בשבוע 6 הרופאה ראתה דופק במוניטור.

שלושה שבועות אחר כך, בבדיקה שגרתית אצל הרופא נשים- ראו שק היריון ריק. העובר כנראה לא הפתתח והתמוסס.

אני לא כל כך יודעת איך לכתוב ומה בדיוק, כי כל הימים האחרונים רצים לי בראש כמו איזה סרט.

חשבתי שאני באה לבדיקה שגרתית, אבל בבדיקה ראיתי לפי הפנים של הרופא שמשהו ממש לא טוב. ואז הוא אמר לי שהוא ממש מצטער, ואני מרגישה בהיריון (ןבאמת הרגשתי וסבלתי מבחילות קשות) אבל השק היריון ריק. אצלו בחדר עוד איכשהו שמרתי על פאסון, שאלתי שאלות וניסיתי להבין מה עכשיו.

אבל כשיצאתי ממנו הדמעות פשוט זלגו בלי שליטה, נכנסתי לאוטו ובקושי הצלחתי לדבר ולהסביר לבעלי מה קרה. דרשתי ממנו שייקח אותי לאמא שלי.

אפילו לא התקשרתי. אבא שלי פתח את הדלת וכל מה שיכולתי לעשות זה לבכות ולרעוד.

מבחינה רציונלית - אין לזה הסבר. זה קורה לכל כך הרבה נשים. אני מכירה אישית לא מעט נשים שזה קרה להן, וכל פעם מישהי מספרת לי על עוד אחת ועוד אחת שזה קרה לה. כנראה היה איזשהו פגם גנטי בעובר, ולכן לא התפתח. וטוב שזה קרה עכשיו, ולא בשבועות מתקדמים יותר. וטוב שזה קרה, כי אח"כ לגלות שיש לעובר מומים או בעיות... זה יותר גרוע. אבל מבחינה רגשית זה פשוט כואב. תחושה של אובדן, של החמצה. הרגשתי כאילו אני במשחק "סולמות ונחשים" וירדתי עם הנחש למטה.ידעתי שזה עלול לקרות. אבל קיוויתי שזה לא יקרה לי. שאי אפשר - גם טיפולי פוריות וגם זה. 

גם מה שעוד הטריד אותי- שאנשים שלא היו צריכים לדעת שאני בהיריון ידעו מזה.

סיפרנו רק למשפחה המצומצמת - להורים ולאחיות. חוץ מזה, יש לי חברות ממש טובות וקרובות בעבודה שסיפרתי גם להן. אנחנו חבורה של חמש בנות ופשוט התחברנו אחת לשנייה - וזה גם מעבר לשעות העבודה.

ביקשנו שלא לספר לאף אחד עדיין- בעיקר בגלל סיטואציות כאלו. ואבא של בעלי סיפר לאחותו והיא סיפרה לגיסתה. למה? אני יודעת שזה לא מרוע כמובן, וזו דודה מקסימה שאנחנו מאוד אוהבים - אבל יש סיבה שלא מתחילים לספר לכל העולם ואשתו בהתחלה. אמא של בעלי ממש התרגזה על זה ואמרה שלהבא אנחנו לא נספר לו שום דבר כי הוא לא יכול להיות בשקט.

וגם אצלי בעבודה- מי שלא היה אמור לדעת- ידע. כמובן שהיו חשדות, וכמעט כולם יודעים שאני בטיפולי פוריות. והתחילו הלחשושים והרכילויות.

ויום שישי לפני שבועיים ארגנו החברות הטובות ארוחת שישי בבית של אחת מהן. והזמנו עוד שתי בנות מהמשרד - שאמנם הן לא הכי קרובות אלינו, אבל יש לנו כן יחסים טובים איתם. ובטעות לבעלי נפלט שאני בהיריון. וביקשתי מהן כמה פעמים שלא לספר שום דבר, כי זה עוד התחלה ואני ממש לא רוצה שהמנהל שלנו ישמע על זה מגורמים אחרים שהם לא אני.

ואחת מהן הלכה וסיפרה למישהי, שהיא הלכה וסיפרה למישהי והיא הלכה וסיפרה לעוד מישהי. ואז אחת מהן באה לאחת החברות הטובות שלי ואמרה לה שהיא יודעת. אז הלכתי למנהל שלי וסיפרתי לו, כדי שזה לא יגיע מגורמים אחרים. הוא מאוד מאוד שמח, כי גם הוא ואשתו עברו טיפולי פוריות ועשו IVF. וכשקרה מה שקרה - הוא גם התקשר אליי ודיבר איתי ועודד אותי. אבל עדיין -זה כל כך עצבן אותי! אני לא מאמינה בעין הרע ובאמונות טפלות. אבל זה משהו אישי, פרטי, ולא בא לי לחשוף את מצב הרחם שלי לכל העולם ואשתו. זו צריכה להיות בחירה שלי. ובלי שום קשר - סמכתי עלייך! מכבדים אותך, מזמינים אותך. נכון שאנחנו לא חברות נפש - אבל ביקשתי! ביקשתי שלפחות בנושא הזה תשתקי. התאכזבתי ונפגעתי ממנה מאוד, כי לא היא הייתה נראית לי בחורה רכלנית. גם כשאני ידעתי שבנות אחרות במשרד בהיריון - לא העזתי לדבר ולספר לאף אחד ואחת. שתקתי, כי ידעתי שזה דבר אישי וכל אחת צריכה לספר בזמנה.

והכי מעצבן שאני לא יכולה להגיד שום דבר - כי אותה בחורה שחשפה את זה אמרה שלא לספר. הרי אם זה היה קורה לה, היא הייתה עומדת באמצע המשרד וצורחת. מילא, את הלקח שלי למדתי, עכשיו אני מתייחסת אליה בקרירות ולא נזמין אותה לשום מקום.

גם עוד חברה שלי (לא מהמשרד) כל הזמן שאלה מה חדש בנושא הזה, ואפילו שלחה הודעה לבעלי שהיא יודעת שיש משהו שאנחנו לא מספרים ושלא יכחיש! ל-מ-ה?! באמת, למה? למה להעמיד אותנו בסיטואציה הזו? למה אי אפשר לשתוק?  כמובן שום דבר זה לא סוד, אבל למה לכל הרוחות אנשים מרגישים בנוח להידחף, לחטט? למה אי אפשר לכבד בחירה שלנו? זה פשוט נורא.

לא שהדברים האלו חשובים עכשיו, אבל בכל זאת - זה מרגיז ומעצבן אותי גם עכשיו. זו צריכה להיות החלטה של *שנינו* ודיי עם כל האנשים שנדחפים לי לרחם.

בכל מקרה, הרופא נשים שלי שלח אותי לאולטראסאונד נוסף כדי לאשר את מה שהוא ראה. הייתה לי איזשהי תקווה קטנה שהוא טעה (והוא לא, הוא רופא מומחה עם ניסיון של איזה 25 שנים) או שאולי משהו במכשיר היה לא טוב... אבל לצערי הוא לא טעה.

החלטתי לקחת את האופציה של גרידה ולא של כדורים. רציתי שיוציאו את זה בפעם אחת וזהו, ולא שאני אתחיל לדמם דימומים מטורפים שיכולים לגרום לי להיות מאושפזת.

לשמחתי, הרופא נשים שלי גם כירורג שעובד בבי"ח פרטי שעובד גם עם הקופה שלי (ויש לי גם ביטוח פרטי). הוא ישר התקשר למזכירה שלו ואמר לה להכניס אותי אליו, אני רק הייתי צריכה לתאם איתה את השעה.

אז אתמול עשיתי את זה. הייתי מאוד מאוד לחוצה ומבועתת. עושים את זה בהרדמה מלאה ונורא פחדתי מהעניין של ההרדמה. כאשר נכנסתי לחדר הניתוח עצמו הייתי ממש ממש מבעותת ולחוצה וירדו לי דמעות. העוזרת של המרדים הייתה ממש מקסימה, הרגיעה אותי, התחילה לשאול אותי מתי הייתי בחופשה... ואז פתאום הרופא נשים שלי העיר אותי בחדר התאוששות. בעלי אמר שזה לקח בערך 20 דקות, ואח"כ עוד נשארנו שם להשגחה של שעתיים. אני שמחה שעשיתי את זה בבי"ח פרטי, קיבלתי באמת יחס ותנאים שלא בטוח הייתי זוכה להם אם הייתי עושה את זה בבי"ח ציבורי.

סה"כ היינו שם לכל התהליך ארבע שעות. כאבה לי קצת אתמול הבטן התחתונה ויש עוד דימומים, אבל אחרי מקלחת וארוחה (הייתי צריכה להיות בצום) הרגשתי יותר טוב. אני עכשיו ביומיים מחלה ואני לאט לאט מתאוששת.

בעלי באמת היה מדהים ומקסים. הוא כל כך תמך בי ודאג לי וליווה אותי. בכלל, לא רק אתמול, גם בזמן ההריון וגם בזמן הטיפולים הוא תמיד היה חלק מזה. גם לו כמובן לא היה פשוט והיה לו מאוד קשה... באמת נוכחתי לדעת שזכיתי בו.

אני מנסה להמשיך הלאה, להיות עם הפנים קדימה. יש איזשהו שיר שיש בו שורה שאומרת משהו "כשהחיים עוצרים צריך לרוץ הרבה יותר מהר". אני לפחות יודעת שאני יכולה להיכנס להיריון. ואני אהיה שוב בהיריון (עם קצת עזרה). אנחנו צריכים עכשיו להמתין חודשיים ואז נחזור לטיפולים. נעשה אולי עוד הזרעה אחת ואז IVF, או שכבר ייתנו לנו ישר לגשת לIVF. אני באמת אתן לגוף שלי לנוח ולהתאושש. כנראה שגם נסגור לנו איזה טיסה לחו"ל בשביל להירגע. ואז נחזור לזה בכל הכוח.

ושוב, למרות הכדורים שלקחתי-

יש לי התחלה של מחזור.

זה כ"כ מתסכל. חשבתי שאולי הפעם זה יצליח סוף סוף. וזה לא.

וזה מתסכל אותי.

כי כל החברות שלי אימהות וכולן נקלטו על הניסיון הראשון.

ובעבודה כולן בהריון מסביבי.

והייתה לי הרגשה שאולי זה סוף סוף קרה.

אבל לא.

ויש לי מצב רוח ממש מחורבן. ובא לי לבכות כל היום.

וישנתי גרוע מאוד בלילה.

ורציתי גם ללכת לים ולהשוויץ בבגד ים החדש שלי - אבל אני לא יכולה.

ואני מתחילה לדאוג שמשהו לא בסדר אצלי בגוף. ומי יודע מה יהיה הלאה- אולי אני אצטרך כל מיני טיפולי פוריות מפרכים וכואבים שמי יודע אם ייצא מהם משהו בכלל ואני לא בטוחה שמבחינה נפשית אני מסוגלת לזה.

ועכשיו אני שוב צריכה לקנות את הכדורים האלו- אבל אחד מהמרשמים שלי לא בתוקף ואני מקווה שימכרו לי בכל זאת, כין אין לי עצבים ללכת לרופא.

אני מבואסת ממש.

אחרי חודש וקצת - הגיע הזמן לספר על העבודה החדשה שלי.

בגדול – זה לא בדיוק מה שציפיתי לו.

מבחינת העבודה עצמה – זה קצת לחזור אחורה. התפקיד שלי הוא להיות בקבלה – לענות לטלפונים, לקבל את פני האנשים ולהכניס אותם לפגישות, לוודא שאנשים מגיעים. יש עוד כל מיני דברים קטנים כמו להוציא קבלות וטפסים שונים, לעשות סידורים שונים מחוץ למשרד, להיות סוג של מזכירה של מנהל הסניף. על פניו זה נשמע כמו אחלה עבודה, אבל הרבה פעמים אני מרגישה שאני לא מתאימה לתפקיד הזה או שהתפקיד הזה לא מתאים לי. רוב הזמן יחסית רגוע, אבל יש פיקים של לחץ. עיקר העבודה זה להגיד לאנשים להמתין עד שיבואו להכניס אותם לפגישה ולהכין להם לשתות, או לענות לטלפונים ולהעביר את השיחות. אז הרבה פעמים אני מרגישה כמו מוקדנית. זה לא ממש מעניין או מאתגר או נחמד.

חוץ ממני, יש עוד פקידת קבלה- וגם היא חדשה. 

זה מוביל אותי לנושא הבא – הבנות שעובדות איתי (אנחנו רוב נשי במשרד). רובן באמת בסדר-  יש איתן יחסי עבודה קורקטיים לחלוטין. אבל יש כאלו – ממש בהמות, או יותר נכון – בחורה אחת ממש בהמה, שמדברת בצורה מגעילה.לא באתי לשם לחפש חברים. זה לא מעניין אותי. לרוב אני באה, יושבת בקבלה כל היום ואין לי הרבה מאוד אינטרקציה עם השאר  (כי אסור להשאיר את הקבלה לבד), אני גם יושבת לאכול לבד צהריים... זה לא מפריע לי. אולי גם אני משדרת ריחוק מסויים, אבל האמת שאני לא יודעת לקשקש ולנהל "סמול טוקס"- גם אין לי בדיוק איך ומתי. אבל שידברו אליי בצורה נורמלית. בעלי אמר שזה נשמע כאילו בנות הקבלה הן מתחת לכולם וכולם רודים בהן.

לגבי התנאים – המינמום בחוק. השכר נמוך. עובדים גם בחגים ויש תורנות שישי פעם בחודש. התפקיד שלי זה משמרות. יוצא לי לעבוד פעמיים בשבוע 9:30 עד 18:30 – אבל הרבה פעמים נשארים הרבה מעבר ל18:30- כי הפגישה האחרונה היא בשעה 18:30. (לפחות משלמים על שעות נוספות, גם על העבודה בשישי). אני עובדת פעמיים ערב רק כי הבחורה השניה "מוותרת" לי. הרי היא יכלה להגיד לי – גם אני רוצה לעבוד בקרים. ובנוסף הייתי צריכה להתגמש איתה – היו ימים שהיא הייתה חייבת לעבוד בבוקר כי היו לה סידורים אחה"צ, אבל זה לא בהכרח נוח לי – למשל לעבוד בחמישי ערב כשיום שישי למחרת יש לי תורנות.

כל הדברים האלו – גרמו לי להרגיש מאוד מתוסכלת, שעשיתי טעות. שכל כך רציתי לעזוב את המקום הקודם, אז הלכתי למקום אחר בלי לחשוב יותר מדיי.  יום אחד היה לי יום נוראי – גם הגיעו הרבה פגישות בבת אחת, גם שני הטלפונים מצלצלים והשיחות נכנסות אחת אחרי השנייה– ואנחנו חייבות לענות לכל שיחה, גם אם להגיד "רק רגע" (אפילו שזה מאוד לא שירותי. בתור לקוחה הייתי מעדיפה שלא יענו לי ולנסות להתקשר במועד מאוחר יותר, מאשר שיענו לי ואני אשמע את המזכירה מתעסקת בכל כך הרבה דברים אחרים ואחכה שהיא תתפנה אליי). הבחורה השנייה- הייתה צריכה לעזור למישהי אחרת עם לקוח – אז הייתי לבד בקבלה עם כל האנשים והטלפונים, גם מצד שני מישהי אחרת לוחצת עליי להוציא קבלה (שזה דבר שלוקח זמן) וכל הזמן מזרזת אותי "נו נו נו מה עם הקבלה מה עם הקבלה, הלקוח כאן מחכה" . אז גם עשיתי טעות בקבלה וניסיתי להשיג את מנהלת החשבונות שלנו (כי אותי לימדו שבכסף – אין טעויות). ואז מישהי אחרת ניגשת ושואלת "נוווו מה עם הפגישה שצריכה להגיע, תבדקי מה איתה, זה לא בסדר"- כאילו לא נשארתי אחרי הזמן שלי, כאילו אני לא עובדת בלחץ, כאילו אני יושבת ומגרבצת ולא עושה כלום.

יצאתי מהעבודה סוף סוף- התחלתי לבכות. חזרתי הבייתה וממש התייפחתי מרוב התסכול. עבדתי לפני כן באחת הפירמות הכי גדולות בעולם. היו לי תנאים מעולים עם שכר יותר גבוה. ביום האחרון שלי במשרד- אחד המנהלים אמר לי שהם תכננו שאני כן אישאר שם. אז כן, היה לי מאוד קשה עם היחס של הבוס – אבל לפחות הרווחתי שם הרבה יותר כסף והיו לי תנאים טובים ואנשים אהבו אותי. כאן גם אין תנאים טובים, גם העבודה לא ממש בשבילי, וגם היחס נוראי.

השבוע גם כן בכיתי. הבהמה הראשית שוב דיברה אליי מגעיל. אני יודעת שיש אנשים כאלו ואני צריכה ללמוד לענות להם. אני פשוט בחורה שקטה ועדינה. אני לא יודעת להיות מגעילה. אני לא יודעת "לענות". אני גם לא נתקלתי בזה בעבר. עמדה שם מישהי אחרת ושאלה אותי למה אני נותנת למגעילה הזו לדבר ככה. ואז פשוט יצאו הדמעות. היא חיבקה אותי ועודדה אותי. נפחתי בפניה קצת והסברתי לה שאני בוכה כי זה מרוב תסכול. היא הייתה ממש חמודה וניסתה באמת לעזור לי. גם הבנתי ממנה שרוצים לקדם אותי ולתת לי תפקיד אחר.

ביום חמישי הייתה לי הרגשה נוראית. דיברתי עם בעלי ושוב התחלתי לבכות. עמדתי בחוץ ובכיתי במשך איזה חצי שעה. אני כל הזמן מתחילה לחשוב שמשהו לא בסדר בי. המנהל שלי קרא לי לשיחה. הוא באמת מקסים. אני מרגישה שהוא מאוד מעריך אותי. הרגשתי כל כך מבויישת שאני יושבת ובוכה.  סיפרתי לו קצת על הבהמה – והוא אמר שמי שצריך הוא יוריד אותו בחזרה למטה ושיש לו תוכניות לגביי.

הבחורה השנייה התפוטרה. היא רק השתחררה מהצבא והיא באמת מקסימה – אבל הרבה פעמים הרגשתי שהיא קצת ילדותית וחסרת ניסיון. היא קיבלה שימוע לפני פיטורים והחליטה להתפטר לפני שיפטרו אותה. הביאו מישהי חדשה- גם כן אחרי צבא, אבל היא נראית לי חמודה ורצינית. היא תתחיל חפיפה אחרי ראש השנה. היא תעבוד לא במשרה מלאה. מה שטוב מבחינתי – זה שבאופן קבוע אני אעבוד שלוש פעמים בשבוע בקרים בימים קבועים ופעמיים בשבוע אני אעבוד בערב בימים קבועים.

כרגע אני לא אחפש עבודה חדשה- אני אנסה להתמודד עם מה שיש. זה לא כזה פשוט – כי הרבה מעסיקים רואים אישה צעירה נשואה ומעדיפים לא להעסיק אותה- מחשש שהיא תהייה בהיריון. גם אף אחד לא ירצה לקחת מישהי בהריון (ולא- אני עוד לא בהיריון, אבל עובדים על זה). אני באמת מקווה שפעם הבאה שמישהי תדבר אליי מגעיל – אני אהיה קצת פחות שקטה ועדינה ופשוט אדבר אליה באותה הצורה. אני באמת מקווה שייקדמו אותי וייתנו לי תפקיד אחר. ואם לא – אני אשאר שם עד שאאלץ למצוא משרת אם. ברור שאי אפשר לגדל ילדים עם משרה כזו.

אני מקווה שהדברים יתחילו להסתדר לי ואפסיק להיות מדוכאת כל הזמן.

זה לא סוד שלא טוב לי בעבודה שלי.

אני כן אוהבת את הצוות שלי, ויש  תנאים יחסית טובים והשכר גם בסדר.

אבל אני לא אוהבת את העבודה עצמה, לא מתחברת לתחום בו המשרד עוסק וגם לא מבינה בזה. מצד אחד יש לי הרבה רגעי שעמום ובהייה במחשב, ומצד שני - אני כל הזמן בלחץ.

אני חושבת שהבוס שלי לא אוהב אותי.  זה בסדר מבחינתי שיש בינינו דיסטנס (אם כי בעבר היה לי קשר דיי טוב עם הבוסים שלי. בעבודה הקודמת הבוסית שלי הייתה חברה שלי, ואנחנו חברות גם אחרי שעזבתי). אם אני צריכה חופש, או מחלה או לצאת מוקדם - זה תמיד בסדר מבחינתו בלי הרבה שאלות. אבל כל הזמן אני מרגישה שהוא לא מרוצה ממני. אני מרגישה שאני לא מצליחה להבין מה הוא רוצה/מצפה. ויכול להיות שהוא לא עושה את זה בכוונה, אבל הרבה פעמים הוא גורם לי להרגיש כמו איזה מטומטמת או לא יוצלחית. 

אני כל הזמן מסתובבת עם התחושה שאני דפוקה. כל יום אני מגיעה לעבודה ומחכה שהשעה תהייה 17:00, כדי שאני אוכל לנשום. 

אולי אני באמת לא טובה או לא מתאימה, למרות שאני באמת משתדלת. אני מתחילה לחשוב שמשהו בי לא בסדר.

אני יודעת שאני צריכה להיות פחות רגישה ולפתח עור של פיל - אבל אני לא מסוגלת. ככה אני.

 התחלתי לחפש עבודה חדשה, אבל זה קשה למצוא, אין שום דבר בינתיים.

אני אמורה לעזוב שם רק באוקטובר, כשהבחורה שהחלפתי תחזור מחופשת לידה. אבל אני רוצה כבר לחפש כי זה תהליך ולוקח זמן.

אומרים לי גם שאם אני אמצא משהו טוב לפני- שאעזוב. כי באותה מידה שלא חייבים לי כלום, גם אני לא חייבת להם כלום.

כי יכולים לפטר אותי בכל רגע, כי אני גם ככה זמנית, כי מחר הבחורה תרצה לחזור מחופשת הלידה מוקדם מהצפוי - ואני אצטרך ללכת.

אבל לא נעים לי.

אני לא רוצה "לדפוק" אף אחד. אני עדיין זקוקה להמלצות שלהם, ואני גם דואגת- שאבוא להתראיין במקום אחר יסתכלו עליי בעין עקומה.

אני יודעת שזה המשחק, אבל שוק העבודה קשה יותר לעובדים, בטח לנשים. 

והכי מבאס אותי - שההורים שלי לא מבינים את זה. "אז מה אם את לא אוהבת את העבודה". הם שוכחים שהזמנים אחרים. בתקופה שלהם אנשים נכנסו למקום עבודה מגיל 20 ועד הפנסיה. הם גם לא עובדים בשוק הפרטי, והם גם דיי מתחברים ואוהבים את מה שהם עושים.

אני פשוט מרגישה שהעבודה לא מתאימה לי, או שאני לא מתאימה לה, ולא נעים לי להיות במקום בו רק גורמים לי להרגיש טיפשה וחסרת יכולת.

אני רק רוצה למצוא משהו נחמד. אני מוכנה להתפשר על שכר כדי למצוא עבודה שאני אתחבר אליה, זו לא חייבת להיות עבודת החלומות שלי, אבל משהו שיהיה לי מעניין ונחמד ושהתנאים יהיו בסדר ושהסביבה תהייה בסדר ושאני ארגיש טובה ומוערכת.

התפטרתי מהעבודה.

יש לזה כל מיני נסיבות, שאני מעדיפה לא לפרט כאן.

עשיתי היום סיבוב בכל מיני משרדים ממשלתיים ברחבי מחוז צפון.

לשכת תעסוקה, ביטוח לאומי, מס הכנסה ומשרד הפנים. נרשמתי כנשואה, וגם הוספתי את שם משפחתו של בעלי לשלי. אז עכשיו יש לי שם משפחה חדש וארוך במיוחד.

יש לי כספי פיצויים שאני אמורה להוציא מהעבודה הקודמת שלי, ועוד קצת שכר על השבועיים וחצי.

אני קצת מרגישה כמו כישלון, שאני פוסעת בשבילים לא נכונים. כשאני חושבת שהדברים מסתדרים- הכל מתהפך. כנראה שככה זה בחיים.

אז הנה, חזרתי לנקודת ההתחלה.

אני מבואסת בבית הריק, אבל חייבים להמשיך עם הפנים קדימה.

עדיין לא מצאתי עבודה.

לפני שבוע היה לי מרכז הערכה וזימנו אותי השבוע לריאיון נוסף.

הגעתי לראיון רק כדי לשמוע שאני לא מתאימה למה שהם מחפשים, אבל יש להם תפקיד אחר שיתאים לי, שהתקן שלו מתפנה רק ב1.3.

ניסיתי להראות למי שראיינה אותי  שאני לא מאוכזבת, ואמרתי לה שבמידה וזה יהיה רלוונטי אני אשמח לעבוד אצלם.

היא הייתה מאוד לבבית והחמיאה לי המון, ואני יודעת שזה לא אומר כלום – אבל זה מתסכל.

בכל זאת, פיניתי לי זמן. התלבשתי,התאפרתי, נסעתי באוטובוס. הייתי מלאת מוטיבציה וחשבתי שאולי אני אצליח להרשים אותה, ואולי ביום ראשון כבר תהייה לי עבודה. זה גם היה מקום שממש התחברתי אליו. ופתאום קיבלתי מעיין סטירה לפנים.

היום גם הייתי בראיון עבודה.

הייתי צריכה לנסוע כל הדרך לרמת גן, והרגשתי שלא הלך לי משהו. הרגשתי שאין לי תשובות טובות לתת לה ושאני יוצאת מעפנה.

נסעתי הלוך ושוב מחיפה לרמת גן (כי שם ההנהלה שלהם). בזבזתי המון שעות וגם כסף על נסיעות, לראיון של כולה עשרים דקות – חצי שעה. והייתי חייבת לעשות פיפי ולא היו שירותים בשום מקום (גם לא בתחנת רכבת!). וקניתי סנדוויץ בגודל של ביס שעלה 12ש"ח, שאפילו לא אכלתי בסוף. וגם לא היה לי כסף קטן בכלל.

הייתה לי תחושה שכל היקום נגדי והחזקתי את עצמי שלא לפרוץ בבכי מטורף ברכבת.

כן, נחמד לי להיות בבית. זה כיף שאני יכולה כל בוקר ללכת לחדר כושר או לפילאטיס, שאני קוראת ספרים, שאני יכולה לעשות מה שבא לי. אבל מצד שני הספרים והבילויים עולים כסף. ויש ימים שמאוד משעמם לי ואני משתגעת.  הארון שלי צועק לבגדים חדשים וקצת יותר ייצוגיים- ואני לא יכולה לקנות. ויש לשלם ביטוח וטסט לאוטו וצריך לקחת את החתולות לוטרינר ולקנות להן עוד מנשא בשביל זה. ולא נשכח את כל ההוצאות השוטפות של הבית. נכון ששמנו סכום בצד ממה שקיבלנו לחתונה והיה לי עוד חיסכון – אבל אני לא רוצה לגעת בזה. אנחנו חייבים את זה לאולי התחלה של משכנתא.

וברור לי שזה תהליך, ושזה לא אומר עליי שום דבר. ואפילו מחר יש לי ראיון המשך במקום אחר. ואפילו קיבלו אותי לאיזה משרד – אבל אני גם לא מתחברת כל כך לעבודה וזה גם שכר שמתקרב למינימום. מילא אם לפחות העבודה הייתה מלהיבה אותי אז הייתי מוכנה להתפשר על שכר, או לפחות השכר היה נורמלי אז הייתי מוכנה להתפשר על משהו אחר.

וכנראה אני אלך לחתום בלשכה. ניסיתי להימנע מזה, כי אני שונאת להתעסק בדברים האלו ושונאת לבקש עזרה. אבל כנראה שאין לי ברירה.

זה גם מעכב אותי. אותנו. כל עוד אין לי עבודה – אי אפשר לחסוך שקל. הבנק אפילו לא יסתכל עלינו אם נרצה לקחת משכנתא. אנחנו חושבים שבעוד שנה נתחיל לעבוד על ילד. אבל על זה בכלל אי אפשר לחשוב- כל עוד אין לנו אפשרות כלכלית ואין לי עבודה יציבה שלא תפטר אותי. הרי גם ככה זה שאני אישה, וזה שאני נשואה- רק לרעתי.

אני קצת מרגישה כמו איזה כישלון. הייתי חכמה גדולה שעזבתי את המקום הקודם שלי. אולי הייתי בדיכאון מהשעות ומהנסיעות, אבל לפחות היה לי כסף. ולפחות הרגשתי דיי מוערכת, ושאני שווה משהו ושאוהבים אותי.

אולי אני לא כזו טובה כמו שחשבתי.

אולי עשיתי טעות, שאני לא יודעת ולא מצליחה לתקן.

כמו תמיד ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב, ושוב ברגעי משבר ותסכול אני חוזרת לכאן לפרוק את הכל.

עשיתי השבוע שתי פאשלות דיי גדולות בעבודה. אחת מהן היא יותר מסובכת לתיקון, אם כי הכל אפשרי לתקן. נכון שמבחינת פרופורציות- הייתה פאדיחה, אבל זה לא אסון בסדר גודל לאומי, כולם יוצאים עליי מכל הכיוונים.

התפקיד שלי משלב אדמינסטרציה עם שירות לקוחות ומורכב מהרבה מאוד מטלות ומשימות שבועיות/חודשיות. אני בעצם התשתית- עושה את העבודה השחורה של כולם ודואגת שהכל, אבל הכל בסניף, עד לפרטים הקטנים- יתקתק. וזה בנוסף לשירות לקוחות ולכל מה שהוא כולל.

זה תפקיד שאם הכל בסדר- אף אחד לא יאמר לך מילה טובה. הבן זוג שלי עובד ביחד איתי באותה החברה, אבל בתחום המכירות. אני רואה כמה הערכה הוא והקולגות שלו מקבלים. זה גם ברמה הכספית- בונוסים, עמלות, תחרויות שונות בהן מקבלים פרסים שווים, וזה גם ברמה "ערכית"- הערכה, פרגון, החדרת מוטיבציה. אז נכון, אנשי המכירות מביאים את הכסף לחברה. אבל אני דואגת לשמר את הכסף בחברה.

אז כן, בכמה חודשים האחרונים גם אני זכיתי לקבל פרגון והערכה ופידבקים חיובים מהמנהלת האישית שלי וממנהל שמעליה, ואפילו זכיתי לקבל עלייה בשכר. אבל בתפקיד שלי, אם משהו אחד קטן לא בסדר- כולם עטים עלייך, כאילו מינימום לחצת על הכפתור האדום שמשגר את הטיל הגרעיני לאיראן. וזה לא שהאנשים הבכירים, אנשים שנמצאים "למעלה" לא עושים טעויות. הם כן עושים. אבל כשהם עושים טעות- התגובה שלהם היא "אוי, נורא מצטערים, נעבור הלאה", בשעה שאנחנו- האנשים שנמצאים "למטה", שנמצאים בשטח, שנמצאים במגע יום-יומי שוטף עם הלקוחות צריכים להתמודד.

ומכל הכיוונים אני חוטפת על הראש. כאילו לא הבנתי בפעם הראשונה. כאילו לא התנצלתי והסקתי את המסקנות. אבל זה לא משנה להם. זה לא משנה להם שאני עובדת טובה. זה לא משנה להם שעמדתי ביעדים, שמעט מאוד מהקולגות שלי לתפקיד עמדו בהם. זה לא משנה להם שאני משקיעה בעבודה ועושה מעל ומעבר. זה לא משנה להם שאני מסודרת, שאני אחראית, שאני דואגת שהכל ייעשה בדיוק כמו שצריך, שאני אף פעם לא מזלזלת או זורקת זין. זה לא משנה להם שהלקוחות אוהבים אותי. לא משנה להם שהלקוחות יוצאים מרוצים, כי הם קיבלו את השירות הכי טוב שאפשר. כי אני מכירה את כולם ותמיד מחייכת, ותמיד עוזרת, והופכת את העולם בשבילם. כי אני מקבלת מכתבי תודה, ושוקולדים, וחיבוקים, וחיוכים והערכה. כי בסופו של דבר, הם יוצאים מרוצים ומספרים כמה טוב היה להם.

ואני יודעת, טעיתי. נכון, זו לא טעות קריטית שגורמת נזקים לחברה. זו בגדר פאדיחה, אבל אחת כזו שניתן לתקן.זה לא היה צריך לקרות. אבל אני אנושית. לכל אחד מותר לטעות, ואין אדם שלא טועה. לא מזמן היה טעות דיי קריטית שעשו הגורמים היותר בכירים בחברה. וגם הם טעו, כי הם בני אדם. וזה קורה לכל אחד. גם אנשים עם תפקיד בכיר בחברה, עם תארים מתקדמים, עם וותק מכובד, עם הרבה כוח בידיים- עושים טעויות. אבל כשהם עושים טעויות- מחליקים על זה, זה ברמת ה"לא נורא". כשאני העובדת הפשוטה טועה- זה אסון גדול.  אני הפקתי את הלקחים ואת המסקנות וזה לא יקרה יותר. אז למה ממשיכים לצאת עליי מכל הכיוונים?

וברגעים כאלו אני פשוט נשברת. אני מרגישה שכל ההשקעה שלי, פשוט לא שווה את זה. ואני כל כך פרפקציוניסטית וכל כך מחמירה עם עצמי. ואתמול הגעתי בערב ופשוט בכיתי. ובלילה לא הצלחתי לישון. התעוררתי בסביבות 4 בבוקר, אחרי 4 שעות שינה בערך ופשוט לא הצלחתי להירדם. והראש שלי כואב, והעיניים נפוחות וגם הייתה לי מתקפת נמלים במטבח. ואני שואלת את עצמי- למה אני עושה את זה. למה תפקיד כל כך שוחק וכל כך כפוי טובה לפעמים, בשעות לא נורמליות, בימי שישי לסירוגין, בלי חיים פרטיים וכל כך נותנת מעצמי ובשביל מה. תמיד רציתי עבודה שתפתח את היצירתיות שלי. עבודה בתחום הטיפולי. עבודה שתגרום לי להרגיש סיפוק. וברגעים כאלו פשוט בא לי לזרוק את הכל. ואני יודעת שככה זה. יש דרג ויש זרג. ואני לא בדרג. 

בא לי פשוט להתנתק מהכל, להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת.

אני מוטרדת מכל כך הרבה דברים שמעיקים עליי. אני כל כך פרפקציוניסטית ורוצה שהכל יהיה מושלם, אבל זה לא. והדברים מתחילים להתמוסס לי ואני מוצאת את הגוף שלי פיזית קורס. אני מתחילה לבכות בלי שום סיבה נראית לעין. יש לי מועקה.

מצד אחד הכל נורא בסדר. אני כבר בסמסטר האחרון שלי לתואר. הציונים שלי סמסטר קודם היו סבירים, אבל לא גרועים כמו שחשבתי. המרצה נתן דחייה להגשת הסמינר שעוד לא הספקתי לסיים ואני רק צריכה לשבת עליו ותוך שעתיים הוא כבר דיי מוכן. אני רק צריכה לתת את הפוש האחרון, ה-4 חודשים האחרונים.

יש לי עבודה "של גדולים". כל הבנות בסניפים האחרים בתפקיד שלי יותר מבוגרות ממני ויש להן כבר תואר. קידמו אותי לאחר פרק זמן קצר וזה אומר שסומכים עליי. אני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה.

יש לי זוגיות מדהימה. יש לי חברים. יש לי כסף בבנק שהולך על מסעדות ובגדים. יש לי משפחה.

אבל מצד שני, הכל לא בסדר.

אני לא מוצאת אנרגיות להתמודד עם הלימודים. אני מרגישה שהכל גדול עליי.

בעבודה אני לא מסוגלת להפריד בין האישי למקצועי. אני לוקחת את הכל ללב. אני יושבת בלילות ובסופי שבוע וחושבת על דברים בעבודה, על מטלות ועל הדברים שאני מרגישה שעשיתי לא בסדר, על כל מה שצריך לטפל בו. והמחשבות האלו לא עוזבות אותי. ואני חושבת שאולי אני לא טובה. ואולי אני לא מתאימה לתפקיד. ואולי מישהו למעלה יתעורר ויבין שאני סתם אפסית. אבל דיברתי עם המנהלת שלי על כל הדברים והיא אמרה שהכל בסדר גמור ועשתה לי משוב חיובי ונתנה לי את הכלים.  אז ככה שהתחושה הרעה הזו קצת פחתה

ואני מנסה למצוא את הדרך לשלב בין העבודה- שהיא בתכלס משרה מלאה ובתפקיד שלי יש לי הרבה מאוד תחומי אחריות לבין החובות שלי כסטודנטית.  קניתי גם מחברת יפה עם כריכה קשיחה וצבעונית ואני כותבת לי את כל המטלות שלי וזה שאני ארשום הכל ברשימות אולי יעזור לי קצת.

ובזוגיות הדברים קצת תקועים. אנחנו נורא רוצים לעבור לגור ביחד, אבל זה לא יוצא אל הפועל מכל מיני סיבות, בעיקר כלכליות. וזה מתסכל אותי, כי אני כל כך חולת שליטה ויש דברים שהם לא בשליטתי.

ולא בא לי לראות אף אחד. אני יושבת עם אנשים ומרגישה הכי לבד. אני מרגישה שאין לי מה להגיד, שאף אחד לא מעניין אותי. אין לי חשק לשבת בבית של מישהו ולדבר על שטויות, אני יכולה לשבת בבית שלי.

ועכשיו החבר מעדכן אותי שהחתול שלנו נעלם והוא מפחד שקרה לו משהו. ואני לא יכולה לחשוב על משהו כזה בכלל. עם זה אני ממש ממש ממש לא יכולה להתמודד.

היום נסעתי על קו 271 ממרכזית המפרץ לכיוון נהריה. חזרתי מהחבר שלי והיה לי זמן לרדת בבית לפני העבודה. בחרתי כהרגלי את אחד המושבים שקרובים לדלת האחורית, התיישבתי ליד החלון והתחלתי לשמוע מוזיקה בגלקסי שלי.

פתאום מתיישב לידי גבר. הוא נמוך, לובש ג'ינס, משקפי שמש וכובע קסקט. יש לו מעיין תיק שנראה כמו מצלמה. זה היה נראה לי חשוד שהוא התיישב בשורת המושבים שבמקביל למושב שלי ואז פתאום עבר לידי. אבל יש כל כך הרבה סיבות לעבור מושב, אני צריכה להפסיק לחשוד בכל גבר שהוא מטרידן או אנס.

אני מרגישה כל הזמן את המרפק שלו איפה שהצלעות, מעל עצמות האגן שלי. אני מותירה לו להינות מהספק. אולי זה בטעות. אולי זה סתם. אולי אני מדמיינת. אני שמה לב ליד שלו, כי אני הרי, כבר מכירה מטרידנים כאלו. אני מנסה לזוז, להתכווץ כמה שיותר לתוך המושב שלי, נדחקת יותר ויותר לחלון, אבל לא משנה מה- תמיד אני שוב מרגישה את המרפק שלו צמוד אליי. למרחב האישי שלי. ופתאום אני קולטת את היד שלו זזה מהירכיים שלו לכיווני. אני מסתכלת בחשדנות, כמו שהחתולים שלי מסתכלים על משהו שמרגיז אותם. ואז אני מרגישה שהגב כף שלו נוגעת לי בירך!

הרגשתי מצוקה. מה אני עושה? מה אני אומרת? להגיד? הוא לא באמת נגע. אבל רגע, אני מכירה את המטרידנים האלו. עוד רגע והוא נוגע בי וממש שם עליי את היד. אני פועלת לפי האינסטינקט שלי וזזה ממנו. הוא כנראה מבין משהו ומהר מאוד זז ושם את הידיים שלו עליו.

אני מפסיקה את המוזיקה. עוד רגע ואני צריכה לרדת בתחנה שלי. אני המומה. נבוכה. לא יודעת מה לעשות. קולטת שהטרידו אותי. ולמה אני שותקת? למה אני לא צועקת עליו? למה זזתי? למה לא אמרתי לו – תזיז את היד! למה לא צעקתי, עשיתי מהומה, צילמתי אותו?

הרי אין דבר כזה "בטעות".נכון, האוטובוסים הם צפופים ואנחנו רק אנשים. גם אני בטעות נוגעת באנשים אחרים. אבל כאן זה לא היה טעות, להיצמד אליי שוב ושוב למרות שאני זזה- זה לא בטעות, זה בכוונה. להתחיל לשלוח את היד לכיווני- זה לא בטעות, זה בכוונה. לגעת בירך שלי- זה בהחלט בכוונה. אלו לא דברים שקורים בטעות. לאף אחד אין שום זכות לגעת במישהו אחר, להיצמד אליו, לפלוש לו למרחב האישי.

לפני שאני יורדת אני רואה בחורה תופסת את המקום שלי והוא מתיישב לידה. להגיד? לא להגיד? מה להגיד? להגיד שלא תשב לידו? שהוא מטרידן? ומה אם היא לא תקשיב? מה אם הוא יצעק? מה אני אעשה? והנה כבר האוטובוס עוצר ואני צריכה לרדת.

כבר בדרך הבייתה אני מרגישה את הדמעות. דמעות על זה שלא אמרתי כלום, שלא הזהרתי את הבחורה.

זו לא פעם ראשונה שמטרידים אותי מינית. זו פעם ראשונה שזה קורה באוטובוס.

ואני כועסת על עצמי. כועסת שלא אמרתי כלום. איך אני, הפמיניסטית, אחת שכבר לא מתביישת בדעות שלה, בחורה חזקה שכובשת את כל העולם עם העקבים הכי גבוהים. איך אני, ששונאת את המטרידנים האלו, שעושה הכל כדי להעלות מודעות לנושא, להסביר, לכתוב, אפילו לכתוב עבודת סמינר בדיוק על הנושא הזה- הטרדה מינית בתחבורה ציבורית.

איך אני, איך אני שתקתי.

למה שתקתי.

*נשלח גם לה"הכצעקתה".

כבר שבוע בערך  ששרגא החתול קצת פצוע. הזנב שלו היה נפוח והוא היה נראה מבואס. הוא המשיך לרוץ, לשחק ולאכול והנחנו שזה יעבור לו. בסוף השבוע קלטנו שליד הזנב יש לו פציעה, כמעיין חתך שהוא לא הפסיק ללקק. אבל חוץ מהעניין הזה, הוא התנהג כהרגלו.

היום הוא פשוט ישב בארגז שלו ולא הפסיק ליילל. החבר שלי הזמין לו וטרינר.

כנראה שאיזה כלב או חתול אחר נשך אותו והפצע הזדהם. הוטרינר ניקז לו את המוגלה והזיהום, נתן לו אנטיביוטיקה, מרח לו משחה וגם עשה לו סירוס על הדרך. עכשיו שרגא מטושטש ומורדם, שוכב על הכורסא שהוא אוהב על מצע מגבות ושמיכות. מדיי פעם הוא מתעורר ובוכה, וזה פשוט קורע את הלב. שמעתי אותו בוכה דרך הטלפון וירדו לי דמעות. 

אני כל כך דואגת לו. אני מצטערת שלא לקחנו אותו לוטרינר יותר מוקדם. שלא התעקשתי על זה. אולי אם היינו לוקחים אותו לוטרינר על ההתחלה, אז הוא היה פחות סובל. 

והיום זה חצי שנה למותה של מיצי, ואני לא יכולה להתמודד עם העובדה הזו שאולי אני אאבד עוד חתול.

אני מנסה לחשוב על העניין בצורה לוגית והגיונית: הוטרינר טיפל בו. הוטרינר יודע מה הוא עושה. הוטרינר עזר לו. החתול בוכה ככה בגלל ההרדמה והטשטוש ובגלל שהוא עבר הרבה. החתול הוא חתול חזק וצ'יק צ'ק הוא יתאושש. שרגא נמצא בידיים טובות ויש מי שדואג לו ונותן לו את הטיפול הכי טוב שאפשר ואת הכי הרבה חום ודאגה.

ואז אני נזכרת ביללות שלו, ונזכרת בעובדה שהוא חסר אונים.

ואני פשוט כל כך דואגת.

מחר אני אחתוך מוקדם מהלימודים ואשב עם שרגא. אין הרבה שאני יכולה לעשות, אבל אני מרגישה שאני חייבת להיות שם והלוואי והייתי שם עכשיו.

אני ממש לחוצה ועצובה.

תחזיקו אצבעות לשרגא שלי.

עדכון - 20/12 6:26

שרגא לא הצליח להחזיק מעמד.

אני לא מבינה את זה, אני לא מבינה איך זה קרה. הוטרינר היה אמור להציל אותו...אולי זה היה מאוחר מדיי. וזה באשמתנו. אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

אני מקווה שהוא יחד עם מיצי בגן עדן של חתולים עכשיו.

ושהוא יודע שעשינו את כל מה שיכולנו בשבילו והענקו לו חיים הכי טובים שיש ובעיקר אהבנו אותו.

בא לי למות.

טוב, אז אני לא ממש יודעת מה לכתוב.

אני מוצאת את עצמי מנסה בכוח לכתוב פוסט, למרות שאני חייבת לכתוב להתחיל לעבוד על הצעת מחקר לסמינר וזה לא משנה שאני אחרי תשע שעות עבודה היום.

אני ממש לא מרגישה טוב, כואב לי הגב, הראש והבטן. קר כל הזמן בצורה מקפיאה. יש לי בחילות וחולשה ואני מרגישה שאני עייפה כל הזמן. אני רק רוצה לישון ולהיות במיטה. אין לי אנרגיות ולא מתחשק לי לראות אף אחד. והשיער שלי נראה נורא. ואני מרגישה שאני עומדת לבכות כל שנייה ואני מפחדת שהניצוץ הכי קטן יגרום לבכי גדול. וגם בטוח השמנתי, למרות שאני עוד נכנסת לכל המכנסיים, כולל אלו מידה 36. והם תמיד נופלים לי ומחליקים כלפי מטה וזה לא כי רזיתי, אלא  כי נראה לי שאני פשוט שמנה מדיי והם כבר לא עולים. ואני דוחפת לעצמי אוכל, בלי שאני רעבה, בלי שיש תיאבון או חשק בכלל לאכול.

ומחר אני אמורה לקום בשש ורבע בבוקר כדי להגיע לשיעור של שמונה וחצי. ללמוד עד שתיים עשרה ואז לנסוע ישר לעבודה מהלימודים, עד שמונה בערב. ויום שלישי אני עובדת בבוקר ואז ישר נוסעת ללימודים עד שמונה בערב. כן, קצת לחוץ עכשיו בעבודה כי המנהל מכירות בחופש.

ויש לי לשבת על שני סמינרים. אחד אני עושה עם חברה וישבנו עליו כבר כמה שעות טובות לפני שבוע, אנחנו לא ממש מתקדמות ובקושי מצאנו חומר. וסמינר נוסף אני לא מוצאת שום נושא וכל שאלת מחקר שאני מעלה המרצה שלי פוסלת ואני באמת, באמת, לא יודעת מה לעשות כבר עם זה. זה פשוט יושב לי על הראש ומייאש אותי.

וזה בלי כל הצורך לקרוא כל שבוע בערך 4 מאמרים של כמה עשרות עמודים.

ואין לי כוח. אני יודעת שככה זה אצל כולם ואני מרגישה בכיינית ומפונקת, כי זה שטויות. יש ילדים רעבים או משהו כזה. אבל זה שוב. במורד הגרון. במורד הגרון מתחלקת מועקה.

בימים האחרונים אני חווה תסכול בתחום הלימודים ובתחום העבודה.

אני כרגע בתקופת מבחנים. 5 מבחנים מאחוריי, עוד שניים מלפניי ועוד מועד ב' אחד.

במבחן בהתנהגות ארגונית קיבלתי 84 וזה סביר.

בעבודת פרו סמינריון קיבלתי 90. וזה באמת ציון טוב, אבל.. למה לא יותר? לא משנה איזה ציון אקבל זה אף פעם לא יהיה מספיק, תמיד אני אחשוב שיכולתי לקבל יותר.

ובמבחן על סוגיות באנתרופולוגיה של יפן קיבלתי, ובכן, 44. אני. 44. נכון שבאותו בוקר של המבחן מיצי הלכה לעולמה, אבל, 44, באמת?! האמת שאני כל כך המומה שאני לא יושבת ובוכה על מר גורלי לתוך הכרית. ביקשתי מחברה שתשלח לי סיכומים טובים שיש לה ואני אלך לפתיחת מחברות כדי להבין מה לעזאזל קרה שם. אז כן, עכשיו אני יודעת בוודאות שיש לי מועד ב' וזה דיי מבאס.

האמת שזה פחות מטריד אותי כי זה קורס בחירה ומקסימום במקרה הכי גרוע אני אקח קורס בחירה אחר במקומו.

מה שמטריד זה המבחן בסטטיסטיקה שאני מאוד מקווה שעברתי אותו.

חוץ מזה יש גם בעיות בעבודה.

קודם כל, האחראית שלי התקשרה אליי אתמול וביקשה שאבוא לעבוד שעתיים וזה למרות שהודעתי לפני חודשיים באופן מסודר את התאריכים שלא אוכל לעבוד בהם. היא ממש לחצה עליי והרגשתי כל כך נעים שאני מסרבת כי אני צריכה לשבת וללמוד למבחן. הרגשתי פשוט כל כך רע.

לפני המועד ב' אין מישהי שתוכל להחליף אותי ואחת הפקידות שהייתה אמורה להחליף אותנו (יומיים לפני מבחן אחר) החליטה שזה לא מסתדר לה והיא לא יכולה. ואיכשהו, אני מרגישה צורך להתנצל על זה שהעבודה היא לא במקום הראשון ושהלימודים חשובים לי יותר מהכל. ואני כאילו מרגישה לא נעים אחרי שכבר סירבתי להגיע למשמרת אתמול שוב פעם להגיד שיש בעיות עם שתי משמרות. אני מרגישה שזה נופל עליי ושאני צריכה לקחת את האחריות למרות שמבחינה רציונלית אני יודעת שזו לא בעייה שלי, לא אחריות שלי, זו לא קריירת חיי והלימודים הכי חשובים. מבחינת ההיגיון והשכל זה מאוד ברור לי, אבל מבחינת איך שאני מרגישה- זה להפך. זו הדפיקות שלי שאני מרגישה שאני צריכה לרצות את כל הסביבה ולקחת עליי את הכל.

דבר שני, לאחרונה החליטו לקצץ לנו בשעות: במקום להתחיל לעבוד בשעה 17:00 נתחיל לעבוד בשעה 17:30 ובימי שישי במקום להתחיל לעבוד ב8:00 נתחיל לעבוד ב8:50. הבנות שעובדות בסניף שלנו בחיפה בכלל מקוצצות בשעות- במקום להתחיל לעבוד ב16:00 הן יעבדו מ17:00 ובבקרים במקום לעבוד מ7:30 עד 13:00 הן יעבדו מ- 9:00 עד 12:30. בהתחלה הבנתי שרצו שבסניף שלנו נעבוד 18:00-21:00 ובסניף בחיפה יעבדו 17:00-20:00.

כנראה הבוס שלי חושב שככה הוא יתעשר והוא מנסה לחסוך כסף. הייתי מוכנה לסבול דברים אחרים שלא אהבתי, כמו זה שלא היינו מקבלות תלושי משכורת בזמן (רק לפני כשבועיים הביאו לנו את תלושי המשכורת מפברואר!) ואת זה שאני צריכה לתפקד כמנקה. כן, אין להם כסף לשלם למנקה שתנקה כמו שצריך את הסניף, לכן אחנו הפקידות קבלה צריכות לעשות את זה באותו התשלום. לאחרונה האמת ממש כואב לי הגב לעשות את זה, כי צריך להתכופף.

אבל לעבוד 7 שעות בשבוע זה כבר די והותר. לתחושתי, לא נראה לי שהוא יסכים שאחזור לעבוד 3 משמרות כמו שעשיתי בעבר, לפני שהתחלתי את הסמסטר הנוכחי.

אני מאוד אוהבת את העבודה ואוהבת את הבנות שעובדות איתי ואפילו את הלקוחות. אני מגיעה לעבודה עם חיוך. אבל אני רוצה לעזוב את הבית ולשכור דירה וממשכורת של 700 ש"ח זה פשוט בלתי אפשרי. וגם אם לא- זו עדיין משכורת מאוד מאוד נמוכה, אחותי בשירות לאומי הרוויחה יותר.וזה ממש מבאס אותי, כי אני לא רוצה לעזוב ואני לא רוצה להתחיל למצוא עבודות אחרות כי אני נורא שונאת שינויים, אבל אין לי ברירה.

עבר שבוע מאז שמיצי איננה. הצלחתי לאט לאט לאכול ולישון ולהמשיך בחיים הרגילים, לבכות פחות ופחות בכל פעם שאני חושבת עליה או מזכירה אותה, אבל עדיין זה קצת לא נתפס בשבילי. אני כל הזמן חושבת עליה ואני אפילו מחכה להגיע הבייתה ולראות אותה מחכה לנו, יורדת במדרגות ומחכה ליד הדלת. אני עדיין פותחת את הדלת בציפייה שהיא תהייה שם או תציץ מאיפשהו בחצר תוך כדי פיהוק.

מלבד זאת, קרה לי משהו ממש מוזר שאני לא יודעת איך להסביר. בלילה הראשון התעוררתי מחלום מוזר ופקחתי עיניים וראיתי חתול בחדר. חתול שנראה כמוה וזז כמוה. עצמתי עיניים ופקחתי שוב, הסתובבתי והסתכלתי שוב- והחתול עדיין היה שם. במשך איזה 10 דקות פשוט הסתכלתי על החתול הזה מסתובב בחדר, החתול שנראה בדיוק כמוה, שישב כמו שהיא הייתה יושבת. והייתה לי הרגשה מאוד מאוד מוזרה. הערתי את חבר שלי בבכי והוא אמר שעברנו יום קשה וסביר מאוד להניח שזה תעתועי הדימיון שלי. אבל, אם זה היה הדימיון- למה לא דמיינתי אותה מתקרבת אליי, יושבת על המיטה? זה יישמע ממש פסיכי- כי ניסיתי לקרוא לה. ואני יודעת בוודאות שהייתי ערה. ולמרות שאני רוצה לראות אותה שוב- זה לא קרה עוד פעם. אני יודעת שאני נשמעת ממש הזויה ופסיכית, אבל אני באמת לא יודעת איך להסביר את זה.

קיבלתי תגובות מעודדות, גם כאן וזה עשה לי טוב. (בכלל, גם אני לא מגיבה, יש הרבה תגובות שמצליחות לעודד אותי בפוסטים האחרונים שלי). מישהי כתבה לי כאן  שמיצי הייתה חתולה שאהבה את החופש שלה ושהיא נאבקה על חייה עם התן כמו שראוי לחיית טרף שהיא הייתה והיא מתה מות גבורות.

וזה קצת מקל להסתכל על זה מהזווית הזו. היא באמת הייתה חתולה ציידת. תמיד הייתי קוראת לה "נמרה קטנה" או "אריה קטן". גם היינו צוחקים עליה שהיא חתולת תקיפה. היא הייתה תופסת כל מיני חרקים, עכברים ויונים- חלק מהם היא הייתה מביאה לנו במתנה. זה גם היה מצחיק לראות איך היא מתכוננת לצוד את העכבר צעצוע שלה.

אני לא יודעת לגבי חתול אחר. כרגע יש בחצר עוד חתולים: אחותה של מיצי והגורים שלה (של האחות, לא של מיצי). והגורים באמת חמודים, אחד מהם כבר לא כל כך מפחד ומתקרב אלינו ונכנס קצת פנימה לחקור את הבית. הוא גם נותן לנו ללטף אותו ומגרגר ומתחכך לנו ברגליים. וזה באמת חמוד מאוד, אבל עדיין יש איזו צביטה בלב.

תמיד ידעתי שאני ארצה לאמץ עוד חתול. לא גור, אלא חתול בוגר ואת ההכי מסכן. אני מניחה שאני אצטרך לתת לעצמי קצת זמן ובכל מקרה זה יהיה בבית אחר, כי הבית הנוכחי (של החבר) הוא הבית של מיצי.

אני יודעת שאני אמשיך להתגעגע אליה, אני פשוט אצטרך לחיות עם זה.

מיצי הייתה החתולה המשותפת שלי ושל החבר שלי.(היא גרה אצלו)

היא היתה חתולה שאהבה להיות בחוץ, לטייל ולהשתזף, אבל מצד שני היא הייתה כמו חתולת בית.

כשהיא הייתה חולה לקחנו אותה לוטרינר, עשינו לה עיקור וחוץ מזה היא הייתה מבקשת הרבה פעמים להיכנס לתוך הבית ולהיות איתנו במשך שעות- אם זה בשביל אוכל, אם זה בשביל שינה או סתם בשביל פינוקים ותשומת לב.

היום התעוררתי בשש בבוקר וראיתי שהחבר שלי לא במיטה, שמעתי אותו בחוץ. הרגשתי שדבר רע קרה ולצערי צדקתי.

הבית הוא מעל ואדי ואני לא יודעת איך בדיוק- אבל תן תפס אותה. הוא שמע אותה בחוץ ולא הספיק לקום, אחרי זה הוא שמע קולות של מריבה והוא יצא החוצה וראה תן מחזיק חתול שנראה בדיוק כמוה.

ניסינו לקרוא לה כמה וכמה פעמים, חבר שלי הלך לחפש אותה בואדי- אולי היא פצועה... אבל לא. היא איננה.

היא פשוט איננה.

זה כל כך כואב. אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. כל רגע אני נזכרת בה ואז מגיע גל נוסף של דמעות. אני לא יכולה לתפוס את זה, לעכל את זה, להבין את זה בכלל.

אהבתי את החתולה הזו והייתי קשורה אליה. והיא אהבה אותנו. תמיד רציתי לגדל חתול והיא הייתה החיית מחמד שלי, אפילו שבעצם היא לא גרה איתי באותו בית, אבל זה לא משנה. חשבתי שהיא תחייה עוד הרבה שנים, היא הייתה סה"כ בת שנתיים. תיכננתי איך נעבור לגור יחד וניקח אותה.

אבל זהו, זה נגמר.

אני לא יכולה להפסיק לחשוב מה עבר עליה ברגעים האחרונים של חייה וזה עוד יותר כואב- הדרך בה היא סיימה את החיים שלה. רציתי שהיא תחייה עוד הרבה שנים ותמות בגיל מבוגר בשיבה טובה. לא בדרך הזאת.זה פשוט עושה לי רע ואני חסרת אונים כי אני יודעת שלא היה משהו שיכולנו לעשות.

 אני יודעת שרוב החתולים לא זוכים לחיים טובים שכאלו והענקנו לה חיים טובים. אני לא כועסת על התן. אני זוכרת את "גלגל החיים" וכל זה ואני מבינה שהוא רק רצה לאכול- אבל ראבק, למה דווקא את החתולה שלי?!

מכאיב לי לחשוב שיותר אני לא אראה אותה. יותר אני לא אלטף אותה. היא  לא תציק לי יותר ביללות המעצבנות שלה ותדרוש תשומת לב דווקא בזמנים הלא מתאימים. היא יותר לא תשחק עם העכבר צעצוע שלה ויותר לא תרדוף אחרי הלייזר. היא לא תעשה את אותם דברים מצחיקים שהיא יודעת לעשות. אני יותר לא אצלם אותה ולא אחבק אותה והיא לא תתכרבל עליי ואני לא אסתכל עליה ישנה ואחשוב שהיא הדבר הכי מתוק בעולם. אני לא אצחק עליה שאם היא תמשיך לאכול ככה היא לא תהייה חתול אלא דובי. היא יותר לא תעשה את ההבעות פנים שלה- כן, יש לה הבעות פנים שמביעות מתי היא עייפה, מתי היא סקרנית, מתי היא נעלבת ומתי שהיא רואה משהו טעים לאכול.

היא פשוט לא תהייה. וזה כל כך כואב ומכאיב ומכעיס. אני מרגישה כאילו מישהו הוציא לי את כל האוויר בריאות.

אני רוצה שזה יהיה חלום, שזו תהייה טעות ושהיא פתאום תופיע.

כל דבר מזכיר לי אותה, הזכרונות עולים וצפים. אני מסתכלת על הכלי אוכל שלה והקערת מים שהיא לא הספיקה לסיים. רציתי להעלות תמונה אבל אני לא מסוגלת להסתכל על התמונות כרגע ולדעת שמעכשיו יש רק תמונות שלה ולא היא.

אני מרגישה שאני לא יכולה לקבל את זה.

עשיתי היום מבחן ולא הייתי מרוכזת בכלל. אני יודעת שאני צריכה לאכול וללמוד ולישון אבל אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת.

מיצי שלי, אני מקווה שאת בגן עדן של חתולים, שאת משחקת ומתפנקת כל היום ומקבלת מלאי בלתי מוגבל של כל הדברים שאת אוהבת לאכול, אני אוהבת אותך והלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור.

בזמן האחרון אני שמה לב שהאנשים שאני מסתובבת איתם פשוט גורמים לי להרגיש רע.

יש מישהי שכל הזמן עוקצת אותי ומעירה הערות על התמונות שלי, על איך שאני מצטלמת ואיך שאני נראית. וזה לא שהיא מלכת היופי. וזה לא שהיא חושבת שאני נראית רע או לא בסדר אלא להפך. ואני יודעת את זה בוודאות.

מרגיז אותי החוסר פירגון הזה. מרגיזה אותי הקנאה הזו והמרמור הזה וההערות האלו. את לא אמורה להיות סוג של חברה שלי? 

אותי לימדו שאם אין לך משהו נחמד לומר עדיף לשתוק. אותי לימדו לפרגן ולהעריך.

אני יודעת שאני לא צריכה לשים לב לההערות האלו ואני עונה בעוקצניות חזרה שימותו הקנאים. ועדיין, זה מציק ולא נעים.

ומפריע לי שאם לא מתחשק או לא מתאים לי לעשות משהו מסויים, או אם אני רוצה ללכת מוקדם מכל סיבה שהיא או שסתם משעמם לי כי כולם תקועים בתוך האייפונים שלהם אז צוחקים עליי שאני "כבדה", "זקנה", ו"מבריזנית" ומילים נרדפות בסגנון, כאילו לא רציתי לצאת במקום לשבת בבית, אבל כולנו צריכים להיות חלק מגחמות של אדם מסויים. ואז עוד זורקים עליי מלמעלה אגוזים או פיצוחים או לא יודעת מה זה.

ואני נפגעת ובוכה ומרגישה מושפלת. אני מרגישה שהיחס הזה לא מתאים לי ואולי זה "בצחוק" אבל זה לא מצחיק אותי בכלל.

ואם אני אגיד שנפגעתי ונעלבתי מהעניין יגידו שאני מגזימה ולוקחת את הכל קשה. אני אתן להם עוד סיבה, עוד נשק כדי לפגוע בי ולצחוק עליי. כאילו הרגשות שלי לא חשובים בכלל. 

זין עליהם, לא מגיע לי הדבר הזה. אולי אני צריכה להפסיק לקחת ללב.

בכיתה ד' אם אינני טועה, ילדי כיתתי החליטו לבחור את "מלכת הכיתה" בדרך הצבעה חשאית ודמוקרטית. ישבתי  ליד השולחן שלי ואני זוכרת את הדיון שהתנהל באיך לבצע את תהליכי ההצבעה. הופתעתי והתרגשתי שפנו אליי שאשתתף בבחירות, התרגלתי להיות שקופה.

ביום חמישי האחרון, הרבה שנים אחרי אני שומעת כבדרך אגב את החבר שלי מדבר עם מישהי, על זה שהם ייפגשו באותו היום בערב. עולה בי תערובת של זעם וקנאה. אני מרגישה מטומטמת. גורם לי להרגיש שוב פעם שקופה. נזכרת בפעם ההיא בכיתה ד' ובכל הפעמים האחרות שאנשים דיברו והדברים עברו לידי אבל לא אליי. נזכרת בכל הפעמים שחשבו שאני מטומטמת, שאני לא יודעת ולא שומעת, אבל בעצם אני מודעת להכל. בכל הפעמים שאף אחד לא שיתף אותי, אבל בסוף אני מגלה ויודעת. והזעם הזה מזין אותי במשך כל היום ולא מרפה. עד שבסוף הוא מתקשר. אחותי ישנה לידי, אני נחנקת מתחת לשמיכה ואומרת שאין בינינו תקשורת. אני מתקשה לבטא במילים, להוציא את מה שבעצם הפריע לי. בסוף זה היה סתם, ואי הבנה גדולה, אבל אני שוב מרגישה שקופה.

בגלל שאני מרגישה שקופה אני לא אומרת "שלום" לאנשים, אם לא דיברתי איתם קודם לכן. אנשים שלומדים איתי ואני רואה אותם באוטובוס או באוניברסיטה, אנשים שהיו איתי בצבא, אנשים שלמדו איתי בבית ספר. חלק מהעניין נובע מביישנות, אבל חלק גדול מזה שיש בי את הפחד שהם לא מכירים אותי בכלל. שאנשים שפעם הכרתי בעבר- כבר לא זוכרים אותי. גם בתיכון לא הייתי בטוחה שאנשים מהשכבה ואפילו מהכיתה שלי יודעים בכלל מה השם שלי. לכן אני לא אגש, לא אחייך, לא אשאל "מה נשמע". כי אני בטוחה, בטוחה שהם לא יודעים מי אני, איך קוראים לי ומאיפה נפלתי עליהם.

בגלל שאני מרגישה שקופה אני לא מספרת לאף אחד שום דבר. אני לא יכולה לדבר על מה שמפריע לי או מציק לי או כואב לי גם עם האנשים הקרובים אליי ביותר. אני גם לא מרגישה באמת חלק משום חברה. אני לא יודעת אם יש אנשים שאני יכולה לכנות אותם "חברים שלי". עם החברים של אז אני כמעט ולא נפגשת, גיליתי שהם עשו איזה מפגש פסגה אתמול ולא הוזמנתי בכלל. שיהיה. אפילו שיש לי את החברות באוניברסיטה- אני לא באמת מרגישה שאני חלק מהן, שאני באמת חברה שלהן. שאם אני אאחר אני מפחדת שלא ישמרו לי במקום. שאם אני לא אשים לב, אני שוב אשאר לבד בהפסקות.

אפילו במרחב הוירטואלי אני לא זוכה ליותר מדיי תגובות ואהדה.

אני מעלה לפייסבוק לינק על פוסט שכתבתי ל"הכצעתקה" וכמעט אף אחד לא מגיב. אפילו לא החבר שלי. אפילו לא המשפחה שלי. אפילו שאמרתי לאמא שלי שתקרא, שניסיתי להעביר לה כמה חשוב לי שהיא תקרא. שתדע כמה הנושא הזה חשוב לי, כמה הלחימה באלימות מינית נעשתה לחלק ממני, לחלק מהאג'נדה שלי.

אבל כנראה זה לא משהו שאפשר לדבר עליו. לא מספיק חשוב, לא מספיק מעניין, לא מספיק סקסי.

זה לא משהו שאפשר לספר בשיחות סלון.

לפעמים אני מרגישה שאפילו את המשפחה שלי אני לא מעניינת יותר מדיי. שאני רק הדר. רק הדר שקמה בבוקר והולכת לאוניברסיטה וחוזרת ויוצאת וישנה אצל החבר שלה ובאה איתו לצהריים, אבל האישיות, המהות, הדעות, הרגשות- זה לא מה שמעניין אף אחד.

לפני שבוע התפרסמה תגובה שלי במכתבים למערכת של "מעריב". הראיתי לאחיות שלי ואבא שלי גם ראה. לא טרחתי לספר לאף אחד, אפילו לא לחבר. לא חשבתי שזה יעניין מישהו.

לא פלא שהייתי אנורקטית. הרי מה זה משנה, אני גם ככה שקופה, אז למי אכפת אם אני אעלם עוד קצת.

אני מרגישה שקופה וזה כואב.

אני מנסה לומר לעצמי שאני אישה חזקה, עם מטרות, שאני יכולה להסתדר בעצמי ולא צריכה אף אחד. שאני במצב טוב יותר מאי פעם.

אבל זה לא באמת ככה. בתוך תוכי אני זקוקה שיאהבו אותי, שיקשיבו לי, שיתעניינו בי, שפאקינג מישהו יתגאה בי! יפרגן לי קצת!

אני מתעוררת משנת צהריים מאוחרת, מהרהרת את הפוסט הזה, מרגישה שקופה, שקופה, שקופה. ואני בוכה בלי קול, רק הדמעות יורדות, עד שאני שומעת את השעון המעורר:

And then she'd say it's OK I got lost on the way
...But I'm a Supergirl and Supergirls don't cry

יש לנו עובדת חדשה שעשיתי לה את החפיפה והיא סיפרה לי שהיא לומדת ביבליותרפיה. אני לא יודעת אם מישהו מהקוראים שלי זוכר, אבל בעבר שקלתי את הכיוון הזה (כתואר שני) ואפילו ניסיתי להתקבל לייעוץ והתפתחות האדם +ספרות כתואר ראשון על מנת לחסוך לי את ההשלמות לתואר השני. לצערי הרב לייעוץ והתפתחות האדם גיליתי שהתקבלתי כיומיים לפני תחילת הלימודים, אחרי שכבר השלמתי עם העובדה שלא התקבלתי למה שרציתי, אחרי שידעתי והכנתי את עצמי נפשית למה שאני לומדת כיום.

בקיצור, אותה בחורה לומדת אמנם לימודי תעודה לאחר תואר ראשון (שאפשר לעבוד עם זה גם) בסמינר הקיבוצים. שאלתי אותה על הלימודים שלה והיא ממש הדליקה אותי על זה מחדש.

נכון שעדיף תואר שני, אבל תואר שני ידרוש ממני השלמות רבות וללמוד סטטיסטיקה, שיטות מחקר ואנגלית שוב הפעם. כל אותם דברים שרק מוציאים לי את החשק. מה גם שכרגע הממוצע שלי עומד על 81 ואני צריכה 85 לפחות (אני מקווה מאוד שאשפר).

מתחשק לי פתאום כן ללמוד ולעשות משהו שאני קצת יותר מתחברת אליו, אפילו שאני לא פוסלת את האופציה של לעשות תואר שני במשהו אחר לגמרי.

אבל מצד שני, אם אני ממשיכה לתואר שני, אפילו אם מדובר ביום לימודים בשבוע- באיזו עבודה אני אוכל לעבוד? לא שאכפת לי להישאר לעבוד בעבודה הנוכחית שאני מאוד אוהבת, אבל אני רוצה לעבור לגור עם החבר שלי ולהתחתן. (ולפני שמישהו קופץ שאני מקדימה את המאוחר- כבר דיברנו על זה). ובשביל זה צריך כסף. אני יודעת שאני לא אהיה המשכורת היחידה, אבל אני רוצה לדעת שאני מסוגלת לכלכל ולדאוג לעצמי, לבד. בלי להיות תלויה באף אחד אחר.

אף מעסיק לא יסכים לקבל מישהי לעבודה שצריכה באופן קבוע יום חופש (גם אם זה על חשבונה) פעם בשבוע.

עולות לי הרבה מחשבות מה יהיה בעתיד. איפה אני אעבוד, איזה עבודה אמצא. לצערי בתחום ההומני אין הרבה אפשרויות. אני לומדת שירותי אנוש שזה יותר פרקטי- אבל זה לא מקצוע של ממש כמו כלכלה או מחשבים.

אני והחבר שלי מאוד רוצים לעבור לגור ביחד. בקרוב אנחנו חוגגים שנה ושנינו מרגישים שזה מה שנכון וטוב לנו כרגע. הבעיה- כסף. אני לא רוצה להיות תלויה בהורים שלי או שלו. אני יודעת ששום דבר לא בוער, אבל בכל זאת זה משהו שאני והוא ממש רוצים לעשות.

דיברנו על אולי לעבור לגור ביחד שנה הבאה, אבל אני באמת לא יודעת איך זה יסתדר.

לפעמים זה ממש מעצבן שכסף הוא שיקול עיקרי כמעט בכל החלטה.

אני נורא מדוכדכת בזמן האחרון. יש לי פשוט מצב רוח עכור למדיי ואני חברה מאוד לא נחמדה ומעצבנת.

אולי זה נעוץ בעובדה שאני לא ממש משקיעה בלימודים בלי שום תירוץ נראה לעין, אולי זה קשור לזה שעדיין אין לי עבודה ושהחשבון שלי קרוב מאוד להגיע לקו האפס. אולי זו העובדה ששוב אני נמצאת במצב הזה, שאני עושה בחירות כלכליות ובחירות של עבודות לא טובות. מתי אלמד?

הבנתי לאחרונה שאין לי ממש חברים. מכירים את האנשים האלה, שלכל איש קשר בסלולרי יש את הרינגטון משלו? אז אצלי זה דיי מיותר, כי אף אחד לא ממש מתקשר.

החבר שלי לא ממש הכיר את החברים שלי, כי אין מה להכיר. אין לי מושג מה קורה איתם. אנחנו בקושי מדברים, כל שכן יוצאים.

הייתה את "החבורה" שלנו בתיכון. היא הייתה דיי נכבדת ואחרי התיכון כל אחד הלך לדרכו. אנחנו נפגשים באירועים מיוחדים כמו ימי כיפור כשכולם מסתובבים ליד המזרקה ונותנים אחד לשני נשיקות צבועות וחיבוקים מזויפים.

בזמן האחרון, שני ידידים שלי מבלים יותר עם חברים אחרים שלהם. ואני דיי מבינה אותם. לרוב הם יוצאים בימי שישי לאחד מהמועדונים פה בסביבה. אני ועוד ידיד אחר שלי לפעמים מצטרפים. וזה דיי כיף. אבל חבר שלי לא ממש מת על מועדונים. גם אני לא. היו כמה פעמים שהלכתי לסרט וישבתי עם שני הידידים הנ"ל להמבורגר והיה ממש כיף, על אף שאנחנו לא מאוד מאוד קרובים.

כל השאר – פשוט כבדים מדיי. ביומולדת שלי לארגן אותם ליציאה זה היה סיוט שלא יתואר, וכמעט בכיתי ורציתי לוותר.

כל השאר פשוט לא רוצים לצאת, אין להם כוח, וגם כשהם יוצאים... נו, עם כמה שאני אוהבת אותם הם פשוט לא כייפים. כבדים כאלו.

יש לי עוד כמה חברות, שאני רואה רק במקרה. אנחנו כבר לא עוקבות אחרי החיים אחת של השנייה, אלא אם כן הן קוראות פה. מזל שיש פייסבוק אני אומרת.

זה כמובן דיי באשמתי, אני גם יכולה להרים טלפון במקום להיקבר מתחת לשמיכה או מול המחשב ולראות גוסיפ גירל.

אז ככה שיש לי את החבר שלי. והחברים שלו. והם חמודים והכל, אבל הם חברים שלו. ולי אין חברים שלי.

אני לא יודעת למה אני אדם כזה, שפשוט לא מצליח לקשור קשרים. אני לא יודעת מה אני עושה לא בסדר. אני לא יודעת מה דפוק בי, כנראה שיש משהו שבי דפוק, למרות שאני מסתדרת ככה. וזה דיי בסדר רוב הזמן, אבל אני לא יודעת אם טוב לי באמת.

ואני נזכרת בכל מיני אנשים שהיו חלק מהחיים שלי והם כבר אינם עוד. כאלו שעברו בהם לכמה רגעים, לקיץ אחד אולי. לפני שבוע איזו ידידה של האקס שלי עלתה על האוטובוס והיא דיברה בסלולרי והתיישבה לידי. היא אפילו לא שמה לב אליי כי היא הייתה עסוקה בדיבורים ואני התעלמתי ובהיתי בחלון ועצמתי עיניים. גם מחקתי אותה מהפייסבוק, פדיחה.

אני נזכרת בחברים מהעבודה הקודמת שלי, שהיו חלק נכבד מחיי בקיץ שעבר, והם כבר לא שם, למרות שאנחנו לומדים באותה אוניברסיטה. אני סוגרת דלתות מאחורי ונועלת אותן על בריח, במקום להשאיר אותן פתוחות.

ועוד אנשים, שפעם היינו מדברים ומנהלים שיחות ארוכות, וגם זה לא כבר לא קיים.

והאקס האחרון שלי, שלאחרונה חזרנו לקשר. וזה מאוד מבלבל ומוזר. זה כאילו לחזור לשיחות שהיינו עושים כשהיינו ביחד, רק בלי החלק של הפוצי מוצי. כי רוב הקשר שלנו התנהל בטלפון ודרך האינטרנט.

ואני יושבת מול החבר שלי, ואני פשוט בוהה בו ואני לא יודעת להסביר לו מה לא בסדר ולמה אני כל כך עצובה. ולמה אני שותקת ומרוחקת. ואני חברה כל כך גרועה לפעמים, שאני הייתי עוזבת את עצמי.

והנה עכשיו, במקום לצאת ולבלות אני יושבת מול המחשב ורואה כל מיני סדרות שהורדתי. ומסתכלת בתמונות של כל מיני בחורות יפות ומחייכות בפייסבוק, וכל כך רוצה להיות כמוהן, רזות ויפות ונראות כל כך טוב בצילומים של הרגע בלי פוטושופ ובלי עשרים טייקים. ואני רוצה לקלף את העור של עצמי ואני רוצה להיות מישהי אחרת.

אבל אני יושבת כאן, אחרי שאכלתי שוב חתיכות של גבינת פטה 16% שומן, ומה זה יעזור שאתמול התאפקתי רק לקצת פירה ואורז. מחר שוב לא יהיה לי אומץ לעלות על המשקל, כי אין לי כוח להתמודד עם זה.

אני מאוד עצובה ובכיתי כל היום.

ואני מרגישה ממש מטופשת וממש בריגרסיה לכתוב לכם למה.

אני פשוט מאוד לא אוהבת להסתכל על עצמי במראה עכשיו, ואני מקווה שזה יעבור לי ואחזור חזרה לאכילה נכונה ומסודרת והבגדים שלי ייראו פחות מכוערים עליי.

אני רוצה לקום מחר בבוקר ולגלות שהורדתי 4 ק"ג בן לילה.

עליתי היום על המשקל והוא הראה עלייה של חצי קילו.

ברור שעליתי חצי קילו. כי יום שישי שעבר אכלתי המבורגר ושתיתי בירה, ויום רביעי הייתי במסעדה ואכלתי ארוחת שחיתות.

ועדיין יש את השלט על המקרר שהכנתי אחרי שלמדנו בשיעור פסיכולוגיה על מוטיבציה. "השגת מטרות ארוכות טווח! 4 ק"ג פחות! דחיית סיפוקים!" וכל זה בצבעים זוהרים וכתב עגול וגדול.

מצד אחד אני יודעת שאני לא שמנה. אני יודעת שהגוף שלי נראה טוב. אבל מצד שני אני מסתכלת במראות בקניונים ומרגישה ענקית. אני לובשת מכנסיים ומרגישה פשוט שמנה. אני רק רואה את האגן הרחב והענקי שלי, ואני לא מעיזה להסתכל על הישבן, כי אני יודעת שהוא תפח. פתאום יש לי כאלו בצדדים, וזה ממש מעצבן אותי. אני כבר לא יודעת אם מה שאני רואה זה אמיתי, כי אין לי תפיסה אמיתית לגבי עצמי. אולי זו מודעות יתר.

יש מישהי שלומדת איתי, והיא ממש ענקית. והיא לובשת בגדים צמודים וחשופים, ויש לה בפייסבוק תמונות שלה בבגד ים, שכל אחד יכול לראות.

וכבר כמה פעמים, מצאנו את עצמנו מגחכות עליה.

אחת שאוכלת 500 קלוריות ליום וכשהיא עושה דיאטה אז זה מתחיל בצום של כמה ימים, אחת שיש לה אישיו על המשקל שלה (ושתיהן באמת באמת רזות ואני בטוחה למדיי ששתיהן מופרעות אכילה. הן גם חברות דיי טובות שלי בלימודים) ו, אני.

היא אוהבת את עצמה כפי שהיא, היא לא מתביישת בגוף שלה, היא לא לובשת מכנסונים וגופייה מעל הביקיני. ואנחנו אוכלות או לא אוכלות, ומתייסרות.

אנחנו לא אוהבות את הגוף שלנו.

אנחנו בוחנות כל גרם, כל קפל, מסתכלות במראה, תחת אור חזק ורואות רק את כל הפגמים.

יש לי יחס אמביוולנטי כלפיי עצמי, כלפי אוכל.

כי אני יודעת שלפני שבוע ביום שישי נהניתי ממש.

והשבוע, אני והאחיות שלי עשינו יום כיף בת"א וישבנו ביחד וממש בילינו זמן איכות כמו שהרבה זמן לא עשינו.

והבנזוג שלי מטורף עליי ועל איך שאני נראית ולא מפסיק להגיד לי כמה אני מדהימה וכמה אני יפה וכמה אני עושה לו את זה.

ואני יודעת שבסופו של דבר המשקל משתנה ואני ארד את כל מה שנוסף עליי.

ובקיץ אני אוכל שוב ללבוש מכנסונים וחצאיות מיני, בלי להתלבט בכלל.

אבל עכשיו, עכשיו אני מרגישה קצת פחות נוח עם עצמי.