אותנו בסיטואציה הזו? למה אי אפשר לשתוק?  כמובן שום דבר זה לא סוד, אבל למה לכל הרוחות אנשים מרגישים בנוח להידחף, לחטט? למה אי אפשר לכבד בחירה שלנו? זה פשוט נורא.

לא שהדברים האלו חשובים עכשיו, אבל בכל זאת - זה מרגיז ומעצבן אותי גם עכשיו. זו צריכה להיות החלטה של *שנינו* ודיי עם כל האנשים שנדחפים לי לרחם.

בכל מקרה, הרופא נשים שלי שלח אותי לאולטראסאונד נוסף כדי לאשר את מה שהוא ראה. הייתה לי איזשהי תקווה קטנה שהוא טעה (והוא לא, הוא רופא מומחה עם ניסיון של איזה 25 שנים) או שאולי משהו במכשיר היה לא טוב... אבל לצערי הוא לא טעה.

החלטתי לקחת את האופציה של גרידה ולא של כדורים. רציתי שיוציאו את זה בפעם אחת וזהו, ולא שאני אתחיל לדמם דימומים מטורפים שיכולים לגרום לי להיות מאושפזת.

לשמחתי, הרופא נשים שלי גם כירורג שעובד בבי"ח פרטי שעובד גם עם הקופה שלי (ויש לי גם ביטוח פרטי). הוא ישר התקשר למזכירה שלו ואמר לה להכניס אותי אליו, אני רק הייתי צריכה לתאם איתה את השעה.

אז אתמול עשיתי את זה. הייתי מאוד מאוד לחוצה ומבועתת. עושים את זה בהרדמה מלאה ונורא פחדתי מהעניין של ההרדמה. כאשר נכנסתי לחדר הניתוח עצמו הייתי ממש ממש מבעותת ולחוצה וירדו לי דמעות. העוזרת של המרדים הייתה ממש מקסימה, הרגיעה אותי, התחילה לשאול אותי מתי הייתי בחופשה... ואז פתאום הרופא נשים שלי העיר אותי בחדר התאוששות. בעלי אמר שזה לקח בערך 20 דקות, ואח"כ עוד נשארנו שם להשגחה של שעתיים. אני שמחה שעשיתי את זה בבי"ח פרטי, קיבלתי באמת יחס ותנאים שלא בטוח הייתי זוכה להם אם הייתי עושה את זה בבי"ח ציבורי.

סה"כ היינו שם לכל התהליך ארבע שעות. כאבה לי קצת אתמול הבטן התחתונה ויש עוד דימומים, אבל אחרי מקלחת וארוחה (הייתי צריכה להיות בצום) הרגשתי יותר טוב. אני עכשיו ביומיים מחלה ואני לאט לאט מתאוששת.

בעלי באמת היה מדהים ומקסים. הוא כל כך תמך בי ודאג לי וליווה אותי. בכלל, לא רק אתמול, גם בזמן ההריון וגם בזמן הטיפולים הוא תמיד היה חלק מזה. גם לו כמובן לא היה פשוט והיה לו מאוד קשה... באמת נוכחתי לדעת שזכיתי בו.

אני מנסה להמשיך הלאה, להיות עם הפנים קדימה. יש איזשהו שיר שיש בו שורה שאומרת משהו "כשהחיים עוצרים צריך לרוץ הרבה יותר מהר". אני לפחות יודעת שאני יכולה להיכנס להיריון. ואני אהיה שוב בהיריון (עם קצת עזרה). אנחנו צריכים עכשיו להמתין חודשיים ואז נחזור לטיפולים. נעשה אולי עוד הזרעה אחת ואז IVF, או שכבר ייתנו לנו ישר לגשת לIVF. אני באמת אתן לגוף שלי לנוח ולהתאושש. כנראה שגם נסגור לנו איזה טיסה לחו"ל בשביל להירגע. ואז נחזור לזה בכל הכוח.

נתחיל מהסוף: אני בהריון :)

***

בחודש שעבר הגענו שוב לרופאת הפריון להמשך מעקב. לפי ה"כללים" צריך לעבור שלוש הזרעות על מנת לעבור לשלב הבא - ההפרייה החוץ גופית -IVF. כבר היינו אחרי שתי הזרעות, וידענו שזו הפעם האחרונה לפני שעוברים הלאה. הרופאה עשתה לי מעקב זקיקים ותוך כדי היא אומרת שיש זקיק של 21 ס"מ - משמע- ביוץ טבעי. היא אמרה שאעשה גם בדיקת דם ליתר ביטחון, ואז יתקשרו אליי בצהריים שיגידו לי מה לעשות ומתי לבוא להזרעה. שאלנו אותה אם אחרי זה - כבר אפשר ללכת ל-IVF, אז היא אמרה שלא, שצריך גם שלוש הזרעות וגם שלוש פעמים של זריקות הורמונים! ממש התבאסתי. כל כך רציתי את ה-IVF, כי האמנתי שרק זה יעבוד. התעצבנתי שהשחלות הפוליציסיטיות שלי התחילו לבייץ מעצמן, ועכשיו אני סתם מבזבזת זמן. אני ובעלי דיברנו על זה שבפעם הבאה ננסה ללחוץ עליהם שייתנו לנו כבר לגשת ל-IVF. אפילו החלטתי לקבוע תור לבדיקת שד אצל כירורג (כל מי שמתחילה טיפולי פוריות חייבת לעשות בדיקת שד אצל כירורג, ודחיתי את הבדיקה הזו חצי שנה) כדי שלא יהיה לה שום דבר להגיד לי.

עשיתי את הבדיקת דם, אחה"צ התקשרו מהמרפאה, אמרו שאני לא צריכה להזריק כלום (בפעמיים הקודמות הזרקתי גונאל, ויום לפני ההזרעה הזרקתי אובריטול) ושאני אגיע למחרת להזרעה.

אני חושבת שביום של ההזרעה היה ממש את הביוץ, כי הייתה לי קצת בחילה והרגשתי כאב חד בבטן התחתונה בצד.

עשינו את ההזרעה, ובערב גם שכבנו. שכבנו סתם, כי רצינו והתחשק לנו.

הרופאה נתנה לי גם הפנייה לבדיקות הורמונלית לעשות ממש בזמן המחזור, ואמרה שאני גם אבוא אליה בזמן שיש לי מחזור. ואני חיכיתי כבר בקוצר רוח למחזור שיבוא כדי לעשות את הבדיקות ולבוא אליה.

שבועיים אחרי ההזרעה- או שמקבלים מחזור או שצריך לעשות בדיקת היריון בבדיקת דם.

עוברים בדיוק שבועיים ואין כלום. סירבתי להתרגש. אחרי ההזרעה השנייה - הייתי אמורה לקבל מחזור ביום שני, וזה לא הגיע. כבר ממש שמחתי! הייתי בטוחחה שזהו, נקלטתי. אפילו עשיתי בדיקת היריון ביתית שיצאה שלילית וסירבתי להאמין לזה שהיא שלילית, חשבתי שלא היה מספיק שתן או שזה בגלל שעשיתי אותה בערב. ואז בחמישי בבוקר קיבלתי והייתה נפילה. הייתי מבואסת מאוד, בערב סתם רבתי עם בעלי על שטות והתחלתי ממש לבכות, אמרתי לו שאני רוצה להיות לבד, ישבתי בוכה לבד בחדר וכשהוא בא אמרתי לו שכבר אין לי כוחות נפשיים יותר לזה, שאני רוצה להפסיק ונמאס לי.

עובר עוד שבוע. שלושה שבועות מיום ההזרעה ושבוע של איחור במחזור. היו רגעים שהרגשתי קצת כאב בחזה, קצת בחילה, התחילו לי חצ'קונים, היו לי מצבי רוח והרגשתי ממש עייפה, לא ישנתי טוב בלילה, אבל אלו תסמינים גם של מחזור או סתם דברים שבאמת לא חייבים להיות קשורים להיריון. האמת שבעיקר הרגשתי שהחזה שלי קצת נפוח ורגיש, אבל לא ידעתי מה לחשוב. כל כך לא האמנתי. 

ואז החלטנו לעשות בדיקה ביתית ביום שישי (אתמול). אמרתי לעצמי שאני כבר חייבת לבדוק את זה. חשבתי שזה יהיה שלילי, ואמרתי לעצמי שאם זה שלילי אני חייבת לרוץ למרפאה שיבדקו מה לא בסדר.

היו לי כן תקוות קטנות כאלו שאולי הפעם זו הפעם.... אבל לא רציתי להתאכזב. כל הזמן דיכאתי אותן.

אתמול הייתה מסיבת הפתעה לכבוד היום הולדת של דודה שלי, וגם ככה התכוונתי לקום מוקדם כדי שנספיק ללכת לחדר כושר לפני זה, אז החלתי לשים לי שעון מעורר לשש (כמו כל בוקר) כדי לעשות את הבדיקה עם השתן הראשון של הבוקר. היה לי קשה לישון, והתעוררתי לפני שש.

הלכתי לשירותים במקלחת, עשיתי את הבדיקה ושמתי אותה בצד ליד השירותים.

כדי להעביר את הזמן התחלתי לצחצח שיניים, לשטוף פנים, לשים עדשות מגע. כשהגיע הזמן הרגשתי שהרגליים שלי רועדות לגמרי והלב שלי דופק במהירות של 100 קמ"ש. הכנתי את עצמי לראות פס אחד ולא להתאכזב ולהתבאס. ואז ניגשתי לבדיקה וראיתי אותם - שני פסים ורודים בוהקים. עמדתי שם עם פה פתוח לאיזה חצי דקה, ואז לקחתי את הבדיקה ביד, רצתי לחדר לשינה, וצרחתי לבעלי שהיה חצי ישן שהתוצאה חיובית. התחלתי לבכות ולרעוד, והוא פשוט ניסה להרגיע אותי.

לא האמנתי שזה יקרה!

יותר משנה וחצי, קרוב לשנתיים, שאנחנו מנסים להיכנס להיריון. ב-05/09/2014 הפסקתי את הגלולות. כבר לא האמנתי שזה יגיע, זה נראה כמו משהו רחוק מאוד ממני, כמו זה שאני ובעלי מדברים שאנחנו מתים לעשות טיול קוסט טו קוסט בארה"ב- אולי, יום אחד, זה יקרה.

אני כמובן מנסה לא להתרגש יותר מדיי, כרגע אני בשלב מאוד מאוד התחלתי, זה רק תאים. אני צריכה מחר לעשות בדיקת בטא, וכמובן צריכה להיות במעקב ולראות שהכל בסדר, כי אני בשלב הקריטי... אני דואגת שמשהו ישתבש, אבל אני מנסה לחשוב חיובי. אני מקווה שזו בת :), אבל באמת שיותר משנה לי שהכל יילך לפי המתוכנן, שהכל יהיה בסדר ותקין ומשעמם ומתישהו בחודש מרץ - אני אהייה אמא.

האמת שאין לי כל כך חשק ומוזה לכתוב, אז רק אעדכן בקצרה.

ביום חמישי היינו במרפאת הפוריות להמשך טיפול, הרופאה נתנה לי שתי אופציות: או לקחת פעם נוספת את הכדורים והפעם עם הזרעה או לעבור כבר לזריקות + הזרעות.

למרות הסתייגותי ממחטים, החלטנו באמת שעדיף להעביר הילוך. הרופאה הסבירה שאם נצטרך לעבור להפריות חוץ גופיות, דורשים לפחות שלוש ניסיונות של שימוש בזריקות והזרעות, ואי אפשר לעשות את זה רצוף - חייבים הפסקה של חודש בין לבין. אז באמת חבל על הזמן.

אז עוברים שלב.

מדובר בזריקות ישירות לבטן מדי יום, במעקב זקיקים ובדיקות דם באופן קצת יותר תכוף, עד לשלב בו יהיה ביוץ ואז יצטרכו "להזריע" אותי (אוי,זה גורם לי להרגיש כמו איזה פרה).

האחות פוריות כמובן הסבירה לי על כך התהליך ושלבי המעקב, ונתנה לי להזריק לעצמי- כמובן ללא שום חומר, רק לשם ההדגמה. היא אמרה שכדאי שאני אדע לעשות את זה לעצמי. היד שלי ממש רעדה וחשבתי שאני מתעלפת, אבל בסוף זה באמת לא כואב ולא היה נורא. מדובר במחט מאוד עדינה וקטנה ואני מניחה שאוכל לעשות את זה כמו שצריך.

אז מחר אני צריכה לעבור בדיקת דם, שלאחריה יגידו לי אם אני כבר יכולה להתחיל בזריקות, או לחכות למחזור.

בהצלחה לנו.

היום לפני 10 שנים בדיוק התגייסתי לצה"ל. ארבעה שבועות טירונות בבסיס ניצנים, ולאחר מכן שירות של שנה ו-10 חודשים בעתלית, בחיל הים.

לפני שבועיים הייתי חולה והיה לי קצת משעמם, אז התחלתי לחזור ולקרוא בארכיון שנים אחורה, על תקופת הצבא, והבנתי כמה לא יציבה ולא בריאה נפשית הייתי אז. אבל עברתי את זה.

אפשר לומר שזו הייתה תקופה מעצבת, אבל לא הייתי מוכנה לחזור עליה שוב. למרות שאני מאוד בנאדם של מסגרות, זו מסגרת לא פשוטה ודיי קשה - שאילצה אותי להתמודד. היו ימים מאוד לא טובים (וזה לאו דווקא בגלל הצבא, אלא בגלל שהייתי מדוכאת ומרעיבה את עצמי במסגרת של צבא), אבל היו ימים טובים, חוויות כיפיות,  טיולים, צחוקים ולא מעט אנשים שלזמן מה נכנסו לי ללב והיו חלק משמעותי מחיי.

כשהשתחררתי- יצאתי עם הרגשה שכן תרמתי את תרומתי הצנועה למערכת.

כמה אנקדוטות ודברים שלמדתי בצה"ל:

1. למדתי שבצבא לא "הולכים" אלא "נעים". ואני נעתי ממקום למקום חסרת דיגום מוחלט, אבל מה שכן - בתיק היה לי קבוע פק"ל כיסים מלא - ת.א, גז מדמיע ופנקס שבי. לא שממש ידעתי איך להשתמש  בהם, ועד היום פנקס שבי נשמע לי כמו דבר מטומטם למדיי - הרי אם היו חוטפים אותי, זה לא ממש היה מעניין את חוטפיי הפנקס שבי שלי.

2. הפעם הראשונה בחיים שלי שהתעלפתי - הייתה בבוקר הראשון של הטירונות.  היה לנו מסדר עם סמלת המחלקה, והתחלתי להרגיש ממש ממש לא טוב ולראות שחור. אבל בגלל שאני ביישנית וגם לא ידעתי איך להתנהג - לא אמרתי כלום וחיכיתי שזה יעבור. זה נגמר בזה שהתעלפתי על הפרצוף ופתחתי את הסנטר. כולן היו בהלם- כולל המפקדות - ואף אחת מהן אפילו לא ניגשה אליי! רק אחת החיילות באה לעזור לי לקום. זה נגמר בפינוי לבי"ח ברזילי, תפירה של הסנטר וחמישה גימלים. הצלקת כבר דיי נעלמה לי - אבל אהבתי לספר שהיא תוצאה של השירות הצבאי שלי.

3. למדתי להסתער על הרכבת ואיך לעלות על אזרחי בשתי דקות בתא שירותים של תחנת רכבת ת"א מרכז.

4. פתרתי המון המון תשחצים. כל בוקר הייתי קוראת עיתון, בימי חמישי היה גם את "במחנה". גם קראתי המון המון ספרים - הייתי קוראת במשרד כדי להעביר את הזמן כשהיה משעמם, והייתי קוראת גם בזמן השמירות. כן, כן, לשמירה הייתי עולה קבוע עם ספר (או שניים), טלפון ואמ.פי.שלוש (ענתיקה!). הייתה איזה פעם אחת שמישהי (או מישהו?) השאירה "לאישה" בעמדה - וישבתי וקראתי כל כתבה וכתבה, רק כדי להעביר את הזמן. אף פעם לא תפסו אותי.

5.  למדתי בתיאוריה איך יורים ב-M16. בפועל, עשיתי פעמיים בחיים שלי מטווחים עם התקף חרדה מטורף ובעיניים עצומות. ככה שפגעתי במטרות של כולן, רק לא שלי. הייתי יושבת עם הנשק עליי בשמירה ותהיתי לעצמי מי המפגר שחושב שאני באמת כשירה להשתמש בנשק ולהגן על הבסיס. הרי אם מחבל היה מחליט לתקוף את הבסיס - סביר להניח שהייתי בוהה בו בהלם.

6. היה לי לוח פז"מ. והייתי קוראת גיליונות של "ג'ובניק "- עיתון הג'ובניקים, שרץ איזה תקופה במייל הצבאי.

7. למדתי שאקמול זו התרופה האולטימטיבית לכל דבר - לכאבי ראש, קלקולי קיבה, יד קטועה, דלקת קרום המוח, פצע ירי. וגם שהסבון הירוק של "קלין" מנקה את הכל!

8. אגב ניקיון, נכון כולם חושבים כמה בנות הן נקיות ואסתטיות? אז בצבא למדתי שממש ממש לא. אני לא אתאר את הזוועות שראיתי בשירותים ובמקלחות. בנות! את הצרכים עושים בתוך האסלה! ואת הפדים המשומשים שלכן עוטפים היטב וזורקים לפח!

9. במשרד שלי היה את הנוף הכי יפה בבסיס. ואחד הדברים שהכי אהבתי - להסתכל על הים, בעיקר בזמן שיורד גשם.

10. כל השירות של סגרתי סה"כ 4 שבתות. אחת בטירונות, ועוד שלוש בבסיס כחלק מתורנות מיותרת של "נכס לאומי".

11. מעיל הדובון הצה"לי. נראיתי בו כמו ילדה שניסתה ללבוש בגד של אבא שלה - אבל המעיל הזה הוא פריט הלבוש הכי מחמם שהומצא אי פעם.

12. יש לי לא מעט מזכרות שאני שומרת עליהן עד היום, כולל את כל המכתבים והשטויות שאי פעם כתבו לי בצבא ותליתי בגאון על הלוח שעם. אגב, עד היום אני לא נפרדת מהחולצות של הצבא וישנה איתן בכיף ואני מצטערת שלא שמרתי על המדים הלבנים (והמהממים שלי!). הנה מדגם מייצג של המזכרות שלי:

אני קצת חולה ומעוכה במיטה, אז החלטתי לעבור על דברים ישנים שכתבתי לפני שנים.

לפעמים אני מתגעגעת לאיך שכתבתי פעם. הצורה הנקייה והכנה בה הצלחתי להעביר את חיי היום היום, החוויות, הרגשות, המחשבות והתהיות שלי למילים.

אני כבר לא מסוגלת לכתוב ככה יותר, וזה קצת עצוב, כי הכתיבה הייתה חלק כל כך משמעותי ממני. 

החיים שהיו לי, גם אם היו בהם ריקנות וכאב גדולים לפרקים, נראים הרבה יותר מעניינים וחיים מהשגרה שלי עכשיו- מטלות, מטלות, מטלות. גם סקס הופך להיות מטלה, כשנמצאים במסלול הזה של טיפולי פוריות.

ואולי פשוט ידעתי לכתוב טוב, ועם השנים המוזה שלי דהתה. ואולי ככה זה אצלי, ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב, ועכשיו טוב לי מדיי ואז אני לא כותבת כמעט כלום.

ונתקלתי בדברים שכתבתי עליך. אפשר לומר הרבה דברים על הקשר המוזר והלא ברור שלנו, אבל היה בו משהו מיוחד.

הכרנו בצבא, כשהייתי כמעט בת 19 ואתה היית בן 25. זה נראה לי אז כל כך מבוגר, והיום עוד חצי שנה אני בת 29 ובאופן כללי קולטת ש- 30 זה כבר לא גיל זקן עבורי.

היו כמה פעמים כאלו שכל פעם מחדש קצת חתכתי לך את הלב, בלי כוונה. כמו שחתכו לי את הלב בלי כוונה. 

אני לא רוצה להגיד ששברתי את הלב, כי אני לא באמת חושבת שהייתי כזו חשובה בחיים שלך, אבל אני מקווה שאתה עדיין שומר לי פינה חמה איפשהו.

אני חושבת שלא באמת היינו יכולים ביחד. אולי בעולם מקביל. אבל מה עושים כשבין שנינו עבר הרבה חשמל, וזה לא רק בקטע הפיזי. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה לפני משהו כמו שבע או שמונה שנים, כשהצעת לי להיפגש לקפה בת"א והלילה הזה נגמר כמו שהוא נגמר. כי תמיד כשאנחנו נפגשים החשמל הזה בינינו... גורם לנו להיכנס למיטה, למרות ששנינו לא תכננו ולא חשבנו על זה בכלל.

וזו הייתה הפעם האחרונה שכעסת עליי, שאני שוב גורמת לך לפתח רגשות. גם לי היו רגשות, אבל ידעתי, ידעתי שזה לא יעבוד. ואם אני לא טועה, היית כאן לחופשת מולדת ואח"כ חזרת לארה"ב ואיך בדיוק זה היה עובד.

וכל אחד הלך לדרך שלו ולמסלול שלו. אתה המשכת לדעת עליי כמעט את הכל, כי אני משתפת הכל בפייסבוק ואתה קצת פחות, והרבה פעמים תהיתי מה איתך ומה אתה עושה.

ומאז לא דיברנו הרבה, רק פעם ביובל שיחות קצרות של מה נשמע ומזל טוב בימי הולדת. פעם אחרונה שהתכתבנו הייתה מתישהו ביולי ודיברנו קצת על החיים ואמרת לי שאתה מקווה למצוא מישהי מיוחדת משלך. ואני מקווה שמצאת.

אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב את כל זה עכשיו. אבל פתאום הייתה לי תחושה כזו שאני חייבת לכתוב תכף ומייד.

תחושה שהרבה זמן לא הרגשתי.

אולי רציתי להגיד באיזה מקום - סליחה. סליחה שהתנהגתי כמו שהתנהגתי. כל הזמן חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון ואני אף פעם לא התכוונתי לפגוע באף אחד. אבל אלו החיים וכל זה. לפעמים אני נזכרת בך ובמה שהיה לנו, וזה דווקא מעלה לי חיוך. אולי ביקום מקביל או בזמן אחר זה היה עובד. ואולי אתה לא חושב עליי בכלל ואני סתם איזה מישהי מהעבר שלך, אבל כן מקווה שיש לך איזה פינה בשבילי, כמו שלי יש בשבילך.

רק רציתי לסגור מעגל.

(אני ממש מתלבטת אם לשלוח לו את זה)

כתבתי פה פעם שהעבודה שלי זה להיות מנהלת תיקים באחת החברות למימוש זכויות רפואיות. (לא לבנת פורן!). מתוקף העבודה שלי, אני מוקפת אך ורק באנשים עם מחלות לא פשוטות,  מחלות סופניות. אנשים שהפכו לסיעודיים. אחד הדברים הטובים בעבודה הזו שאני זוכה להעריך את הבריאות. היכולת לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לתפקד, להיות עצאיים - זה דבר לא מובן מאליו. אנחנו אוהבים לקטר שאין כוח ללכת לעבודה ונמאס לנו- אבל תכלס כשאתה חולה במחלה שמונעת ממך לעבוד ואתה זקוק לעזרה העלובה של ביטוח לאומי - זה לא קל ולא פשוט בכלל.

מחלות מקיפות אותי מכל עבר. אני ובעלי עשינו ביטוח בריאות פרטי מורחב לא מזמן ואני מקווה שנשלם ולעולם לא נראה את הכסף הזה בחזרה.

סבתא שלי במצב לא טוב בכלל.

כשבועיים שהיא מאושפזת בבי"ח ואח"כ הסתבר לנו שגם לפני זה היא הייתה במיון, אבל לא רצתה להגיד שום דבר כדי לא להדאיג וגם לרופאים אמרה שרק כואב לה הגב. כל יום סבא שלי נדנד לה שהוא רוצה לקחת אותה לבי"ח - אבל היא סירבה.

עד שזה הגיע למצב של אין ברירה ואמא שלי התערבה ונסעה איתה לב"יח. בהתחלה בבי"ח הן סתם ישבו במיון וחיכו וחיכו. המזל שלהורים שלי יש חבר טוב שהוא קרדיולוג בכיר בבי"ח, והם דיברו איתו - ואז הוא התערב והתחיל לתפעל את כולם. פשוט עצוב שאם בא בנאדם "רגיל" בלי קשרים, אז הוא גם יכול למות בבי"ח.

מסתבר שתקף אותה חיידק אלים שנכנס לה למערכת הדם ותקף איברים פנימיים וגם מצאו לה גידול בכבד, שהוא כנראה סרטני. אבל כרגע הרופאים אמרו שקודם כל צריך לטפל בחיידק הזה ואח"כ לבדוק מה בדיוק המצב בכבד.

כשהייתי ילדה סבתא שלי עברה התקף לב שבעקבותיו עשו לה צנתור וניתוח מעקפים. לפני כשלוש שנים בערך עשו לה ניתוח בתל השומר מאוד להחלפת המסתם בלב. זה ניתוח מאוד קשה, ארוך ומסובך, אמא שלי המתינה שבע שעות בזמנו.

בתחלה חששו שהחיידק הזה התיישב על המסתם, ועשו לה בדיקה מאוד קשה ואמרו שכרגע החיידק הזה לא שם והיא טופלה באנטיביוטיקה, אבל אתמול עשו לה בדיקה נוספת וגילו שהחיידק כבר התיישב בדיוק על המסתם.

היום אמא שלי עדכנה אותנו שלוקחים אותה באמבלונס לתל השומר- כנראה יעשו לה שוב פעם את הניתוח, אבל לא יודעים בדיוק מתי.

דודה שלי באה מארה"ב כדי להיות עם סבתא שלי בבי"ח, ודודה שנייה שלי גם כן שם, ואמא שלי תראה מה יהיה המצב - זה תלוי מתי יחליטו לנתח ובהתאם לזה היא תיסע גם כן לתל השומר ביחד עם סבא שלי.

סבתא רבא שלי (אמא של סבתא שלי) כמובן עוד לא מודעת למצב, היא יודעת שהיא מאושפזת בב"יח - אבל היא לא מודעת לחומרת המצב ולכך שיהיה עוד ניתוח. 

עד עכשיו לא עליתי לבי"ח, כי המצב של סבתא לא כ"כ טוב, היא לא כ"כ מתקשרת והיא לא בדיוק רוצה שיראו אותה ככה. קניתי לה היום סלסלה עם כל מיני דברים קטנים מללין שיהיה לה בבי"ח, מתנה מממני מבעלי ומהאחיות שלי, וגם צירפתי ברכה. עברתי אצל ההורים שלי שאמא שלי תעביר לה.

אמא שלי מנסה להיות אופטימית ולשדר אופטימיות וחוזק ככל הניתן, אבל היא חוששת שסבתא לא תשרוד את הניתוח...

לא פשוט המצב הזה בכלל.

אני באמת מקווה שהכל יסתדר והרופאים יעשו את שלהם, וסבתא שלי תתאושש ותרגיש יותר טוב.

פתאום מבינים עד כמה הבריאות זה הכי חשוב...

בחודש יולי 2013 קיבלתי רישיון נהיגה. כפי שקוראיי הותיקים זוכרים, זה היה תהליך ארוך שגבה ממני הרבה כסף, יזע ודמעות.

ומאז לא נהגתי הרבה, ורק אם בעלי יושב לידי, חוץ מפעם אחת שלקחתי את אמא שלי מהבית שלי לקניון (שנמצא בערך חמש דקות נסיעה מהבית שלי).

בהתחלה בעלי מאוד הלחיץ אותי והיו כמה פעמים שהתחלתי לבכות ולהילחץ בנהיגה - מה שעשה לי טראומה.

גם בפעמים שהוא ישב לידי ולא אמר כלום והכל היה בסדר - עדיין הרגשתי שזו מעמסה, שזו מטלה, שממש קשה לי לעשות.

האמת שגם הנהיגה של בעלי דיי מלחיצה, ואמרתי לו את זה הרבה פעמים. הוא נוהג מאוד מהר, נצמד כשהוא עוקף, עובר מנתיב לנתיב כל הזמן. אז נכון שיש לו ניסיון ושליטה, והוא היה פעם שוטר ועבר קורס נהיגה מבצעית - זה עדיין מלחיץ. מה גם שהוא נורא נורא עצבני על הכביש - הוא כל הזמן צופר, מספיק שמישהו קצת מעכב אותו באיזה חצי דקה - הוא ישר מתרגז ומקלל, צופר ומהבהב. יש לו קטע כזה של להיות צודק במקום להיות חכם.

המון פעמים דיברתי איתו על זה, הייתה גם פעם אחת לפני כמה שנים שפשוט פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב. הוא מצידו אמר שהוא מאוד מנסה להיות רגוע ולא להתעצבן. האמת שגם אבא שלו ככה, עצבני על הכביש ואוהב להתפאר ולהתלהב איך הוא פותח את החלון ומקלל אנשים במיטב קללות עסיסיות (שזה כבר ממש דוחה ומרגיז אותי לשמוע, מה ההתלהבות פה?).

בכל מקרה, הזמן הלך ועבר ואני נהגתי פחות ופחות. כל הסביבה שלי, כל מי ששמע שיש לי רישיון, שיש אוטו ושאני לא נוהגת - אמרו לי שאני לא נורמלית וזה לא בסדר ושאני צריכה לתפוס אומץ ולנסוע לבד. הרבה פעמים בעלי ביקש "קחי חברה או את אמא שלך לסיבוב". יעצו לי לעשות סיבוב ברחוב של הבית כדי שאני אתפוס אומץ. אבל לא הייתי מסוגלת. כל כך הרבה אנשים נוהגים. גם סבא וסבתא שלי שכבר חצו את ה- 70 - נוהגים. כל כך רציתי להיות עצמאית, לא להיות תלויה באף אחד, להיכנס לאוטו ופשוט לנסוע ולא הייתי מסוגלת. עד אתמול.

אני ועוד שתי חברות מהעבודה רצינו להיפגש ביום שישי לארוחת בוקר, כדי לחגוג יום הולדת לאחת מהן. אחת מהן  מחיפה, והשנייה גרה לא רחוק ממני ויש לה רשיון - אבל לא אוטו. המטרה הייתה להיפגש באמצע הדרך. יום לפני זה תהיתי איך לעזאזל נגיע לשם ויש גשם, ומה נעשה, והן אמרו לי "יאללה, קחי את האוטו!". אני לא יודעת מה עבר עליי- אבל הסכמתי. בבוקר בעלי הציע לי שהוא ייקח אותי לחברה שגרה לידינו, ואני אחזיר אותו הבייתה - כדי שלא אצטרך לנהוג לבד. החלטתי שאני עושה את זה לבד, שאני חייבת לקפוץ למים אחרת לעולם לא אעשה את זה.

הוא ירד איתי לאוטו, נתן לי הסבר קצר על כל הכפתורים, יצאתי מהחנייה וקלטתי שאני על הכביש. לבד. נוהגת. התתחלתי להגיד לעצמי "יאאאא אני נוהגת!!!" והיה לגמרי, אבל לגמרי בסדר. אני גם אחת שממש לא יודעת לנווט ולא יודעת כיוונים (עד היום בעלי צוחק עליי שבפעם הראשונה שהוא בא לאסוף אותי וניסיתי להסביר לו איך להגיע - הייתי צריכה לתת לאבא שלי את הטלפון כדי שיסביר לו), והדרך שאני מכירה לבית של החברה שלי הייתה חסומה בגלל עבודות, לא נלחצתי, עצרתי בצד, התקשרתי אליה ושאלתי איך להגיע. (אני ווייז לא מסתדרים). וגם בחזור, שמתי אותה בגן של הבנות שלה שנמצא במקום שאני לא מכירה (את הבנות שלה כמובן שלא יכולתי לאסוף מאחר שאין לי כיסאות בטיחות), והצלחתי לחזור לבד.

לא נסעתי על עוקף הקריות, אלא על ההסתדרות (כי לא רציתי לנסוע על 100 קמ"ש ויותר, רציתי לנסוע רגוע), הקפדתי להיות על הימין. ודווקא הייתי מאוד רגועה והתמודדתי לבד.

אני קצת "קונטרול פריק". אני אוהבת להיות בשליטה, אני אוהבת שהכל הולך לפני התוכנית שלי, אני אוהבת וודאות ושונאת שינויים. ונהיגה - יש בה המון שינויים. לא משנה הרי כמה אני אהיה בסדר, אני צריכה לסמוך על אנשים זרים שיהיו גם הם בסדר.

זו גם הייתה אחת הסיבות שלא הצלחתי לעבור טסטסים. בשונה ממבחן "רגיל" שאת יודעת שיהיו כך וכך שאלות, ואיזה סוגי שאלות, ואת רק צריכה לעבור על החומר טוב טוב - נהיגה זה משהו שהוא לא קבוע ומשתנה.

זה גם היה אחד הפחדים שלי - שיקרה משהו ואני לא אדע מה לעשות.

אבל ידעתי. גם שבטעות לקחתי נתיב לפנות שמאלה ברמזור, ובכלל הייתי צריכה שמאלה בפנייה הבאה - ישר חזרתי לימין.

ושהייתה פנייה מסובכת שמאלה - הסתכלתי מה הרכב שלפניי עושה - ופשוט עקבתי אחריו.

הייתי יחסית רגועה ובטוחה בעצמי ופעלתי בהחלטיות.

גם סמכתי על האוטו שלנו. יש לנו אוטו באמת כייפי ונוח לנהיגה- מיצובישי לנסר 2010, ובעיקר בטיחותי. אני לא כמו הבחורות שמתלהבות מרכבים קטנים- אני אוהבת מכוניות גדולות עם עוצמה. (למדתי נהיגה על סובראו B4 טופ והאוטו שאני הכי רוצה זה ניסן קשקאי).

עם החנייה קצת התקשיתי - פעם אחת שעצרתי ליד תחנת אוטובוס לאסוף את החברה קצת נגעתי במדרכה, וגם שהחנינו במגרש חנייה - אז למרות שיש חיישני רוורס ומצלמת רוורס באוטו - קצת התקשיתי להיות ישרה ופעמיים נתקעתי במדרכה, ובסוף חברה שלי חנתה בשבילי.

נכון שכולי רעדתי והיה לי חם שיצאתי מהאוטו - אבל עמדתי בזה בגבורה. חברה שלי אמרה שנהגתי ממש אחלה והיא לא מבינה על מה אני מדברת.

ובכלל, האמת שהיה כיף להיפגש עם חברות. אין לי הרבה חברות בנות.  שנים שלא נפגשתי עם חברות לבד. אני ובעלי ביחד שש שנים - ומאז שאנחנו ביחד התחברנו לחבורה של זוגות - ותמיד שנפגשים זה עם הבעלים (חוץ מהמסיבות רווקות שלנו).

זה היה בוקר שישי כייפי.

אני כל כך שמחה וגאה בעצמי, ירדה לי אבן מהלב. הרגשתי שקפצתי מעל משוכה רצינית וגבוהה בשבילי.

ביום רביעי שעבר הלכתי למרפאה כדי לעשות מעקב זקיקים, כלומר לראות האם יש התחלה של ביוץ.

עשתה לי את הבדיקה טכנאית אולטראסאונד שהייתה מאוד נעימה ועדינה וגם גרמה לי להרגיש בנוח.

לאחר מכן נכנסתי לאחות שאמרה שיש זקיק אחד שגדל בכל שחלה, ושאני צריכה להגיע שוב ביום ראשון לעשות מעקב נוסף, אבל בינתיים לא להתנזר.

בהתחלה אמרו לי המזכירות שאין רופאים במרפאה ושאני צריכה להגיע למחלקת IVF ברמב"ם, ושאני צריכה להגיע בשעה שבע בבוקר כי נכנסים לפי סדר ההגעה.

היא לא נתנה לי הפנייה, אמרה לי לבקש התחייבות מהקופ"ח ושהיא רושמת מעיין קוד של אישור במערכת על מנת שיוציאו לי ההפנייה.

שלחתי בקשה להתחייבות לקופ"ח, ואז אמרו לי בקופה שאני צריכה לצרף מסמך רפואי, כי לא מעניין אותם שיש קוד של אישור. כאילו אני נהנית ללכת לרמב"ם ולעשות בדיקות.

תוך כדי שאני מתקשרת למרפאה, התקשרו אליי מהמרפאה עצמה ונאמר לי שכן תהייה רופאה ביום ראשון אחה"צ אז שאני אבוא.

יותר מאוחר התקשרה אליי גם האחות שאמרה לי שהיא התייעצה עם הרופא והוא מבקש שאעשה גם בדיקות דם בנוסף על מנת שיוכלו לוודא שאכן יש ביוץ.

היום בבוקר עשיתי את הבדיקות דם ואחה"צ הלכתי שוב למרפאה עם בעלי כדי להיבדק אצל הרופאה.

היה שם עיכוב וחיכינו כמעט שעה בתור! וכמובן שבזמן שממתינים בתור כולם חייבים להתלונן על כולם, ולהתלונן על התור ועל החוצפנים שנדחפים.

הייתה אישה שנכנסה והיו עוד זוג שחיכו גם הם להיכנס - אז הוא פשוט נכנס אחריה! זה באמת חוצפה. גם אם אתה חושב שאתה צריך להיכנס - תן לאישה הזו קצת פרטיות. ומצד שני הייתה אחת שאמרה שלכל אחד יש דברים דחופים ואין מה לעשות ובעלי התחיל לזרוק בדיחות- ככה שלפחות לא היה משעמם.

נכנסתי לרופאה (המקסימה!) שאמרה שהבדיקות דם שלי טובות, עשתה לי עוד בדיקת זקיקים - אמרה שהגבתי יפה לתרופה וששני הזקיקים גדלו, והיא צופה שיהיה ביוץ בערך עוד יום-יומיים. אז עכשיו צריך "לתת עבודה" ובעוד שבועיים אם לא אקבל - אז לעשות בדיקת היריון. היא גם כבר נתנה לי הפנייה לבדיקת דם ואמרה שיש סיכוי גדול לתאומים.

עם כמה שהצוות הרפואי נחמד ומקצועי, ואפשר להתקשר למרפאה וחוזרים אלייך אח"כ עם תשובות- אני ממש מקווה שעכשיו הדברים יסתדרו ולא אצטרך להגיע אליהם הרבה.

אחלו לנו בהצלחה.

היום בשעה טובה הגעתי סוף סוף לבדיקה אצל הרופא פוריות.

קראתי עליו לא מעט ביקורות לפני שהיו מאוד חלוקות בדעתן- הרב טענו שהוא רופא מקצועי ותותח שמביא תוצאות (הוא גם מנהל מחלקה) וחלק מהביקורות טענו שהוא לא נחמד ונחמד רק למי שבאה בפרטי.

הוא גם זה שעשה לי את הצילום רחם, בדיקה שהייתה מאוד טראומטית בשבילי.

ככה שבאתי עם המון חששות. גם ככה זה נושא רגיש ולא ידעתי למה לצפות.

סה"כ הוא היה בסדר גמור, מקצועי וענייני. הבעיה שלי - כמו שידעתי - שאין לי ביוץ. אני יכולה גם חודשיים או שלושה לא לקבל מחזור.

הוא גם בדק וראה שאין שום ביוץ. הוא אמר שזה דבר מאוד שכיח.

בכל מקרה- קיבלתי כדורים שאני צריכה לקחת במשך חמישה ימים. שבוע הבא אני צריכה להגיע שוב למעקב זקיקים.

הוא אמר שאם זה לא יעבוד - יעלו לי כל פעם את המינון, ואם גם זה לא יעבוד - אז זה זריקות.

אני ממש מקווה שלא נגיע לשלב הזה.

אח"כ גם נפגשתי עם האחות של המרפאה, וגם היא עברה איתי על ההיסטוריה הרפואית שלי והסבירה לי מה אני צריכה לעשות.

זו מרפאה עם כמה רופאים ואני גם לא בהכרח כל הזמן אפגוש את הרופא הספיציפי הזה.

יש לי מעיין ירידת מתח שכזו.

אני כל כך רגילה לזה ששום דבר לא עובד ושאני לא בהיריון שאני פשוט מקבלת את זה ולא חושבת שזה יקרה, זה לא נראה לי משהו שיכול להיות ממשי.

עולים בי לא מעט פחדים - מה יהיה כאשר אהיה בהיריון - אני מתחילה לחשוב על כל הקטסטרופות האפשרויות שיכולות לקרות.

ואח"כ - איך אני אסתדר ומה יהיה...

אבל זה באמת חזון למועד.

אני גם צריכה לחשוב מה אני עושה מבחינת העבודה. כי אין מה לעשות, כמה שאשתדל לקבוע את הבדיקות והמעקבים על הבוקר או בשעות אחה"צ- זה איכשהו ייפול לי על שעות העבודה. אני יודעת שלנשים בהיריון יש 40 שעות שהן על חשבון המעסיק, השאלה איך זה לגבי טיפולי פוריות, ממה שהבנתי גם פה יש שעת שהן לא על חשבוני - אבל לא בדקתי את הנושא לעומק.

האמת שחלק מהבנות שעובדות איתי מודעות למצב שלי. כמעט כולן או שבהריון ראשון או מנסות להיכנס להיריון או אימהות צעירות. אז הרבה מבינות אותי. יש מישהי אחת שגם כן מנסה כמה חודשים וזה לא הולך לה, אז אנחנו מתייעצות כל הזמן.

המנהל שלי ומנהל הסניף עוד לא מודעים לעניין - אבל אני חושבת שכן אשתף אותם בקווים כלליים, כי זה נראה מוזר שאני כל הזמן צריכה לצאת מוקדם או להגיע מאוחר בגלל בדיקות (וגם אסור להם לפטר אותי! לא שאני ממש דואגת למעמדי, כי יש לי מעמד דיי טוב בעבודה).

אני באמת מנסה לקחת את הכל בפרופורציות ולזכור שזה תהליך.

אחלו לי בהצלחה.

היום עשיתי את הצילום רחם.

הייתי נורא לחוצה לפני זה, לא ידעתי בדיוק למה לצפות.

הגעתי למרפאה עם אמא שלי, לאחר שנרשמנו במזכירות חיכיתי לאחות שתקרא לי. 

האחות הייתה מאוד חמודה, היא הסבירה לי על הבדיקה, נתנה לי גם לעשות בדיקת היריון כדי לוודא שאני לא בהיריון.

קראו לי לבדיקה, שמתי חלוק כזה כמו שנותנים ליולדות ונכנסתי לחדר לבד.

הבדיקה הייתה זוועתית.

בהתחלה זו כמו בדיקה גניקולוגית רגילה, שזה קצת לא נעים אבל לא נורא. אבל אז הרופא מכניס  את החומר ניגוד. וזה מה שכאב. התחילו לרדת לי דמעות מרוב כאב, ניסיתי לנשום ולהירגע, אבל אז החומר הגיע לרחם ואז הכאב היה פשוט פסיכי, למרות שלקחתי אופטלגין לפני. התחלתי להתפתל, אמרתי לרופא "דייי אני לא יכולה יותר עם זה", ואני בנאדם שסובל בשקט, אחת כזו שמתביישת להגיד משהו. ואז הרופא אמר "מה, רק התחלנו" חה חה כמה מצחיק.

פשוט בכיתי והתפתלתי מכאב ורק רציתי שזה ייגמר.

גם הרופא והטכנאי רנטגן היו ממש אדישים, כמו מכונות. כנראה הם רגילים לנשים שבוכות וצועקות, אז הם לא מתרגשים. השילוב של הכאב והסיטואציה הלא נעימה - כשאני חשופה מול שני גברים זרים ולא ממש סימפטיים - פשוט עשה לי רע.

זה נמשך כמה דקות אני מניחה, אבל לי זה נראה כמו נצח.

אמא שלי חיכתה לי בחוץ (מן הסתם היא לא יכלה להיכנס, מאחר ומדובר בקרינת רנטגן), וכשיצאתי למרות שקצת נרגעתי שוב התחלתי לבכות קצת. היא ניסתה להרגיע אותי. אחרי זה היו לי התכווצויות בבטן וקצת דימום.

העיקר שזה מאחורי, אבל זה פשוט היה נוראי, הייתי חייבת לפרוק את זה...

ביום שישי חזרנו אחרי חמישה ימים נהדרים בבודפשט.

לא הייתה לנו תוכנית מוגדרת, נעזרנו הרבה בטריפ אזווייזר והחלטנו לזרום עם מה שיבוא לנו באותו הרגע, וזה באמת הוכיח את עצמו.

ביום הראשון לא עשינו הרבה. נחתנו בסביבות השעה 11:00 בבוקר, ובערך ב- 12:00 כבר היינו במלון. לשמחתנו כשהגענו החדר שלנו כבר היה מוכן.

התקלחנו, ישנו, הלכנו להסתובב קצת בעיר במשך שעתיים ואז חזרנו למלון עד הבוקר. היינו מאוד מאוד עייפים.

המלון שלנו היה מאוד מוצלח. המיקום שלו היה מאוד מרכזי - ממוקם על רחוב ה"ואצי" שזה המדרחוב הראשי שלהם. החדר לא היה גדול, אבל מאוד נעים ואסתטי. הארוחת בוקר היתה טובה ומספיק מגוונת (היה בייקון בבוקר אז בעלי היה מבסוט), ואנשי הצוות היו מאוד שירותיים. הייתה שם פקידת קבלה מאוד נחמדה ושירותית, שהמליצה לנו על מקומות וקצת דיברנו איתה מעבר, היא אמרה שהיא מתכננת טיול בישראל.

בודפשט עצמה מאוד נעימה, כיף ונעים להסתובב בה. מאוד הזכירה לי את פראג, רק יותר גדולה. מאוד שונה מברלין. ברלין יותר... עירונית, אדג'ית. קצת קשה לי להגדיר את זה.

בבוקר הייתה שמש נעימה וחמימה, ורק בערב היה קצת קר.

ביומיים הראשונים קנינו כרטיס לאחד מהאוטובוסים התיירותיים שלהם - זה בעצם אוטובוס עם שני קומות, כאשר הקומה העליונה פתוחה. יש שני לו שני קווים שעושים סיבוב בכל האזורים התיירותיים של בודפשט. מקבלים גם אוזניות, ואפשר לשמוע הסברים (גם בעברית) על התחנות וגם על ההיסטוריה של העיר. הכרטיס הזה תקף ל- 48 שעות, אפשר לעלות ולרדת כמה שרק רוצים, וזה מקנה גם שיט על הדנובה.

ביומיים האחרונים נעזרנו בחשמלית ובמטרו. סה"כ התחבורה הציבורית מאוד נוחה, מהירה ולא יקרה. אמנם קצת לא הבנו בהתחלה איך קונים כרטיסים ואיך בדיוק הקווים עובדים, ואמנם לא כל האנשים שם מדברים אנגלית, אבל כן ניסו לעזור לנו ובסוף הסתדרנו. גם הלכנו לא מעט ברגל.

ביום השני ביקרנו בכיכר הגיבורים, עשינו סיבוב בפארק והלכנו לגן חיות. בערב עשינו שיט על הדנובה. כמובן שכדאי לעשות את השיט בשעות הערב, אז כל בודפשט מוארת. העניין הוא שכדאי לשבת למעלה, באזור הפתוח- אבל היה לי ממש קר, אז באיזה שלב ירדנו לשבת למטה באזור הסגור, וזה קצת היה פחות מעניין.

ביום השלישי עלינו על הגבעות של בודשפט באמצעות הפוניקולר - שזה מעיין קרונית קטנה כזו שעולה על ההר באמצעות חשמל. טיילנו באזור הארמון והמצודה וראינו את בודפשט מלמעלה. גם בדיוק הייתה החלפת משמר שזה תמיד נחמד. אנחנו רגילים לצבא ולמדים ולמצעדים, לכן זה מצחיק לראות איך תיירים אחרים ממש מתלהבים מזה.  אחרי זה הלכנו לקניון הגדול של בודפשט - שזה היה קצת מיותר. לא ברור למה הלכנו לשם.

ביום הרביעי היינו בפרלמנט. היה סיור בשפה העברית, והיינו צריכים לחכות אליו. אז כדי להעביר את הזמן שתינו קפה ואכלנו עוגת גבינה מאוד טעימה. 

הבניין של הפרלמנט מאוד יפה. קיבלנו סיור של 45 דקות עם הסברים על ההיסטוריה של הפרלמנט. גם ראינו את הכתר של מלך הונגריה-באזור הזה אסור לצלם ויש גם שני שומרים על הכתר. גם זכינו לראות החלפת משמרות.

לאחר הפרלמנט הגענו לבניין האופרה, ואז הלכנו לבית הטרור. זה מוזיאון על הכיבוש הנאצי והכיבוש הסובייטי על הונגריה. קצת קשה להגיד על זה "יפה", אבל המוזיאון ואופן ההצגה של הדברים בנויים בצורה מאוד חזקה, שמעבירה את המסר. יש מוצגים והרבה סרטים עם עדויות על התקופה ההיא. אנחנו עוד מורגלים בסיפורי זוועות שכאלו, תיירים  ממדינות אחרות נראו מבועתים לגמרי. מתחילים מהקומה השנייה, יורדים לקומה הראשונה ואז נכנסים למעלית. כאשר כולם נכנסים, יש חושך ומוקרן סרט עם עדות על הכלא הסובייטי. והמעלית יורדת לאט לאט עד שמגיעים לקומת המרתף- הכלא של האסירים.

אני הייתי בטוחה שזה שחזור, ורק אחרי שיצאנו משם ואני בעלי שוחחנו על מה שראינו, הוא אמר לי שזה ממש לא שחזור. זה היה המבנה המקורי של הבית בו הנאצים ואחר כך הסובייטים השתמשו בו כדי לכלוא ולענות אנשים. ככה שהתאי כלא מבטון ועמוד התלייה שראינו שם ממש אמיתיים. זה היה קצת מבעית.

היום האחרון היה הכי קשה, כי הטיסה שלנו יצאה ב- 2:20 לפנות בוקר. בפעמים הקודמות שהיינו בחו"ל ביקשנו מהמלון להישאר עד שאוספים אותנו מהבית מלון לשדה התעופה, תמורת תשלום. נאמר לנו במלון שזה יעלה לנו 100 יורו, ואני חושבת שהיינו משלמים- אם היה מקום. המלון היה בתפוסה מלאה. שמענו גם אח"כ מישראלים אחרים שרצו גם להישאר- שגם במלונות שלהם הייתה תפוסה מלאה. 

יכולנו להישאר עד 13:00 במלון. אז אחרי הארוחת בוקר עלינו לחדר שלנו, התקלחנו וניסינו לנוח כמה שאפשר. ב- 13:00 עשינו צ'ק אאוט, השארנו את המזוודות וניסינו להעביר את הזמן עד השעה 22:00. הלכנו לשוק המקורה - שהיה מאוד נחמד, אבל זה רק העביר לנו שעה. אחרי זה הלכנו לאורך הדנובה- עד שהגענו לאנדרטה הבנוייה מנעליים על שפת הדנובה לזכר הקורבנות שנרצחו על הדנובה בעת הכיבוש הנאצי.

חזרנו למרכז העיר, אכלנו צהריים, הסתובבנו שוב על ה"ואצי", עשיתי קצת קניות. אחרי זה הלכנו לשבת בחוץ על פופים שאיזה בית קפה סידר על הגינה שלו, והעברנו עוד שעתיים בלובי של המלון. המרכזיות של המלון הוכיחה את עצמה כאן - במהלך כל הזמן הזה שהיינו בחוץ יכולנו לעשות גיחות למלון- לשירותים, למנוחה, להניח קניות. כשאספו אותנו ראיתי שהיו אנשים שלקחו מלונות במקומות מעפנים. אני לא מבינה את זה. לא עדיף לשלם קצת יותר? למה להתקמצן? (ואח"כ כמובן לשרוף כסף על שטויות בדיוטי פרי).

לא עשיתי שם הרבה קניות, כי לא היה כל כך מה. לקחתי איתי רק מגפיים וביום האחרון היה לי כל כך חם - שנכנסתי לחנות נעליים במטרה לקנות סניקרס, ובסוף יצאתי עם סניקרס ועם עוד זוג נעליים. בחנות להלבשה תחתונה קניתי כמה זוגות תחתונים וגרביונים. ב- h&m  מצאתי סריג נחמד במחיר זול. בשוק המקורה קניתי שני סטים של קופסאות פפריקה חמודות וקטונות מפח - סט אחד לי ואחד לאמא שלי. ומצאתי שם d.m! זה בעצם רשת הסופר פארם של גרמניה - בברלין היה d.m כל חמישה מטרים בערך וכל פעם נכנסתי שם לחנות אחרת לקנות קוסמטיקה. אז מצאתי שם את הסבון פנים ומי פנים שלי- לחדש קצת המלאי. (שם זה עולה 20-30 ש"ח, בעוד שבארץ זה סביב ה- 90 ש"ח) וגם הבאתי עוד כמה דברים מהמותג שלהם.

מבחינת אוכל - האוכל לא מאוד זול, אבל גם לא מאוד יקר. היינו פעם אחת בסופרמרקט וקנינו שם בקבוק מים, בקבוק קולה, סנדוויץ' מוכן, חטיף שוקולד, שני מעדני שוקולד גדולים ושני משקאות קפה וזה עלה בערך 30 ש"ח. לצערי הייתה לנו נפילה בשתי מסעדות תיירים- עם אוכל לא מי יודע מה בלא מעט כסף, אבל כיפרנו על זה בשתי המבורגיות שהיו מצויינות ומצאנו גם מסעדה איטלקית נהדרת (מקום ראשון במסעדות של הטריפ אזוויזר). אני לא זוכרת את שמה של המסעדה. זו מסעדה קטנה יחסית, עם שירות נהדר. בעל המסעדה איש מקסים שרואים שהוא אוהב את מה שהוא עושה. גם הסתבר לנו שאחותו גרה בישראל והוא הראה לנו תמונות של האחיין שלו במדי חיל האוויר. והאוכל היה פשוט נהדר! בפעם הראשונה שהיינו שם בעלי אכל פסטה בולנז ואני לקחתי ספגטי פירות ים, עם כל מיני פירות ים טעימים שלא הכרתי. וכמובן שביקרנו שם גם ביום האחרון שלנו - בעלי אכל שם פיצה דקה וטעימה ואני הזמנתי פסטה קרבונרה - שזה פסטה עם בייקון, ביצה וקרם שמנת (וסליחה כמובן מכל קוראיי שומרי הכשרות). לקינוח לקחנו טירמיסו שהיה מדהים. חוץ מזה הוא פינק אותנו בשתי הפעמים שהיינו שם במארז שוקולד מריר. ביום האחרון הוא גם פינק אותנו עם לא מעט אלכוהול- אנחנו הזמנו בירה, וחוץ מזה קיבלנו על חשבון הבית שמפנייה, יין קינוח, לימונצ'לו ועוד איזה ליקר עם איזה 50% אלכוהול. כמובן שאחרי זה הייתי מבושמת קלות וקצת הצטערתי ששתיתי כל כך הרבה, אבל לא נורא, זה עבר לי באוויר הפתוח.

גם היה יום אחד שהלכנו לשתות קפה ב- cat cafe, שזה בית קפה בסגנון חתולי- וגם גרים בו תשעה חתולים שמנמנים ופלאפיים. זה גרם לנו ממש להתגעגע לחתולות שהשארנו בבית.

החזרה לארץ הייתה מבאסת. כי כבר מותשים ומתים להגיע הבייתה. אספנו אותנו לשדה התעופה ראשונים, ואז עשינו סיבוב בכל בודפשט כדי לאסוף את כל הישראלים. ועד שהגענו לשדה התעופה היינו צריכים לחכות לא מעט בתור לצ'ק אין. וכמובן שהיו לא מעט חצופים שעקפו בתור. המראנו בערך בשעה 2:20 שעון בודפשט, ונחתנו בארץ בשעה 6:30 בשעון ישראל. ונתב"ג היה מפוצץ! היה תור ענקי לביקורת דרכונים, ואז לקח זמן עד שהמזוודות שלנו יצאו. הספקנו במזל את הרכבת של 7:30 - הגנו לרציף ממש דקה וחצי לפני שהיא נכנסה אליו. אם לא היינו מספיקים - היינו צריכים לקחת רכבת עם החלפה או לחכות שעה לרכבת ישירה. וכמובן שבארץ לקח זמן עד שמצאנו מונית שתיקח אותנו הבייתה.

וכשחזרנו - התחלנו לפרוק ולעשות כביסות וניקיונות. גם המקרר שלנו היה פשוט ריק! ישנו קצת צהריים, ואז בערב הלכנו להורים של בעלי לאכול, וגם לקחנו קצת אוכל ומים הבייתה. בשעה 22:00 כבר פשוט התמוטטתי מעייפות.

אין ספק שהטיול הזה היה מוצלח מאוד. הזמן  בבודפשט עבר לי כך כך מהר! כשחזרנו הבייתה והלכתי לישון, הייתה לי הרגשה מוזרה, כאילו רק לפני יום עזבנו. בהחלט התנתקנו ורק נהנינו, לגמרי היינו צריכים את זה.

ועכשיו מדגם מייצג של כמה תמונות (מתוך איזה 300 שצילמתי):

אחרי שנה של ניסיונות להיכנס להריון, היום הייתי אצל הרופא נשים שלי להתייעצות.

הבדיקות של בעלי תקינות, הפרופיל ההורמונלי שלי תקין, אז הוא הפנה אותי לרופא פוריות מומחה.

הוא גם הפנה אותי לצילום רחם, שזה דבר שאני ממש מפחדת לעשות. קראתי קצת באינטרנט והבנתי שזו בדיקה פולשנית וכואבת. 

קבעתי כבר תור לרופא וזה רק באמצע דצמבר!

כמו שהרופא נשים שלי אמר - "בסוף עד שיהיה לך תור תיכנסי להיריון".

אמא שלי הציעה לזרז את העניין ושהיא תשלם לרופא פרטי - אבל אני אמתין. גם ככה אנחנו בחו"ל עוד שבועיים. כשקבעתי את התור גם שלחו לי למייל רשימת בדיקות שהרופא פוריות רוצה שאגיע איתן. וזה חוץ מהצילום רחם הזה, שיש זמן ספציפי שצריך לעשות אותו.

אז עוד שלושה חודשים לא יהרגו אותי.

בינתיים ננסה בשיטה הטבעית.

אני מנסה להרגע ולשחרר כמה שאפשר. אני מאוד מאוד בלחץ בתקופה האחרונה,בעיקר לחץ בעבודה. כל טעות הכי קטנה שאני עושה נראית לי כל כך קריטית והרת אסון. אני ממש לוקחת את העבודה איתי הבייתה וחושבת על הלקוחות ועל המשימות שלי גם אחרי שעות העבודה. יש לי 160 לקוחות- לאף אחת מהבנות שאיתי במחלקה אין כמות כזו של לקוחות. וזה יוצר עומס. נכון שאני מצליחה להשתלט, אבל זה מעייף מאוד.

אני מקווה שעוד שבועיים בחו"ל אני קצת אירגע ואנוח.

השבוע היה שיא של חום ורק אני חולה.

כבר כמה ימים שאני ממש מצוננת והאף שלי סתום. ביום שלישי בערב כבר לא היה לי תיאבון. אתמול התעוררתי בקושי, אחרי לילה בלי שינה כי לא הצלחתי לנשום בגלל האף הסתום שלי. הרגשתי ממש תשושה וחלושה. התחלתי להתארגן לעבודה, אבל לא היה כוח להתאפר ואפילו נעלתי נעליים שטוחות ולא עקבים כהרגלי. בעלי אמר שאני נראית זוועה והוא לא מוכן לקחת אותי. יש לי קטע כזה, שאני מרגישה לא נעים לקחת ימי מחלה. בפעם האחרונה שלקחתי מחלה זה היה לפני כמעט שנה. חשבתי על כל המשימות שיש לי ועל הלקוחות שלי, ועל זה שאני קונטרול פריק ולא רוצה שאף אחת תיגע לי במשימות. אבל בעלי שכנע אותי שאני צריכה לנוח. כל היום ישנתי ושכבתי במיטה ובערב ההורים שלי הגיעו עם מרק. היום בבוקר הייתי אצל הרופאה שאמרה שזה ויראלי ואני צריכה לנוח. מצד אחד אני יודעת שזה בסדר להיות חולה לפעמים ושכנראה הגוף שלי מאותת שאני צריכה מנוחה אבל מצד שני - אני חושבת על העבודה ועל זה שלא נעים לי וביום ראשון יהיה לי עומס מטורף. האמת היא שאני היחידה עם כל כך הרבה תיקים וכל יום הוא מאוד עמוס בשבילי. אני משתדלת לפזר את העבודה ככה שימי ראשון ובעיקר ימי חמישי יהיו רגועים יותר - אבל הנה, יומיים שאני לא נמצאת וביום ראשון כבר יהיה לי ממש עומס שיהיה לי קשה להשתלט עליו. רק בגלל זה אני מעדיפה לבוא חולה.

בכלל, לאחרונה אני פוגשת לא מעט את גורמי הרפואה.

לפני שבועיים קרה לי מקרה לא נעים שבגללו ביליתי במיון.

אחד מהחברים שלנו החליט שלכבוד יום הולדתו ה- 30 הוא חייב לעשות חגיגה מפוארת - וסגר וילה לשישי - שבת. לצערי בדיוק בסופ"ש הזה קיבלתי מחזור. נורא התבאסתי, כי רציתי ללבוש בגד ים ולהיכנס לבריכה ולג'קוזי, לכן החלטתי לנסות להשתמש בטמפונים (גברים, אני מזהירה אתכם להמשך) 

החלטתי לנסות כל פעם להחליף כדי לראות שאני מסתדרת ושזה נוח לי. לפני שיצאנו- שמתי אחד, וקלטתי שחלק מהמוליך - הפלסטיק שעוטף את הספוג עצמו - לא יוצא. נכנסתי ללחץ. פתחתי אריזה נוספת - כדי לראות שאכן יש עוד חלק שאמור לצאת החוצה ואני לא הוזה. הוצאתי את הספוג עצמו- אבל הפלסטיק לא יצא. בדקתי שוב בפח כדי לראות שאני לא טועה ולא מפספסת. ממש נלחצתי. התחלתי לבכות בהיסטריה וכל הגוף שלי רעד. יום שישי בצהריים- הרופא נשים שלי לא עובד, לא ידעתי מה לעשות. בכל זאת זה פלסטיק שתקוע לי בגוף, פחדתי שיפצע או יגרום לי לזיהום. קראתי לבעלי, שגם הוא מן הסתם לא ידע מה לעשות. המרכז של הרפואה דחופה שקרוב אליי - עובד עד הצהריים ופתוח שוב משעה חמש. לכן נסענו למוקד רפואה דחופה בחיפה. כל הדרך בכיתי כי הרגשתי חסרת אונים וממש מטופשת! איך הדברים האלו קורים לי?! קצת התפדחתי להסביר למזכירה למה הגעתי וקצת התפדחתי מהרופא. הם שלחו אותי למיון נשים כי לא היה שם במוקד רופא נשים.

הגעתי למיון, לפניי היו עוד נשים. חלקן בהיריון. ורק אני עם הטמפון המטופש הזה. חיכינו שם שעה, ואני חושבת שאם בעלי לא היה ניגש לאחות ואומר לה שזה ממש כואב לי אולי גם היינו מחכים יותר. לשמחתי זו לא היה רופא, אלא רופאה צעירה וחמודה, אבל בשלב זה כבר לא היה לי אכפת משום דבר, רק רציתי שהפלסטיק ייצא החוצה.

כשהיא הייתה צריכה לשלוף את הפלסטיק החוצה זה ממש ממש כאב, התחלתי לבכות שוב מרוב כאב. האחות שם הייתה חמודה וראתה שכואב לי וליטפה לי את היד.

כל מי שסיפרתי לה על זה - הייתה ממש בהלם, כי זה לא אמור לקרות. מזל שאמא שלי שמעה את זה רק בדיעבד, אחותי אמרה שהיא סיפרה לה והיא כמעט התעלפה. בעלי שלח לחברה מכתב תלונה, והם יצרו איתו קשר וקיבלנו פיצוי ע"ס 400 ש"ח.

בסופו של דבר הגענו למסיבה וראיתי שהבריכה דיי מעפנה. לבשתי את הבגד ים מעל התחתונים ולא ראו שום דבר. בכלל, כל המסיבה הזו הייתה קצת מעפנה. הייתי נורא רעבה וחיכיתי שהאוכל כבר יהיה מוכן. היו שם אנשים שלא כולם קשורים אחד לשני- מכירים יותר בקטע של "שלום-שלום", כל אחד מהם היה ברמת שיכרות או מסטוליות כזו או אחרת. אז כל אחד ישב בפינה שלו, עם ה"חבורה" שלו. ועוד גם היינו צריכים לשלם 300 ש"ח לזוג על התענוג. החלטנו שאנחנו לא ישנים שם- כי אני לא מסוגלת לישון במיטה לא שלי ובטח לא עם עוד אנשים מסביב. אז בשביל לאכול על האש ולשתות קצת אלכוהול (אני בכלל לא שתיתי, בעלי שתה קצת)- אפשר היה לעשות את זה בבית של מישהו. 

בקיצור, הכל היה ממש מיותר ואני עם טמפונים סיימתי.