נתחיל מהסוף: אני בהריון :)

***

בחודש שעבר הגענו שוב לרופאת הפריון להמשך מעקב. לפי ה"כללים" צריך לעבור שלוש הזרעות על מנת לעבור לשלב הבא - ההפרייה החוץ גופית -IVF. כבר היינו אחרי שתי הזרעות, וידענו שזו הפעם האחרונה לפני שעוברים הלאה. הרופאה עשתה לי מעקב זקיקים ותוך כדי היא אומרת שיש זקיק של 21 ס"מ - משמע- ביוץ טבעי. היא אמרה שאעשה גם בדיקת דם ליתר ביטחון, ואז יתקשרו אליי בצהריים שיגידו לי מה לעשות ומתי לבוא להזרעה. שאלנו אותה אם אחרי זה - כבר אפשר ללכת ל-IVF, אז היא אמרה שלא, שצריך גם שלוש הזרעות וגם שלוש פעמים של זריקות הורמונים! ממש התבאסתי. כל כך רציתי את ה-IVF, כי האמנתי שרק זה יעבוד. התעצבנתי שהשחלות הפוליציסיטיות שלי התחילו לבייץ מעצמן, ועכשיו אני סתם מבזבזת זמן. אני ובעלי דיברנו על זה שבפעם הבאה ננסה ללחוץ עליהם שייתנו לנו כבר לגשת ל-IVF. אפילו החלטתי לקבוע תור לבדיקת שד אצל כירורג (כל מי שמתחילה טיפולי פוריות חייבת לעשות בדיקת שד אצל כירורג, ודחיתי את הבדיקה הזו חצי שנה) כדי שלא יהיה לה שום דבר להגיד לי.

עשיתי את הבדיקת דם, אחה"צ התקשרו מהמרפאה, אמרו שאני לא צריכה להזריק כלום (בפעמיים הקודמות הזרקתי גונאל, ויום לפני ההזרעה הזרקתי אובריטול) ושאני אגיע למחרת להזרעה.

אני חושבת שביום של ההזרעה היה ממש את הביוץ, כי הייתה לי קצת בחילה והרגשתי כאב חד בבטן התחתונה בצד.

עשינו את ההזרעה, ובערב גם שכבנו. שכבנו סתם, כי רצינו והתחשק לנו.

הרופאה נתנה לי גם הפנייה לבדיקות הורמונלית לעשות ממש בזמן המחזור, ואמרה שאני גם אבוא אליה בזמן שיש לי מחזור. ואני חיכיתי כבר בקוצר רוח למחזור שיבוא כדי לעשות את הבדיקות ולבוא אליה.

שבועיים אחרי ההזרעה- או שמקבלים מחזור או שצריך לעשות בדיקת היריון בבדיקת דם.

עוברים בדיוק שבועיים ואין כלום. סירבתי להתרגש. אחרי ההזרעה השנייה - הייתי אמורה לקבל מחזור ביום שני, וזה לא הגיע. כבר ממש שמחתי! הייתי בטוחחה שזהו, נקלטתי. אפילו עשיתי בדיקת היריון ביתית שיצאה שלילית וסירבתי להאמין לזה שהיא שלילית, חשבתי שלא היה מספיק שתן או שזה בגלל שעשיתי אותה בערב. ואז בחמישי בבוקר קיבלתי והייתה נפילה. הייתי מבואסת מאוד, בערב סתם רבתי עם בעלי על שטות והתחלתי ממש לבכות, אמרתי לו שאני רוצה להיות לבד, ישבתי בוכה לבד בחדר וכשהוא בא אמרתי לו שכבר אין לי כוחות נפשיים יותר לזה, שאני רוצה להפסיק ונמאס לי.

עובר עוד שבוע. שלושה שבועות מיום ההזרעה ושבוע של איחור במחזור. היו רגעים שהרגשתי קצת כאב בחזה, קצת בחילה, התחילו לי חצ'קונים, היו לי מצבי רוח והרגשתי ממש עייפה, לא ישנתי טוב בלילה, אבל אלו תסמינים גם של מחזור או סתם דברים שבאמת לא חייבים להיות קשורים להיריון. האמת שבעיקר הרגשתי שהחזה שלי קצת נפוח ורגיש, אבל לא ידעתי מה לחשוב. כל כך לא האמנתי. 

ואז החלטנו לעשות בדיקה ביתית ביום שישי (אתמול). אמרתי לעצמי שאני כבר חייבת לבדוק את זה. חשבתי שזה יהיה שלילי, ואמרתי לעצמי שאם זה שלילי אני חייבת לרוץ למרפאה שיבדקו מה לא בסדר.

היו לי כן תקוות קטנות כאלו שאולי הפעם זו הפעם.... אבל לא רציתי להתאכזב. כל הזמן דיכאתי אותן.

אתמול הייתה מסיבת הפתעה לכבוד היום הולדת של דודה שלי, וגם ככה התכוונתי לקום מוקדם כדי שנספיק ללכת לחדר כושר לפני זה, אז החלתי לשים לי שעון מעורר לשש (כמו כל בוקר) כדי לעשות את הבדיקה עם השתן הראשון של הבוקר. היה לי קשה לישון, והתעוררתי לפני שש.

הלכתי לשירותים במקלחת, עשיתי את הבדיקה ושמתי אותה בצד ליד השירותים.

כדי להעביר את הזמן התחלתי לצחצח שיניים, לשטוף פנים, לשים עדשות מגע. כשהגיע הזמן הרגשתי שהרגליים שלי רועדות לגמרי והלב שלי דופק במהירות של 100 קמ"ש. הכנתי את עצמי לראות פס אחד ולא להתאכזב ולהתבאס. ואז ניגשתי לבדיקה וראיתי אותם - שני פסים ורודים בוהקים. עמדתי שם עם פה פתוח לאיזה חצי דקה, ואז לקחתי את הבדיקה ביד, רצתי לחדר לשינה, וצרחתי לבעלי שהיה חצי ישן שהתוצאה חיובית. התחלתי לבכות ולרעוד, והוא פשוט ניסה להרגיע אותי.

לא האמנתי שזה יקרה!

יותר משנה וחצי, קרוב לשנתיים, שאנחנו מנסים להיכנס להיריון. ב-05/09/2014 הפסקתי את הגלולות. כבר לא האמנתי שזה יגיע, זה נראה כמו משהו רחוק מאוד ממני, כמו זה שאני ובעלי מדברים שאנחנו מתים לעשות טיול קוסט טו קוסט בארה"ב- אולי, יום אחד, זה יקרה.

אני כמובן מנסה לא להתרגש יותר מדיי, כרגע אני בשלב מאוד מאוד התחלתי, זה רק תאים. אני צריכה מחר לעשות בדיקת בטא, וכמובן צריכה להיות במעקב ולראות שהכל בסדר, כי אני בשלב הקריטי... אני דואגת שמשהו ישתבש, אבל אני מנסה לחשוב חיובי. אני מקווה שזו בת :), אבל באמת שיותר משנה לי שהכל יילך לפי המתוכנן, שהכל יהיה בסדר ותקין ומשעמם ומתישהו בחודש מרץ - אני אהייה אמא.

הגיע הזמן לעדכן מה קורה איתי. כל מיני דברים קורים וממש מתחשק לי לכתוב.

יש לי פז"מ של חודש וחצי בעבודה החדשה. בינתיים אני יכולה לומר שסה"כ אני דיי מרוצה. יש ימים יותר מעניינים ויש ימים יותר משעממים. אני כבר דיי "שולטת בחומר", והתחלתי לרכוש חברים. יש לי הרגשה שמרוצים ממני. מצד אחד אני מאוד רוצה להשקיע ואני מנסה להיות הכי טובה שאפשר, מצד שני- כרגע אני רק עובדת זמנית שם, עד אוקטובר, אז זה קצת מבאס. אני מנסה לעשות את הכל על הצד הטוב ביותר, כי אני כן ארצה להפוך לעובדת קבועה, אבל גם אם זה לא יסתדר- לפחות שיהיו לי המלצות טובות. מה גם שאין לי אופי של אחת שזורקת זין. 

מחרתיים אני והבעל נחגוג חצי שנת נישואים. עבר כל כך מהר! 

לא עשינו אלבומי חתונה, ומאוד מתחשק לי להזמין אלבומים מאיביי ולהכין אלבומים כמו של פעם.

ואם כבר בהקשר הזה, אנחנו מתכוננים לפרוייקט החדש שלנו: בית.

לפני כמה חודשים יצאנו במסע לרכישת דירה. היו הרבה ריבים, אכזבות ותסכולים על הדרך... אבל בסופו של דבר מצאנו.

נכון שזה לא בדיוק האזור שעליו חשבתי, אבל מצאנו דירה מקסימה, ברחוב שקט, בבניין מטופח, באזור טוב ויחסית מרכזי, והכי חשוב - קומה ראשונה. 

לראשונה נכנסו לדירה והרגשנו שזה בית.

עוד באותו היום כבר עשינו משא ומתן וסגרנו את העיסקה, ואז התחלנו להריץ עניינים.

לפני שבוע וחצי חתמנו על חוזה לרכישה ושילמנו כבר 10%. וואו, כמה ביורקרטיה! וכמה חתימות! נעזרנו ביועץ משכנתאות, וככל הנראה אחרי החג כבר נלך לחתום בבנק על המשכנתא. ברגע שנקבל את הכסף מהבנק נוכל לקבל את המפתח ואז עוברים לכיף האמיתי: שיפוצים! אנחנו משפצים את המטבח ואת המקלחת והשירותים ועוד כל מיני דברים קטנים. אנחנו בדיוק בשלב של ההצעות מחיר. אני ממש מקווה שהכל יילך לנו מהר וחלק בלי יותר מדיי תקלות בדרך.

חשבתי על זה שעוד פעם החיים משתנים. בדיוק כמו שיש את השלב הזה שנפרדים מהחברים בתיכון, או שכבר שומרים פחות ופחות על קשר, ככה יש את השלב שגם החברים של אחרי התיכון קצת נפרדים. זוג אחד מהחבורה שלנו עבר למרכז לפני פחות משנה, זוג אחר גם בקיץ יעבור דירה לעיר אחרת, אנחנו גם נעבור לעיר אחרת וזוג אחר בהיריון! (שזה כבר הזוי בפני עצמו!). פתאום הכל משתנה, כל אחד בונה לו את החיים והמשפחה שלו. אבל זה מספיק חשוב, נצליח לשמור על קשר במידה כזו או אחרת... אם כי זה מוזר שמהימים שהיינו יוצאים בימי שישי לפאבים, שותים ועולים על הבר לרקוד, נעבור לימי העגלות והחיתולים... ככה זה.

אוטוטו החג נכנס. האמת שזה החג ה"רציני" הראשון שלנו בתור זוג נשוי. אנחנו עושים את החג עם המשפחה שלי, והערב- אני נוהגת! (כי אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה נהגתי... החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנהוג). אנחנו מתכננים לנצל את החופש הזה לעצמנו- גם לבילויים וגם למנוחה (יש לי כמה ספרים שמחכים לי), להתחיל להתסכל על מטבחים וחדרי אמבטיה וגם לצאת לטייל עם עוד חברים.

חג פסח שמח ומהנה לכל קוראיי!

אז מה הספקתי בשנה הזו?

1. להתארס בינואר ולהתחתן באוקטובר (ובדרך חגגתי בחתונות של חברים טובים).

2. קיבלתי רישיון.

3. קיבלתי תעודת תואר ראשון.

4. הייתי בפראג הקסומה, בירח דבש קסום לא פחות.

5. התפטרתי מהעבודה אחרי שנתיים. זה היה כואב וקשה עבורי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות בדיכאון.

6. קראתי הרבה הרבה ספרים.

7. התחלתי להתעסק קצת בבישול ואפייה.

8. נרשמתי לחדר כושר - ואני אוהבת את זה!

אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה.

נכון שהיו לא מעט רגעים קשים, אבל סה"כ היו לי הרבה ימים טובים.

אני מאחלת לעצמי למצוא עבודה חדשה במהרה, לפתח ריבועים בבטן, ובעיקר - שרק ימשיך ככה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן."

שנה אזרחית טובה לכולם!

(ואל תשכחו: אם שותים - לא נוהגים!) 

זהו זה,

מחר תשעה חודשים (כמו היריון) של הכנות מגיעים לשיא - יום נישואיי.

בזמן האחרון הייתי נתונה בלחץ רב. גם עזבתי את העבודה וגם ההכנות האחרונות - עשו את שלהם.

זה התבטא בכל מיני תחלואים שונים ומשונים, הרגשתי שאני עצבנית וחסרת סבלנות ואני בקושי מצליחה לישון כמו שצריך.

החברות הקרובות ארגנו לי מסיבת רווקות בהפתעה אצלי בבית. כך שגם אני זכיתי למיני אלמנטים פאליים והפעלות משעשעות. 

עד הרגע האחרון התעסקנו באישורי הגעה וסידורי ישיבה - וזה היה מחרפן! גם אחרי שהגענו לאולם למסור סידורי ישיבה סופיים - עשינו שינויים. זה ממש מבאס שגם ברגע האחרון אנשים מודיעים לא מגיעים. יש לי פחדים שאף אחד לא יגיע או שיגיעו ממש מעט אנשים, אבל אני מנסה לנטרל את זה.

בנוסף, הזמנו קופסאות בצורת חתן וכלה באיי.ביי כדי למלא בסוכריות. הזמנו לפני הרבה מאוד זמן והן הגיעו לפני כמה ימים. זה גם משהו שדיי חרפן אותי... (אני בריידזילה?!). ביום ראשון ישבתי להרכיב ולמלא אותן וזה לקח לי שמונה שעות וגב דואב.

אתמול הייתי במקווה.

מאוד חששתי מהחוויה הזו, זה גם משהו שאני לא מאמינה בו, אבל הופתעתי לטובה.

קודם כל - המקווה היה מהמם! אסתטי ומעוצב כמו ספא. חדר ההתארגנות מאובזר עד לפרטים הקטנים! והבלנית הייתה ממש מקסימה, נתנה לי להרגיש בנוח וגם חיבקה אותי אחרי הטבילה ובירכה אותי. גם חווית הטבילה הייתה בסדר - צללתי למופת. ואני חשבתי שאני לא יודעת לצלול...

אני כבר מתחילה להתרגש ומחכה למחר בקוצר רוח.

אני מאחלת לנו שתהייה חתונה שמחה, מרגשת, כיפית ושכולם יהנו, 

וכמובן - הרבה שנים של חברות ואהבה.

(:

עברתי טסט!!!

וואו, אני מרגישה בעיקר הקלה.

משכתי את הסיפור הזה קרוב לשנתיים!!!

האמת שמעולם לא חשבתי שיהיה לי רישיון. זה לא היה מספיק חשוב עבורי, כדי להוציא על זה כסף.

לפני שנתיים וחצי בערך אחותי השתחררה משירות לאומי, ובו בזמן השתחררה לשתינו תוכנית חיסכון. אבא שלי אמר שזה הכסף שלנו ושנעשה איתו מה שאנחנו רוצות (כפרה על ההורים המדהימים שלי! שחשבו על הכל ופתחו לנו אינספור תוכניות חיסכון וקופות גמל), אבל שהוא מציע שנשתמש בכסף ללימודי נהיגה.

הלכתי עם אחותי להוציא טופס ירוק, ופה זה נגמר. אחותי התחילה באמת ללמוד נהיגה (ויש לה רישיון כבר שנה וחצי בערך), ואני התמהמתי. אמרתי שאין לי זמן עם הלימודים, עבודה... באותה תקופה גם חצי גרתי בבית וחצי גרתי אצל הבן זוג שלי.  היא כל הזמן שיגעה אותי, וכל הזמן אמרתי לה "אחרי שייגמר לי הסמסטר, אחרי המבחנים.."

ואז באמת נגרמו לי המבחנים וכל מטלות הלימודים וישבתי לי בבית חסרת מעש. חשבתי לעצמי "המממ... אולי אני רק אלמד לתיאוריה?". הלכתי לשאול את אחותי (זה נראה כל כך רחוק.... ששתינו גרנו ביחד באותו הבית) איך נכנסים לאתר של "למד" ואיך לומדים, והיא אמרה לי שבמקרה יש לה שיעור נהיגה, ושאני אתקשר בזמן השיעור ואקבע לי גם שיעור. וככה עשיתי.

את התיאוריה עברתי בפעם הראשונה (עם אפס טעויות!), ואכן התחלתי ללמוד נהיגה.

אני זוכרת את השיעור הראשון. המורה הסביר לי על האוטו ושאל אם הבנתי ו-יאללה, סעי. נהגתי על 20 קמ"ש בערך והייתי בהלם מזה שאני נוהגת! לפני השיעור הייתי כל כך בלחץ והיו לי פרפרים מהתרגשות... ראיתי שלא קורה שום דבר, לא דרסתי אף אחד ולא עשיתי נזקים.

בין הטסט הראשון לשני לקחתי הפסקה של שלושה חודשים. בין הטסט השני לשלישי לקחתי הפסקה של חצי שנה. בדיעבד, סתם תירצתי לעצמי תירוצים. לא הייתי צריכה לעשות את ההפסקות האלו.

ואז הגעתי למצב שאני עושה טסט בערך פעם בחודש. וזה היה מדהים – בשיעורים הייתי נוהגת כמו שצריך. המורה שלי היה בטוח שהפעם, זהו, אני עוברת. אבל הבעייה שלי הייתה הלחץ. הייתי נלחצת נורא מהמעמד. הרגליים שלי רעדו, הזעתי אפילו מהידיים (ויש עליי מזגן!), הלב שלי דפק. חושבים שמטסט לטסט זה נהייה יותר קל, כי כבר מתרגלים- אבל להפך- זה רק נעשה יותר קשה, כי הביטחון העצמי שלי התרסק לאט לאט. והבעייה העיקרית שלי הייתה שבזמן הטסט לא הפסקתי לחשוב  על הטסט. כלומר, מה הטסטר חושב עליי, האם הולך לי. שילוב של לחץ + חוסר ביטחון + מחשבות לא רלוונטיות גרם לי לא להיות מרוכזת בנהיגה ולעשות טעויות מטומטמות! ודווקא אחרי שהייתי עושה את הטעות הטיפשית והטסטר היה מתערב לי בנהיגה- הייתי נרגעת ונוהגת יפה.

וכל פעם כזו, זה עוד כסף. ועוד פעם מתרסק לי הביטחון. ועוד פעם הייתי בוכה, ואז מבזבזת עוד כסף על קניות בניסיון לעודד את עצמי. אני חושבת שעם כל הכסף שהוצאתי על זה, כבר הייתי יכולה לממן לבד חצי מהחתונה. כבר חשבתי שלעולם לא יהיה לי רישיון.

ואז הגיע טסט עשירי.

קודם כל, הטסטר היה מקסים. הוא נכנס לאוטו ואמר לי להירגע, ושאני אשכח מכל מה שהיה עד עכשיו. שהוא רוצה לתת לי רישיון, אני רק צריכה לנהוג כמו שצריך. וכך היה. עדיין הייתי בהתרגשות, אבל הצלחתי לנטרל את זה. ובעיקר – חשבתי רק על הנהיגה ולא על שום דבר אחר. כשסיימנו את הטסט הייתי בהלם מזה שזה נגמר בשלום.

אחרי שסיימתי את הטסט התחיל הלחץ של הציפייה. וככל שהשעה התקרבה ל16:00, התחלתי להיות לחוצה עוד יותר!

ב16:00 המורה מתקשר ומבשר לי שעברתי ויש לי רישיון! הייתי לבד במשרד (אני לא מאמינה שלא היה אף אחד איתי להכיל איתי את כל היום הזה!) ופשוט צרחתי וקפצתי ובכיתי מרוב אושר. התקשרתי לכולם וקיבלתי המון מזל טובים ולייקים בסטטוס בפייסבוק.

וזהו, אני נהגת חדשה:)  אני כבר מחכה לקבל את הרישיון ואני רוצה לעשות סיבוב על האוטו!

וככל הנראה בגלל שאני מעל גיל 24- אני לא זקוקה לנהג מלווה. אבל אני אבדוק את זה שוב. ובכל מקרה, אני לא אנהג לבד בהתחלה בלי שום קשר.

אז, אם יש כאן אנשים שנמצאים בתהליך של הוצאת הרישיון, כמה תובנות משלי:

1. לא לעשות הפסקות ארוכות! נהיגה זה עניין תרגול. לעשות כמה שיותר שיעורים לפני טססטים.
2. ללמוד להירגע, ולנטרל את הלחץ. אני יודעת שזה מאוד מאוד קשה. כמו שהמורה שלי אמר – לא יקרה שום דבר אם לא תעברו את הטסט. לכן אין מה להילחץ כל כך.
3. בזמן טסט לחשוב אך ורק על הנהיגה! להשתדל להיות מפוקסים, לא לחשוב על מה הטסטסר חושב. תנהגו כמו שאתם יודעים.
4. אם אתם לוקחים מרגיעים טבעיים כמו רסקיו – תנסו אותם במשך כמה שיעורי נהיגה ולא ישר בטסט עצמו, חשוב לדעת איך זה משפיע עליכם. אותי רסקיו ממש מוציא מריכוז.
5. נהוג להגיד שהטסטרים זבלים ומניאקים, אבל זה לא נכון. יש להם תפקיד חשוב, והם לא ירצו לקחת אחריות. ולתת רישיון – זו אחריות כבדה מאוד! הם לא מכירים אתכם. אם מבחינת הטסטר לא נתת זכות קדימה- אז אתה נהג שלא נותן זכות קדימה ומתפרץ לכביש, ולכן לא מגיע לך רישיון.
6. תלמדו מהטעויות שלכם. במקום להגיד "הטסטר זבל! סתם הכשיל אותי!" (כן, ואני יודעת שיש מקרים שהטסטר מכשיל סתם), תנסו להבין מה הייתה הטעות שלכם, ומה אתם צריכים לתקן. זה חשוב לא רק לטסט- זה חשוב גם לאחר כך, כשיש רישיון.
7. לא להתייאש ולא לוותר. בסופו של דבר, כולם עוברים.  אחרי שמקבלים את הרישיון- זה כל כך לא משנה באיזה טסט עברת. זה גם לא מעיד לא שום דבר! מי שעבר בטסט ראשון או שני – לא יהיה בהכרח נהג יותר טוב ממי שעבר טסט שביעי או שמיני. נהיגה, זה בעיקר עניין של ניסיון. אחרי שנכשלים- צריך ללמוד מהטעות ולהמשיך הלאה לעבר הטסט הבא.
8. והכי חשוב, אחרי שקיבלתם את הרישיון – תנהגו בזהירות! תהיו עירניים, מרוכזים. אל תנהגו כשאתם עייפים מדיי ובטח ובטח לא אחרי ששתיתם! אבא שלי אומר שגם אחרי שהוא נוהג כל כך הרבה שנים- הוא תמיד עירני ודרוך. תהיו אדיבים על הכביש, ובעיקר – תהיו חכמים ולא צודקים. תאונות הדרכים הן מכת מדינה ותעשו הכל כדי לשמור על עצמכם ועל הנהגים שלידכם.

בהצלחה לכולם!

יום חמישי האחרון, אני חוזרת הבייתה אחרי יום ארוך.

הבן זוג אומר שיש לי הפתעה בחדר. אני נכנסת לחדר- ורדים אדומים ולבנים על המיטה, נרות בכל מקום. 

הוא מראה לי במחשב סרטון שהכין עבורי עם כל מיני משפטים ותמונות שלנו. הסרטון נגמר במשפט " יש רק עוד דבר אחד, תזיזי את המחשב".

אני לא מבינה.

הוא מזיז את המחשב, הפרחים ואת כיסוי המיטה. 

ועל הסדין רקום - "התינשאי לי?"

אני מתרגשת, דומעת, מסתכלת עליו כורע ברך עם הטבעת ושואל אם אני ארצה להיות אשתו.

ואמרתי:  ברור שכן

הייתי בהלם מוחלט וממש לא ציפיתי לזה! כלומר, ידעתי שזה יגיע. בסוף החודש אנחנו חוגגים שלוש שנים ביחד ותיארתי לעצמי שזה יהיה אז.

הוא הצליח להפתיע אותי!

מייד אחרי זה עשיתי טלפונים לחברים שידעו ועזרו וטלפון לאחותי.

יצאנו למסעדה האהובה עלינו וחגגנו על הרבה אוכל ובקבוק יין.

התחלנו לספר לחברים, להורים שלו ואפילו יצאנו לחגוג ביום שישי בערב. להורים שלי רציתי לספר פנים אל פנים וממש התאפקתי שלא להגיד כלום, גם השבעתי את אחותי שלא תגיד שום דבר.

ביום שבת נפגשנו עם ההורים ואחותי השנייה לארוחת צהריים. היו לי פרפרים בבטן. חיכיתי שאבא שלי ייצא מהמקלחת וכבר לא יכולתי להתאפק ואמרתי שיש לנו סיבה מאוד טובה לחגוג ולהרים כוסית לחיים. ואז התחלתי לבכות, ואז גם אמא שלי ואחותי בכו. הבן זוג אומר שהוא בטוח שהוא ראה את אבא שלי הקשוח מוחה דמעה

כמובן שהחלפנו סטטוס בפייסבוק וזכיתי להרבה ברכות ולייקים, כולל מאנשים ששנים לא דיברתי איתם! 

אני מאוד מתרגשת ועדיין לא לגמרי מעכלת את העניין, בימים האחרונים אני בתחושת ריחוף עם חיוך מטופש על הפנים

עכשיו יש רק חתונה לארגן!

אני לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה ומה בדיוק לכתוב, כי יש לי המון מה לספר.

ביום שישי האחרון הלכתי עם ההורים והחבר לראות דירות. הדירה הראשונה הייתה מדהימה ובתהליכי שיפוץ, אבל יקרה, יקרה מדיי. מאוכזבת מאוד, הלכנו לראות דירה אחרת. הגעתי ללא ציפיות. ולפתע- רחוב שקט ונעים, כניסה מטופחת ובפנים- דירה קטנה ומקסימה. התאהבתי. אחרי שיצאנו מהדירה וישבנו בבית קפה, אמרתי שזה מה שאני רוצה. לא צריכה לראות עוד דירות, לא צריכה לראות חורבות, זה מה שנראה לי. מייד דיברנו עם בעל הבית, ביום שבת הגענו שוב עם אמא של החבר לקחת מידות ולסגור עניינים וביום שלישי- קיבלנו את המפתחות. ביום שישי הקרוב אנחנו נכנסים.

ומשם, הכל קרה כל כך מהר.

המיקום של הדירה מושלם. הרחוב הוא רחוב פנימי, אבל תוך שתי דקות יוצאים החוצה אל הרחוב הראשי- עם תחנות אוטובוס לכל מקום, דואר ואפילו בית קפה. מהצד השני של הרחוב יש יציאה לרחוב ראשי אחר, שם יש לי סופר, מאפייה ושאר חנויות.

הדירה קטנה, 60 מ"ר סה"כ, אבל מטופחת, משופצת ונקייה. זו דירת קרקע ומהחלונות רואים עצים ועציצים ויש אוויר נעים.

בעלי הבית מאוד נחמדים וניכר שהם משקיעים בבית.

השבוע קנינו מקרר ומכונת כביסה ומחר ניסע לאיקאה לקנות ספה, שולחן קפה ושולחן אוכל עם כיסאות. חוץ מארון גדול בחדר השינה אין פשוט כלום. היום התקינו לנו כבלים ואינטרנט וביום שלישי אני ואמא שלי צחצחנו את הדירה. יום שישי אנחנו כבר מעבירים את הכל. חלק מהדברים כבר יש, חלק אנחנו לוקחים מההורים, חלק נקנה.

וזהו, אני יושבת פה, בחדר שלי, על המיטה ומסביב הרבה באלגן וגם קצת באלגן בראש. חלק מהארון שלי נמצא בשקיות ואני חושבת איך לארוז את הכל ומה בדיוק לקחת, והנעליים בתוך קופסאות- אז להשאיר בקופסאות או להוציא, ואולי חלק מפריטי החורף להשאיר בינתיים ואת כל הספרים צריך לסדר בארגזים.

והבטן שלי קצת מתהפכת והעיניים קצת דומעות, כי בכל זאת, זה הלילה האחרון שאני ישנה כאן בבית. וזה החדר שלי, מאז שאני בת 8. אני עוד זוכרת את הספרייה הענקית שהייתה ממוקמת בתוך הנישה, והיום עומד במקומה הארון. היו בה מדבקות של הדיירים הקודמים ואני ניסיתי לחפור במגירות ובדלתות, מנסה למצוא אוצרות. והחלפנו שני שולחנות, והורדנו מדפים והחדר נצבע בתכלת, סגול וקרם בהיר. החדר שלי, שאירחתי בו חברות (וגם חברים), הכנתי שיעורי בית, למדתי למבחנים, שמעתי מוזיקה, קראתי ספרים, חלמתי בהקיץ וגם בכיתי. העברתי פה כמעט את כל החיים שלי.

ואוטוטו אני בת 25.  עושה את הצעד הגדול הזה- צעד של עצמאות וצעד בזוגיות. וחיכיתי לזה, חיכיתי לזה כל כך. רציתי כבר את הפינה שלנו, רציתי כבר את הבית שלנו. אני הולכת לגור עם הגבר שאני הכי אוהבת בעולם. אחרי שדיברנו על זה כל כך הרבה – הגיע הרגע המיוחל.

אבל כמו בשיר "עוף גוזל" של אריק איינשטיין, שמרגש אותי מאז שצפיתי לראשונה בקלטת הוידאו "כמו גדולים" ואני שומעת אותו בריפיט וכבר זולגות לי הדמעות- " תמיד ידעתי שיבוא היום, שבו צריך להיפרד, אבל עכשיו זה בא לי פתאום... עכשיו כשבא הרגע אז מחניק קצת בגרון..."

אז אני קצת בוכה, וקצת מתרגשת, ויודעת שבימים הקרובים אני אבכה ואתרגש הרבה יותר. ויש לי פרפרים בבטן ואלפי מחשבות בראש, ואני מזכירה לעצמי שהעצמאות קוראת לי וגם אני רוצה לפרוש את הכנפיים. מאחלת לנו שנסתגל מהר, שנבנה את הקן הקטן שלנו ונטפח אותו בהרבה אהבה ושרק נהייה מאושרים ויהיה לנו טוב.

באוקטובר הקרוב, הבלוג שלי יחגוג 10 שנים להיווסדו. מה שאומר, שאני כאן כבר דיי הרבה זמן. וכשראיתי במערכת הנושא החם שמחדשים את פרוייקט אוהבים, עלתה בי צביטה של נוסטלגיה.

למי שלא יודע, כל 22 למאי בשנים 2004- 2007, הבלוגר ארז זוננשטיין יזם פרוייקט מיוחד בישראבלוג. פוסט חיובי על אהבה ועל מה שטוב לנו בחיים. וזה היה מקסים.

כל שנה השתתפתי בפרוייקט, וגלשתי קצת בארכיון שלי לבדוק מה כתבתי בשנים האלו. בשנה הראשונה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"א, כתבתי פוסט רגיל למדיי המתאר את קורות ימיי ובחלקו האחרון של הפוסט כתבתי על הדברים המובנים מאליהם, שהם למעשה חיוביים ועושים לי טוב. בשנה השנייה של הפרוייקט הייתי בכיתה י"ב. הפוסט נכתב ממש בתחילת הטיפול שלי באנורקסיה נרווזה. כתבתי על הקושי שלי, על העצב שלי, על ההתמודדות שלי. כתבתי שזה שעכשיו קשה לי, זה רק מחשל אותי ומחזק אותי וזה בעצם הכי שמח שאפשר, כי יש בו אמת.  בשנה השלישית של הפרוייקט הייתי בשירותי הצבאי. כתבתי את הפוסט אחרי שיצאתי מקשר מעוות וחולני, שעשה לי רק רע. כתבתי על ההקלה ועל הרגשת השחרור. בשנתו הרביעית והאחרונה של הפרוייקט, הייתי לקראת סוף השירות הצבאי. ולמרות שכבר לקראת הסוף, כבר לא היה לי כל כך טוב בצבא, בכל זאת מצאתי את הדברים הטובים להישען עליהם.

ובכל פוסט שכזה, עלתה לי הרגשת נוסטלגיה. נזכרתי בעצמי של פעם. ואני קוראת וקצת צוחקת וקצת מתרגשת. והמילים שלי, של אז, הן כל כך אני. רק בגרסה יותר ישנה של עצמי.

ומה לכתוב היום?

עברתי כל כך הרבה שינויים מאז הפעם האחרונה שהשתתפתי בפרוייקט. החיים לקחו אותי לכל מיני מקומות ואני חושבת שבסופו של דבר הכל קרה על הצד הטוב ביותר. בספמטבר הקרוב אהיה בת 25. כשהייתי בתיכון, לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי מגיעה לגיל הזה. לא ידעתי מה יקרה ומה יהיה, אבל נדמה לי שהגעתי לאן שרציתי להגיע.

עוד קצת פחות מחודש אני מסיימת את התואר הראשון.

יש לי עבודה טובה, גם אם אתמול צעקו עליי ובכיתי ורציתי ללכת הבייתה ולשבור את הכלים.

בחודש הבא אני והחבר עוברים לגור ביחד. ואם אנחנו בנושא אהבה, אז מצאתי את אהבת חיי. נכון שאפשר לדעת רק לפני שמתים, אבל אני יודעת, כי זה כל מה שתמיד חלמתי עליו וככה דמיינתי שזה יהיה. וזה לא מלא בקיטש, ולא חף מקשיים. השבוע הייתי בחינה של בת של חברים טובים של ההורים. והיא אמרה לבעלה לעתיד- אתה החבר הכי טוב שלי. וחשבתי שזה הכי מקסים בעולם. כי אני מרגישה שהבן זוג שלי, הוא החבר הכי הכי טוב שלי. ואני כבר מחכה לרגע שנמצא את דירת החלומות שלנו, שנבנה ביחד את המקום שלנו ונתחיל לבנות ביחד את העתיד שלנו. אני לא מפסיקה לדמיין איך זה יהיה.

ובשבוע האחרון, על אף הלחץ בעבודה והמטלות החונקות בלימודים, הרגשתי פתאום ש- יהיה בסדר. שכל החלקים בפאזל מתחילים להתחבר.

אז, קוראיי האהובים. מאחלת לכם, וגם לי, שתמצאו את הטוב בכל דבר. האושר נמצא תמיד בפרטים הקטנים, בדברים האלו, שנראים לנו כל כך מובנים מאליהם. יש גם קושי בחיים וגם עצב. דברים רעים קורים כל הזמן. אבל לצד הרע, תמיד יש את הטוב. וכל קושי, הוא אתגר. וכמו שכתבתי פעם, בשנת 2005, זה רק מחשל ומחזק. ולא ידעתי כמה צדקתי.

אני מסיימת עם השיר "מחכה" שכתב עידן רייכל לריטה. השיר הזה, תמיד נוגע בי וגורם לי להתרגש. והוא תמצית האופטימיות.

יום אחד זה יקרה,

בלי שנרגיש משהו ישתנה

משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 

ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

יום אחד זה יקרה 

בלי שנרגיש, משהו ישתנה 

משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא בטוח בעצמו

כאילו היה שם תמיד 

וחיכה שנבחין בו .

וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו 

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו. 

פאב. הרבה אלכוהול. אוכל. חולצה במתנה. מחירים מופקעים. הופעה. מוזיקה. האהוב שלי. חברים טובים. ריקודים. אנשים מבוגרים שלא דופקים חשבון ורוקדים לצלילי שירי הלהקה. סבא בן 83 שרקד עם כל הצעירות. נשיקות ושמפניה בחצות. חיוכים. צחוק. אווירה טובה, משוחררת, מהנה.

חברה ששותה יותר מדיי ואני והחבר שלה בתור המבוגרים האחראיים שצריכים לשבת איתה בשירותים ולהחזיק לה את השיער.

רגעים נדירים של הנאה טהורה, שמזכירים שהחיים מורכבים מהרבה רגעים של אושר.

את היומיים האחרונים של החופש העברתי יחד עם החבר ועוד שני זוגות חברים בצימר בצפון.

הדרך לצימר הייתה רצופה במכשולים ולא האמנתי שאי פעם נגיע.

זוג אחד עשה בעיות- פעם המחיר יקר מדיי, פעם זול מדיי, פעם "אולי נעשה אוהלים", לא עונים, לא זמינים... זה ממש חירפן אותי. אני אוהבת להיות מאורגנת ומסודרת, לדעת שהכל סגור מראש. אני שונאת להשאיר דברים כאלו לרגע האחרון.

ביום שישי חבר שלי אסף אותי מהעבודה ומשם היינו אמורים לנסוע ישירות לצפון. אבל, מסתבר שהם החליטו להשאיר את הקניות לרגע האחרון.

אז נסעתי ביחד עם חבר שלי וחברה שלנו, והחבר שלה נסע לעשות קניות עם הזוג השני ויצאו הרבה אחרינו.

הנסיעה הייתה ממש ארוכה, תוך כדי החברה שנסעה איתנו לא והחבר שלה לא הפסיקו לריב ולהתווכח בטלפון.

לבסוף, אחרי שעתיים של נסיעה פחות או יותר, הגענו לצימר. האמת, שזה לא בדיוק צימר.

מדובר באנשים שגרים בשכונה בתוך קריית שמונה, שבנו על גג הבית שלהם- מעיין שלוש יחידות דיור צמודות זו לזו מעץ. עולים אליהן במדרגות מהחצר האחורית. אני מודה שקצת התאכזבתי, זה נראה אחרת לגמרי בתמונות, לא ציפיתי לבית על בית, אבל אני מניחה שזה מתאים בדיוק לכמה חברים שבאים ביחד.

אחרי שבדקנו את הבקתות שלנו והעלינו את הדברים, אני והחבר שלי החלטנו לבדוק את הג'קוזי. קצת הגזמנו עם כל הקצף ששמנו בתוכו, אבל זה היה נחמד מאוד. עד שסיימנו ויצאנו החוצה- הזוג השני והחבר של זו שנסעה איתנו הגיעו. למעשה, הם היו דיי בריב והייתה הרגשה ממש ממש לא נעימה. כבר חששנו שהם עומדים להיפרד ושכל הסוף שבוע הולך להיהרס. אבל למזלנו- סוף טוב, הכל טוב.

את הערב העברנו בלעשות על האש ובהכנות אליו. היה הרבה מאוד אוכל ובאיזה שלב כולנו התפוצצנו. בעלת הצימר קונדיטורית, אז היא שלחה לנו עם הבנות שלה גביניות ועוגיות שרק יצאו מהתנור. זה היה כל כך טעים! אחרי שהתפוצצנו ישבנו קצת בגינה ודיברנו. זה הזכיר לי את ההורים שלי וחברים שלהם, שהיינו עושים על האש ואחרי הארוחה כל המבוגרים היו יושבים מסביב לשולחן ומדברים.

היו שם גם חתולים שהאכלנו, אבל החתולים לא היו חברותיים במיוחד ולא הסכימו שאלטף אותם.

אחרי שסיימנו עם האוכל וסידורים עלינו למעלה ושיחקנו איזה משחק קלפים שלמדתי אותו לראשונה ולהפתעתי רשמתי לי שני ניצחונותJ

אחרי שנמאס לנו מהקלפים, כל זוג פרש לחדרו. הקירות לא ממש אטומים וקצת שמענו רחשים...

בכלל, היה לי לילה מדהים עם חבר שלי (לא רק מהבחינה הזו! אני יודעת שזה מה שאתם חושבים!) הרגשתי (וגם הוא הרגיש) שהתקרבנו עוד יותר.

התעוררנו למחרת דיי מוקדם, היינו הראשונים שהתעוררו. ישבנו קצת בחוץ ופשוט הקשבנו לשקט. הצעתי שבינתיים עד שכולם יקומו ננצל שוב את הג'קוזי, הפעם בלי לשים כמויות אדירות של קצף!

לאט לאט כולם התעוררו, שמנו מוזיקה, והתפננו להכין את ארוחת הבוקר. ואיזו ארוחת בוקר מושקעת זו הייתה! כמה סוגי גבינות, סלט ירקות, ירקות חתוכים, חביתה עם פטריות, חביתה עם בצל, יוגורטים, פירות, דבש, שוקו, שתייה חמה, לחם, פנקייקים, וופל בלגי. ארוחה של מלון חמש כוכבים. האמת שהרגשתי רע עם זה שאנחנו לא ממש התעסקנו בהכנת האוכל, אז אני התנדבתי לשטוף כלים.

אחרי הארוחה ניסינו להחליט מה עושים. אחת הבנות מאוד פחדנית- מפחדת ממים ומגובה. היא לא מוכנה לעשות שום דבר.

בסוף החלטנו שאני והחבר ועוד זוג- נעשה טרקטורונים והזוג האחר פשוט יילכו הבייתה, כי פשוט זה או לעשות משהו או לנסוע הבייתה.

נסענו לעשות טרקטורונים בכפר יובל- ממש ליד גבול לבנון. לי מן הסתם אין רישיון, אז חבר שלי נהג ואני הייתי מאחוריו. זה היה ממש כיף, אני מניחה שהרבה יותר כיף לנהוג. נסענו ממש ליד לבנון, היא הייתה מהצד השני של הגדר. היו שלבים בנסיעה שממש הרגשתי שאני מתעופפת. באמצע עשינו עצירה ליד נחל, כל המסלול לקח בערך שעה.

אחרי שסיימנו, נסענו עייפים מאוד הביתה.

זה היה טיול כייפי, שובר שגרה, דרך נהדרת לסיים את החופש. אתמול בלילה לפני שנרדמתי חשבתי לעצמי שזה עבר כל כך מהר, לא האמנתי איך הסוף שבוע הזה פשוט טס. אני מקווה לעשות את זה שוב.

כמה תמונות נבחרות (אפילו עוד לא העליתי את התמונות לפייסבוק):

אז יום ההולדת חלף לו לפני חצי שעה ואני רשמית בת 23.

וואו, גיל 23 נשמע לי כגיל הרבה יותר בוגר, למרות שכולם אומרים שאני רק בתחילת החיים.

אתמול חגגתי.

לרוב אני שונאת לעשות מסיבות יום הולדת. כל ההתעסקות הזו פשוט מתישה אותי לעיתים ומכניסה אותי לדאגות.

לפני שלושה שבועות חבר שלי חגג והיה כיף, אז החלטתי שאולי כדאי גם לי לחגוג.

אז בחרתי בדיוק באותו הפאב שבו חבר שלי חגג את יום ההולדת וקיוויתי לטוב.

כל יום שישי היו לי בחילות איומות, כאבי ראש והרגשה כללית לא טובה. מדהים איך ההתרגשות והלחץ משפיעים עליי.

הזמנתי את אחותי, את החברים מהתיכון, חברות מהלימודים ומהעבודה וחברים משותפים שלי ושל החבר. מן הסתם לא כולם באו, מה גם שיש את פסטיבל הסרטים בעיר והכל פקוק ואין חנייה, לא שגם ככה יש חנייה באיזור, אבל אתמול חוסר החנייה יותר ניכר.

האמת היא שהיה חביב.

בהתחלה בפאב היינו רק אני, החבר, חברה שלנו מהלימודים וחברה שלה שהכרנו ביום הולדת שלה. שתי בנות פשוט מדהימות! הצטלמנו, צחקנו והיה כיף.

ואז החברים שלי התחילו להגיע. ואני לא יודעת מה- אבל משהו לא זרם.

ברור שאני מעריכה אותם שהם הגיעו בשבילי. וברור שאני אוהבת אותם והם אנשים נהדרים.

אבל איכשהו, משהו שם לא זרם. אולי בגלל שהיו יותר מדיי אנשים שלא הכי קשורים אחד לשני. וגם בקבוצת החברים שלי מהתיכון שהזמנתי- לא כולם באותו הקשר עם כולם.

הם פשוט היו מסוגרים בתוך עצמם. כמעט אף אחד לא הזמין לשתות. הם פשוט מגה חננות.

במסיבה של חבר שלי היו הרבה רגעים של צחוקים ושל אווירה טובה וזורמת. ופה זה לא היה. חבר שלי אומר שאני מגזימה והעיקר שאנשים דיברו אחד עם השני. אבל הרגשתי שזה לא זה.

האמת שעם חלק מהם אני לא בקשר רציף כל כך. זאת אומרת מדיי פעם אנחנו נפגשים ומדברים וכמובן נמצאים בקשר בפייסבוק ויש אנשים שיש קשר יותר קרוב איתם. זה כאילו אנחנו פשוט ביחד מכוח ההרגל, מכוח האינרציה.

אני עדיין צעירה. אני לא רוצה אווירה כבדה. אני רוצה לבלות, ליהנות, לצחוק, לעשות שטויות בגבול הטעם הטוב.

חבר שלי אומר שאולי האנשים האלו כבר לא מתאימים לי יותר, אבל אני לא יכולה להשליך אותם לאחור. מה גם שאני אוהבת באמת כל אחד ואחד מהם.

זו כבר סאגה ארוכה שכתבתי עליה מספיק ואני לא באמת מצליחה לתאר את מה שאני מרגישה באמת בצורה שתהייה הוגנת ושיבינו אותי.

כנראה אני צריכה לבלות יותר עם אנשים אחרים ובאמת אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שיצאתי איתם, מעבר למסיבות יום הולדת או ימי כיפור.

בכל מקרה, אולי העיקר שאנשים דיברו בינם לבין עצמם ונראה שהם כן נהנו ואפילו הרימו אותי 24 פעמים על הכיסא. זה היה מאוד מבעית שכן יש לי פחד גבהים ואחותי הייתה כל כך מבסוטה והיא לא הפסיקה לצלם.

לקראת 1:00 כמעט כולם התחילו להתקפל.

נשארתי ביחד עם החבר, חבר שלנו ועוד זוג שבאו באיחור אופנתי. והיה דיי מצחיק וכייפי. אחרי חצי שעה בערך גם אנחנו הלכנו וכמובן שאני וחבר שלי נתקענו עם רוב החשבון. מילא.

היום התעוררנו מוקדם מדיי, סבתא שלי התקשרה לאחל לי מזל טוב ולאחר מכן ראש העיר בכבודו ובעצמו התקשר לאחל לי מזל טוב וחג שמח. בכלל, קיבלתי הרבה ברכות- בעיקר בפייסבוק, אבל גם בסמס וגם התקשרו לברך אותי וזה בהחלט מאוד נחמד ומחמם את הלב.

אני והחבר נסענו לקניון לשתות קפה עם ההורים שלי. לצערי הוא היה צריך לחזור הביתה וללכת לעבודה. הייתי קצת עצובה כי אני מאוד מתגעגעת אליו.

בערב אבא שלי הכין בלינצ'סים שאני אוהבת לכבוד יום ההולדת ועשינו לחיים.

אפשר לסכם את זה כיום הולדת נחמד למדיי. אולי אני לא צריכה לעשות חגיגות המוניות יותר, אלא לחגוג בנפרד כל פעם או פשוט להיות ספונטנית וברגע האחרון להחליט מה לעשות.

אני מאחלת לעצמי להיות יותר שלווה ורגועה ולהפסיק עם הביקורת העצמית. מאחלת לעצמי הרבה הצלחה בשנת הלימודים הקרובה (אוטוטו כל הכיף מתחיל) ולהמשיך לשפר את הציונים ולהשיג את מה שאני יכולה לו. מאחלת לעצמי שאני והחבר נמשיך להיות מאושרים ביחד. מאחלת לעצמי להצליח לחסוך כסף לשם שינוי ולטוס לחו"ל או לעשות רישיון. מאחלת לעצמי להיות יותר פתוחה מבחינה חברתית, להתחיל ליזום, לבלות וליהנות בעיקר מהרגעים הקטנים.

 היום ט"ו באב ומחר אני והחבר חוגגים חצי שנה רשמית ביחד.

אפשר לומר שהסיפור שלנו יכול להופיע בסיפורי האהבה של סלקום, איך הוא התאהב בי מהרגע הראשון, עזב זוגיות של 10 שנים (לא רצופות) ואיך אני סוף כל סוף הבחנתי במה שהיה לי מתחת לאף.

אני יכולה לכתוב פה המוני מילים קיטשיות על אהבה וחיבור ומיוחדות ולעטר את הכל בלבבות ורודים.

אהבה אמיתית, אהבה אמיתית כמו שיש לי, לא נראית כך.

אהבה אמיתית זה שאפשר לדבר על כל דבר. ואפשר להרגיש חופשיים אחד ליד השנייה.

אהבה אמיתית זה שאני משאירה אצלו מברשת שיניים ומברשת שיער ודאודורנט ונוזל ומתקן של עדשות וקרם גוף וסבון פנים ושיש לי את המפתח לדירה שלו.

אהבה אמיתית זה שאני יכולה להיכנס למיטה עם טי שירט שלו ותחתונים והוא עדיין יחשוב שאני הכי יפה וסקסית שיש. גם בבוקר.

אהבה אמיתית זה שהוא מכין לי אוכל ואני שוטפת כלים.

אהבה אמיתית זה שאפשר סתם לשבת ביחד מול הטלוויזיה.

אהבה אמיתית זה להראות דאגה ואכפתיות ולהתקשר להגיד לילה טוב וסתם לקשקש ולשלוח סמסים חמודים ושהוא שולח לי סמס בלילה כשהוא הגיע והכל בסדר. אהבה אמיתית זה לשמוע שהוא חולה ולהיסחב בתחבורה ציבורית בכל חיפה רק כדי להגיע אליו ולתת לו את החיבוק שהוא צריך.

אהבה אמיתית זה לתת תשומת לב. במכתבים, בפתקים, במתנות קטנות. זה כשאני מסתובבת בחנות וקונה לו חולצות כי חשבתי עליו והוא זכר שאני אוהבת מוצרי טיפוח בסגנון של "סבון של פעם" ולקנות לי מארז.

אהבה אמיתית זה שאני יכולה לאכול לידו. וזה יהיה בסדר אם לא הספקתי לעבור אצל אשת השעווה.

אהבה אמיתית זה שאני שוכבת איתו אני מרגישה אחרת ממה שאי פעם הרגשתי. שאני מסוגלת להשתחרר וליהנות.

אהבה אמיתית זה להתגעגע אליו, לחשוב עליו, לחכות לרגע שניפגש. לשנינו עדיין יש פרפרים בבטן.

אהבה אמיתית זה לדעת להחמיא, לפרגן, לעודד, להקשיב ולתמוך.

אהבה אמיתית זה לדעת לבקש סליחה.

אהבה אמיתית זה כשאני מתעוררת בבוקר לצידו ובמקום להיות עצבנית כהרגלי על הבוקר אני מחייכת. זה להעביר את היד על הזיפים שלו ולדעת שזה הגבר שאני רוצה להיות איתו.

לפני שבוע אמרתי לו שאני והוא זה לתמיד. הוא חשב שזה מתוך שיכרות. בבוקר אמרתי לו בדיוק את אותו הדבר.

אמנם אני פרפר לילה ואוהבת לילות יותר מהכל, אבל יש משהו בקסם של התעוררות מאוחרת אחרי ההופעה של אחותי אתמול בת"א לבוקר שמשי. יש משהו בבקרים האלו, כשאני לבד בבית ויש רוגע ושלווה לפני שהיום מתחיל באמת.

אני אוהבת לעשות את הפעולות השגרתיות באיטיות, כאילו שום דבר לא חשוב, כאילו אין למה למהר. כאילו כל היום לפניי, כאילו אני כבר בפנסיה והזמן הוא רק לרשותי.

לכבס את שמלת הפרפרים שלבשתי אתמול, להיכנס למקלחת רותחת וארוכה ולהריח את ריח השמפו והמרכך מחליפים את הריח המחניק של הסיגריות.

ללבוש גופייה פרחונית ולא להחליט איזה מכנסיים ללבוש, אז להישאר רק עם תחתונים לבינתיים.

לשבת במטבח עם קפה ושתי פרוסות מרוחות בגבינת פטה עיזים ולקרוא את העיתון, בלי למהר לשום דבר.

לשמוח שהשיעור הראשון שתחיל ב-14:00 הוא פסיכולוגיה, ולקוות שאצליח לצלוח את השיעור הכפול המשעמם שאחריו.

לחלום על הערב, כשאני והחבר נהייה ביחד, רק שנינו. ונשב על הספה ונראה ביחד "עספור" והוא יחבק אותי חזק כמו שאני אוהבת והוא שוב ילחש לי באוזן שאני אהבת חייו.

כשהחבר שלך מנקה לך את האיפור מהעיניים בשיא עדינות, כי את שיכורה לגמרי ולא יכולה לעשות את זה בעצמך.

היה לי את הסופ"ש הכי מדהים שרק אפשר.

מחמישי ועד ראשון, התנחלתי אצל החבר שלי בבית.

הוא לימד אותי לשחק גיטר הירו, ואני ממש גרועה בזה... אדם נטול קורדיניציה שלא שיחק משחק מחשב מעולם שכמוני, אבל עדיין היה כיף.

ראינו הרבה את "עספור".

יצאנו ביום שישי עם חברים ושתיתי ליטר וחצי של גינס + שני צ'ייסרים של וודקה. מיותר לציין שאני לא זוכרת יותר מדיי מהערב הזה, אבל קיבלתי מהפאב חולצה במתנה.

והכי חשוב – החבר המדהים שלי.

הרבה נשיקות, חיבוקים, סקס מטורף ומדהים שיכול להיווצר רק מאהבה עוצמתית, ביחד עם כל כך הרבה וידויי אהבה.

אני מרגישה איתו חיבור כל כך חזק, שהוא היה החתיכה החסרה בלב. שהוא משלים אותי, שהוא חלק ממני.

אני מרגישה ברת מזל, שזכיתי.

היום הייתי על סף עילפון באוטובוס.

היה יום חם, לא שתיתי ולא אכלתי, והעבודה שהאוטובוס נסע בין ירידות ועליות והיה קטן צפוף ומחניק לא עשתה לי טוב.

הרגשתי סחרחורות מתגברות, בחילות, גלי חום, תחושה של מחנק ועקצוצים בידיים. חשבתי שעוד רגע אני זוכה שוב להתעלף בתחבורה ציבורית, ירדתי מהאוטובוס

והתקשרתי לאבא שיבוא מייד לקחת אותי.

הייתי ממש על הפנים, הרגשתי מותשת לגמרי, וכל מה שרציתי זה רק חיבוק וליטוף. החבר שלי היה בעבודה והוא אמר שלא יוכל להגיע אליי. הייתי קצת מבואסת, אבל התגברתי על זה.

בשעה 22:20 הוא התקשר אליי וביקש שאפתח את הדלת בתירוץ לא אמין במיוחד.

פתחתי את הדלת, ואת מי אני רואה?

אותו עם הדבר הזה ביד:

(נא להתעלם מכישורי הצילום הלא מוצלחים שלי)

כמובן שזה לא בא קומפלט עם הואזה.

מיותר לציין שהרגשתי השתפרה ואני הולכת לישון עם חיוך ענקי.

אני כל כך מאושרת שיש לי אותו.

לרוב הגברים בחיי נשארים אנונימיים בבלוג. לא מצאתי טעם בלפרט על חיי המין שלי (נו, כל העולם ואחותו קוראים פה, זה כאילו אפרסם בסטטוס שלי בפייסבוק "היום עשיתי סקס!"), לא מצאתי טעם בלפרט על דייטים, פגישות, שיחות...אני לא יודעת למה, אולי בגלל שבשנה- שנתיים האחרונות הפסקתי כמעט לכתוב פוסטי כרוניקה. לפעמים מאוד מתחשק לי לחזור על זה, לכתוב מה עשיתי היום, אבל אני מוצאת את זה לא מעניין.

החיים שלי דיי רגועים בזמן האחרון. אני לומדת, עובדת קצת, מתכננת למצוא עוד עבודה ומעבירה את הזמן. לא משהו שראוי לכתוב עליו פוסט, לרוב תיאור היום שלי יתומצת לשלוש שורות בודדות.

אבל בכל זאת יש משהו, או יותר נכון מישהו שקצת מטלטל את העולם המשעמם שלי. מישהו שהייתי מעדיפה שיחליף את הלפטופ שנמצא איתי במיטה עכשיו.

לאחרונה אני מאמינה יותר ויותר בגורל. כנראה שיש דברים שפשוט נועדו לקרות, כי אם לפני כמה חודשים מישהו היה אומר לי שנהייה ביחד- הייתי מגחכת. אני העדפתי להיות עם בחורים מקסימים אך מתוסבכים, ששברו לי את הלב.

ההתחלה הייתה לא קלה ולא פשוטה בכלל, ואנחנו חודש ושבוע ביחד. ובזמן הכל כך מועט הזה, אני מרגישה כל כך, כל כך הרבה. אהבה עוצמתית, משוגעת, מטורפת. אני לפעמים צובטת את עצמי, לדעת שזה אמיתי. ונכון, אני נשמעת כמו ילדה בת 16 שזה החבר הראשון שלה. ונכון, אני נשמעת כמו בחורה שרק התחילה קשר חדש ומאוהבת מעל כל הראש, אבל משהו פה אחרת. זה אחרת.

כי מעבר לעובדה שהוא בן זוג, הוא חבר. אני יכולה לדבר איתו על הכל. אני אוהבת להימרח איתו במיטה ולקשקש. ואני אוהבת להבריז (טוב, זה לא היה הברזה בכוונה. רק לאחר מעשה גיליתי שהשיעור בוטל) ולהיכנס איתו למיטה ולהרגיש את החיבוק שלו, ולהירדם.

אני יכולה לסמוך עליו. כשאני איתו אני מרגישה בטוחה ומוגנת. וכשאני עצובה, הוא יודע בדיוק מה לומר.

וכשהוא מנשק אותי, יש לי צמרמורות בכל הגוף.

והוא רק מפגין דאגה ואכפתיות וכשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי, אני יודעת, אני פשוט יודעת שזה הכי נכון.

ואני מרגישה איתו בנוח, כאילו אנחנו ביחד שנה ולא חודש בקושי.

וכשאנחנו נפגשים, אז יש את התשוקה הבלתי נשלטת הזו ומצד שני יש את הרגיעה בלשבת ביחד על הספה ולראות תוכניות בויאודי.

וכשאנחנו לא נפגשים, אני נטרפת מגעגועים.

ואני אוהבת את איך שהוא מסתכל עליי. ואת איך שהוא גורם לי להרגיש. וכשאני איתו אני שוכחת מהכל, והשעות עוברות כל כך מהר.

זו הרגשה כזו, שחודרות לכל הרקמות, העצבים, העצמות בגוף. שגורמת ללב לדפוק בעוצמה, שגורמת לך לחשוב שעוד רגע תתפוצצי.

ידיעה שלווה וברורה, שמצאת. שסוף סוף מצאת "אחרי כל המדבר הזה".

ותראו, קיבלתי ממנו חולצת אליס בארץ הפלאות (נו, אז מה אם היא קצת גדולה עליי):

מדהים שלי,

נדמה כאילו רק עברה רק דקה מאז שישבתי איתך באוטו, והיינו כבר צריכים להיפרד, אבל לא יכולנו להפסיק להתנשק.

אמרת לי היום שיש רגשות שאי אפשר להסביר במילים, ואתה צודק. אני לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה כלפיך. הצלחת לאחות את הלב השבור והמרוסק שלי, גרמת לי להרגיש, אחרי שלא האמנתי שארגיש שוב.

אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך,

אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך,

וגם אם אמלא עוד ועוד שורות שמלאות במשפט הזה, אני עדיין לא אוכל להתחיל להסביר את הרגשות שלי כלפיך. נדמה לי שאין לי מילים בכדי להתחיל לתאר את ההרגשה הזאת, שעושה לי פרפרים בבטן ובלב, שגורמת לי לחום, להתרגשות, לאושר. כי אני אוהבת אותך, אבל זה מעבר.

אני לא מצליחה לאתר את המילה הנכונה והמתאימה ל"מעבר" הזה. המעבר זו האמת. זו הטבעיות. זו ההרגשה הזאת, שסוף סוף זה נכון. אין פחדים. אין משחקים. אולי זו העובדה שאני מרגישה שאיתך אני יכולה להיות מי שאני. ה"מעבר" הוא מעיין הרגשה חמקמקה, שקשה לתאר במילים, אבל כשמרגישים אותה – פשוט יודעים.

אני אוהבת את הדרך בה אתה מסתכל עליי.

אני אוהבת את איך שאתה מחבק או מלטף אותי כשאני יושבת מול הטלוויזיה.

אני אוהבת שאתה נותן לי נשיקה במצח.

אני אוהבת כשאתה מניח את היד שלך על הירך שלי כשאתה נוהג.

אני אוהבת את זה שאתה מראה אכפתיות ודאגה במיליון דברים קטנים.

אני אוהבת סתם לשכב לצידך במיטה, ולדבר איתך. על כל נושא.

אני אוהבת לקרוא את הסמסים שאתה שולח לי.

אני אוהבת לישון איתך ולהתעורר איתך ואת איך שאתה מעיר אותי בבוקר.

אני אוהבת להרגיש את השפתיים שלך והידיים שלך עליי. ועוד דברים שאתה עושה לי.

אני אוהבת להתכרבל איתך, להרגיש אותך מחבק אותי חזק חזק.

אני אוהבת שאתה גורם לי להרגיש שאני הכי – הכי בשבילך.

אהוב שלי, אני נטרפת מכמיהה וגעגועים אליך. אני לא יכולה לחכות לפעם הבאה שאראה אותך. לעיתים אני מדמיינת את שנינו לבד, בלי זוטות היום – היום, בלי חובות, בלי מבחנים, בלי טרדות, בלי דאגות, בלי אף אחד. רק אתה ואני. אתה זה כל מה שאני צריכה.

אתה לא יוצא מהמחשבות שלי. אני מתעוררת וחושבת עליך. אני מנסה להירדם ואני מדמיינת אותך מחבק אותי. מדמיינת את השפתיים שלך טועמות את שפתיי. אני קוראת ספר, והמחשבות שלי נודדות אליך. משחזרות את הפגישות שלנו, מדמיינות את הבאות.

אין לי מספיק ממך. הנה, אני שוב חושבת עליך והשפתיים שלי שוב מקבלות את הצורה הקבועה שלהן בזמן האחרון- צורה של חיוך.

אתה כל כך חשוב ומדהים בשבילי. ואני כולי שלך. שלך, שלך, שלך.

לפני כמה זמן נתקלתי במשפט שמאוד התחברתי אליו : "לשנוא זה קל. בכדי לאהוב נדרש אומץ".(*) אני שמחה שמוססת את הפחדים שלי, וגרמת לי להיות הכי אמיצה שרק אפשר.

* המשפט נלקח מהבלוג הזה.

יום אחד אני אבקר ביפן. או בניו יורק. או אמסטרדם.

יום אחד יהיה לי חדר ובו הרבה מדפים מלאים בספרים.

יום אחד יהיה לי ארון ובו קופסאות שקופות שבתוכן כל הנעליים שאי פעם רציתי.

יום אחד יהיו לי ג'ימי צ'ו.

יום אחד אדע לבשל או לאפות או שניהם. וזה יהיה טעים.

יום אחד אהיה מרוצה מהציונים שלי.

יום אחד הטלפון לא יפסיק לצלצל.

יום אחד אמצא לי תחביב.

יום אחד אכתוב ספר.

יום אחד אעזוב את הבית ואהיה עצמאית וגדולה.

יום אחד תהייה לי עבודה אמיתית.

יום אחד אסיים את התואר.

יום אחד אני אתחתן.

יום אחד אזכה שאיזה זאטוט יכנה אותי "אמא".

יום אחד אני אשקע שוב לתוך החיבוק שלך ואטעם את השפתיים שלך (היום הזה דיי קרוב, האמת).

יום אחד אני אישן בצורה נורמלית, בלי להתעורר כל שעתיים.

יום אחד אני אשב ואצפה בכל הסרטים שחובה לצפות בהם ואף פעם לא צפיתי.

יום אחד אעשה מרתון של כל סרטי דיסני. שוב.

יום אחד אלך לחנות של ספרים משומשים ואקנה את הספרים שאהבתי בילדות ובטיפשותי לא שמרתי עליהם.

יום אחד אני אעבור לגור עם אחותי בת"א.

יום אחד אפסיק לצפות בכל תוכנית הטראש ריאלטי.

יום אחד אאמץ חתול. או שניים.

יום אחד אני אהיה אסרטיבית יותר.

יום אחד אני אעשה לעצמי טוב בלי לדאוג מאנשים אחרים.

יום אחד אני אפרוש כנפיים.

"אני אוהב אותך. אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך".

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כמה המשפט הזה אמיתי, חזק ונכון.