חזרנו אחרי חמישה ימים מלאים בוורשה. עד לפני כמה חודשים הקונוטוציה שלי לוורשה הייתה של שואה ולא הבנתי מה יש לעשות שם. אבל לאחר ששמעתי חוויות – החלטתי לנסות בעצמי ואני מאוד מרוצה!

הזמנו טיסה ומלון בנפרד, כאשר את ההזמנה של המלון עשינו ישירות מול המלון. בנוסף, החלטנו לקחת לילה נוסף ביום של העזיבה (הטיסה תוכננה ל – 23:00). האפשרות לנוח ולהתקלח לפני הטיסה המאוחרת שווה את זה לדעתנו.

הטיסה הייתה דרך חברת התעופה הפולנית LOT – הייתה לנו איתם סאגה עם המזוודות. כשנחתנו בארץ גילינו שרק מזוודה אחת הגיעה – ולא שתיהן. ואנחנו לא היינו היחידים – הנציג מחברת התעופה שהתכתב עם בעלי בפייסבוק אישר לו ש- 21 מזוודות הושארו בוורשה. רק בדיעבד אני מבינה שכנראה זה משהו שיטתי אצלם.  אז כן, המזוודה האובדת כבר הושבה לנו, אבל בכל זאת זה מאוד מתסכל והייתי מציעה לקחת את זה בחשבון.

המלון –  Novotel Warszawa Centrum- מאוד מומלץ! מלון בן 31 קומות, קיבלנו חדר בקומה ה- 21 עם תצפית לעיר. מיקום מאוד מרכזי ובשדרה ראשית, קרוב מאוד לכל תחבורה ציבורית. גם ארוחת בוקר שלהם ממש טובה. למי שרצה, הייתה עמדה עם מישהי שמכינה חביתות על המקום עם כל מיני תוספות, היה פנקייק, וופל בלגי. ממש טעים ועשיר! ראיתי כל מיני ביקורות בבוקינג על זה שהכוסות לקפה ולמברשות שיניים חד פעמיות ושזה לא בסדר. תכלס, קראתי כתבה שאלו בדיוק החפצים הכי מזוהמים בחדרי מלון - אז אני מאוד זורמת עם החד פעמי.

מזג האוויר לא היה לטובתנו. בעיקר היה קר, אפור וגשום, חוץ מיום אחד שלא ירד גשם ויצאה קצת שמש. המעלות נעו בין 7 ל- 11, ככה שצריך להתלבש ממש טוב.

כדאי מאוד לרכוש שם סים מקומי. אנחנו קנינו סים רק של אינטרנט של חברת אורנג' – והלכנו לחנות שלהם על מנת שיעזרו לנו לתפעל ולהפעיל את הגלישה (כי קיבלנו סמסים עם הוראות הפעלה בפולנית).

התניידות – מהשדה תעופה למלון ומהמלון לשדה תעופה לקחנו מונית בעלות של 40 זלוטי. בעיר עצמה נעזרנו באפליקציה של "גוגל מאפס" – האפליקציה מציגה את המסלול, יש הסבר איזה קווים צריך לקחת ובאיזה תחנה לרדת, וגם יודעת לנווט ברגל. התחבורה הציבורית מאוד נוחה ויעילה, השתמשנו בעיקר באוטובוסים ובחשמלית, ופעם אחת גם נסענו במטרו.

את הכרטיסים אפשר לקנות בקיוסקים או במכונות אוטומטיות (אבל שם התשלום הוא באשראי). יש כרטיסים יומיים שתקפים לכל אמצעי התחבורה. חשוב רק לזכור לתקף את הכרטיס במכונה על האוטובוס/מטרו/חשמלית.

ביום הראשון הגענו גמורים לגמרי (כי הטיסה הייתה בחמש לפנות בוקר, וביום של הטיסה עבדנו, ככה שלא ממש יצא לנו לישון), אז לא עשינו יותר מדיי. השארנו את המזוודות במלון והלכנו לאכול ולהסתובב בעיר עד הצהריים. ברגע שקיבלנו את החדר התקלחנו והלכנו לישון, ובערב קצת יצאנו להתסתובב.

בשאר ימי הטיול קמנו בשמונה וחצי, אכלנו ארוחת בוקר ועשינו באיזי את הטיול.

מקומות שביקרנו בהם:

העיר העתיקה – העיר העתיקה המשוחזרת של וורשה. בתים יפים, פסלים שונים, כנסיות, בתי קפה קטנים.

רחוב Nowy Swait והרחוב שמוביל לו KRAKOWSKIE PRZEDMIESCIE— - רחובות מרכזיים ויפים בוורשה- עם מסעדות, בתי קפה, חנויות, מוסדות שונים, כנסיות, פסלים. שניהם מובילים לעיר העתיקה.

פארק לזינסקי – פארק ענק ויפהפה, עם הרבה פינות מקסימות. בפארק יש גם אגם ומעליו ארמון (לא נכנסנו). בפארק גם מסתובבים טווסים ובעיקר סנאים חמודים שממש מתקרבים לאנשים. ליד הפארק יש את הגנים הבוטניים – הם היו פחות מעניינים, עשינו שם סיבוב קצר ומיצינו.

ארמון התרבות והמדע -  לא עשינו את התצפית, נכנסו שם לתערוכה של טכנולוגיות ישנות. בין השאר מוצגות מכוניות ישנות, חלליות, מטוסים ישנים, אופנועים ישנים, מכונות כביסה, צעצועי מלחמה של פעם, תיבות נגינה, וגולת הכותרת – משחקי מחשב ישנים ואטארי – שגם אפשר לשחק בהםJ

מוזיאון ליהדות פולין – לטעמי הרבה יותר מוצלח מהמוזיאון היהודי בברלין. המוזיאון מציג את תולדות ורזי המסורת היהודית, מהרגע שהיהודים הגיעו להתיישב בפולין ופחות יותר עד ימינו. כמובן שיש התייחסות לשואה. מדובר בתערוכה מאוד מעניינת ואינטרקטיבית. כדאי לקחת מדריכי אודיו בעברית. זמן השהייה שם בערך שלוש שעות.

שוק ארוחת הבוקר – האמת שקצת נחלנו אכזבה. בגלל מזג האוויר הגשום- גם לא היו דוכנים, וגם את הדוכנים שכן היו – הכניסו לתוך מבנה של בית ספר. אז ככה שהיו כמה דוכנים בבית הספר וכמה בחצר של בית הספר. חשבתי שתהייה אווירה כמו של שווקי כריסמס, אבל בגלל שהדוכנים היו אחד ליד השני במסדרון שבין הכיתות –זה הרגיש כמו הורים שעושים יום תרומה בבית ספר. הם עוברים למקום חדש, אז אני מניחה שבמזג אוויר יפה או במקום קצת אחר – האווירה תהייה קצת שונה ויהיה גם מבחר. בכל זאת לא וויתרנו על אכילת פירוגי ואכילת תבשיל הודי של עוף ואורז.

ארמון וילנוב – ארמונו של מלך פולין, מציג את החדרים, החפצים, הכלים והלבוש של אותה התקופה. ליד הארמון יש גנים מקסימים עם אגם (צריך לרכוש כניסה לגנים בנפרד).

המלצות על מסעדות:

קודם כל- הבירות! הבירות המקומיות מאוד טובות (וגם זולות).

SŁOIK Warszawski    -  אכלנו שם ארוחת בוקר ביום הראשון. יש להם ארוחות בוקר ממש מגניבות וטעימות

Da Gusto- מסעדה איטלקית.

Barn Burger – אחד המקומות הכי טעימים לאכול המבורגר! יש להם מבחר לא קטן של המבורגרים טעימים מאוד. גם המקום ממש מגניב.

Hard Rock Cafe - למי שלא מכיר, מדובר בדיינר בסגנון רוקיסטי – גיטרות ותקליטים על הקירות, מסכים שמקרינים הופעות רוק ומלצרים קשוחים ואפלים.  כמובן האוכל הוא בסגנון אמריקאי – בעיקר המבוגרים וסנדווצ'ים ענקיים. יחסית לארץ המחיר סביר,  אבל יחסית לוורשה יקר שם.

BIERHALLE BEERS- נמצא ברחוב נובי שוויט. קצת יותר תיירותי, אבל קיבלנו מנות טעימות ומשביעות.

Restauracja Česká Warszawa – פאב שהיה לא רחוק מהמלון שלנו. הגענו בסביבות בתשע, ובעשר הם כבר סגרו. ככה שבנימוס אמרו לנו שאם אנחנו לא רוצים להזמין יותר שום דבר – אנחנו צריכים ללכת. אכלנו שם קינוח ממש טעים – עוגת גבינה ושוקולד – אחד הקינוחים הכי טעימים שאכלתי.

The Mexican – מסעדה בסגנון מקסיקני. מתאים למי שבאמת אוהב אוכל חריף, אני הזמנתי מנה גנרית שהייתה חביבה ולא יותר. בעלי לעומת זאת מאוד אהב.

קניות

מודה ומתוודה - שופינג זה לא מה שמלהיב אותי בחו"ל, מבחינתי זה על הדרך. אף פעם לא הבנתי את הנהירה של הישראלים לשופינג ואת היכולת להקדיש יום שלם לקניון או לקניות. יש הכל בארץ! בשביל ללכת להסתובב בקניון לא צריך לטוס לחו"ל. אז כמובן שבכל השדרות יש לא מעט חנויות.

ביום האחרון עשינו סיבוב גם בקניון זלוטי טרסה.

מרפרוף בבגדים - לא ראיתי משהו מיוחד, גם המחירים פחות או יותר זהים לארץ, אבל לא עשיתי חיפוש מעמיק.

מה שבעיקר מעניין אותי (בתור אחת שמזמינה בעיקר מחו"ל כי המחירים בארץ גבוהים בלי סיבה)- זה קוסמטיקה ואיפור. אז ברוסמן יש כמובן את כל חברות הקוסמטיקה והטואלטיקה המוכרות - במחירים ממש מגוחכים. יש גם ספורה למכורות- אבל גם שם לא זול והרבה יותר משתלם להזמין מארה"ב.

לסיכום, לוורשה יש המון מה להציע. נכון, היא לא מאוד יפה כמו פראג או מינכן, אבל היא מאוד מעניינת. גם הפולנים מאוד נחמדים ורוצים לעזור. 

היה ממש כיף, מנוחה לגוף ולנפש.

ביום שישי חזרנו אחרי חמישה ימים נהדרים בבודפשט.

לא הייתה לנו תוכנית מוגדרת, נעזרנו הרבה בטריפ אזווייזר והחלטנו לזרום עם מה שיבוא לנו באותו הרגע, וזה באמת הוכיח את עצמו.

ביום הראשון לא עשינו הרבה. נחתנו בסביבות השעה 11:00 בבוקר, ובערך ב- 12:00 כבר היינו במלון. לשמחתנו כשהגענו החדר שלנו כבר היה מוכן.

התקלחנו, ישנו, הלכנו להסתובב קצת בעיר במשך שעתיים ואז חזרנו למלון עד הבוקר. היינו מאוד מאוד עייפים.

המלון שלנו היה מאוד מוצלח. המיקום שלו היה מאוד מרכזי - ממוקם על רחוב ה"ואצי" שזה המדרחוב הראשי שלהם. החדר לא היה גדול, אבל מאוד נעים ואסתטי. הארוחת בוקר היתה טובה ומספיק מגוונת (היה בייקון בבוקר אז בעלי היה מבסוט), ואנשי הצוות היו מאוד שירותיים. הייתה שם פקידת קבלה מאוד נחמדה ושירותית, שהמליצה לנו על מקומות וקצת דיברנו איתה מעבר, היא אמרה שהיא מתכננת טיול בישראל.

בודפשט עצמה מאוד נעימה, כיף ונעים להסתובב בה. מאוד הזכירה לי את פראג, רק יותר גדולה. מאוד שונה מברלין. ברלין יותר... עירונית, אדג'ית. קצת קשה לי להגדיר את זה.

בבוקר הייתה שמש נעימה וחמימה, ורק בערב היה קצת קר.

ביומיים הראשונים קנינו כרטיס לאחד מהאוטובוסים התיירותיים שלהם - זה בעצם אוטובוס עם שני קומות, כאשר הקומה העליונה פתוחה. יש שני לו שני קווים שעושים סיבוב בכל האזורים התיירותיים של בודפשט. מקבלים גם אוזניות, ואפשר לשמוע הסברים (גם בעברית) על התחנות וגם על ההיסטוריה של העיר. הכרטיס הזה תקף ל- 48 שעות, אפשר לעלות ולרדת כמה שרק רוצים, וזה מקנה גם שיט על הדנובה.

ביומיים האחרונים נעזרנו בחשמלית ובמטרו. סה"כ התחבורה הציבורית מאוד נוחה, מהירה ולא יקרה. אמנם קצת לא הבנו בהתחלה איך קונים כרטיסים ואיך בדיוק הקווים עובדים, ואמנם לא כל האנשים שם מדברים אנגלית, אבל כן ניסו לעזור לנו ובסוף הסתדרנו. גם הלכנו לא מעט ברגל.

ביום השני ביקרנו בכיכר הגיבורים, עשינו סיבוב בפארק והלכנו לגן חיות. בערב עשינו שיט על הדנובה. כמובן שכדאי לעשות את השיט בשעות הערב, אז כל בודפשט מוארת. העניין הוא שכדאי לשבת למעלה, באזור הפתוח- אבל היה לי ממש קר, אז באיזה שלב ירדנו לשבת למטה באזור הסגור, וזה קצת היה פחות מעניין.

ביום השלישי עלינו על הגבעות של בודשפט באמצעות הפוניקולר - שזה מעיין קרונית קטנה כזו שעולה על ההר באמצעות חשמל. טיילנו באזור הארמון והמצודה וראינו את בודפשט מלמעלה. גם בדיוק הייתה החלפת משמר שזה תמיד נחמד. אנחנו רגילים לצבא ולמדים ולמצעדים, לכן זה מצחיק לראות איך תיירים אחרים ממש מתלהבים מזה.  אחרי זה הלכנו לקניון הגדול של בודפשט - שזה היה קצת מיותר. לא ברור למה הלכנו לשם.

ביום הרביעי היינו בפרלמנט. היה סיור בשפה העברית, והיינו צריכים לחכות אליו. אז כדי להעביר את הזמן שתינו קפה ואכלנו עוגת גבינה מאוד טעימה. 

הבניין של הפרלמנט מאוד יפה. קיבלנו סיור של 45 דקות עם הסברים על ההיסטוריה של הפרלמנט. גם ראינו את הכתר של מלך הונגריה-באזור הזה אסור לצלם ויש גם שני שומרים על הכתר. גם זכינו לראות החלפת משמרות.

לאחר הפרלמנט הגענו לבניין האופרה, ואז הלכנו לבית הטרור. זה מוזיאון על הכיבוש הנאצי והכיבוש הסובייטי על הונגריה. קצת קשה להגיד על זה "יפה", אבל המוזיאון ואופן ההצגה של הדברים בנויים בצורה מאוד חזקה, שמעבירה את המסר. יש מוצגים והרבה סרטים עם עדויות על התקופה ההיא. אנחנו עוד מורגלים בסיפורי זוועות שכאלו, תיירים  ממדינות אחרות נראו מבועתים לגמרי. מתחילים מהקומה השנייה, יורדים לקומה הראשונה ואז נכנסים למעלית. כאשר כולם נכנסים, יש חושך ומוקרן סרט עם עדות על הכלא הסובייטי. והמעלית יורדת לאט לאט עד שמגיעים לקומת המרתף- הכלא של האסירים.

אני הייתי בטוחה שזה שחזור, ורק אחרי שיצאנו משם ואני בעלי שוחחנו על מה שראינו, הוא אמר לי שזה ממש לא שחזור. זה היה המבנה המקורי של הבית בו הנאצים ואחר כך הסובייטים השתמשו בו כדי לכלוא ולענות אנשים. ככה שהתאי כלא מבטון ועמוד התלייה שראינו שם ממש אמיתיים. זה היה קצת מבעית.

היום האחרון היה הכי קשה, כי הטיסה שלנו יצאה ב- 2:20 לפנות בוקר. בפעמים הקודמות שהיינו בחו"ל ביקשנו מהמלון להישאר עד שאוספים אותנו מהבית מלון לשדה התעופה, תמורת תשלום. נאמר לנו במלון שזה יעלה לנו 100 יורו, ואני חושבת שהיינו משלמים- אם היה מקום. המלון היה בתפוסה מלאה. שמענו גם אח"כ מישראלים אחרים שרצו גם להישאר- שגם במלונות שלהם הייתה תפוסה מלאה. 

יכולנו להישאר עד 13:00 במלון. אז אחרי הארוחת בוקר עלינו לחדר שלנו, התקלחנו וניסינו לנוח כמה שאפשר. ב- 13:00 עשינו צ'ק אאוט, השארנו את המזוודות וניסינו להעביר את הזמן עד השעה 22:00. הלכנו לשוק המקורה - שהיה מאוד נחמד, אבל זה רק העביר לנו שעה. אחרי זה הלכנו לאורך הדנובה- עד שהגענו לאנדרטה הבנוייה מנעליים על שפת הדנובה לזכר הקורבנות שנרצחו על הדנובה בעת הכיבוש הנאצי.

חזרנו למרכז העיר, אכלנו צהריים, הסתובבנו שוב על ה"ואצי", עשיתי קצת קניות. אחרי זה הלכנו לשבת בחוץ על פופים שאיזה בית קפה סידר על הגינה שלו, והעברנו עוד שעתיים בלובי של המלון. המרכזיות של המלון הוכיחה את עצמה כאן - במהלך כל הזמן הזה שהיינו בחוץ יכולנו לעשות גיחות למלון- לשירותים, למנוחה, להניח קניות. כשאספו אותנו ראיתי שהיו אנשים שלקחו מלונות במקומות מעפנים. אני לא מבינה את זה. לא עדיף לשלם קצת יותר? למה להתקמצן? (ואח"כ כמובן לשרוף כסף על שטויות בדיוטי פרי).

לא עשיתי שם הרבה קניות, כי לא היה כל כך מה. לקחתי איתי רק מגפיים וביום האחרון היה לי כל כך חם - שנכנסתי לחנות נעליים במטרה לקנות סניקרס, ובסוף יצאתי עם סניקרס ועם עוד זוג נעליים. בחנות להלבשה תחתונה קניתי כמה זוגות תחתונים וגרביונים. ב- h&m  מצאתי סריג נחמד במחיר זול. בשוק המקורה קניתי שני סטים של קופסאות פפריקה חמודות וקטונות מפח - סט אחד לי ואחד לאמא שלי. ומצאתי שם d.m! זה בעצם רשת הסופר פארם של גרמניה - בברלין היה d.m כל חמישה מטרים בערך וכל פעם נכנסתי שם לחנות אחרת לקנות קוסמטיקה. אז מצאתי שם את הסבון פנים ומי פנים שלי- לחדש קצת המלאי. (שם זה עולה 20-30 ש"ח, בעוד שבארץ זה סביב ה- 90 ש"ח) וגם הבאתי עוד כמה דברים מהמותג שלהם.

מבחינת אוכל - האוכל לא מאוד זול, אבל גם לא מאוד יקר. היינו פעם אחת בסופרמרקט וקנינו שם בקבוק מים, בקבוק קולה, סנדוויץ' מוכן, חטיף שוקולד, שני מעדני שוקולד גדולים ושני משקאות קפה וזה עלה בערך 30 ש"ח. לצערי הייתה לנו נפילה בשתי מסעדות תיירים- עם אוכל לא מי יודע מה בלא מעט כסף, אבל כיפרנו על זה בשתי המבורגיות שהיו מצויינות ומצאנו גם מסעדה איטלקית נהדרת (מקום ראשון במסעדות של הטריפ אזוויזר). אני לא זוכרת את שמה של המסעדה. זו מסעדה קטנה יחסית, עם שירות נהדר. בעל המסעדה איש מקסים שרואים שהוא אוהב את מה שהוא עושה. גם הסתבר לנו שאחותו גרה בישראל והוא הראה לנו תמונות של האחיין שלו במדי חיל האוויר. והאוכל היה פשוט נהדר! בפעם הראשונה שהיינו שם בעלי אכל פסטה בולנז ואני לקחתי ספגטי פירות ים, עם כל מיני פירות ים טעימים שלא הכרתי. וכמובן שביקרנו שם גם ביום האחרון שלנו - בעלי אכל שם פיצה דקה וטעימה ואני הזמנתי פסטה קרבונרה - שזה פסטה עם בייקון, ביצה וקרם שמנת (וסליחה כמובן מכל קוראיי שומרי הכשרות). לקינוח לקחנו טירמיסו שהיה מדהים. חוץ מזה הוא פינק אותנו בשתי הפעמים שהיינו שם במארז שוקולד מריר. ביום האחרון הוא גם פינק אותנו עם לא מעט אלכוהול- אנחנו הזמנו בירה, וחוץ מזה קיבלנו על חשבון הבית שמפנייה, יין קינוח, לימונצ'לו ועוד איזה ליקר עם איזה 50% אלכוהול. כמובן שאחרי זה הייתי מבושמת קלות וקצת הצטערתי ששתיתי כל כך הרבה, אבל לא נורא, זה עבר לי באוויר הפתוח.

גם היה יום אחד שהלכנו לשתות קפה ב- cat cafe, שזה בית קפה בסגנון חתולי- וגם גרים בו תשעה חתולים שמנמנים ופלאפיים. זה גרם לנו ממש להתגעגע לחתולות שהשארנו בבית.

החזרה לארץ הייתה מבאסת. כי כבר מותשים ומתים להגיע הבייתה. אספנו אותנו לשדה התעופה ראשונים, ואז עשינו סיבוב בכל בודפשט כדי לאסוף את כל הישראלים. ועד שהגענו לשדה התעופה היינו צריכים לחכות לא מעט בתור לצ'ק אין. וכמובן שהיו לא מעט חצופים שעקפו בתור. המראנו בערך בשעה 2:20 שעון בודפשט, ונחתנו בארץ בשעה 6:30 בשעון ישראל. ונתב"ג היה מפוצץ! היה תור ענקי לביקורת דרכונים, ואז לקח זמן עד שהמזוודות שלנו יצאו. הספקנו במזל את הרכבת של 7:30 - הגנו לרציף ממש דקה וחצי לפני שהיא נכנסה אליו. אם לא היינו מספיקים - היינו צריכים לקחת רכבת עם החלפה או לחכות שעה לרכבת ישירה. וכמובן שבארץ לקח זמן עד שמצאנו מונית שתיקח אותנו הבייתה.

וכשחזרנו - התחלנו לפרוק ולעשות כביסות וניקיונות. גם המקרר שלנו היה פשוט ריק! ישנו קצת צהריים, ואז בערב הלכנו להורים של בעלי לאכול, וגם לקחנו קצת אוכל ומים הבייתה. בשעה 22:00 כבר פשוט התמוטטתי מעייפות.

אין ספק שהטיול הזה היה מוצלח מאוד. הזמן  בבודפשט עבר לי כך כך מהר! כשחזרנו הבייתה והלכתי לישון, הייתה לי הרגשה מוזרה, כאילו רק לפני יום עזבנו. בהחלט התנתקנו ורק נהנינו, לגמרי היינו צריכים את זה.

ועכשיו מדגם מייצג של כמה תמונות (מתוך איזה 300 שצילמתי):

שבוע שעבר הייתי בחופשה בצפון. אני והבן זוג, יחד עם עוד זוג חברים.

הצימר ששהינו בו היה מקסים, באחד מהיישובים בגליל המערבי. הכל ירוק ושקט, שומעים רק את התרנגולות מהלול. זה מתחם של 6 יחידות עם בריכה. הבקתות היו מאוד נחמדות ומרווחות, עשויות מעץ. מה שקצת הפריע לי שהן היו חשוכות.

אחרי שהגענו והתארגנו קצת, קפצנו לבריכה. זו לא ממש בריכה מובנית, אלא בריכה שקונים ושמים בחצר, אבל בכל זאת היא הייתה דיי גדולה והיה אפשר לעמוד בה. אחרי שמיצינו את עניין הבריכה, הלכנו למתחם של הסאונה והג'קוזי. ישבנו קצת בסאונה ולצערנו הרב הג'קוזי הגדול היה סגור. אז לא ויתרנו, ונכנסו ארבעתנו לג'קוזי שבאחד החדרים! כן, זה היה צפוף והזוי, אבל משעשע.

אחרי ארוחת ערב שכללה סטייקים ופירה, החלטנו לשבת עוד קצת בג'קוזי ואחר כך לראות סרט- "מחוברים לחיים". האמת שהשילוב של בטן שבעה , מיטה, שמיכה ומזגן גרם לי לנמנמם ואפילו קצת נרדמתי במהלך הסרט, אבל לא רציתי לוותר. זה סרט מקסים, מרגש ומצחיק. לרוב אני לא חובבת סרטים זרים, אבל אני ממליצה עליו בחום!

למחרת בבוקר אני והבן זוג נכנסו לבד לג'קוזי. כן, החלטנו למצות את העניין עד תום. לא היה לנו הרבה זמן, כי הזמנו ארוחת בוקר. החלטנו בסופו של דבר להזמין, כי למי יש כוח לקום ולהתחיל להכין. הגיעה ארוחת בוקר ממש מפוצצת: מיץ תפוזים, שני סוגי סלטי ירקות ועוד כמה סלטים, לחמניות, כמה סוגים של גבינות, קיש, חומוס, טחינה, חביתות וכמה מאפים. (כשאני חושבת על זה אני נהיית רעבה). אחרי הארוחה שוב ביקרנו בבריכה ואז הלכנו לסדר את הכל ולהתארגן.

אחרי שעזבנו את הצימר שמנו פעמינו לטיול טרקטורונים. אני כמובן עדיין לא כשירה לנהוג (וגם אם כבר היה לי רישיון- אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתמודד עם הדבר הזה). הבן זוג נהג בשיא ההתלהבות ואני צרחתי מאחוריו שייסע לאט. אבל היה כיף! אחרי הטיול היינו מלאים בחול ואבק.  אני חושבת שאפילו בטירונות לא הייתי כזו ג'יפה.

חזרנו הבייתה עייפים ומרוצים. היה כיף לחזור לבית מסודר ומדיף ריח של ניקיון. נכנסתי למקלחת וקרצפתי את עצמי ברמות מטורפות!

לסיכום, היה טיול מהנה ביותר. היה כיף לפרוק קצת מתחים ולחצים, הייתי זקוקה לחופשה הזו.

היה כיף לנשום קצת אוויר. ישבתי בבוקר על המרפסת וחשבתי שאולי אני זקוקה לשינוי. לפעמים מתחשק לי לעבור לאיזה מקום שקט ומבודד, בלי יותר מדיי רעש של כבישים ומכוניות ונוף עירוני. לפעמים מתחשק לי עבודה אחרת, אולי קצת יותר יצירתית ועם קצת פחות לחץ, לצאת מהחצאיות המחוייטות ולרדת מהעקבים הגבוהים. למרות שאני חווה הרבה שינויים בזמן האחרון, אני מרגישה צורך בשינוי קצת יותר מהותי.

אוטוטו אוגוסט נגמר.

ספטמבר שמח לכולם.

טיילת לואי.

צולם דרך האינסטגרם.

כמו בכל שנה, הגיע הזמן לקנות את החופשי-שנתי סטונטיאלי. בעבר זה היה יחסית פשוט וקל: נרשמים ומשלמים באתר של אגד, מגיעים לאגד עם אישור תשלום ואישור לימודים ומקבלים את הכרטיס.

השנה משרד התחבורה החליט שכולם עוברים לרב קו. כלומר, אנחנו הסטודנטים נדרשים להחליף את כרטיס החופשי שנתי בכרטיס רב קו, לשלם באינטרנט ואז להגיע לעמדת ההטענה עם אישור התשלום. אבל מה, הם החליטו שההנפקה תתחיל רק מה-24 לאוקטובר, בעוד שתוקף הכרטיס הישן מסתיים ב15 לאוקטובר והכרטיס החדש מתחיל ב15 לאוקטובר. כלומר, אנחנו נדרשים לשלם פעמיים! רק אח"כ התברר מכמה שיחות של אנשים, שאפשר היה להשתמש בכרטיס הישן למרות שפג התוקף שלו, אבל כמעט אף אחד לא ידע- כולל הנהגים. ורק מי שחשב על לשמור קבלות יקבל זיכוי.

ביום שישי עברתי במרכזית, הוצאתי רב קו וחשבתי שנגמרו תלאותיי. נכנסתי לאתר של אגד וכמובן האתר עשה בעיות- לא זז, לא מקבל את הכרטיס, לא שולח להדפסה, אבל מילא.

ביום ראשון משרד התחבורה החליט *שוב* לשנות נהלים. כל הסטודנטים נדרשים לשנות את הרב קו לסטטוס של "סטודנט פלוס". כך, שכל הסטודנטים שבמהלך השלושה חודשים האחרונים הוציאו רב קו- צריכים שוב לגשת לאגד ולשנות את הרב קו שלהם. שבוע לפני פתיחת הלימודים.

מה שיוצר כמובן- תורים ארוכים ומטורפים. ממה שהסתכלתי באינטרנט- יש אנשים שעמדו שלוש שעות בתור! רק כדי להנפיק!

חברה מהלימודים אמרה לי לנסוע לאגד שבקריית חיים כי יש שם פחות תור, שם רב ישנו לי את הסטטוס לסטטוס סטודנט, ואת ההטענה אני צריכה לעשות במרכזית. מה שאומר- להטרטר. אבל זה עדיף מלעמוד בתור.

היום נסעתי לאגד בקריית חיים. יש שם רק מחשב אחד. עמדתי כחצי שעה בתור דחוס, צפוף ומחניק. לאחר שסיימתי נסעתי למרכזית. שמחה וטובת לב אני מגיעה לעמדת ההטענה עם התור הקצר ומה מתברר- לא עדכנו לי את הסטטוס! מה שמשאיר שתי אפשרויות: 1. לעמוד כמה שעות בתור ההנפקה 2. לנסוע שוב לקריית חיים, לעמוד שוב בתור, לנסוע שוב למרכזית, לעמוד בעוד תור ואז לחזור את הדרך חזרה.

איזה ייאוש!!!! חשבתי שאני עומדת להתחיל לבכות, באמת. הבחור בקופה אמר לי שידוע שיש בעיות עם הסניף של אגד בקריית חיים, ככה שבטוח אני לא הראשונה ולא האחרונה שזה קרה לה. לרוב אני שקטה וצייתנית ולא מתווכחת, אבל התחלתי לצעוק ולהתלהם ולהגיד שאני לא מוכנה לעמוד שוב בתור ושזה לא בסדר וכמה אפשר לשגע אותנו ויש תור פשוט ענקי של מאות אנשים ומה זה הדבר הזה. כבר לא ידעתי מה לעשות והבחורים שהיו בקופה היו באמת חסרי אונים. הם אמרו שאין להם את המכונות של ההנפקה וחבל שאין, כי הם מבקשים שזה יהיה גם אצלם בדיוק למקרים כאלו אבל לא מאשרים להם. בסוף אחד הבחורים אמר שהוא יבוא איתי לעמדת ההנפקה, ייכנס מאחור ויגיד להם לשנות את הסטטוס של הסטודנט וכך באמת היה.

אני לא מבינה את הטמטום של משרד התחבורה. למה כל הזמן לשנות נהלים? למה לא להחליט מלכתחילה שסטודנטים יירשמו בסטטוס מסויים? למה לשגע את כולם ולהחליט את זה רגע  לפני פתיחת הלימודים, במקום להודיע חודשיים- שלושה מראש- ככה כל אחד מגיע בזמן הפרטי שלו ואין לחץ ותורים ארוכים ואנשים לא צריכים להטרטר כל הזמן. למה לכל הרוחות הם לא נתנו להוציא כרטיס עם תום התוקף של הכרטיס הקודם- במקום שנשלם פעמיים! וגם אם החלטתם להאריך תוקף- למה אף אחד לא יודע מהעניין הזה?! ולמה אגד לא פותחים יותר עמדות הנפקה?!

המצב של התחבורה הציבורית בארץ הוא על הפנים. לא שמים זין על האנשים שאין להם ברירה אלא להשתמש בה. פשוט ביזיון.

בסוף השבוע האחרון נסעתי עם החברים לכנרת, על מנת לחגוג יום הולדת לאחד מהחברים.

הייתי בכנרת שלוש פעמים בחיי: פעם ראשונה כשהייתי בבטן של אמא שלי, פעם שנייה מתישהו ביסודי עם המשפחה וחברים של ההורים, כל מה שאני זוכרת את המגלשות ואת תחרות בגד הים הכי יפה המביכה שהשתתפתי בה- לבשתי בגד ים שלם עם מעיין חור עגול באמצע, אני באמת לא יודעת מאיפה אמא שלי הוציאה את המפגע האופנתי הזה והפעם השלישית בגיל 9, נסעתי ביחד עם חברה, אבא שלו ובת הזוג שלו ללונה גל ואני זוכרת שטבעתי באבובים והאבא  והבת זוג לא הפסיקו להתנשק מאחורי עיתון. כך שאין לי חוויות טובות ומסעירות מהכנרת.

בכל מקרה, יצאנו לדרך בסביבות 18:00. נסעתי עם חבר שלי, חבר שלו שנהג, החברה של החבר ואחותה של החברה. האוטו שלו קטנטן כך שנאלצנו להצטופף ולשים חלק מהדברים עלינו כי לא היה מספיק מקום בבאגז'.

החבר שחגג יום הולדת רצה ללכת לחוף של כפר נחום, הגענו למקום וראינו שהחוף ממש קטן ומלא וסיכמנו שנגיע לחוף אמנון. לאחר עוד סיבוב, הגענו אל החוף, מצאנו פיסת דשא והתחלנו להקים אוהלים.

החבר החוגג הגיע לכניסה ונאמר לו שאסור להשמיע מוזיקה. הוא התחיל להתווכח עם הבחורה בכניסה על זה ולאחר דין ודברים אמר לה שתחזיר לנו את הכסף. נורא התרגזנו כי א. אנשים שם כן שמעו מוזיקה ולא בשקט ו-ב. אחרי שסוף סוף הגענו והקמנו את הכל, זה ממש מרגיז לפרק ולצאת, בעיקר שכבר השעה מאוחרת. אבל אנחנו לא אסרטיביים מספיק ויצאנו החוצה. כמובן שלא היה שום חוף אחר ללכת אליו. עשינו סיבובים סתם. החבר שנהג ממש התרגז ופשוט התפרץ על החבר שחגג. האמת, אני ממש מבינה אותו. ואז משום מקום, באה חברה של האחות של החבר שחגג והתחילה לצעוק עליו! בחורה שהיא פרחה- ערסית מגעילה כזאת. האמ-אמא של הפרחות. זה אמנם לא יפה, אבל היא ממש שמנה וצחקנו עליה במשך כל הטיול. אבל היא פשוט מתנהגת כמו שהיא נראית, אז זה מגיע לה. אישה בהמתית כזו. ומה עשינו בסוף כמובן? חזרנו לחוף אמנון. איזה בושות.

כשהגענו לחוף כבר לא היה ממש מקום. התמקמנו במקום עם אבנים וקוצים. כבר הייתי עייפה מחוסר שינה, מהנסיעה, מהסיבובים ומזה ששיגעו אותנו. גם התרגזתי על חבר שלי בגלל איזשהי אי הבנה ופשוט זרקתי את הדברים והלכתי בינות הקוצים כמה שיותר רחוק כדי לבכות על מר גורלי. התקשרתי לאחותי ובכיתי לה בטלפון, כמעט אמרתי לה שתגיד לאבא שיבוא מהר לקחת אותי.  בסוף החבר שלי הרגיע אותי וחזרנו למאהל.

מה שהרגיז עוד זה שחלק מהאנשים עבדו וסידרנו וקבוצה לא קטנה של אנשים- חברים של החבר החוגג מהטיול לחו"ל פשוט התיישבו ועישנו להם נרגילה. הם באו לגלגל את הג'וינטים שלהם וללכת.

בסוף בערב היה דיי נחמד, למרות שהייתי נורא מורעבת ולקח זמן עד שהאוכל היה מוכן. אני והחבר לא הצלחנו לישון, כי אנחנו לא מסוגלים לישון כשלא נוח לנו ושיש רעש. אני חושבת שנרדמתי לאיזה 10 דקות וזהו. ניסינו להעביר את הזמן עד שכולם יתעוררו.

למחרת בבוקר השתכשכנו קצת במיימי הכנרת המטונפים. וכמובן- נתקעתי קשות בכל האבנים הגדולות והחדות שיש במים. מהר מאוד מיציתי, כבר נהייה חם ולח. אני חושבת שהתייבשתי, רק רציתי הבייתה.

בסביבות 12 בצהריים קיפלנו את הדברים ונסענו הבייתה.

חזרתי עם תחושה של החמצה. היה יכול להיות ממש כיף אם זה היה מאורגן כמו שצריך ואם הייתה חברה נורמלית. אם היינו רק אנחנו, החברים הטובים זה היה הרבה יותר כיף. אבל מילא. טבריה הספיקה לי לכל החיים.

אתמול היה מועד ב' האחרון שלי. בסופו של דבר, החלטתי לגשת וחתמתי ויתור על הבחינה. הרגשתי שאני לא בטוחה בעצמי, שאני לא זוכרת טוב את החומר והחלטתי לא לקחת את הסיכון שאני אוריד לעצמי ציון ולחסוך לעצמי את הלחץ. אני אסתפק ב-85.

זהו, אפשר לומר שסיימתי שנה שנייה ועד אוקטובר אני בחופש.

את היומיים האחרונים של החופש העברתי יחד עם החבר ועוד שני זוגות חברים בצימר בצפון.

הדרך לצימר הייתה רצופה במכשולים ולא האמנתי שאי פעם נגיע.

זוג אחד עשה בעיות- פעם המחיר יקר מדיי, פעם זול מדיי, פעם "אולי נעשה אוהלים", לא עונים, לא זמינים... זה ממש חירפן אותי. אני אוהבת להיות מאורגנת ומסודרת, לדעת שהכל סגור מראש. אני שונאת להשאיר דברים כאלו לרגע האחרון.

ביום שישי חבר שלי אסף אותי מהעבודה ומשם היינו אמורים לנסוע ישירות לצפון. אבל, מסתבר שהם החליטו להשאיר את הקניות לרגע האחרון.

אז נסעתי ביחד עם חבר שלי וחברה שלנו, והחבר שלה נסע לעשות קניות עם הזוג השני ויצאו הרבה אחרינו.

הנסיעה הייתה ממש ארוכה, תוך כדי החברה שנסעה איתנו לא והחבר שלה לא הפסיקו לריב ולהתווכח בטלפון.

לבסוף, אחרי שעתיים של נסיעה פחות או יותר, הגענו לצימר. האמת, שזה לא בדיוק צימר.

מדובר באנשים שגרים בשכונה בתוך קריית שמונה, שבנו על גג הבית שלהם- מעיין שלוש יחידות דיור צמודות זו לזו מעץ. עולים אליהן במדרגות מהחצר האחורית. אני מודה שקצת התאכזבתי, זה נראה אחרת לגמרי בתמונות, לא ציפיתי לבית על בית, אבל אני מניחה שזה מתאים בדיוק לכמה חברים שבאים ביחד.

אחרי שבדקנו את הבקתות שלנו והעלינו את הדברים, אני והחבר שלי החלטנו לבדוק את הג'קוזי. קצת הגזמנו עם כל הקצף ששמנו בתוכו, אבל זה היה נחמד מאוד. עד שסיימנו ויצאנו החוצה- הזוג השני והחבר של זו שנסעה איתנו הגיעו. למעשה, הם היו דיי בריב והייתה הרגשה ממש ממש לא נעימה. כבר חששנו שהם עומדים להיפרד ושכל הסוף שבוע הולך להיהרס. אבל למזלנו- סוף טוב, הכל טוב.

את הערב העברנו בלעשות על האש ובהכנות אליו. היה הרבה מאוד אוכל ובאיזה שלב כולנו התפוצצנו. בעלת הצימר קונדיטורית, אז היא שלחה לנו עם הבנות שלה גביניות ועוגיות שרק יצאו מהתנור. זה היה כל כך טעים! אחרי שהתפוצצנו ישבנו קצת בגינה ודיברנו. זה הזכיר לי את ההורים שלי וחברים שלהם, שהיינו עושים על האש ואחרי הארוחה כל המבוגרים היו יושבים מסביב לשולחן ומדברים.

היו שם גם חתולים שהאכלנו, אבל החתולים לא היו חברותיים במיוחד ולא הסכימו שאלטף אותם.

אחרי שסיימנו עם האוכל וסידורים עלינו למעלה ושיחקנו איזה משחק קלפים שלמדתי אותו לראשונה ולהפתעתי רשמתי לי שני ניצחונותJ

אחרי שנמאס לנו מהקלפים, כל זוג פרש לחדרו. הקירות לא ממש אטומים וקצת שמענו רחשים...

בכלל, היה לי לילה מדהים עם חבר שלי (לא רק מהבחינה הזו! אני יודעת שזה מה שאתם חושבים!) הרגשתי (וגם הוא הרגיש) שהתקרבנו עוד יותר.

התעוררנו למחרת דיי מוקדם, היינו הראשונים שהתעוררו. ישבנו קצת בחוץ ופשוט הקשבנו לשקט. הצעתי שבינתיים עד שכולם יקומו ננצל שוב את הג'קוזי, הפעם בלי לשים כמויות אדירות של קצף!

לאט לאט כולם התעוררו, שמנו מוזיקה, והתפננו להכין את ארוחת הבוקר. ואיזו ארוחת בוקר מושקעת זו הייתה! כמה סוגי גבינות, סלט ירקות, ירקות חתוכים, חביתה עם פטריות, חביתה עם בצל, יוגורטים, פירות, דבש, שוקו, שתייה חמה, לחם, פנקייקים, וופל בלגי. ארוחה של מלון חמש כוכבים. האמת שהרגשתי רע עם זה שאנחנו לא ממש התעסקנו בהכנת האוכל, אז אני התנדבתי לשטוף כלים.

אחרי הארוחה ניסינו להחליט מה עושים. אחת הבנות מאוד פחדנית- מפחדת ממים ומגובה. היא לא מוכנה לעשות שום דבר.

בסוף החלטנו שאני והחבר ועוד זוג- נעשה טרקטורונים והזוג האחר פשוט יילכו הבייתה, כי פשוט זה או לעשות משהו או לנסוע הבייתה.

נסענו לעשות טרקטורונים בכפר יובל- ממש ליד גבול לבנון. לי מן הסתם אין רישיון, אז חבר שלי נהג ואני הייתי מאחוריו. זה היה ממש כיף, אני מניחה שהרבה יותר כיף לנהוג. נסענו ממש ליד לבנון, היא הייתה מהצד השני של הגדר. היו שלבים בנסיעה שממש הרגשתי שאני מתעופפת. באמצע עשינו עצירה ליד נחל, כל המסלול לקח בערך שעה.

אחרי שסיימנו, נסענו עייפים מאוד הביתה.

זה היה טיול כייפי, שובר שגרה, דרך נהדרת לסיים את החופש. אתמול בלילה לפני שנרדמתי חשבתי לעצמי שזה עבר כל כך מהר, לא האמנתי איך הסוף שבוע הזה פשוט טס. אני מקווה לעשות את זה שוב.

כמה תמונות נבחרות (אפילו עוד לא העליתי את התמונות לפייסבוק):

לחות, צפיפות, חום אימים, אנשים מביטים מהחלונות ושופכים עלינו מים.

הרבה צבעים, הרבה אנשים, הרבה לבוש לא שגרתי.

משאיות שעליהן דראג קווין ובחורים חתיכים מפזזים בתחתונים.

הרבה סטיקרים מדליקים.

צעדנו חבורה גדולה, נהנית, רוקדת, מצלמת וצוחקת.

ובעיקר, אנשים שלא מתביישים במי ובמה שהם, שמחצינים את המיניות שלהם כי ככה בא להם, וגאים, גאים מאוד בעצמם.

התמונות מדברות בעד עצמן (יש עוד המון, אבל בחרתי את ההכי טובות ואת ההכי יפות)

גם הכלב חלק מהקהילה.

איזה בובה!

זאת דפנה ארמוני! גם יוסי בובליל היה שם, בחוף.

סוף המצעד, בים.

אני מזדהה.

אני חושבת שהרבה זמן לא כתבתי פוסט כרוניקה של ממש.

אני יכולה לומר שבחודש האחרון לא היה יותר מדיי מה לעדכן ולספר, שכן הייתי עסוקה בלקרוא המון, להסתכל בכל מיני תוכניות בטלוויזיה שלא חשבתי שאצפה בהן, ולהתלונן על השכן הצעקן שלי.

אבל, בחודש הזה קרו כמה וכמה דברים.

החבר שלי טס לארה"ב כמו שאתם יודעים, וחשבתי שאבכה המון ואשכב במיטתי מדוכאת. אבל דווקא התמודדתי יפה עם העניין, ובלילה שבין חמישי לשישי הוא כבר חוזר.

גם מורן טסה לחו"ל, למשך שבעה חודשים. עשינו לה מסיבת פרידה קטנה ומרגשת.

החברה של גבי וגם הוריו טסו לחו"ל, ובשביל לנחם אותו ושלא יישבר לו הלב רבצנו אצלנו בבית במשך השבוע האחרון.

כן, כ-ו-ל-ם טסים לחו"ל ורק אני נשארת פה.

עשיתי יום כיף בת"א עם אמא ואחותי. חיפשתי מגפיים חדשים לחורף שיתאימו לי לחצאית, וכמעט שנואשתי. כל מה שראיתי בחנויות היה גס ומכוער ופרחי ונראה כמו מגפי גברים. חבל שרוב הישראליות הן פרחות בעלות טעם מגעיל. בכל מקרה, כמעט והתייאשתי, ואז- מצאתי אותן. מגפיים מדהימות. ברוב חוכמתי לא לקחתי את החצאית איתי, והתלבטתי מה לעשות. מנהלת החנות ראתה שאני מהססת, היא שאלה מה הבעיה, וסיפרתי לה שאני רוצה להתאים את המגפיים לחצאית מסוימת. פעמיים היא שלחה עובדת שלה לחנות הסמוכה כדי למצוא לי חצאית, ואחרי שפעמיים העובדת לא מצאה, המנהלת לא התייאשה והלכה בעצמה להביא לי חצאית כדי למדוד ולראות איך היא משתלבת עם המגפיים. בכל מקרה, זה התאים, והחצאית הייתה כל כך יפה, שבסוף קניתי חצאית דומה לה, וגם אחותי קנתה אחת. ממש שמחתי לגלות שיש אנשים שיודעים לתת שירות טוב.

אכלנו ארוחת צהריים במקום שנקרא "המטבחון". מסעדה קטנה, עם אוכל טעים וביתי. היה שם חתול ג'ינג'י שמנמן שהסתובב במסעדה, שממש לא מפחד מאנשים. ליטפנו אותו וכיבדנו אותו באוכל.

נסעתי ביחד עם משפחתי וחברים טובים של ההורים לטיול בצפון. אחרי נסיעה ארוכה וכמה פניות לא נכונות, הגענו לקיבוץ יראון, שנמצא ממש ליד הגבול. הנוף מדהים, אבל לא יכולתי שלא לתהות מה האנשים שגרים שם עושים כל היום. לאותו קיבוץ יש יקב, אז עשינו סיור ביקב, כולל טעימות, ואח"כ עשינו על האש.

ואם כבר גיבושים משפחתיים, הלכנו לראות את הסרט "השבעה". סרט מדהים ומומלץ ביותר.

מחר אני הולכת להופעה של רונה קינן עם אחותי ואבא שלי. (יש לנו אבא מגניב!).

אבל, מחר, קורה משהו הרבה יותר חשוב וגדול.

מחר, אני אהפוך לתלמידת מכינה באוניברסיטת חיפה. יש לי רגשות כל כך מעורבים. שילוב של התרגשות, ולחץ, ופחד ושמחה.... אחרי כל כך הרבה זמן להיכנס למסגרת, להתחיל להפעיל את הראש שלי וללמוד, ובכלל... אני הקטנה באוניברסיטה הגדולה, קשה לי להאמין שאני מתחילה את דרכי בלימודיי האקדמאיים.

אחלו לי בהצלחה.

ביום שישי האחרון צעדתי במצעד הגאווה בתל אביב. נכון, אני סטרייטית, אבל באתי בשביל להפגין תמיכה ובשביל ליהנות.

יצא לי לקרוא הרבה פוסטים של בלוגרים אחרים, שלא כל כך מצאו חן בעייני.

על הומופוביה, על "למה הם צריכים את המצעד הזה", על "זה סתם מצעד של ישבנים חשופים".

קודם כל, המצעד הזה הוא כדי להתגאות במי שהם. כן, להתגאות. הרבה אנשים הומוסקסואליים חיו בבושה, בפחד. היום כבר יש יותר מודעות, שזה בסדר, שזה נורמלי, שזה לא מחלה. שמגיעות להם את אותם הזכויות שמגיעות לסטרייטים.

יש כאלו שמתמרמרים ואומרים – נו, אז בואו נעשה מצעד לאנשים שכותבים ביד שמאל ולא ביד ימין, במעיין ציניות. נו, אז תעשו. אם באמת מישהו חושב שראוי לקיים על זה מצעד- בבקשה, למה לא, אף אחד לא עוצר בעדכם.

דבר שני, זה מצעד של פאן, של כיף. נכון שרואים הרבה גופות חשופים, אבל זה לא שונה מללכת למועדון ולראות כל כך הרבה בחורות חצי ערומות, או כמו בפורים- שהרבה בחורות בוחרות להתחפש למשהו "סקסי" ובעצם זו הזדמנות לנוע חצי ערומה, אם לא כמעט לגמרי ברחובות העיר. כל הצבעוניות והתחפושות – זה פאן, זה כיף, קצת כמו פורים.

אני לא מבינה את שנאת החינם הזו. אלו האומרים שזה נגד הדת- הרי אם אלוהים ברא אותם ככה (וכן, זה גנטי, זה משהו מולד)- כנראה שהוא רוצה שזה יהיה ככה.

זה ממש לא רלוונטי מה כל אחד עושה במיטה שלו ואיך הוא בוחר לחיות את חייו. זה לא פשע! שכל אחד יעשה במיטה שלו מה שהוא אוהב ומה שהוא רוצה ושיחיה איך שבא לו.

חיו ותנו לחיות!

אני נהניתי עד מאוד במצעד, החזקתי אפילו דגל קטן. היה חם, וצפוף. לבשתי ג'ינס שלושת רבעי וגופייה וכפכפים- ועדיין חשבתי שאני נמסה.

את המצעד הובילו משאיות שעליהן הופיעו דראג קווין ורקדו גברברים חתיכים שלא לבשו יותר מדיי בגדים...

היה כיף, חזרתי בהחלט הרוגה מעייפות הבייתה.

לפני שבוע, יצאנו לטיול מטה הפלגה שלי מטעם הבסיס לאזור מצפה רמון.

יצאנו בשש וחצי בבוקר בערך מהבסיס לכיוון דרומה, לא וויתרנו על עצירה מסורתית ב"ילו" לקניית ממתקים ושטויות.

לטיול הצטרפו שתי חברות שלי שהשתחררו לא מזמן- וזה היה ממש נהדר, כאילו הן מעולם לא עזבו.

הגענו לקבר בן גוריון, שם פגשנו את המדריכה שלנו.

אחרי זה נסענו לטייל במקום שנקרא "עין עבדת". עשינו מסלול לא מאוד ארוך, ולשם שינוי נהניתי מההליכה. (חכו מה מצפה לי בהמשך).

בערב נסענו לאכסניה במצפה רמון. המקום הזה, ממש סוף העולם שמאלה. הוא נראה כאילו הוא קפא על שמריו אי שם בשנות ה-70. ומסתובבים שם יעלים כמו חתולים!

התארגנו קצת באכסניה שלנו, שהייתה סבבה, נקייה ומסודרת, ואז יצאנו לנו לאיזה חורשה כדי לעשות פויקה.

הגענו לאיזו חורשה נטושה, זה נראה כאילו המש"קית חינוך שלנו מנסה לחטוף אותנו או משהו כזה...

עשיית הפויקה הייתה רעיון גרוע למדיי. מדובר בבישול של איטי מאוד של בשר עוף, אורז ומיני ירקות, שעליהם פשוט שפכו קולה וצ'ילי ודבש, מה שיוצר מיקס מוזר למדיי. כל ההווי של לשבת ליד המדורה קצת לא מתאים בהתחשב בקור העז ששרר שם. באיזה שלב כבר לא יכולתי לסבול את הקור, והרגשתי שאני פשוט לא מצליחה להזיז את הרגליים, עליתי לאוטובוס וחיכיתי שם לאוכל.

כמו כן, מדובר בבישול איטי, ועד שזה היה מוכן- כבר הייתי מורעבת. האוכל יצא עיסה מוזרה למדיי, אבל מרוב רעב זללתי הכל.

ביום השני נסענו לטייל במכתש רמון, בהר אברון.

אמרו לנו שיש רק עלייה קשה מאוד, וחוץ מזה- לא נורא.

אז אמרו.

העלייה לא הייתה קשה באופן מיוחד.

הירידה.

אוי, הירידה.

ירידה תלולה ומחליקה מאוד, ואני, עם פחד גבהים מטורף, זה שילוב לא מוצלח למדיי.

למזלי, אחד מהקצינים פשוט הלך איתי יד ביד כל הירידה המטורפת הזו, ואם לא הוא- נראה לי שהייתי נשארת לעמוד במקום וממתינה לחילוץ. (כל הזמן צחקנו על זה שנעשה שת"פ עם 669).

במהלך כל הירידה, חשבתי מה אני צריכה את זה ומה עשיתי רע.

אני לא מבינה מה אנשים אוהבים טיולים. זה לא שיש איזה נוף יפה או משהו.. סתם הרים. הרים, הרים, הרים. סתם לעלות ולרדת איזה הר מעצבן ללא שום פואנטה.

מרוב לחץ ופחד אפילו לא בכיתי. לא הוצאתי הגה.

כמובן שנפלתי המון, והחלקתי על איזו אבן משוננת למדיי, ונקרעו לי המכנסיים. מאחורה. לגמרי. יותר מעוצמת הפאדיחה, חשבתי על זה שאלו מכנסיים שאני אוהבת. למזלי היה לי סווטשרט, ופשוט קשרתי אותו מאחורה.

הרגשתי איך כל הירך והישבן שלי נמלאים חתכים ודם.

זה היה נורא.

אני לא מבינה למה לקחו אותנו לעשות מסלול כזה.

זה היה בהחלט מסלול מטורף, של שש שעות! בסוף הסתכלנו על ההר והדרך הארוכה והחמאנו לעצמנו.

כשהגענו לאוטובוס, עייפים, מותשים, חבולים ורעבים מאוד, גילינו שהמפקד הישיר שלי והמש"קית חינוך שלנו- הלכו לאיבוד!!!! שעה וחצי, חיכינו להם, גוועים מרעב, עד שהם מצאו את הדרך. בשביל מה הוא עשה בה"ד 1 אם לא כדי לדעת לנווט?!

בסוף הגענו לארוחת צהריים, ואז הצפנו חזרה הבייתה.

זה היה הטיול האחרון שלי בשירות, והיה ממש נהדר.

הייתה אווירה, היו צחוקים ושטויות, ובכלל – היה מאוד כיף.

ועכשיו- תמונות!

היה לי שבוע ממש מחורבן, וגם חטפתי התקף חרדה (או זה מה שאני חושבת שזה היה).

אז ביום רביעי אני והבחורה שעובדת לצידי, רבנו ממש. בעיקר על נושאים בעבודה, אבל זה גלש ליותר מזה.

באותו יום הייתי צריכה לישון בבסיס, עקב טיול שהתרחש יום למחרת.

ישבתי בחדר שלנו, וסיימתי לדבר בסלולרי, והיא בדיוק באה, כולה עצבנית, טרקה את הדלת כל כך חזק, ופשוט התחלנו לריב. רבנו בצרחות איומות, עם בכי (היא צרחה עליי בעיקר, כמעט לא נתנה לי להשחיל מילה), ואני, שבכלל היה לי מצב רוח מחורבן לקחתי את העניין מאוד קשה. שמתי עליי את המדים, ובלי לחשוב יותר מדיי יצאתי מהבסיס והלכתי הבייתה (יותר נכון ניסיתי לתפוס טרמפים). התקשרתי לחבר שלי, בוכה בהיסטריה, ואמרתי לו שאני הולכת הבייתה ולא חוזרת לבסיס יותר לעולם. מצידי להיות נפקדת.

כל הדרך ברכבת רעדתי ובכיתי, וכל האנשים הסתכלו עליי. איזו חיילת אפילו נתנה לי נייר טואלט.

הגעתי הבייתה, וחברה שלי, המאבחנת, התקשרה אליי. סיפרתי לה מה קרה, ואמרתי לה שאני בוכה ולא מסוגלת לנשום. היא נורא נבהלה ואמרה שיש לי כנראה התקף חרדה ורצתה שנתקשר לפסיכולוג, אבל סירבתי בתוקף, והיא ניסתה להרגיע אותי. הלכתי למקלחת לשטוף פנים והתחלתי לנשום לאט לאט ולעצום עיניים, וזה עבר.

באותה זמן היא התקשרה לבחורה שרבתי איתה וצעקה עליה.

אחרי שנרגעתי והתקשרתי שוב- אותה בחורה התנצלה, ודיי השלמנו. בטיול היה קצת מוזר, אבל היום היה הכל בסדר, כמו כרגיל.

אני לא זוכרת שאי פעם רבתי ככה עם מישהו, או שצרחתי ככה.

עוד דבר מעצבן, זה שהחבר שלי באבט"ש. בבסיס קטן של חיל הים, כולה 10 אנשים, ובגלל איזה פרוטקציונר שקימבן את עצמו להיות סמל תורן, החבר שלי, שעוד ארבעה חודשים משתחרר, היה צריך לעלות למגדל ולעשות שמירות 2-6. לשמחתי הרבה הוא חוזר הבייתה מחר, ויום שלישי הוא יבוא אליי, וגם חמישי.

ועוד שבועיים הוא שוב סוגר שבת. אופ. שונאת את הצבא הארור הזה.

ראיתי השבוע את המחזמר מאמה מיה, את הבכורה. קיבלנו כרטיסים בחינם מהצבא, וזה היה ממש נחמד. ישבנו למעלה ביציע, בצד, וראינו שהכרטיסים של המקומות הגרועים יחסית עלו 179 ₪. אני לא רוצה לתאר כמה האנשים שישבו במקומות הטובים שילמו.

המחזמר מקסים, עשו עיבודים ממש יפים לשירים ואני באמת לא חובבת של אבבא.

היה לנו טיול של כל הפלגה יום חמישי (זה שלא רציתי לצאת אליו, וחשבתי לדפוק נפקדות לצורך זה).

הטיול היה נחמד מאוד. אבל התכנון היה קצת לקוי.

התחלנו קודם כל הקיאקים, בגושרים. אני מפחדת פחד מוות מהדברים האלו, אני אוהבת את רגליי יציבות על הקרקע. תודה. מה גם שהייתי קטנה כמעט טבעתי באבובים בלונה גל (הנה עוד פרט מרגש וסוחט דמעות שלא ידעתם עליי).

בהתחלה היו לי דפיקות לב נורא נורא חזקות, אבל אח"כ הסתדרתי. אני ועוד חברה שלי נשארנו על הקיאק הגדול לבדנו, שתי הפחדניות. כל פעם מצאנו לנו אנשים אחרים להיות איתם, ואף פעם לא הפילו אותנו למים!

רוב הזמן אפשר לשכב בסלבט ולהפקיר את גופך לשמש. וכן, נשרפתי קלות.

אחרי זה, זה היה מעייף מאוד, הלכנו לזויתן. שזה תכנון גרוע, כי פשוט אין כוח וחם מאוד, ומה גם שהשמורה נסגרת בחמש בערב. אז עשינו מסלול קצר, עד שירדתי את הירידה (בחיל ורעדה, יש לי גם פחד גבהים בנוסף לפחד מטביעה מקיאק), כבר היינו צריכים לחזור. אבל להפתעתי הלכתי עם כל החניכים בהתחלה והגעתי יחסית ראשונה. ונתפסו לי השרירים בטירוף.

חזרנו לבסיס בערב.

באתי לחדר, פשוט התפשטתי ונשארתי עם בגד ים, העפתי את כל הבגדים לרצפה ורצתי למקלחת, ותפסתי ראשונה את המקלחת! ובדרך כלל אני לא נשארת ככה סתם עם תחתונים וחזייה, אני שמה מגבת, ומסדרת את הבגדים שלי... זה מראה עד כמה הייתי נואשת למקלחת.

אחר כך היה לנו ערב פרידה מהמפקד הבכיר שלי. הקרינו סרט (וכן, גם אני הופעתי בו למבוכתי הרבה), והוא אמר מילות פרידה ותודה (הוא אף הזכיר את שמי). וזהו, אז היה על האש.

נשארתי עם עוד שתי חברות עד ממש שהכל נגמר, כי חיכינו לאבא שלי שייקח אותנו.

תכלס היה דיי נחמד, מה ששמחתי זה לפטפט עם אנשים, ובעיקר להכיר עוד קצת את החניכים, שבדר"כ אנחנו לא ממש מכירים אותם...

ביום שישי עשו לגבי מסיבת הפתעה, בפאב.

החברה שלו ארגנה את הכל, היא ממש השקיעה, הזמינה לכל אחת שני צ'ייסרים, ושתי קערות צ'יפס, שתי מנות של שניצלונים בבצק בירה ושתי פלטות מטוגנים.

חתיכת השקעה.

היה נחמד מאוד.

אני מאוד מתגעגעת לחבר שלי, ואין לי סבלנות לחכות ליום שלישי, שהוא יחזור הבייתה.

נקווה שיהיה שבוע יותר טוב.

וול, הרבה זמן לא עדכנתי. משהו כמו שבועיים...

אז בנתיים עם החבר הכל הולך מצויין, ואפילו יותר טוב מקודם. אנחנו יותר עושים דברים, פחות מתנהגים כמו זוג נשוי. וכשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי אני מרגישה כאילו הוא באמת מרגיש ככה ולא אומר את זה כדי לרצות אותי. אני מכירה אותו, הוא בחור טוב, לא אחד שמשחק משחקים, ואני בטח שלא אחת כזו.

הוא פשוט חמוד ומתוק ואני מקווה שזה יהיה ככה לתמיד.

הוא גם הכין לי הפתעונת קטנה: הוא הביא לי עם שליח (חבר מהמחלקה שלו) למשרד קופסה בצורת לב עם שוקולדים בצורת לב בעטיפה אדומה, וסוכרייה על מקל בצורת לב, ונשיקות כאלו מגומי, ועלה בצורת לב, ולב פרוותי שכתוב עליו "מכל הלב", ועלים בצורת לב. ואף פתק בצורת לב. את כל הלבבות שבעולם!

זה היה כזה מתוק והתרגשתי וכל הבנות התמוגגו.

הוא בא אליי ביום שישי בצהריים, ובערב יצאנו לפאב עם חברים.

וביום שבת הוא אפילו קם לפניי! שזה הישג. ההורים שלי בערב נסעו לקרובי משפחה שלנו על הכרמל, אז הצטרפנו גם. ישבנו בג'ירף, ואכלנו אוכל פשוט מעולה: עוף בלימון עם אורז מטוגן ומנה חריפה של נודלס עם כל מיני דברים מאוד לא כשרים בפנים (מפתיע, בדרך כלל אני לא אוהבת אוכל אסיאתי).

אחרי זה לקחתי אותו למרכז פנורמה, משם אפשר לראות את כל הקריות המנצנצות ואת מפרץ חיפה, וזה אחד הנופים היותר יפים. הראיתי לירושלמי את חיפה!

ואח"כ ישבנו בעוד בית קפה חביב, עם מלצר מצחיק, ושתינו שייקים מגניבים וחלקנו סופלה שוקולד.

בקיצור, שחיטות. בכלל, השבועיים האחרונים היו מלאי ארוחות שחיטות. אני דיי מקפידה, אבל הגיע הזמן לחזור לשמור קצת יותר! אני דיי מרוצה מאיך שאני נראית כרגע, אם אני ארד עוד זה יהיה סבבה, אבל אני לא אתחרפן בגלל זה. פשוט להשתדל להקפיד ולצמצם את הארוחות שחיטות לארוחות שוות באמת.

עשיתי עם המפקד שלי שיחת מוטיבציה בסגנון אני-מרגישה-שלאף-אחד-לא-אכפת-אתם-נותנים-לי-להרגיש-אפס-אני-שונאת-את-המקום-הזה.

אז כן, זו הייתה שיחה נורא קשה.

מבחינת התחום המקצועי, הוא אמר שאני חושבת שיש לי את התפקיד הכי מפגר בעולם ושאני מתייחסת אליו ככה, וככה מתייחסים אליי. ושכנראה המפקדים הבכירים מתייחסים אליי באותה צורה בגלל זה. זין. אבל מצד שני הם מתחלפים, אז תהייה לי הזדמנות להוכיח את עצמי.

והוא אמר לי להתחיל לחייך ולדבר עם אנשים, כי מרוב שאני כל כך מדוכאת ורוצה לבכות כל היום, אנשים חושבים שאני סנובית ושאני חושבת שהם לא לרמה שלי. זונות!

טוב, זה לא ממש אכפת לי, אני יודעת שאלו לא האנשים היותר קרובים אליי, ואני לא יכולה לאהוב את כולם. אם יש משהו שאין בי- זה צביעות והתלקקות. סורי, זה יותר מדיי קשה.

אולי זה באמת יהיר, אבל יש בי עומק מסויים, שאין לכל כך הרבה אנשים אחרים.

אז החלטתי, שאת אלו שאני כן אוהבת ומסתדרת (טוב, זה בעיקר הבנות, כי איתן אני יושבת ומקשקשת וישנה ומתקלחת)- אני אנסה להיות יותר פתוחה ויותר לדבר ויותר להתעניין. ונראה לי שזה מצליח לי, פחות או יותר.

לפעמים פשוט נמאס לי.

אבל המפקד שלי היה ממש בסדר, והוא אמר שהוא מוכן לבוא איתי לפסיכאטר, כדי שביחד נשב ונדע איך לעזור לי.

בלה, צבא זה לא כיף.

המפקד הבכיר שלי לקח לי את הכומתהL והיא מהממת. אני מקווה שהוא לא איבד אותה, כי הוא כזה מעופף.

ביום שישי הייתי במצעד הגאווה עם אחותי.

כן, אחותי לסבית. והיא לא גברית ומגעילה. היא יפה ועדינה וכוסית. ובבית שלנו מקבלים את זה כאילו זה הכי טבעי בעולם.

אז יותר מזה שזה מגניב וצבעוני, הלכתי להפגין תמיכה. קודם כל באחותי. להראות לה שאני אוהבת אותה ומקבלת אותה כמו שהיא. וגם כדי להפגין תמיכה בחופש הביטוי. בדמוקרטיה. היו שם חרדים שהפגינו, ואני ואחותי נופננו להם מול העיניים עם הדגלים.

אני לא מבינה מה טמא ומה חטא. אהבה זה אהבה. אנחנו אנשים וזה לא עניינו של אף אחד מה כל אחד עושה במיטה שלו.

זה היה מרגש, לראות אנשים שלא מתביישים, ורוצים להראות לעולם שזה בסדר, גם ככה.

אז בשיא התלהבותי קניתי צמיד ודגל, והיה כל כך חם שנזלתי.

אבל היה כיף.

חבל שהיינו צריכות לחתוך מוקדם בגלל הרכבת הארורה.

תמונות!

אתמול כל הפלגה יצאה לטיול לרמת הגולן.

באתי בבוקר לחברה שלי מהבסיס שגרה באיזור הקריות, משם נסענו ליקנעם. האמת שהיינו בלחץ של זמן, פחדנו שנאחר ומשום מה היו פקקים, אבל בסוף אנחנו עמדנו באיזו תחנה הזויה וחיכינו לכולם.

כולם הגיעו במשהו שנראה כמו מונית גדולה במיוחד עם נהג הזוי לחלוטין- אפילו לא שמתי לב שזה הם, כי ציפיתי לאיזה אוטובוס מעפן כזה של צה"ל.

נסענו דיי הרבה עד שהגענו ליעד המבוקש- נחל ג'ילבון. אני חושבת שהייתי שם פעם, מרוב הטיולים שעשו לנו לצפון בביצפר. עשינו מסלול של כמעט שעתיים... אני יכולה לומר שהנוף מקסים ועוצר נשימה.

אז לפני שבוע נסענו המטה שלנו, והפלגה הטכנית (אצלנו בבסיס יש חלוקה לפלגות) לסדרת חינוך בירושלים.

הגענו לבסיס, ואני והפקידה שעובדת איתי, וגם סוג של חברה שלי, סגרנו את כל הלוז"ים וכל הדברים, ובערך בתשע יצאנו לירושלים. חרפתי כל הנסיעה... בדרך עשינו עצירות לאסוף אנשים בת"א, וגם בירושלים עצמה.

המפקד הישיר שלי יצא איתנו, וגם עוד קצינה מהמטה שלנו.

ישנו במרכז הסברה של צה"ל בעיר העתיקה, ובערך בצהרים הגענו לשם, ולקח המון זמן עד שיצאנו, אז פשוט ישבנו שם עד ארבע במועדון וראינו טלוויזיה וישנו.

רק לקראת אחה"צ יצאנו לטייל  ברובע היהודי עם המדריכה שלנו. גם היה לנו טיול בערב שם.

לקראת הערב כאב לי הראש בטירוף, ולמחרת בבוקר התעוררתי וממש לא הרגשתי טוב.

אז התנדבתי להחליף את חברה שלי ולשמור במקומה – פשוט לעמוד עם עוד מישהי בכניסה למבנה, ולפתוח ולסגור את הדלת. זה ממש מגוחך – אנחנו על א', ועם אפוד ונשק! חוץ מזה, כל הסד"ח היה על א', חוץ מבערבים שעלינו על אזרחי.

בצהריים הלכתי לישון ולא קמתי עד הערב.

היינו שבע בנות בחדר – אני ועוד שתי בנות איתי בפלגה, וכל השאר בטכנית. הבנות שלא הכרתי היו כל כך חמודות, והיה ממש כיף איתן.

בערך מאז אותו צהריים, עד הערב שלמחרת – הייתי במיטה, כי פשוט הרגשתי מאוד לא טוב. הראש הסתובב לי, היו לי סחרחורות ובחילות וכאבה לי הבטן. רוב הזמן פשוט ישנתי, חוץ מפעם אחת שהמפקד שלי הכריח אותי לקום בבוקר וללכת לאכול על אזרחי, והפעמים שהלכתי להתקלח – במקלחת של הסגל כמובןJ

ביום שלישי בערב החובשת שכל פעם באה לבדוק מה שלומי והכריחה אותי לשתות – אגב היא ממש מתוקה, מדדה לי חום, ולא היה לי חום, אז היא אמרה לי לקום מהמיטה ושאני באה איתה להסתובב.

נו, אז קמתי.

לקחו אותנו למדרחוב במרכז העיר, אני הסתובבתי עם הפקידה שעובדת איתי (אני מחליפה אותה, כי היא עוברת תפקיד), הצלמת שלנו, והמדריכת ח"יר – היינו בארומה, והסתובבנו בין החנויות והיה  ממש ממש קר.

למחרת כבר יצאתי לטייל, היינו על אזרחי, והלכנו להר זיתים -  יש שם אתר ארכיאולוגי עם חפירות מהר הבית השני, ונתנו לנו למיין אבנים וכאלו, אני הלכתי לשבת בצד עם כמה אנשים, מצטערת, כל האבנים בשבילי נראות אותו הדבר. אחר כך היינו בסיור בנחלאות - שכונה ממש יפה, וטיילנו בשוק מחנה יהודה, ואפילו מצאתי כומתה משופצרת של פז"מניקים:)

חזרנו לאכול צהריים, ואחרי זה היינו בגבעת התחמושת. בערב המשק"ית חינוך עשתה לנו חידון וזה היה ממש משעשע, ואז כולם הלכו לראות כדורגל, ואני שמרתי עם ידיד שלי שהכרתי שם.

ביום חמישי נסענו לגבעה הממלכתית, והיינו במוזיאון ישראל, ואז הסיעו אותנו הבייתה. לקחתי רכבת מת"א עם עוד חברה שלי עד הבית.

היה ממש נחמד, נהניתי, והשבוע הזה עבר לי ממש מהר. הכרתי גם עוד הרבה אנשים חדשים כל כך נחמדים. בכלל, כיף לי בבסיס פחות או יותר. כבר מצאתי חברים, יש לי אפילו חברה טובה אחת משם, פשוט נחמד.

אתמול נסעתי לת"א- פגישת מחזור עם החברות הטובות שלי בטירונות. חודשיים לא ראיתי אותן, והיה כזה כיף לראות אותן, ועוד על אזרחי – אנחנו בעיקר זוכרות אחת את השנייה עם המדי ב' הענקיים, והשיער הג'יפה. פשוט התחבקנו שם ולא הפסקנו לחייך, ולצחוק, ולעדכן ולהיזכר בחוויות.

ישבנו ביטבתה, ואכלנו טוסט ושתינו שייק, ואז נסעו ליריד המותגים, והיה ממש כיף והיה כל כך נהדר לפגוש אותן, והחלטנו שכל חודש ניפגש – אני מקווה שנעמוד בזה.

אחר כך באתי לידיד שלי מהבסיס, והיה ממש נחמד, הוא החזיר אותי הבייתה גם.

היום בבוקר הלכתי להילה, רצינו ללכת לים – אבל היה קר מדיי, אז פשוט התנחלתי אצלה על המיטה ואכלתי עוגות....

אני והוא כבר לא. זה כואב ופוצע, אבל כנראה שזה לא ment to be. ולא בא לי להרחיב יותר מדיי, לא רוצה שהלב ידמם עוד יותר.

אני מקווה שאצליח להשיג את כל התמונות מהסד"ח – היו המון, אפילו צילמו לי את הקעקוע! כמובן שהסתובבתי גופייה והראיתי אותו לכל העולם ואחותו – ויש לציין שהייתה התלהבות ניכרת.

נראה לי שאפרוש לשינה, הראש לי מתפוצץ.

שבוע טוב.

יום שלישי היה היום בו לקחתי איתי את הילה ונסענו לקרוע את ת"א.

לקחנו את הרכבת של תשע בבוקר, היה דיי מצחיק, היו שם חבורת בנים בני 15 בערך, שלבשו את המדים (נו פוטרים)  של הכדורגל, אז שאלתי את הילה למה הם לבושים בפיג'מות. הם גם ריכלו עלינו, ואמרו שאנחנו כוסיות אבל פריקיות. אלוהים, חשבתי שעברתי את השלב הזה.

היו שם גם חיילים שכל הזמן הסתכלו עלינו והתלחששו, ואחד מהם צילם אותנו, דפוק.

הגענו לת"א, ירדנו בעזריאלי, ומשם חרשנו את שינקין לאורך ולרוחב, וגם את נחלת בינימין.

ופגשנו בדיאן. היה כזה כיף לפגוש אותה! ישבנו בגינה בשינקין, ובארומה, והצטלמנו, וליטפנו גורי כלבים מתוקים, וקנינו סיכות לשיער ביחד, והיה ממש כיף. דיאני מותק, מאוד נהניתי איתך, אני כבר מחכה לפגוש בך שוב! (יש לנו תמונה חמודה ביחד, אם היא תסכים אני אשים אותה).

אחרי שמיצינו את ת"א, נסענו אני והילה לתחנה המרכזית, ומשם לקחנו מונית שירות לנתניה. חברה טובה של הילה גרה שם, ובאנו לבקר. מוזר, שתינו חברות שלה כבר שנים, ומעולם לא יצא לי לדבר איתה. בכל מקרה, הבחורה מצאה חן בעיניי, היא חמודה והיה כיף לפטפט. אה, במונית שירות ישב לידנו איזה בחור והוא שפך בפנינו את כל קורות חייו.

בסביבות שבע, רצינו לחזור הבייתה. לקחנו מונית שירות לתחנת רכבת בבית יהושע (זה היה יותר קרוב), והנהג המפגר הזה, עשה סיבוב בכל נתניה. ראינו את איקאה מכל הכיוונים. איזה נהג מטומטם!

כמובן שפספסנו את הרכבת.

עלינו לרכבת לבנימינה. מבנימינה לקחנו רכבת לחוף כרמל, ואז חיכינו חצי שעה לרכבת הבייתה. היינו כבר מסטולות והילה דיברה שטויות (יותר ממני).

בסוף, חזרנו הבייתה בעשר, מתות מעייפות.

אבל לא הייתי מוותרת על היום הזה תמורת שום הון שבעולם.

טוב, סוף סוף התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, אני כל כך עצלה.

ביום שבת נסענו מספר חברים – עמרי,אלון, ענת, מיטל, ערן, גיא ועוד בחורה בשם נעמה (אני לא ממש בקשר איתה) לטיול בנחל דן.

קמתי בשעה מאוד לא הגיוניות – עשרה לשמונה בבוקר, וניסיתי לארגן את עצמי ולהכין לעצמי מזון. אחרי שהכנסתי בתוק התיק שתייה, אוכל, חטיפים, אמפישלוש, מצלמה, נייר טואלט וארנק (והרגשתי כאילו אני יוצאת לטיול שנתי), יצאתי אל הדרך, כלומר אל האוטו של ענת.

כל הדרך לצפון הרחוק בלבלתי לענת ולמיטל את המוח שאני רעבה והתחלתי לתאר להן את הג'חנון שאכלתי פעם.

בסופו של דבר הגענו בשלום, אכלנו, והתחלנו במסלול. השמורה מאוד יפה, בכל פעם עשינו עצירות בשביל להצטלם, לדבר, להיזכר בשיעורי של"ח, וכמובן – לאכול. אנחנו כל כך ישראליים.

בסוף השמורה יש בריכה קטנה, שאפשר לשכשך במימיה. אני וויתרתי על התענוג, היה קר.

אחרי שסיימנו את המסלול, יצאנו לחפש אוכל. כי, אנחנו ישראלים, וחייבים לאכול.

אני בשלב הזה נרדמתי להנאתי, עד שהגענו לבית קפה בראש פינה, ושם אכלנו ושתינו, וטעמתי ברד בטעם פסיפלורה, וזה טעים, ואז נסענו הבייתה, עייפים אך מרוצים.

שיחה משעשעת עם אמא:

אני מספרת לה שענת קנתה מנעולים לארונות במעונות לטכניון, ועמרי קנה מיקרוגל גם למעונות (הם מתחילים ללמוד, עתודאים).

אני: "אמא! יש אנשים שקונים מנעולים לארונות ומיקרוגלים! ואילו אני מוכרת קפה וסנדויצ'ים!"

אמא: "כל אחד ומה שמתאים לו".

אני מתוך תמונה קבוצתית. פשוט יצאתי יפה פה:

מבצעת מעשים מגונים בעלה:

טוב, אז חזרתי מברצלונה, עם מזוודות מלאות בחוויות ובגעגועים.

הטיסה לשם הייתה איומה, עם אוכל נוראי, אבל לפחות הצלחתי לישון מעט. העיר עצמה משגעת, היא שייכת לחבל הארץ קטלוניה. כל בניין יותר יפה מהשני.

היינו במלון שנקרא "הוסה ברצלונה", ברחוב צדדי ושקט במרכז העיר. המלון היה משפחתי ומקסים, וגם מזג האוויר היה מעולה. ביום הראשון היה קצת חם, אבל בשאר הימים ירד גשם והיה מזג אוויר אירופאי ונעים.כל בוקר היינו מטיילות עד הערב, והולכות לישון מוקדם. אני לא חושבת שפספסנו שום נק', ושום אתר מעניין שיש לעיר להציע.

ביומיים הראשונים נסענו ממקום למקום בעזרת אוטובוס תיירים מיוחד, שיש לו שתי קומות, כאשר הקומה העליונה פתוחה, כלומר אין גג, ואפשר לראות את הנוף ואת העיר מלמעלה.

סקירת המקומות בהם היינו:

#הרובע הגותי והרובע העתיק של העיר, שיש בהם את הכנסייה הגותית,  וכל מיני סמטאות עם ברים וחנויות.

#הרמבלס – מדרחוב גדול, ובכל הכיכרות, וראינו שם מופעי רחוב – אנשים שמתחפשים לפסלים זזים, איזה בחור מחופש לגמד אמר לי משהו בספרדית וקרץ.

#הנמל של העיר, שזה אזור מאוד נחמד.

#כנסיית "סאגרדיה פמילייה". את הכנסייה גאודי התחיל לבנות, אבל לא סיים אותה, ועדיין ממשיכים לבנות אותה. הכנסייה פשוט יפהפייה, אפשר להיכנס פנימה ולעלות למגדלים, ואז יורדים עד למטה, במדרגות שבנויות בצורה מעגלית, מה שעשה לי סחרחורת וברכיים רועדות.

#פארק גואל – פארק עם כל מיני מבנים שתכנן גאודי.

#תצפית מההר.

#המוניסטיר – מנזר עתיק מימי הביניים, מאוד אפלולי. יש שם גם מוזיאון עם כל מיני פרטים וציורים של ישו ושל כל מיני אירועים מהברית החדשה.

#"פלאו דה לה מוזיקה קטאלניה" – היכל שנבנה בתחילת המאה שעברה, שכולו מיועד ומוקדש לקונצרטים של המוזיקה הקטאלנית.

#"פאבלו אספניול"- כפר אמנים קטן, עם בתים בסגנון ספרדי, ויש שם כל מיני חנויות של אמנים ומסעדות.

וכמובן – השופינג! אם הייתי מיליונרית, נראה לי שהייתי קונה בלי חשבון. הבעייה היא שהכל כל כך יקר, אבל אם יש דברים ששווים את המחיר, ודברים שאין בארץ, אז שווה לקנות. החנויות מעוצבות כל כך יפה וכל כך אסתטי, פשוט תענוג להסתכל. אה, וראיתי שתי חנויות שונות עם חתולים בחלון ראווה! כמובן שלא התאפקתי, וצילמתי אותם, וגם ניגשתי ללטפם. אה, ונכנסתי לתוך חנות סקס.

סיקור כל הרכישות שעשיתי: MP3 (בדיוטי פרי), מעיל מזארה, סט של תחתונים וחזייה, מחוך וביריות – כן, התחלתי להעשיר את קולקציית הלנז'רי הסקסי שלי, עגילים וטבעות, וקרם גוף, ומתנות לחברים ולמשפחה, לא מעניין. חוץ מהחנויות הגדולות יש שם את "הקורטו אינגלז", שזה פשוט בתי כלבו ענקיים במיוחד, ויש גם "פסאז'ים", שזה מתחמים גדולים, מקורים ומרוצפים ברחוב, עם כל מיני חנויות, ונכנסים מכניסה אחת, ויוצאים מרחוב אחר!

אה, ושמתי לב שיש בעיר הזאת הרבה יונים בכל מקום, שממש מתקרבות לאנשים בלי לפחד.

בעיר יש המון תיירים, ממש שומעים בכל מקום שפות שונות. בעיקר גרמנים ויפנים שמצלמים הכל עם המצלמות המשוכללות שלהם. אה, והייתה גם קבוצת תיירים אמריקאים, שצילמתי אותם, אז הם התחילו להתלהב ולשרוק לי ולשלוח לי נשיקות באוויר.

כל פעם שראיתי זוג מתמזמז לו, זה גרם לי להתגעגע לחבר שלי.... אני רגילה לדבר איתו כל יום.....

ביום רביעי היה יום חג שלהם, אז טיילנו בפארקים, והיה נחמד לראות את ההורים והילדים מטיילים ביחד. הברצלונאים הם אנשים שאוהבים את החיים הטובים. השמש זורחת רק בשבע וחצי בבוקר, הם בעיקר ישנים ומבלים. הבעייה איתם, שהם בקושי יודעים אנגלית, הכל בטלוויזיה שלהם מדובב לספרדית, וגם כשהם מדברים אנגלית, יש להם מבטא וקצת קשה להבין מה הם רוצים.

גם לא ממש נפלנו מבחינת האוכל, כמעט תמיד אכלנו כל  יום משהו טעים, והיה יום אחד שישבנו במסעדה איטלקית ושתינו יין ואכלנו פסטה!

היום האחרון היה היום הכי קשה. היינו צריכות לפנות את החדר ב-12 בצהריים, והשעה שבה אספו אותנו הייתה 22:20. ניסינו למלא את היום, היינו בשוק שלהם, ישבנו בקפיטרייה של הקורטו אינגלז, ועשינו קניות אחרונות.

פגשנו גם אנשים חדשים. היה איזה בעל חנות מזכרות, שהוא מדובאי, ודיברנו איתו, והחלפתי איתו מיילים, והיו שתי תיירות בריטיות שישבו לידנו בקפיטריה, ונראו נורא נדהמות מכך שאנחנו ישראליות, והיה איזה סוכן מכירות של הדיאטה "הרבל לייף" שדיברנו איתו במלון....

הטיסה חזרה הייתה סבירה, ישנתי רובה. חזרנו הבייתה בערך בתשע וחצי בבוקר... התגעגעתי לבית.....

הנה כמה תמונות... בחרתי מדגם מייצג.

אישה בשוק:

השוק:

חברים חדשים:

אני במוניסטיר:

אני בנמל:

כיכר קטאלוניה:

אני בפארק גואל:

בית יפה:

סגארדה פמילייה:

מופעי רחוב:

מישהו רעב?

רכוש חדש:

אני במחווה לקסטרו:

ביום שני, אני והבחור שמנו פעמנו לאירוע של ישראכארט, בפארק הירקון.

נפגשנו ברכבת, ותכננו בזמן הנסיעה כל מיני עסקאות סמים. (כן, זה מה שאנחנו עושים כשמשעמם לנו).

הגענו לפארק, שהיה מפוצץ באנשים. המוני אנשים! כמובן שכל הזמן היו פרסומות לישראכארט.... ואנחנו ניסינו לפלס לנו מקום, בקושי רב.

בסוף הצלחנו לשבת איפשהו, ליד אחד המסכים.

הופיעו: אביב גפן, נינט טייב, רמי קליינשטיין, אחינועם ניני וריטה, כולם בליווי הפילהרמונית. כל אמן שר משהו כמו שני שירים, ואחינועם ניני וריטה שרו קצת יותר.

האמת, לא ממש הסתכלנו על ההופעות, היינו עסוקים בדברים אחרים....

אח"כ הלכנו להסתובב במרחב, אני קניתי וופל בלגי טעים למדיי.... לקח לי המון זמן עד שהצלחתי לסיים אותו. אה וגם צילמנו. יותר נכון, הוא צילם אותי אוכלת. הרגשתי כמו ילדה קטנה, שאמאבא מתעדים אותה בזמן צעדיה הראשונים בעולם האוכל.

אה ו, כל הזמן בנות מתחילות איתו! גרררר פייק שולפת ציפורניים. מתישהו נעשיתי נורא רכושנית.

ואז הלכתי לבקר את פרג, בדוכן שלה. היא כזאת מקסימה!!! פטפטנו לנו, והיא אפילו סידרה לבחור תירס בחינם. פרג מותק, אנחנו צריכות להיפגש שוב!

אח"כ היינו צריכים ללכת לרכבת. זה היה ממש משעשע, היינו צריכים לעבור באור אדום, בין כל המכוניות, מה שהכי מצחיק, שהוא התחיל לעבור, ואז נהר של אנשים מאחוריו! זה היה ממש משעשע.

הגענו לרכבת. הנסיעה ברכבת הייתה סוג של חוויה אנתרופולוגית. הרכבת הלפני אחרונה, לא הגיעה בכלל, ואי לכך ובהתאם לזאת, היו יותר  מדיי אנשים על הרציף. נכנסנו בקושי רב, מפני שהיו יותר מדיי אנשים שדחפו ונדחפו. והכרוז החכם הזה אומר "להזכירכם, זו רכבת אחרונה!" כוסאמא שלו, לא יכל להרגיע? ההודעה שלו רק הגבירה את הלחץ, ויותר אנשים ניסו להידחף.

איכשהו, הצלחנו לעלות על הרכבת. בקושי היה מקום לעמוד אפילו. אנשים הצטופפו, הרגשתי כמו סרדין! וזו עוד הייתה רכבת מאספת. היינו בקרון עם אוהדי מכבי ת"א. אוהדים שוכחים את הנימוסים שלהם בבית. הם לא הפסיקו לשיר, לקפוץ, לרקוד ולקלל.

אח"כ דיברתי עם אחד מהם, סיפרתי לו שאבא שלי אוהד מכבי ת"א. הוא נראה ממש מאושר. הוא אפילו הביא לי ולבחור קונדום. הזוי משהו.

כשהגענו הבייתה, עוד בילינו שנינו יחד, כך שהלכתי לישון רק בחמש וחצי בבוקר. אבל היה כיף.

[אלליי, איזו כותרת מפגרת]

השבוע הזה היה ממש טוב. לא עשיתי יותר מדיי דברים מיוחדים ברובו, סתם שיעמם לי, אפילו התחלתי לראות המומינים שוב. בצפייה מחודשת, אני מבינה שהמשפחה הזאת שרוטה לחלוטין.

 יום שני הייתי במרפאה, הדיאטנית אמרה שהיא מבסוטה ממני. האמת, גם אני שמחה מעצמי. לשם שינוי, זה תלוי בשום גורם חיצוני.  אני בעצמי מבינה שיש לי המון מה להציע, אני יפה, יש לי גוף יפה, יש לי שכל, יש לי כשרונות, כיף להיות איתי.... ועוד הרבה דברים. אני מתחילה להעלות קצת את הביטחון העצמי שלי. יש בי המון. מי שלא אוהב אותי – באסה לו. לא אכפת לי. אני בסדר גמור, אני בחורה נורמלית, אני יכולה להיות כל מה שאני רוצה. וזאת הגישה שלי כרגע. לעשות מה שטוב לי. לא לחיות בהרגשה שהכל רע ואני לא שווה שום דבר.

הייתי גם אצל הרופא שיניים, והחוצפן הזה הכאיב לי. עשו לי ניקוי אבן שן, שבוע הבא יש לי סתימה. לא רוצה.  וגם הייתי אצל מור. היא קצת הציקה לי, אבל הכל בגלל שהיא כועסת שצחקתי על החיות פרווה שלה. זה לא אשמתי שהן פגומות.

יום חמישי, היה יום מעולה. נסעתי עם רועי לת"א, ועוד ביקור בעיר הזו, רק מזכיר לי כמה ערים גדולות עושות לי טוב, וכמה נמאס לי לחיות בחור שאני גרה בו.

יצאתי מהבית עם כל מה שבחורה מודרנית צריכה: סלולרי (שמתחיל להתפגר), ארנק, מפתחות, מצלמה, משקפי שמש, בקבוק מיים וכמובן איפור. אני כזו נקבה.  ברכבת היה כל כך מצחיק. רועי ואני פטפטנו לנו, וכל הזמן שמענו קולות מוזרים ברכבת, כמו חיה גוססת. כמובן שלא הפסקנו לצחוק, והצחקנו שם אנשים. לא הבנו אם הם צחקו עלינו או איתנו.

הגענו בצהריים לעזריאלי, והיינו מורעבים!!! הלכנו לאכול ארוחת צהריים, ואחרי ששבענו, טיילנו לנו קצת בעזריאלי, ואז נסענו לשיניקין. הסתובבנו בשינקין, באלנבי, ואז הלכנו לים! יותר נכון היינו בטיילת, כי רועי סירב ללכת לחוף, מחשש שהוא יתלכלך מהחול. אני שיגעתי אותו שאני רוצה ים, אבל זה לא עזר. ישבנו שם, והתחלנו להאכיל יונים. כל פעם באו יונים חדשות, וזה היה כל כך מצחיק לראות אותן מתנפלות על האוכל! אחרי שנמאס לנו מהים, החלטנו לחזור. ישבנו על ספסל באלנבי, ואיזה איש רוסי מוזר הסתכל עלינו ואמר משהו כמו "ערבים מזרחים לא טוב, רוסים טוב". זה היה מפחיד. אח"כ שחזרנו לשיניקין, ראינו אותו שוב. בעע זה היה מפחיד. קניתי טבעות חביבות במונסטון. נורא התחשק לי לפלח אותן, אבל רועי עצר בעדי.

אחרי שסיימנו את שינקין, ישבנו בשדרות רוטשילד, ואז חזרנו חזרה לעזריאלי. ישבנו בארומה, ואז... את מי אנחנו רואים? את איתי תירוש! הדוגמן המהמם של רנואר! הוא ישב ממש לידינו! וגם האלו מהמוח, אבל הם לא חשובים... מייד כמו פאקצה מתלהבת התקשרתי לאמא שלי ולאחותי לבשר להן שאני מתחככת בסלבס'.(סליחה, רק איתי חשוב. האלו מהמוח סתם מעצבנים) הן לא הביעו התלהבות. קנאיות. אח"כ אני ורועי עשינו מעקבים על איתי, והיה קטע שהוא בדיוק עבר מולנו! הוא הסתכל לי בעיניים! ואני כמו נקבה מיוחמת, פערתי את פי בתדהמה. אח"כ ראינו שהוא מצטלם למשהו במשביר לצרכן, אז בהיתי בו בתדהמה. באיזה שלב זה כבר מיצה את עצמו, אז עלינו לגג של עזריאלי, היה לרועי איזה מפגש פורום, אבל ישבנו בריחוק. ידעתי שהבחור (כן, זה מלפני חודשיים) נמצא בת"א, אצל משפחה, אז החלטתי לשלוח לו הודעה. הוא אמר שהוא בכיכר דיזינגוף. אז מה עשיתי? כמובן. נסעתי לכיכר. לבדי! וואי, שנים שלא הייתי שם. לא זכרתי שיש מזרקה! אז בכל מקרה נפגשנו, דיברנו, היה ממש כיף. אבל אני לא מבינה מה נסגר. אנחנו מדברים כל יום באיי סי. הוא אומר לי שאיתי הוא הכי נהנה לדבר, שהוא מחכה לרגע שאני אתחבר, שהוא חושב עליי כל יום, שהוא אפילו חולם עליי, שהוא מתגעגע, איך הוא לא ידבר איתי כל כך הרבה זמן. לי יש עוד רגשות כלפיו. ומה אני אמורה להבין מזה? טוב, התקרבתי אליו קצת עם הראש, הוא הזיז אותו. לפני שנפרדנו, הוא חיבק אותי, ואמרתי לו שאני מתגעגעת. הוא אמר שגם. שאלתי למה זה צריך להיות ככה. הוא לא ענה. התעצבנתי שהוא לא עונה, והוא שוב לא ענה. לא היה לי כוח, אז הלכנו, ולפני שנכנסתי למונית, שוב התחבקנו, ואז איכשהו כן הצלחתי לנשק אותו על השפתיים, אבל הוא לא שיתף פעולה כל כך. הוא נתן  לי נשיקה על הלחי. אמר לילה טוב. אח"כ שחזרתי לעזראלי שלח לי הודעה שהיה לו ממש כיף איתי. אבל פאק, מה הולך כאן? אני לא מבינה מה הסיפור שלו. אני לא צריכה הצהרות אהבה ונצח, אני פשוט רוצה להיות איתו. אני רוצה לדעת שאני יכולה לדבר איתו, גם פנים מול פנים. אני רוצה לדעת שאני יכולה לחבק אותו, לנשק אותו... הוא אמר שהוא רוצה לסדר לעצמו דברים בראש. הוא גם רוצה לראות אותי. גם אני רוצה לראות אותו. אני מתגעגעת אליו. אני רוצה שההפסקה, פרידה, הזו תיגמר. אני רוצה להיות איתו. אני לא יכולה להיות עם אף אחד אחר, אני לא רואה את עצמי יוצאת עם אחרים כרגע. תחזיקו לי אצבעות שהכל יסתדר...

אחרי שחזרתי לעזריאלי מהפגישה איתו, רועי ואני קלטנו שפספסנו את הרכבת, אז הלכנו לאכול שוב. ואז חיכינו לרכבת. שאיחרה. ברכבת היה מצחיק שוב. שאני ורועי נמצאים יותר מדיי זמן ביחד, אנחנו מתחילים להתווכח ולריב, כאילו אנחנו זוג נשוי. שיעשענו את כל האנשים שישבו לידינו.

חזרתי הבייתה ב11 וחצי, עייפה ומותשת, אך מרוצה מאוד.

יום שישי לא עשיתי כלום.

היום נסעתי קצת עם ההורים ואחותי. נסענו לחנות של כלי בישול, היינו אצל סבתא רבא, וגם ביקרנו בעוספיה.

תמונות מת"א:

אני בטיילת:

יונה רעבה:

הטבעות ממונסטון:

:

תמונות אצל סבתא בגינה: